ללמוד מלקחי ההיסטוריה. דעה
האם איראן תעשה את אותה טעות שעשתה עיראק באוגוסט 1990? אל"מ (דימ') פסח מלובני על המתיחות בין איראן לשכנותיה ולמערב
פסח מלובני
| 13/05/2019
מיצרי הורמוז (צילום ארכיון: AP)
תגבור הכוחות האמריקאים במפרץ הפרסי בימים האחרונים על רקע מידע התרעתי כי בכוונת האיראנים לפעול נגד יעדים אמריקאים או של מדינות במפרץ, שהן בעלות בריתה של ארצות הברית, מחזיר אותנו לשנות ה-80 של המאה הקודמת, למלחמת עיראק-איראן הממושכת, בה עמדה איראן בפני בעיה דומה של פגיעה הולכת וגוברת של התקיפות העיראקיות ביכולת יצוא הנפט שלה, וכתוצאה מכך לירידה בהכנסותיה ולפגיעה קשה בכלכלתה.
העיראקים התמקדו בהפצצת תשתיות הנפט האיראניות במפרץ ובתוך איראן עצמה, וגם על מכליות זרות שבאו לטעון נפט איראני, ונפגעו כתוצאה מכך, במה שקיבל את השם "מלחמת המכליות".
האיראנים החליטו להפעיל צעדים נגדיים ולהגיב בדרכים צבאיות נגד בעלות בריתה של עיראק במפרץ, ואיימו (במאי 1984), למנוע את יצוא הנפט מהמפרץ בכלל, בדגש על ערב הסעודית וכוויית שסייעו לעיראק. כן איימו לתקוף נמלים, מתקני נפט ומטרות חיוניות אחרות במדינות אלה. בכך קיוותה איראן להפעיל לחץ בינלאומי על עיראק להפסיק את המצור על יצוא הנפט מנמליה במפרץ.
נוסף על כך, האיראנים פיזרו מוקשים במקומות שונים במפרץ ובים האדום, ולוחמי "משמרות המהפכה" תקפו מכליות כוויתיות וסעודיות, באמצעות סירות מהירות חמושות בתותחים. האו"ם דרש בהחלטה 552 (מ-1 ביוני 1984), להפסיק את התקיפות על המכליות. הסעודים התייחסו לאיומים האיראנים ברצינות, וקידמו מטוסי F-15, מטוסי "איוואקס" ומטוסי תדלוק אווירי KC-10 לאזור, כדי להתגונן מפני תקיפות איראניות אפשריות, וגם הכריזו על צפון המפרץ כעל אזור סכנה. ב-5 יוני אף הפילו מטוסים סעודים מטוס "פנטום" (F-4) איראני שניסה לחדור לשטחם. האיראנים נרתעו מעימות אווירי עם הסעודים, והגיבו בפעולת טרור נגד בניין שגרירות ערב הסעודית בביירות.
צעדים אלה לא הניבו את התוצאות שהאיראנים ביקשו להשיג. לכן, על רקע הגברת התקיפות העיראקיות על יעדי הנפט והמכליות, והמשך הדרדרות מצבם הכלכלי בשל כך, החליטו האיראנים בתחילת 1987 לתקוף לראשונה ספינות ומכליות שהיו בדרכן לנמליה של כוויית. לטענת האיראנים, כוויית שיתפה פעולה עם עיראק, בכך שאפשרה לספינות לפרוק בנמליה אמל"ח שהיה מיועד עבורה, ואישרה למטוסים עיראקים לעבור מעל שטחה בדרכם לתקוף מסופי נפט, נמלים וספינות של איראן במפרץ (כווית גם סייעה כספית לעיראק).
העיראקים הזהירו את איראן שלא לפגוע בכוויית, ואף איימו להגביר את תקיפותיהם על יעדים שונים בשטחה. גם ארצות-הברית וברית-המועצות הזהירו את איראן מלהרחיב את הלחימה במפרץ, אך זו לא שעתה אליהן.
באפריל 1987 הודיעה איראן על הרחבת מימיה הטריטוריאליים ל-12 מייל ימי מחופיה, והכריזה על השטח הנמצא בעומק של 40 מייל ימי מחופיה, שכלל חלק מהנתיבים הימיים שהובילו לנמלי כוויית כעל אזור סכנה. בהמשך לכך מימשו האיראנים את הצהרותיהם – הגבירו את סיוריהם באזור, ביצעו בדיקות לכלי שיט, בהם חשדו שהם מובילים ציוד ואמל"ח לעיראק, תקפו מכליות נפט, ומיקשו את נתיבי השיט במפרץ.
