כיצד רואה מערכת הביטחון המצרית את החמאס?
מערכת היחסים בין מצרים לארגון חמאס ידעה עליות ומורדות, במיוחד לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה ואירועי "האביב הערבי" במצרים והשלכותיהם על המדינה. אל"מ (דימ') פסח מלובני בסקירה מיוחדת של מערכת היחסים בין הצדדים וכיצד זו משפיעה על ישראל
פסח מלובני
| 06/06/2019
מעבר הגבול ברפיח (צילום: AP)
לאחרונה התפרסם מאמר מעניין באתר בשם "מתראס" (מחסומים), פרי עטו של כותב מצרי בשם אחמד מולאנא, חוקר וסופר, וגם חבר המשרד המדיני של החזית הסלפית במצרים, שהיא עמותה פוליטית בעלת אוריינטציה אסלאמית סלפיסטית, שהתגבשה במצרים במהלך או אחרי מהפכת ה -25 בינואר 2011, המאחדת כמה קבוצות בעלות אותה אוריינטציה, ומגדירה את עצמה "לא מפלגה פוליטית ולא גוף ארגוני".
הכותב מציג את מערכת היחסים בין גורמי הביטחון והמודיעין השונים במצרים לבין החמאס, וכיצד הם מתייחסים לארגון זה מאז הקמתו, והדגשת אופי היחסים בתקופת הנשיא מורסי, איש "האחים המוסלמים", ובתקופה שמאז הדחתו בידי הנשיא א-סיסי (מהפכת יולי 2013).
ראשית כל, המשטר המצרי מתייחס לארגון החמאס כאל אחד האיומים על הביטחון הלאומי המצרי, שכן הוא רואה בו חלק מארגון "האחים המוסלמים". גישה זו התחזקה בעיקר לאחר השתלטות החמאס על רצועת עזה בשנת 2007.
מבחינת הגישה והמדיניות, תנועת החמאס מאמצת את אופציית ההתנגדות לכיבוש הישראלי, המייצגת גישה שונה לזו של המצרים, התומכת בתהליך אוסלו ובפתרון של שלום לסוגיה הפלסטינית. מצרים גם חתמה על הסכם שלום עם ישראל, הנחשבת למדינה הכובשת בעיני החמאס והפלסטינים. מה שגם מוסיף לעמדה המצרית העוינת הזו כלפי החמאס, היא מערכת היחסים הטובה שיש לארגון זה עם מדינות אזוריות הנוקטות במדיניות המנוגדת לזו של המשטר המצרי, כמו איראן, קטאר וטורקיה.
דברים אלה באו לידי ביטוי בהצהרות של גורמים מצריים שונים. לדוגמה, לאחר ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת ב-2006, אמר ראש המודיעין הכללי המצרי לשעבר, הגנרל עומר סולימאן, כי לחמאס יש אמנם את הזכות לשלוט (ברצועת עזה), אבל רק אחרי שימלא שלושה תנאים, שהם: הפסקת האלימות, כיבוד החוק בינלאומי על ידי כיבוד הסכמים קודמים שנחתמו, והכרה בישראל. בהמשך, התייחס נשיא המצרי לשעבר, חוסני מובארק, להשתלטות החמאס על עזה, כאל הפיכה נגד הלגיטימיות הפלסטינית. יושב ראש הוועדה ליחסי חוץ לשעבר במועצת העם (הפרלמנט) המצרי, מוסטפה אל-פאקי, אמר אז כי "מצרים אינה יכולה לשאת את הקמתה של אמירות אסלאמית בגבולה המזרחי". שגריר מצרים לשעבר בתל אביב, מוחמד בסיוני, אמר כי "חמאס יורה רקטות לעבר ישראל מבלי להתחשב באינטרסים של העם הפלסטיני, אך מתחשב באיראן, ממנה הם מקבלים כספים.
לנוכח הדברים האלה, נאלץ המשטר המצרי, מאז תקופת מובארק, להתמודד עם תנועת החמאס, בייחוד כאשר היא הפכה לגורם בעל חשיבות בזירה הפלסטינית. עם זאת, הדבר נחשב וטופל כבעיה ביטחונית ולא כנושא מדיני.
