ניצחון מובהק ממלחמה ארוכה – תבוסה לערבים, איתות למעצמות

מעטים מול רבים הייתה סיסמה שליוותה את האתוס הישראלי מיד אחרי מלחמת העצמאות. בעשורים האחרונים התפרסמו מחקרים המראים תמונה אחרת. לציון 70 שנה לסיום מלחמת העצמאות מבזק מעודכן בטור השבועי של אפרים לפיד

אפרים לפיד | 13/03/2019

מסדר טירוני צה"ל במלחמת העצמאות (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי, לע"מ)

בשלושת העשורים הראשונים למדינה חונך הדור על העימות שלנו עם הערבים בסימן 'דוד מול גולית'. במדינה היהודית היו 630 אלף נפש מול 27 מיליון ערבים של המדינות המעורבות במלחמה. כישלונות של הכוח היהודי בשלב הראשון של המלחמה הגבירו את תחושת ה'מעטים'. במחקרים שנערכו כעבור שנים התבררה תמונה יותר מדויקת, שאינה 'דוד וגולית'. התוצאה החד משמעית בעימות ב-1949/8 הייתה כי הניצחון הושג הודות לרמת הארגון וללכידות של ההנהגה והיכולת לגייס כוח בהיקף ובאיכות  שאפשר להם להביס את ה'רבים', ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב.

כוחות המנדט הבריטי, צבא משטרה וחיל המצב,  פעלו עד לצאתם מארץ ישראל ב-14 במאי 1948. בסוף 1947 פורסם כי היו בסדר גודל של כ-68 אלף איש. גם לאחר התפנות הבריטים היה חשש בצד הישראלי כי הם יחזרו לתפוס, באמצעות הערבים, שליטה על אזורים בארץ, בעיקר נוכח תמיכתה של בריטניה יחד עם ארה"ב בתכנית הרוזן השוודי ברנדוט, אשר מונה לתפקידו ע"י האו"ם. התכנית הראשונית הוגשה ב-28.6.1948 בעת ההפוגה הראשונה והתבססה על קווי החזית  של קרבות הבלימה. משמעותה הייתה מרחיקת לכת, בין היתר לתת אוטונומיה מוניציפלית ליהודים בירושלים ולשייך את הנגב לערבים.

ב-17.9.1948, למחרת היום בו הגיש הרוזן ברנדוט את תכניתו המתוקנת נרצח ע"י אנשי מחתרת לח"י, אך תכניתו לא מתה עמו. כיוון שהייתה סכנה כי תאושר הורתה הממשלה הזמנית לצה"ל לצאת למתקפה כוללת בדרום (מבצע 'יואב' ב-22-15 באוקטובר 1948). למרות הישגי מבצע 'יואב' דרשו הערבים והאו"ם כתנאי למו"מ על שביתת נשק כי צה"ל יסיג את כוחותיו לקווים שלפני המבצע. בעקבות זאת יצא צה"ל בהוראת הממשלה למבצע ההתקפי הגדול ביותר בכל המלחמה (מבצע 'חורב' 22.12.1948 – 7.1.49), אשר הופסק בלחץ האו"ם והמעצמות. כאשר חדרו כוחות צה"ל לתוך חצי האי סיני נשלחו מטוסים בריטיים לאזור ההתקדמות למטרות מודיעין ולשכנע את ישראל להיענות לדרישות הבריטים והאמריקאים לחזור לצדו הישראלי של הגבול. חיל האוויר הישראלי הקטן והצעיר הפיל 5 מטוסים בריטיים.

במהלך המלחמה הפעילו היהודים כוח צבאי שהגיע עד 100 אלף מגויסים בדצמבר 1948, בהם 25 אלף מחו"ל ( 20 אלף בגח"ל, יהודים ממחנות העקורים באירופה אשר גויסו וקבלו אימון ראשוני בחו"ל טרם הגיעם לארץ, ועוד כ-5000 ממח"ל, מתנדבים יהודים ולא יהודים מהתפוצות, רובם בעלי ניסיון צבאי קודם). באותה עת העמידו הערבים מספר דומה, כ-100 אלף חיילים ממצרים, ירדן וסוריה ועוד מצבא הצלה וסיוע מצבא לבנון. צבאות ערב סבלו מחוסר תיאום בין המפקדות ובחוסר אחידות של מטרות המלחמה. היישוב היהודי הצליח, חרף היותו קטן לעומת הערבים, להעמיד כוחות לוחמים רבים, יחסית, הכפופים לפיקוד בעל יכולת לנייד ולרכז כוחות למאמצים מרכזיים ובכך להשיג יתרון ועדיפות בזמן ובמקום.

במלחמה נפלו מישראל 5,020 חיילים ו-980 אזרחים. בצבאות ערב נפלו כ- 17 אלף.

סיומה של המלחמה ב-10 במרץ 1949, בסיום מבצע 'עובדה' לכיבוש אום רשרש, היא אילת של היום, לא הביא, כידוע, להקמתה של מדינה ערבית כפי שנקבע בהחלטת האו"ם ב-29.11.47.  גבולות הסכמי שביתת הנשק, אשר נקבעו בין ישראל וארבע מדינות ערב (מצרים, ירדן, לבנון וסוריה) בחסות האו"ם, היו בפועל לגבולות המדינה עד להסכמים אחרים : השלום עם מצרים ב-1979; עם ירדן ב-1994; עם לבנון ועם סוריה בעקבות עימותים צבאיים בהמשך.

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה, ב-20.7.1948, הייתה תמונת המצב בין יהודים וערבים בישראל ובאזור : כמיליון יהודים (דצמבר 1949); 170 אלף ערבים ישראלים; למדינות ערב הגיעו פליטים מארץ ישראל – 700 אלף בירדן, 250 אלף ברצועת עזה בשליטת מצרים, 100 אלף בלבנון ו-50 אלף בסוריה. בעיית הפליטים עומדת על סדר היום של כל הסדר עתידי בין ישראל והפלסטינים.

***

תודה לעמותה לחקר כח המגן ע"ש ישראל גלילי

שיתוף