איראן הציבה גם טילי חוף-ים מדגם "סילקוורם" במצר הורמוז, בכניסה למפרץ, ובשטח שהיה בידיה מאז פברואר 1986 בחצי האי אל-פאו, הגובל בכוית. פעולה זו הגבירה את האיום האיראני על השיט במפרץ, ובמיוחד על הנמלים בכוויית.
מהלכים אלה של איראן הביאו להגברת הנוכחות הצבאית של ברית-המועצות וארצות-הברית במפרץ, על-ידי שיגור כוחות ימיים שלהן לאזור. ארצות-הברית שלחה למפרץ כוח משימה של אחת מנושאות המטוסים שלה ("קיטי הוק"-Kity Hawk ), וכן שולות מוקשים, שפעלו יחד עם שולות סעודיות, כדי לטהר את הנתיבים לנמל אל-אחמדי בכוויית מהמוקשים שזרעו בהם האיראנים.
כווית התלוננה בפני המעצמות על התקיפות האיראניות שבוצעו, לטענתה, נגד כלי שיט ניטרליים ופגעו בה ישירות, וביקשה את סיוען בהגנה על התעבורה הימית אליה וממנה. ארצות-הברית נענתה לבקשתה של כווית, על-ידי מתן הרשאה לספינותיה להניף עליהן את הדגל האמריקני, ואף אבטחה את שיוטן במפרץ נגד האיומים האיראנים שכללו, נוסף על טילי חוף-ים "סילקוורם", גם מוקשים ימיים וסירות נפץ, או כאלה שהיו מצוידות באמצעי ירי שונים. האמריקנים העבירו לאזור (ב-22 ביולי 1987) כלי שיט נוספים, והגבירו את סיוריהם האוויריים במפרץ. בסוף אותה שנה היו במפרץ כ-70 כלי שיט מלחמתיים של המעצמות, כמחציתם אמריקנים.
במקביל תקפו האיראנים יחידה כווייתית באי בוביאן, חטפו מטוס כווייתי (ב-14 באפריל 1987) והנחיתו אותו בשדה התעופה של משהד בשטחם, ואף תקפו כלי שיט של האמירויות ומתקני נפט שלהם, וכן כלי שיט של ערב הסעודית על-ידי סירות תקיפה חמושות. איראן אף יזמה מהומות בעת העלייה לרגל בערב הסעודית ב-1987, וכן בבחריין ובכוויית.
האיראנים המשיכו לתקוף כלי שיט ומכליות שהיו בדרכן לנמלי כוויית, והבהירו בכך שצעדי האבטחה של המעצמות לא ירתיעו אותם. המתיחות במפרץ גאתה לאחר שהמכלית הכווייתית "ברידג'טאון" (Bridgetown), ששטה תחת דגל אמריקני, נפגעה ממוקש (ב-24 ביולי 1987), כנראה איראני. הדבר הביא להגברת הפעילות של ציי המערב במפרץ, ולהתנגשות בלתי נמנעת עם איראן. כחודש לאחר מכן, ב-21 בספטמבר, איתר כוח אמריקני ספינה איראנית בשם "איראן אג'ר" (Iran Ajar), שמיקשה אזור במפרץ, במרחק של כ-130 ק"מ מצפון לבחריין. האמריקנים השתלטו על הספינה (ב-24 ספטמבר) ומצאו בה ראיות מרשיעות להנחת מוקשים, למרות שהאיראנים מחו וטענו שהספינה היא תמימה והובילה מזון. עוד קודם לכן, בתחילת ספטמבר, החלו האיראנים לשגר טילי "סילקוורם" לעבר נמלי כוויית.
איראן מול סעודיה
בעקבות התגברות התקיפות העיראקיות וההתנגדות הבינלאומית לפגיעה בשיט במפרץ, החליטו האיראנים להגיב לראשונה בצורה חריפה נגד ערב הסעודית – בעלת-בריתם ובת-חסותם של האמריקנים. ב-3 באוקטובר 1987 ניסה כוח איראני, שמנה כמה עשרות סירות וכלי שיט גדולים יותר לתקוף את מסופי הנפט בנמל אל-ח'פג'י בערב הסעודית, ששימש מסוף לייצוא נפט עיראקי. הסעודים והאמריקנים הצליחו לבלום ניסיון תקיפה זה, לאחר שהחישו לאזור כלי שיט ומטוסים. כעבור מספר ימים הם אף הטביעו מספר סירות איראניות, שניסו להתקרב לחוף פעם נוספת.