המגעים מול חמאס
מערכת הביטחון המצרית מורכבת משלושה גופים עיקריים: המודיעין הכללי, הביטחון הלאומי, והמודיעין הצבאי. כל אחד מהם מתמקד בפיקוח על נושאים המיוחדים לו, כשהם מחויבים למדיניות הכללית של המשטר המצרי ופועלים בשיתוף פעולה ביניהם.
מנגנון המודיעין הכללי כפוף ישירות למשרד הנשיאות, ואחראי על הנושאים והבעיות הנוגעות לביטחון הלאומי של המדינה, בנוסף לכל מה שקשור לפעילות של מדינות זרות בתוך מצרים. "התיק" הפלסטיני הוא אחד הנושאים שגורם זה מטפל בו, בשל ראיית המשטר את החמאס כמציאות שיש לטפל בה עד שתמצא לה חלופה, או עד שניתן יהיה לשנותה ולשנות את דפוסי התנהגותה, ולהביאה למסלול של פתרון של שלום.
כמו כן פועל מנגנון המודיעין הכללי מול התנועה בכל הקשור לנושאי השגת הפוגה במצבי המתיחות עם ישראל, הדיאלוג הלאומי הפלסטיני מול הרשות, המצור על רצועת עזה, והמשא ומתן לשחרור אסירים ושבויים, כמו במקרה של שחרור החייל הישראלי גלעד שליט באוקטובר 2011, עסקה שהתבצעה בתמורה לשחרור 1,027 אסירים פלסטינים. מאידך גיסא, המודיעין הכללי אינו מעורב באופן ישיר במעצר או בעינויים של אנשים על ידי החמאס.
מנגנון הביטחון הלאומי כפוף למשרד הפנים המצרי ואחראי על "שמירה על הביטחון הלאומי, ושיתוף פעולה עם הגופים הממלכתיים הנוגעים בדבר, להגנה על החזית הפנימית ולביטחונה, לאיסוף מידע ולמאבק בטרור". לכן, הקשר שלו עם תנועת חמאס קשור לאירועים המתרחשים בשטח מצרים. במסגרת המבנה הארגוני של מנגנוני הביטחון של המדינה לפני המהפכה, פעל מדור שנקרא "מדור פלסטין" במחלקת "פלסטין והציונות", המהווה חלק מהמנהלה הכללית העוסקת בפעילות חוץ בתוך המנגנון.
מנגנון הביטחון של המדינה רואה בתנועת חמאס תנועת טרור המייצגת את ה"אחים המוסלמים" במצרים, ורואה את רצועת עזה כעומק לוגיסטי, המספק לגורמים הג'יהאדיסטים הפועלים במצרים אנשים, נשק וניסיון. בשל כך האשים גוף זה מספר ג'יהאדיסטים פלסטינים ב-2006, שסייעו לאמן את אנשי ארגון "אל-תווחיד ואל-ג'יהאד" הפועל בסיני, וסייעו להם לבצע פיגועים גדולים, שהתמקדו בתיירים זרים בדרום הסיני בתקופה שבין השנים 2009-2004.
בתחילת 2008, עצר מנגנון ביטחון המדינה את מפקד הזרוע הצבאית של החמאס - גדודי עז אל-דין אל-קסאם, איימן נופל, בעת שהיה בעיר אל-עריש, אליה הגיע בתוך המוני פלסטינים שחצו את גדר הגבול כדי לקנות מצרכים, בעקבות החרפת המצור על רצועת עזה באותה עת. נופל נחקר על ידי גורמי המנגנון על סוגי הנשק והרקטות שבידי החמאס, מקורות המימון שלו, מבנה המנגנון הצבאי שלו ושאלת מקום הימצאו של החייל החטוף גלעד שליט.
מנגנון הביטחון גם האשים מספר גורמי ג'יהאד פלסטיני, במעורבות בפיגוע של כנסיית הקדושים באלכסנדריה לפני המהפכה של ינואר 2011 (אירועי כיכר תחריר). לאחר פרוץ המהפכה, הפנה מנגנון הביטחון האשמות כלפי תנועת החמאס במעורבות בהתקפה על הכלא המצרי, והברחתו של איימן נופל מבית הכלא בו ישב, פרשה המוכרת במצרים כ"בריחה מבתי הכלא".
בעקבות ההפיכה הצבאית במצרים (סילוק מורסי על ידי א-סיסי ביולי 2013) התאפיינה מערכת היחסים של מנגנון הביטחון עם החמאס בעוינות רבה מאוד, ובכלל זה פתיחת משפטם של הנשיא המודח, מוחמד מורסי ומספר מעוזריו, שהיו ידועים במגעיהם עם חמאס.
משרד הפנים המצרי גם טען בזמנו כי חקירת חלק מהעצורים בנושאים מרכזיים, כגון סוגיית ארגון "אנצאר בית אל-מקדיס" (הארגון הג'יהאדיסטי הפועל בסיני, שחבר ל"מדינה האסלאמית" של דאע"ש), ופרשת רצח היועץ משפטי לממשלה, הישאם ברכאת ב-2015, חשפה כי כחלק מהגורמים החמושים המעורבים בהם קיבלו הדרכה מאנשי גדודי עז אל-דין אל-קסאם ברצועת עזה. מאוחר יותר, פורסמו שמותיהם של שני מפקדים בגדודים אלה כמעורבים בפרשת ארגון "אנצאר בית אל-מקדיס" והם איימן נופל וראאד אל-עטאר.
מנגנון המודיעין הצבאי עוסק כמובן בהיבטים הצבאיים של הביטחון הלאומי. בעקבות מהפכת יולי 2013 (תפיסת השלטון על ידי א-סיסי) הורחבו תפקידי גוף זה, וניתנו לו גם מספר משימות וסמכויות בתוך מצרים, ובראשם משימת הלחימה בטרור. בשל כך, התפרסם שמו של בית הכלא באסמאעיליה, בו מתבצעות חקירות העצורים הביטחוניים באחריות המודיעין הצבאי. כמו כן קיבל גורם זה את האחריות לנושא הטיפול במנהרות החודרות מרצועת עזה לשטח המצרי, שהתבצע בהתאם למדיניות המשטר כלפי החמאס. כאשר היחסים בין מצרים לחמאס היו מתוחים בשל כישלון התווך המצרי לשחרר את החייל גלעד שליט, החל המודיעין המצרי במהלכים להריסת המנהרות תוך שימוש בגז, ובהזרמת מים לתוכן, דבר שגרם גם לאבדות בצד הפלסטיני.
המודיעין הצבאי השלים את מבצע הריסת המנהרות באינטנסיביות בעקבות מהפכת א-סיסי, כמו גם פיקח על עקירת תושבי אזור הגבול ברפיח ממקומות מגוריהם. המודיעין הצבאי גם עצר באוגוסט 2015 ארבע מאנשי גדודי אל-קסאם, שחצו את הגבול מהרצועה למצרים במעבר רפיח. למרות ההכחשות המצריות על מעורבותם בעניין זה, מסרו אז מקורות פלסטינים כי יש התקדמות במגעים בין החמאס למצרים במספר בקשות מצריות שהוגשו לחמאס בתמורה לשחרורם, כשהבולטת בהן הייתה תגבור כוחות הביטחון בצד הפלסטיני של הגבול המשותף ברצועה, כדי למנוע הסתננות של תומכי "המדינה האסלאמית" לסיני, ומסירת חלק מהגורמים הדרושים למשפט במצרים. ארבעת העצורים שוחררו בסוף פברואר 2019 בחסות המודיעין הכללי המצרי.
התחממות ביחסים – אינטרסים משותפים
כותב המאמר מצביע על תהליך התקרבות המתקיים בין המשטר המצרי והחמאס מאז 2017, וזאת בעקבות ירידה במתיחות ששררה ביניהם, הבאה לידי ביטוי גם בהחלשת המסע התקשורתי נגד החמאס בתקשורת המצרית. הכותב מונה מספר סיבות לכך:
ראשית, המשטר המצרי זקוק לחמאס כדי שישלוט על הנעשה בגבול המשותף מהצד הפלסטיני, וזאת כדי למנוע הסתננות של גורמים ג'יהאדיסטים הנאמנים לארגון "המדינה האסלאמית", לחצי האי סיני. בהקשר זה יצוין כי מספר הפלסטינים שהגיעו מרצועת עזה לחצי האי סיני בשנים 2017-2014 נאמד בכ-130 איש.