בהמשך פגעו האיראנים (16 באוקטובר) בטיל "סילקוורם" במכלית שהניפה דגל אמריקני בשם "סי אייל סיטי" (Sea Isle City), בעת ששהתה במים הטריטוריאליים של כוויית. האמריקנים הגיבו לראשונה בצורה חריפה (ב-19 באוקטובר), כאשר כוחות אוויריים, ימיים וכוחות קומנדו ימי תקפו מסופי נפט איראניים בדרום המפרץ והרסו אותם. האיראנים הגיבו על פעולה זו באיומים כלפי ארצות הברית ובשיגור טיל נוסף (לאחר שלושה ימים), שפגע במסוף הנפט בנמל אל-אחמדי בכווית.
האיראנים המשיכו לתקוף כלי שיט ומכליות שונות שנכנסו למפרץ, במקביל להגברת התקיפות האוויריות העיראקיות על כלי שיט שהיו בדרכם לנמלי איראן. בסוף השנה חלה רגיעה מסוימת במצב, כנראה מפני שהאיראנים הבינו שהמשך התקפותיהם על כוויית וערב הסעודית ופגיעה בשיט אליהן יביאו לתגובה אמריקנית חריפה, שתחמיר משמעותית את מצבם.
לסדרת התנגשויות אלה נוספה גם טרגדיה, כאשר ב-3 ביולי הופל בטעות מטוס נוסעים איראני ובו 290 נוסעים שהיה בדרכו לדובאי, על-ידי טיל ששיגרה הסיירת האמריקנית "וינסנס" (Vincennes), ואיש לא ניצל. הדבר אירע בעת התנגשות נוספת שארעה בין כלי שיט אמריקנים לבין ספינות איראניות באזור מצר הורמוז.
ללמוד מלקחי מלחמת המפרץ
נראה כי המנהיגים האיראנים כיום לא זוכרים או לא רוצים לזכור את האירועים האלה מלפני 30 שנים ומעלה. חלקם כנראה אף לא ידע על כך מפאת גילו. עם זאת, על רקע תגבור הכוחות האמריקאים במפרץ, הם החלו להשמיע איומים כלפי ארצות הברית, בדיוק כפי שעשתה ההנהגה האיראנית בשנות השמונים, וכפי שעשה שליט עיראק, סדאם חוסיין, לפני כיבוש כווית על ידי גייסותיו ובזמן הכיבוש, לפני מלחמת המפרץ.
סדאם הניח כי המערב, ובראשו ארצות הברית יעבור על כיבוש כווית לסדר היום, ולא יינקטו בשום צעד נגד עיראק. הוא העריך שדי בריכוז הכוחות שלו בכווית כדי להרתיע את הקואליציה הבינלאומית מלהסתער עליו. אם בכל זאת יפתחו במלחמה, הוא האמין ביכולת כוחותיו להתמודד מול מדינות הקואליציה, וארצות הברית בראשן, ולהפוך את המלחמה נגדן ל"וייטנאם חדשה", שבה יספגו אבדות כבדות שלא יוכלו לעמוד בהן. עקב לחץ דעת הקהל הפנימית נגד ממשלותיהן, ועקב פעילות העולם הערבי והמוסלמי נגד מדינות הקואליציה, הן תיאלצנה לסיים את המערכה בעיצומה, לפני השגת הכרעה, ואז הוא יתיש אותן במשא ומתן אינסופי.
הוא נקט בגישה מזלזלת כלפי ארצות הברית, והיא נראתה לו "נמר של נייר", שכן היא "ברחה" מווייטנאם לאחר שספגה בה כ-58 אלף אבדות, בעוד שעיראק ספגה במערכה אחת בלבד (אל-פאו, פברואר-מרס 1986) 53 אלף אבדות, אך המשיכה להילחם נגד איראן עד להשגת הניצחון.
מסרים ברוח זו אף העביר לממשל בוושינגטון באמצעות שגרירת ארצות הברית בעיראק דאז, אפריל גלאספי (April Glaspie), עימה נפגש לפני הפלישה לכווית (ב-25 יולי), כדי להרתיע את ארצות הברית מלהתערב. לאחר הפלישה העביר סדאם מסרים מרתיעים לממשל האמריקני בדרכים שונות, ואף התבטא כי אם ארצות הברית חושבת שתוכל להשיג ניצחון מהיר, הרי מצפה לה הפתעה, שכן עיראק מוכנה להילחם מספר שנים, כפי שעשתה במלחמה נגד איראן. כשלאמריקנים יהיו חמשת אלפים הרוגים, הם לא יוכל יותר להמשיך במלחמה.
ההערכה העיראקית המוטעית לגבי יכולת צבאה להתמודד מול מעצמות העל, נבעה בעיקר מהסתנוורותם מהישגי הצבא העיראקי במלחמה נגד איראן, ואי הכרה בעליונותם האיכותית של כוחות הקואליציה שניצבו מולו. גם אם היו גנרלים בצבא העיראקי, כגון הרמטכ"ל דאז ח'זרג'י שחשבו אחרת, והציגו בפניו את הסיכונים לעיראק בעימות מול ארצות הברית, הוא בחר להתעלם מכך, ואף סילקם מתפקידיהם. התייחסות רהב זו הביאה בסופו של דבר למפלתו, לאובדן כווית, להשפלתו ולפגיעה קשה בצבאו המהולל.
נראה כי האיראנים חושבים כיום כפי שסדאם חשב אז, ומאמינים ביכולתם להתמודד מול ארצות הברית, כפי שהוא חשב. כך עולה מדברי הרהב של מפקדים איראנים ב"משמרות המהפכה", שהוכרזו לאחרונה על ידי ארצות הברית כארגון טרור, כולל מפקדם החדש, חוסיין סלאמי, שמונה רק לאחרונה, שעל פי פרשנים שונים הוא קיצוני יותר מקודמו. מבחינתם "הנוכחות האמריקאית במפרץ אינה איום כי אם הזדמנות (עבור איראן להכות באמריקאים), ואם היא (ארצות הברית) תעשה צעד אחד, איראן תכה אותה בראש", כדבריו, וכדברי אחד האייתולות: "הצי האמריקאי יכול להיות מושמד באמצעות טיל אחד".
למרות שהממשל האמריקאי לא נראה להוט כלל לנקוט בצעדים צבאיים נגד איראן, והוא אף מעוניין לנהל משא ומתן עם טהרן במכלול הנושאים העומדים ביחסי שתי המדינות, נראה כי לא תהייה היענות איראנית מהירה לנכונות האמריקאית הזאת. הסכנה היא שמישהו בטהרן עשוי לטרוף את הקלפים. זאת היא אפשרות במיוחד לאחר שהאיראנים הכריזו בתגובה להכרזה האמריקאית על "משמרות המהפכה" כעל ארגון טרור, כי כוחות פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM) הם "ארגון טרור".
טהרן, ובמיוחד משמרות המהפכה, עלולים לחוש כי הם מאבדים מכבודם, מה שיסכן את מעמדם באיראן, ועל-כן יידחפו להוכיח לעולם ולעם כי בהנהגתם איראן מוכנה לעמוד בפני כל אתגר. עם זאת, יש קצינים באיראן המנסים להבהיר שאיראן תתקוף רק אם תותקף.
סגן מפקד "משמרות המהפכה" אמר לפני מספר ימים, כי איראן לא תקיים שיחות עם ארצות הברית, משום ש"האומה שלנו...רואה את ארה"ב כלא מהימנה".אבל הוא גם הביע ביטחון שוושינגטון "לא תעז לפתוח בפעולה צבאית נגדנו". מה שסגן המפקד שכח להבטיח הוא שאין לאמריקאים מה לחשוש מהתקפה של מיליציות פרו-איראניות, מפני שלאיראן אין שום כוונה לעודד מישהו לתקוף אותם. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות למשלוח הכוחות האמריקאים למפרץ. שתיקה זו אולי יש מאחוריה כוונה ללחום באמריקאים על ידי שליח. כך כבר עשתה איראן כששילחה את המיליציות השיעיות העיראקיות להרוג חיילים אמריקאים בין 2003 ל-2011.
אכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והאיראנים מתנהגים כיום בדיוק כפי שקרה במקרה העיראקי לפני כ-30 שנה. אולי מישהו בהנהגה שם יתעשת, לפני שהם ימצאו את עצמם בפני מציאות חדשה, שלא בדיוק ציפו לה.