שנית, המשטר המצרי הפעיל מצור על רצועת עזה כאמצעי לחץ על החמאס, כדי שיגיע להבנות עם מוחמד דחלאן, ראש מנגנון הביטחון המסכל בעזה לשעבר, במיוחד על רקע היריבות הגוברת בין דחלאן לנשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן), וזאת במקביל להטלת הסנקציות הכלכליות על רצועת עזה על ידי עבאס עצמו, דבר שהפך את עבאס ליריב משותף של החמאס ודחלאן כאחת.
שלישית, המשטר המצרי יזם את המצור על קטאר במאי 2017, והגברת הלחצים האזוריים והבינלאומיים עליה, שנועדו להביא להפסקת תמיכתה בחמאס, כמו גם התפתחות מתיחות ביחסים של החמאס עם איראן, על רקע אי תמיכת החמאס במשטר אסד במלחמתו נגד המורדים בסוריה. המצרים ניצלו התפתחויות אלה כדי להביא להתקרבות ביניהם לבין החמאס, במטרה לקחת חלק בתהליך הסתגלות החמאס למצב שייווצר בעקבות הפסקת הגעת הסיוע החיצוני אליהם.
בעוד שלושת הסיבות שצוינו לעיל קשורות בדרישות המשטר המצרי מהחמאס, קשורה הסיבה הרביעית בצורך של החמאס בקיום יחסים טובים ומאוזנים עם מדינה שכנה כמו מצרים, במיוחד כאשר הארגון מבקש להקל את המצור המוטל על אוכלוסיית הרצועה, ובכך להקל על הלחץ הציבורי עליו, וגם כדי להימנע ממלחמות חיסול והשמדה, שישראל עשויה לנסות לנהל נגדם, תוך ניצול התנאים האזוריים הנוכחיים.
לפיכך, פעל חמאס לשלוט ולפקח על פעילות הזרוע הצבאית שלו ביחס למצרים, ולמנוע כל מגע אישי עם כמה מהארגונים המצריים, הממשיכים לנהל עימות מזוין נגד משטר א-סיסי (כפי שקרה לפני כן, במקרה של ראאד אל-עטר, מפקד חטיבת רפיח בגדודי אל-קסאם, וזאת על פי טענת השלטונות המצריים). בהקשר זה, תוקנה במאי 2007 אמנת החמאס במסמך העקרונות והמדיניות הכללית שלו, ונמחקו בה הסעיפים המקשרים את הארגון לאחים המוסלמים, והוא הגדיר את עצמו כתנועת שחרור וכהתנגדות פלסטינית לאומית ואסלאמית.
ניתן לומר כי מדיניות גורמי הביטחון המצריים השונים כלפי החמאס מתקיימת במסגרת המדיניות הכללית של המשטר המצרי, הרואה בחמאס אויב, עימו הוא נאלץ להתמודד כצורך מציאותי, כאשר סוגיות השגת הפוגה עם ישראל, חילופי שבויים ואסירים והפיוס הלאומי הפלסטיני בינו לבין הרשות, מהוות את אחד מבסיסי ההשפעה המאפשרים למצרים להיות נוכחת ביחסיה עם החמאס, הן במישור האזורי והן במישור הבינלאומי.
בנוסף, ההתקרבות בין מצרים לחמאס תהיה התקרבות טקטית, המוכתבת על ידי המצב הנוכחי, עד שתמצא חלופה לארגון, כדוגמת דחלאן, כדי לייצב מחדש את המצב ברצועה, או כדי להצליח ללחוץ על החמאס. זאת, כדי להביא להתפרקות הארגון מאמצעי הלחימה שברשותו, ולנטוש את מדיניות ההתנגדות שלו, וגם כדי להחליש את קשריו עם האחים המוסלמים במדינות בהן מצרים רואה כיריבות, כקטאר, תורכיה ואיראן, והתחייבותו לפקח כראוי על הגבול המשותף עם מצרים, כדי למנוע הברחות של נשק ולוחמים לתוך חצי האי סיני.
מדיניות זו של מצרים מול החמאס, משרתת כמובן גם את ישראל, בהתמודדותה השוטפת מול ארגון טרור זה, ובדגש על תקופות מתיחות מולו, כפי שהיינו עדים להן בשנים האחרונות.