האם איראן תעשה את אותה טעות שעשתה עיראק באוגוסט 1990? אל"מ (דימ') פסח מלובני על המתיחות בין איראן לשכנותיה ולמערב
מיצרי הורמוז (צילום ארכיון: AP)
תגבור הכוחות האמריקאים במפרץ הפרסי בימים האחרונים על רקע מידע התרעתי כי בכוונת האיראנים לפעול נגד יעדים אמריקאים או של מדינות במפרץ, שהן בעלות בריתה של ארצות הברית, מחזיר אותנו לשנות ה-80 של המאה הקודמת, למלחמת עיראק-איראן הממושכת, בה עמדה איראן בפני בעיה דומה של פגיעה הולכת וגוברת של התקיפות העיראקיות ביכולת יצוא הנפט שלה, וכתוצאה מכך לירידה בהכנסותיה ולפגיעה קשה בכלכלתה.
העיראקים התמקדו בהפצצת תשתיות הנפט האיראניות במפרץ ובתוך איראן עצמה, וגם על מכליות זרות שבאו לטעון נפט איראני, ונפגעו כתוצאה מכך, במה שקיבל את השם "מלחמת המכליות".
האיראנים החליטו להפעיל צעדים נגדיים ולהגיב בדרכים צבאיות נגד בעלות בריתה של עיראק במפרץ, ואיימו (במאי 1984), למנוע את יצוא הנפט מהמפרץ בכלל, בדגש על ערב הסעודית וכוויית שסייעו לעיראק. כן איימו לתקוף נמלים, מתקני נפט ומטרות חיוניות אחרות במדינות אלה. בכך קיוותה איראן להפעיל לחץ בינלאומי על עיראק להפסיק את המצור על יצוא הנפט מנמליה במפרץ.
נוסף על כך, האיראנים פיזרו מוקשים במקומות שונים במפרץ ובים האדום, ולוחמי "משמרות המהפכה" תקפו מכליות כוויתיות וסעודיות, באמצעות סירות מהירות חמושות בתותחים. האו"ם דרש בהחלטה 552 (מ-1 ביוני 1984), להפסיק את התקיפות על המכליות. הסעודים התייחסו לאיומים האיראנים ברצינות, וקידמו מטוסי F-15, מטוסי "איוואקס" ומטוסי תדלוק אווירי KC-10 לאזור, כדי להתגונן מפני תקיפות איראניות אפשריות, וגם הכריזו על צפון המפרץ כעל אזור סכנה. ב-5 יוני אף הפילו מטוסים סעודים מטוס "פנטום" (F-4) איראני שניסה לחדור לשטחם. האיראנים נרתעו מעימות אווירי עם הסעודים, והגיבו בפעולת טרור נגד בניין שגרירות ערב הסעודית בביירות.
צעדים אלה לא הניבו את התוצאות שהאיראנים ביקשו להשיג. לכן, על רקע הגברת התקיפות העיראקיות על יעדי הנפט והמכליות, והמשך הדרדרות מצבם הכלכלי בשל כך, החליטו האיראנים בתחילת 1987 לתקוף לראשונה ספינות ומכליות שהיו בדרכן לנמליה של כוויית. לטענת האיראנים, כוויית שיתפה פעולה עם עיראק, בכך שאפשרה לספינות לפרוק בנמליה אמל"ח שהיה מיועד עבורה, ואישרה למטוסים עיראקים לעבור מעל שטחה בדרכם לתקוף מסופי נפט, נמלים וספינות של איראן במפרץ (כווית גם סייעה כספית לעיראק).
העיראקים הזהירו את איראן שלא לפגוע בכוויית, ואף איימו להגביר את תקיפותיהם על יעדים שונים בשטחה. גם ארצות-הברית וברית-המועצות הזהירו את איראן מלהרחיב את הלחימה במפרץ, אך זו לא שעתה אליהן.
באפריל 1987 הודיעה איראן על הרחבת מימיה הטריטוריאליים ל-12 מייל ימי מחופיה, והכריזה על השטח הנמצא בעומק של 40 מייל ימי מחופיה, שכלל חלק מהנתיבים הימיים שהובילו לנמלי כוויית כעל אזור סכנה. בהמשך לכך מימשו האיראנים את הצהרותיהם – הגבירו את סיוריהם באזור, ביצעו בדיקות לכלי שיט, בהם חשדו שהם מובילים ציוד ואמל"ח לעיראק, תקפו מכליות נפט, ומיקשו את נתיבי השיט במפרץ.
איראן הציבה גם טילי חוף-ים מדגם "סילקוורם" במצר הורמוז, בכניסה למפרץ, ובשטח שהיה בידיה מאז פברואר 1986 בחצי האי אל-פאו, הגובל בכוית. פעולה זו הגבירה את האיום האיראני על השיט במפרץ, ובמיוחד על הנמלים בכוויית.
מהלכים אלה של איראן הביאו להגברת הנוכחות הצבאית של ברית-המועצות וארצות-הברית במפרץ, על-ידי שיגור כוחות ימיים שלהן לאזור. ארצות-הברית שלחה למפרץ כוח משימה של אחת מנושאות המטוסים שלה ("קיטי הוק"-Kity Hawk ), וכן שולות מוקשים, שפעלו יחד עם שולות סעודיות, כדי לטהר את הנתיבים לנמל אל-אחמדי בכוויית מהמוקשים שזרעו בהם האיראנים.
כווית התלוננה בפני המעצמות על התקיפות האיראניות שבוצעו, לטענתה, נגד כלי שיט ניטרליים ופגעו בה ישירות, וביקשה את סיוען בהגנה על התעבורה הימית אליה וממנה. ארצות-הברית נענתה לבקשתה של כווית, על-ידי מתן הרשאה לספינותיה להניף עליהן את הדגל האמריקני, ואף אבטחה את שיוטן במפרץ נגד האיומים האיראנים שכללו, נוסף על טילי חוף-ים "סילקוורם", גם מוקשים ימיים וסירות נפץ, או כאלה שהיו מצוידות באמצעי ירי שונים. האמריקנים העבירו לאזור (ב-22 ביולי 1987) כלי שיט נוספים, והגבירו את סיוריהם האוויריים במפרץ. בסוף אותה שנה היו במפרץ כ-70 כלי שיט מלחמתיים של המעצמות, כמחציתם אמריקנים.
במקביל תקפו האיראנים יחידה כווייתית באי בוביאן, חטפו מטוס כווייתי (ב-14 באפריל 1987) והנחיתו אותו בשדה התעופה של משהד בשטחם, ואף תקפו כלי שיט של האמירויות ומתקני נפט שלהם, וכן כלי שיט של ערב הסעודית על-ידי סירות תקיפה חמושות. איראן אף יזמה מהומות בעת העלייה לרגל בערב הסעודית ב-1987, וכן בבחריין ובכוויית.
האיראנים המשיכו לתקוף כלי שיט ומכליות שהיו בדרכן לנמלי כוויית, והבהירו בכך שצעדי האבטחה של המעצמות לא ירתיעו אותם. המתיחות במפרץ גאתה לאחר שהמכלית הכווייתית "ברידג'טאון" (Bridgetown), ששטה תחת דגל אמריקני, נפגעה ממוקש (ב-24 ביולי 1987), כנראה איראני. הדבר הביא להגברת הפעילות של ציי המערב במפרץ, ולהתנגשות בלתי נמנעת עם איראן. כחודש לאחר מכן, ב-21 בספטמבר, איתר כוח אמריקני ספינה איראנית בשם "איראן אג'ר" (Iran Ajar), שמיקשה אזור במפרץ, במרחק של כ-130 ק"מ מצפון לבחריין. האמריקנים השתלטו על הספינה (ב-24 ספטמבר) ומצאו בה ראיות מרשיעות להנחת מוקשים, למרות שהאיראנים מחו וטענו שהספינה היא תמימה והובילה מזון. עוד קודם לכן, בתחילת ספטמבר, החלו האיראנים לשגר טילי "סילקוורם" לעבר נמלי כוויית.
איראן מול סעודיה
בעקבות התגברות התקיפות העיראקיות וההתנגדות הבינלאומית לפגיעה בשיט במפרץ, החליטו האיראנים להגיב לראשונה בצורה חריפה נגד ערב הסעודית – בעלת-בריתם ובת-חסותם של האמריקנים. ב-3 באוקטובר 1987 ניסה כוח איראני, שמנה כמה עשרות סירות וכלי שיט גדולים יותר לתקוף את מסופי הנפט בנמל אל-ח'פג'י בערב הסעודית, ששימש מסוף לייצוא נפט עיראקי. הסעודים והאמריקנים הצליחו לבלום ניסיון תקיפה זה, לאחר שהחישו לאזור כלי שיט ומטוסים. כעבור מספר ימים הם אף הטביעו מספר סירות איראניות, שניסו להתקרב לחוף פעם נוספת.