מערכת היחסים בין מצרים לארגון חמאס ידעה עליות ומורדות, במיוחד לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה ואירועי "האביב הערבי" במצרים והשלכותיהם על המדינה. אל"מ (דימ') פסח מלובני בסקירה מיוחדת של מערכת היחסים בין הצדדים וכיצד זו משפיעה על ישראל
מעבר הגבול ברפיח (צילום: AP)
לאחרונה התפרסם מאמר מעניין באתר בשם "מתראס" (מחסומים), פרי עטו של כותב מצרי בשם אחמד מולאנא, חוקר וסופר, וגם חבר המשרד המדיני של החזית הסלפית במצרים, שהיא עמותה פוליטית בעלת אוריינטציה אסלאמית סלפיסטית, שהתגבשה במצרים במהלך או אחרי מהפכת ה -25 בינואר 2011, המאחדת כמה קבוצות בעלות אותה אוריינטציה, ומגדירה את עצמה "לא מפלגה פוליטית ולא גוף ארגוני".
הכותב מציג את מערכת היחסים בין גורמי הביטחון והמודיעין השונים במצרים לבין החמאס, וכיצד הם מתייחסים לארגון זה מאז הקמתו, והדגשת אופי היחסים בתקופת הנשיא מורסי, איש "האחים המוסלמים", ובתקופה שמאז הדחתו בידי הנשיא א-סיסי (מהפכת יולי 2013).
ראשית כל, המשטר המצרי מתייחס לארגון החמאס כאל אחד האיומים על הביטחון הלאומי המצרי, שכן הוא רואה בו חלק מארגון "האחים המוסלמים". גישה זו התחזקה בעיקר לאחר השתלטות החמאס על רצועת עזה בשנת 2007.
מבחינת הגישה והמדיניות, תנועת החמאס מאמצת את אופציית ההתנגדות לכיבוש הישראלי, המייצגת גישה שונה לזו של המצרים, התומכת בתהליך אוסלו ובפתרון של שלום לסוגיה הפלסטינית. מצרים גם חתמה על הסכם שלום עם ישראל, הנחשבת למדינה הכובשת בעיני החמאס והפלסטינים. מה שגם מוסיף לעמדה המצרית העוינת הזו כלפי החמאס, היא מערכת היחסים הטובה שיש לארגון זה עם מדינות אזוריות הנוקטות במדיניות המנוגדת לזו של המשטר המצרי, כמו איראן, קטאר וטורקיה.
דברים אלה באו לידי ביטוי בהצהרות של גורמים מצריים שונים. לדוגמה, לאחר ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת ב-2006, אמר ראש המודיעין הכללי המצרי לשעבר, הגנרל עומר סולימאן, כי לחמאס יש אמנם את הזכות לשלוט (ברצועת עזה), אבל רק אחרי שימלא שלושה תנאים, שהם: הפסקת האלימות, כיבוד החוק בינלאומי על ידי כיבוד הסכמים קודמים שנחתמו, והכרה בישראל. בהמשך, התייחס נשיא המצרי לשעבר, חוסני מובארק, להשתלטות החמאס על עזה, כאל הפיכה נגד הלגיטימיות הפלסטינית. יושב ראש הוועדה ליחסי חוץ לשעבר במועצת העם (הפרלמנט) המצרי, מוסטפה אל-פאקי, אמר אז כי "מצרים אינה יכולה לשאת את הקמתה של אמירות אסלאמית בגבולה המזרחי". שגריר מצרים לשעבר בתל אביב, מוחמד בסיוני, אמר כי "חמאס יורה רקטות לעבר ישראל מבלי להתחשב באינטרסים של העם הפלסטיני, אך מתחשב באיראן, ממנה הם מקבלים כספים.
לנוכח הדברים האלה, נאלץ המשטר המצרי, מאז תקופת מובארק, להתמודד עם תנועת החמאס, בייחוד כאשר היא הפכה לגורם בעל חשיבות בזירה הפלסטינית. עם זאת, הדבר נחשב וטופל כבעיה ביטחונית ולא כנושא מדיני.