בהמשך פגעו האיראנים (16 באוקטובר) בטיל "סילקוורם" במכלית שהניפה דגל אמריקני בשם "סי אייל סיטי" (Sea Isle City), בעת ששהתה במים הטריטוריאליים של כוויית. האמריקנים הגיבו לראשונה בצורה חריפה (ב-19 באוקטובר), כאשר כוחות אוויריים, ימיים וכוחות קומנדו ימי תקפו מסופי נפט איראניים בדרום המפרץ והרסו אותם. האיראנים הגיבו על פעולה זו באיומים כלפי ארצות הברית ובשיגור טיל נוסף (לאחר שלושה ימים), שפגע במסוף הנפט בנמל אל-אחמדי בכווית.
האיראנים המשיכו לתקוף כלי שיט ומכליות שונות שנכנסו למפרץ, במקביל להגברת התקיפות האוויריות העיראקיות על כלי שיט שהיו בדרכם לנמלי איראן. בסוף השנה חלה רגיעה מסוימת במצב, כנראה מפני שהאיראנים הבינו שהמשך התקפותיהם על כוויית וערב הסעודית ופגיעה בשיט אליהן יביאו לתגובה אמריקנית חריפה, שתחמיר משמעותית את מצבם.
לסדרת התנגשויות אלה נוספה גם טרגדיה, כאשר ב-3 ביולי הופל בטעות מטוס נוסעים איראני ובו 290 נוסעים שהיה בדרכו לדובאי, על-ידי טיל ששיגרה הסיירת האמריקנית "וינסנס" (Vincennes), ואיש לא ניצל. הדבר אירע בעת התנגשות נוספת שארעה בין כלי שיט אמריקנים לבין ספינות איראניות באזור מצר הורמוז.
ללמוד מלקחי מלחמת המפרץ
נראה כי המנהיגים האיראנים כיום לא זוכרים או לא רוצים לזכור את האירועים האלה מלפני 30 שנים ומעלה. חלקם כנראה אף לא ידע על כך מפאת גילו. עם זאת, על רקע תגבור הכוחות האמריקאים במפרץ, הם החלו להשמיע איומים כלפי ארצות הברית, בדיוק כפי שעשתה ההנהגה האיראנית בשנות השמונים, וכפי שעשה שליט עיראק, סדאם חוסיין, לפני כיבוש כווית על ידי גייסותיו ובזמן הכיבוש, לפני מלחמת המפרץ.
סדאם הניח כי המערב, ובראשו ארצות הברית יעבור על כיבוש כווית לסדר היום, ולא יינקטו בשום צעד נגד עיראק. הוא העריך שדי בריכוז הכוחות שלו בכווית כדי להרתיע את הקואליציה הבינלאומית מלהסתער עליו. אם בכל זאת יפתחו במלחמה, הוא האמין ביכולת כוחותיו להתמודד מול מדינות הקואליציה, וארצות הברית בראשן, ולהפוך את המלחמה נגדן ל"וייטנאם חדשה", שבה יספגו אבדות כבדות שלא יוכלו לעמוד בהן. עקב לחץ דעת הקהל הפנימית נגד ממשלותיהן, ועקב פעילות העולם הערבי והמוסלמי נגד מדינות הקואליציה, הן תיאלצנה לסיים את המערכה בעיצומה, לפני השגת הכרעה, ואז הוא יתיש אותן במשא ומתן אינסופי.
הוא נקט בגישה מזלזלת כלפי ארצות הברית, והיא נראתה לו "נמר של נייר", שכן היא "ברחה" מווייטנאם לאחר שספגה בה כ-58 אלף אבדות, בעוד שעיראק ספגה במערכה אחת בלבד (אל-פאו, פברואר-מרס 1986) 53 אלף אבדות, אך המשיכה להילחם נגד איראן עד להשגת הניצחון.
מסרים ברוח זו אף העביר לממשל בוושינגטון באמצעות שגרירת ארצות הברית בעיראק דאז, אפריל גלאספי (April Glaspie), עימה נפגש לפני הפלישה לכווית (ב-25 יולי), כדי להרתיע את ארצות הברית מלהתערב. לאחר הפלישה העביר סדאם מסרים מרתיעים לממשל האמריקני בדרכים שונות, ואף התבטא כי אם ארצות הברית חושבת שתוכל להשיג ניצחון מהיר, הרי מצפה לה הפתעה, שכן עיראק מוכנה להילחם מספר שנים, כפי שעשתה במלחמה נגד איראן. כשלאמריקנים יהיו חמשת אלפים הרוגים, הם לא יוכל יותר להמשיך במלחמה.
ההערכה העיראקית המוטעית לגבי יכולת צבאה להתמודד מול מעצמות העל, נבעה בעיקר מהסתנוורותם מהישגי הצבא העיראקי במלחמה נגד איראן, ואי הכרה בעליונותם האיכותית של כוחות הקואליציה שניצבו מולו. גם אם היו גנרלים בצבא העיראקי, כגון הרמטכ"ל דאז ח'זרג'י שחשבו אחרת, והציגו בפניו את הסיכונים לעיראק בעימות מול ארצות הברית, הוא בחר להתעלם מכך, ואף סילקם מתפקידיהם. התייחסות רהב זו הביאה בסופו של דבר למפלתו, לאובדן כווית, להשפלתו ולפגיעה קשה בצבאו המהולל.
נראה כי האיראנים חושבים כיום כפי שסדאם חשב אז, ומאמינים ביכולתם להתמודד מול ארצות הברית, כפי שהוא חשב. כך עולה מדברי הרהב של מפקדים איראנים ב"משמרות המהפכה", שהוכרזו לאחרונה על ידי ארצות הברית כארגון טרור, כולל מפקדם החדש, חוסיין סלאמי, שמונה רק לאחרונה, שעל פי פרשנים שונים הוא קיצוני יותר מקודמו. מבחינתם "הנוכחות האמריקאית במפרץ אינה איום כי אם הזדמנות (עבור איראן להכות באמריקאים), ואם היא (ארצות הברית) תעשה צעד אחד, איראן תכה אותה בראש", כדבריו, וכדברי אחד האייתולות: "הצי האמריקאי יכול להיות מושמד באמצעות טיל אחד".
למרות שהממשל האמריקאי לא נראה להוט כלל לנקוט בצעדים צבאיים נגד איראן, והוא אף מעוניין לנהל משא ומתן עם טהרן במכלול הנושאים העומדים ביחסי שתי המדינות, נראה כי לא תהייה היענות איראנית מהירה לנכונות האמריקאית הזאת. הסכנה היא שמישהו בטהרן עשוי לטרוף את הקלפים. זאת היא אפשרות במיוחד לאחר שהאיראנים הכריזו בתגובה להכרזה האמריקאית על "משמרות המהפכה" כעל ארגון טרור, כי כוחות פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM) הם "ארגון טרור".
טהרן, ובמיוחד משמרות המהפכה, עלולים לחוש כי הם מאבדים מכבודם, מה שיסכן את מעמדם באיראן, ועל-כן יידחפו להוכיח לעולם ולעם כי בהנהגתם איראן מוכנה לעמוד בפני כל אתגר. עם זאת, יש קצינים באיראן המנסים להבהיר שאיראן תתקוף רק אם תותקף.
סגן מפקד "משמרות המהפכה" אמר לפני מספר ימים, כי איראן לא תקיים שיחות עם ארצות הברית, משום ש"האומה שלנו...רואה את ארה"ב כלא מהימנה".אבל הוא גם הביע ביטחון שוושינגטון "לא תעז לפתוח בפעולה צבאית נגדנו". מה שסגן המפקד שכח להבטיח הוא שאין לאמריקאים מה לחשוש מהתקפה של מיליציות פרו-איראניות, מפני שלאיראן אין שום כוונה לעודד מישהו לתקוף אותם. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות למשלוח הכוחות האמריקאים למפרץ. שתיקה זו אולי יש מאחוריה כוונה ללחום באמריקאים על ידי שליח. כך כבר עשתה איראן כששילחה את המיליציות השיעיות העיראקיות להרוג חיילים אמריקאים בין 2003 ל-2011.
אכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והאיראנים מתנהגים כיום בדיוק כפי שקרה במקרה העיראקי לפני כ-30 שנה. אולי מישהו בהנהגה שם יתעשת, לפני שהם ימצאו את עצמם בפני מציאות חדשה, שלא בדיוק ציפו לה.