המגעים מול חמאס
מערכת הביטחון המצרית מורכבת משלושה גופים עיקריים: המודיעין הכללי, הביטחון הלאומי, והמודיעין הצבאי. כל אחד מהם מתמקד בפיקוח על נושאים המיוחדים לו, כשהם מחויבים למדיניות הכללית של המשטר המצרי ופועלים בשיתוף פעולה ביניהם.
מנגנון המודיעין הכללי כפוף ישירות למשרד הנשיאות, ואחראי על הנושאים והבעיות הנוגעות לביטחון הלאומי של המדינה, בנוסף לכל מה שקשור לפעילות של מדינות זרות בתוך מצרים. "התיק" הפלסטיני הוא אחד הנושאים שגורם זה מטפל בו, בשל ראיית המשטר את החמאס כמציאות שיש לטפל בה עד שתמצא לה חלופה, או עד שניתן יהיה לשנותה ולשנות את דפוסי התנהגותה, ולהביאה למסלול של פתרון של שלום.
כמו כן פועל מנגנון המודיעין הכללי מול התנועה בכל הקשור לנושאי השגת הפוגה במצבי המתיחות עם ישראל, הדיאלוג הלאומי הפלסטיני מול הרשות, המצור על רצועת עזה, והמשא ומתן לשחרור אסירים ושבויים, כמו במקרה של שחרור החייל הישראלי גלעד שליט באוקטובר 2011, עסקה שהתבצעה בתמורה לשחרור 1,027 אסירים פלסטינים. מאידך גיסא, המודיעין הכללי אינו מעורב באופן ישיר במעצר או בעינויים של אנשים על ידי החמאס.
מנגנון הביטחון הלאומי כפוף למשרד הפנים המצרי ואחראי על "שמירה על הביטחון הלאומי, ושיתוף פעולה עם הגופים הממלכתיים הנוגעים בדבר, להגנה על החזית הפנימית ולביטחונה, לאיסוף מידע ולמאבק בטרור". לכן, הקשר שלו עם תנועת חמאס קשור לאירועים המתרחשים בשטח מצרים. במסגרת המבנה הארגוני של מנגנוני הביטחון של המדינה לפני המהפכה, פעל מדור שנקרא "מדור פלסטין" במחלקת "פלסטין והציונות", המהווה חלק מהמנהלה הכללית העוסקת בפעילות חוץ בתוך המנגנון.
מנגנון הביטחון של המדינה רואה בתנועת חמאס תנועת טרור המייצגת את ה"אחים המוסלמים" במצרים, ורואה את רצועת עזה כעומק לוגיסטי, המספק לגורמים הג'יהאדיסטים הפועלים במצרים אנשים, נשק וניסיון. בשל כך האשים גוף זה מספר ג'יהאדיסטים פלסטינים ב-2006, שסייעו לאמן את אנשי ארגון "אל-תווחיד ואל-ג'יהאד" הפועל בסיני, וסייעו להם לבצע פיגועים גדולים, שהתמקדו בתיירים זרים בדרום הסיני בתקופה שבין השנים 2009-2004.
בתחילת 2008, עצר מנגנון ביטחון המדינה את מפקד הזרוע הצבאית של החמאס - גדודי עז אל-דין אל-קסאם, איימן נופל, בעת שהיה בעיר אל-עריש, אליה הגיע בתוך המוני פלסטינים שחצו את גדר הגבול כדי לקנות מצרכים, בעקבות החרפת המצור על רצועת עזה באותה עת. נופל נחקר על ידי גורמי המנגנון על סוגי הנשק והרקטות שבידי החמאס, מקורות המימון שלו, מבנה המנגנון הצבאי שלו ושאלת מקום הימצאו של החייל החטוף גלעד שליט.
מנגנון הביטחון גם האשים מספר גורמי ג'יהאד פלסטיני, במעורבות בפיגוע של כנסיית הקדושים באלכסנדריה לפני המהפכה של ינואר 2011 (אירועי כיכר תחריר). לאחר פרוץ המהפכה, הפנה מנגנון הביטחון האשמות כלפי תנועת החמאס במעורבות בהתקפה על הכלא המצרי, והברחתו של איימן נופל מבית הכלא בו ישב, פרשה המוכרת במצרים כ"בריחה מבתי הכלא".
בעקבות ההפיכה הצבאית במצרים (סילוק מורסי על ידי א-סיסי ביולי 2013) התאפיינה מערכת היחסים של מנגנון הביטחון עם החמאס בעוינות רבה מאוד, ובכלל זה פתיחת משפטם של הנשיא המודח, מוחמד מורסי ומספר מעוזריו, שהיו ידועים במגעיהם עם חמאס.
משרד הפנים המצרי גם טען בזמנו כי חקירת חלק מהעצורים בנושאים מרכזיים, כגון סוגיית ארגון "אנצאר בית אל-מקדיס" (הארגון הג'יהאדיסטי הפועל בסיני, שחבר ל"מדינה האסלאמית" של דאע"ש), ופרשת רצח היועץ משפטי לממשלה, הישאם ברכאת ב-2015, חשפה כי כחלק מהגורמים החמושים המעורבים בהם קיבלו הדרכה מאנשי גדודי עז אל-דין אל-קסאם ברצועת עזה. מאוחר יותר, פורסמו שמותיהם של שני מפקדים בגדודים אלה כמעורבים בפרשת ארגון "אנצאר בית אל-מקדיס" והם איימן נופל וראאד אל-עטאר.
מנגנון המודיעין הצבאי עוסק כמובן בהיבטים הצבאיים של הביטחון הלאומי. בעקבות מהפכת יולי 2013 (תפיסת השלטון על ידי א-סיסי) הורחבו תפקידי גוף זה, וניתנו לו גם מספר משימות וסמכויות בתוך מצרים, ובראשם משימת הלחימה בטרור. בשל כך, התפרסם שמו של בית הכלא באסמאעיליה, בו מתבצעות חקירות העצורים הביטחוניים באחריות המודיעין הצבאי. כמו כן קיבל גורם זה את האחריות לנושא הטיפול במנהרות החודרות מרצועת עזה לשטח המצרי, שהתבצע בהתאם למדיניות המשטר כלפי החמאס. כאשר היחסים בין מצרים לחמאס היו מתוחים בשל כישלון התווך המצרי לשחרר את החייל גלעד שליט, החל המודיעין המצרי במהלכים להריסת המנהרות תוך שימוש בגז, ובהזרמת מים לתוכן, דבר שגרם גם לאבדות בצד הפלסטיני.
המודיעין הצבאי השלים את מבצע הריסת המנהרות באינטנסיביות בעקבות מהפכת א-סיסי, כמו גם פיקח על עקירת תושבי אזור הגבול ברפיח ממקומות מגוריהם. המודיעין הצבאי גם עצר באוגוסט 2015 ארבע מאנשי גדודי אל-קסאם, שחצו את הגבול מהרצועה למצרים במעבר רפיח. למרות ההכחשות המצריות על מעורבותם בעניין זה, מסרו אז מקורות פלסטינים כי יש התקדמות במגעים בין החמאס למצרים במספר בקשות מצריות שהוגשו לחמאס בתמורה לשחרורם, כשהבולטת בהן הייתה תגבור כוחות הביטחון בצד הפלסטיני של הגבול המשותף ברצועה, כדי למנוע הסתננות של תומכי "המדינה האסלאמית" לסיני, ומסירת חלק מהגורמים הדרושים למשפט במצרים. ארבעת העצורים שוחררו בסוף פברואר 2019 בחסות המודיעין הכללי המצרי.
התחממות ביחסים – אינטרסים משותפים
כותב המאמר מצביע על תהליך התקרבות המתקיים בין המשטר המצרי והחמאס מאז 2017, וזאת בעקבות ירידה במתיחות ששררה ביניהם, הבאה לידי ביטוי גם בהחלשת המסע התקשורתי נגד החמאס בתקשורת המצרית. הכותב מונה מספר סיבות לכך:
ראשית, המשטר המצרי זקוק לחמאס כדי שישלוט על הנעשה בגבול המשותף מהצד הפלסטיני, וזאת כדי למנוע הסתננות של גורמים ג'יהאדיסטים הנאמנים לארגון "המדינה האסלאמית", לחצי האי סיני. בהקשר זה יצוין כי מספר הפלסטינים שהגיעו מרצועת עזה לחצי האי סיני בשנים 2017-2014 נאמד בכ-130 איש.
שנית, המשטר המצרי הפעיל מצור על רצועת עזה כאמצעי לחץ על החמאס, כדי שיגיע להבנות עם מוחמד דחלאן, ראש מנגנון הביטחון המסכל בעזה לשעבר, במיוחד על רקע היריבות הגוברת בין דחלאן לנשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן), וזאת במקביל להטלת הסנקציות הכלכליות על רצועת עזה על ידי עבאס עצמו, דבר שהפך את עבאס ליריב משותף של החמאס ודחלאן כאחת.
שלישית, המשטר המצרי יזם את המצור על קטאר במאי 2017, והגברת הלחצים האזוריים והבינלאומיים עליה, שנועדו להביא להפסקת תמיכתה בחמאס, כמו גם התפתחות מתיחות ביחסים של החמאס עם איראן, על רקע אי תמיכת החמאס במשטר אסד במלחמתו נגד המורדים בסוריה. המצרים ניצלו התפתחויות אלה כדי להביא להתקרבות ביניהם לבין החמאס, במטרה לקחת חלק בתהליך הסתגלות החמאס למצב שייווצר בעקבות הפסקת הגעת הסיוע החיצוני אליהם.
בעוד שלושת הסיבות שצוינו לעיל קשורות בדרישות המשטר המצרי מהחמאס, קשורה הסיבה הרביעית בצורך של החמאס בקיום יחסים טובים ומאוזנים עם מדינה שכנה כמו מצרים, במיוחד כאשר הארגון מבקש להקל את המצור המוטל על אוכלוסיית הרצועה, ובכך להקל על הלחץ הציבורי עליו, וגם כדי להימנע ממלחמות חיסול והשמדה, שישראל עשויה לנסות לנהל נגדם, תוך ניצול התנאים האזוריים הנוכחיים.
לפיכך, פעל חמאס לשלוט ולפקח על פעילות הזרוע הצבאית שלו ביחס למצרים, ולמנוע כל מגע אישי עם כמה מהארגונים המצריים, הממשיכים לנהל עימות מזוין נגד משטר א-סיסי (כפי שקרה לפני כן, במקרה של ראאד אל-עטר, מפקד חטיבת רפיח בגדודי אל-קסאם, וזאת על פי טענת השלטונות המצריים). בהקשר זה, תוקנה במאי 2007 אמנת החמאס במסמך העקרונות והמדיניות הכללית שלו, ונמחקו בה הסעיפים המקשרים את הארגון לאחים המוסלמים, והוא הגדיר את עצמו כתנועת שחרור וכהתנגדות פלסטינית לאומית ואסלאמית.
ניתן לומר כי מדיניות גורמי הביטחון המצריים השונים כלפי החמאס מתקיימת במסגרת המדיניות הכללית של המשטר המצרי, הרואה בחמאס אויב, עימו הוא נאלץ להתמודד כצורך מציאותי, כאשר סוגיות השגת הפוגה עם ישראל, חילופי שבויים ואסירים והפיוס הלאומי הפלסטיני בינו לבין הרשות, מהוות את אחד מבסיסי ההשפעה המאפשרים למצרים להיות נוכחת ביחסיה עם החמאס, הן במישור האזורי והן במישור הבינלאומי.
בנוסף, ההתקרבות בין מצרים לחמאס תהיה התקרבות טקטית, המוכתבת על ידי המצב הנוכחי, עד שתמצא חלופה לארגון, כדוגמת דחלאן, כדי לייצב מחדש את המצב ברצועה, או כדי להצליח ללחוץ על החמאס. זאת, כדי להביא להתפרקות הארגון מאמצעי הלחימה שברשותו, ולנטוש את מדיניות ההתנגדות שלו, וגם כדי להחליש את קשריו עם האחים המוסלמים במדינות בהן מצרים רואה כיריבות, כקטאר, תורכיה ואיראן, והתחייבותו לפקח כראוי על הגבול המשותף עם מצרים, כדי למנוע הברחות של נשק ולוחמים לתוך חצי האי סיני.
מדיניות זו של מצרים מול החמאס, משרתת כמובן גם את ישראל, בהתמודדותה השוטפת מול ארגון טרור זה, ובדגש על תקופות מתיחות מולו, כפי שהיינו עדים להן בשנים האחרונות.
