"הסרת המצור" על ערביי ישראל
בתקופה בה מורגש מתח עם החברה הערבית בישראל על רקע חוק הלאום טוב להיזכר בהחלטה אמיצה שקבל ראש הממשלה לוי אשכול, בלבטים רבים של הממסד הביטחוני, לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל בנובמבר 1966
אפרים לפיד
| 22/11/2018
ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל בשנת 1964 (צילום: AP)
מקום המדינה ועד 1966 היה קיים בישראל ממשל צבאי מלא על ערביי ישראל. הסדר זה הגביל במידה רבה את חופש התנועה של ערביי ישראל ואת שילובם בחברה הישראלית הכללית. הגבלות אלה לא חלו על זכותם של ערביי ישראל לבחור ולהיבחר לכנסת, ויתר על כן הערבית הוכרה כשפה רשמית לצד העברית.
הממשל הצבאי הוקם רשמית ב־21 באוקטובר 1948 על בסיס "תקנות ההגנה (שעת חירום)" מתקופת המנדט הבריטי משנת 1945. עם הקמת המדינה הוחלט להשאיר בתוקף את כל חוקי המנדט (למעט תקנות "הספר הלבן"), וכך נותרו בתוקף גם חלק מתקנות ההגנה (שעת חירום). הממשל הצבאי הופעל לגבי התושבים הערבים בארץ בשלושה מרחבים - הגליל, המשולש הקטן והנגב. הוא הוחל ברובו המכריע על כפרים ועל הערים רמלה, לוד ומגדל-אשקלון.
בערים המעורבות חיפה ויפו בוטל הממשל הצבאי כבר ביולי 1949. עם קום המדינה פעל גוף ממשלתי במקביל ל"משרד המיעוטים", שהיה אחראי על הנושאים ההומניטריים של ערביי ישראל. משרד זה בוטל ב־1949, והממשל הצבאי נשאר כיחידה צבאית כגורם מטפל באוכלוסייה הערבית. הגורם הממלכתי האזרחי הנוסף היה לשכת היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, שהיה בעשורים הראשונים בעל מעמד פורמלי וא-פורמלי חזק מאד.
שנות ה-60 היו השנים האחרונות לקיומו של הממשל הצבאי לגבי ערביי ישראל. ב-17 השנים בהן הוחל ממשל צבאי על ערביי ישראל הם חשו כי מצבם הפוליטי והחברתי עגום מאד. שלב ראשון בהקלות על האוכלוסייה הערבית החל עוד ב-1954 בתקופת שר הביטחון פנחס לבון. בסוף העשור השני לקיומה כבר יכלה המדינה להרשות לעצמה לבחון האם הסיכון הביטחוני בערביי ישראל הוא כזה שחייב להתמיד במגבלות קשות על התנועה בארץ והשתלבות בחיים הכלכליים והחברתיים במדינה.
דווקא מפלגת "חרות" בראשות מנחם בגין תבעה כבר ב-1962 להסיר את הממשל הצבאי בטיעון כי במדינה דמוקרטית לא ראוי כי הצבא ימשול באזרחים. עם כניסתו של לוי אשכול לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון ב-1963הוא המשיך בהקלות. במשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות לכנסת השלישית ביולי 1965 דרשו מפ"ם ואחדות העבודה לבטל את הממשל הצבאי, ואשכול התחייב לבטלו תוך שנה. לאחר כינון הממשלה בחורף 1966 ערך אשכול מספר דיונים וחרף התנגדותם של מפקדי צה"ל החליט לדבוק בהתחייבותו.
איסר הראל כתב בזיכרונותיו כי מראשית פעולתו בשירות הביטחון העריך כי שירותי ביטחון יעילים ודמוקרטיים הם הגורם הבולם והמרתיע הראשון במעלה. מכאן נבעה מסקנתו בשנת 1966 כי ניתן לבטל את הממשל הצבאי, מה שלא ניתן היה לבצע בשנים הראשונות לקיום המדינה. התוכנית לביטול הממשל הצבאי נתקלה בהתנגדות חריפה מצד מערכת הביטחון וצה"ל בראשות הרמטכ"ל יצחק רבין. קציני הממשל הצבאי התריעו בפני ראש הממשלה על הסכנות הצפויות למדינה אם יתבטל הממשל . לדברי ותיקים תמך השב"כ בהמלצה לבטל את הממשל הצבאי כחלק ממגמת ההתמסדות של ישראל כמדינה דמוקרטית.
הנושא הפך אז מעניין ביטחוני לעניין פוליטי מובהק. המתנגדת העיקרית לתוכנית היתה מפלגת רפ"י בהשראת בן-גוריון, אשר ראה בסוגיה זו כלי ניגוח נוסף נגד ראש הממשלה אשכול, שהחליפו בתפקיד לאחר התפטרותו הפתאומית. הממשל הצבאי על ערביי ישראל הוסר לבסוף ב-6 בנובמבר 1966 עם החלטת הממשלה ואישור הכנסת. סמכויות האכיפה והמשמעויות הביטחוניות של הממשל הצבאי הועברו לטיפול השב"כ והמשטרה.
בתקופה בה מורגש מתח עם החברה הערבית בישראל על רקע חוק הלאום טוב להיזכר בהחלטה אמיצה שקבל ראש הממשלה לוי אשכול, בלבטים רבים של הממסד הביטחוני, לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל בנובמבר 1966
ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל בשנת 1964 (צילום: AP)
מקום המדינה ועד 1966 היה קיים בישראל ממשל צבאי מלא על ערביי ישראל. הסדר זה הגביל במידה רבה את חופש התנועה של ערביי ישראל ואת שילובם בחברה הישראלית הכללית. הגבלות אלה לא חלו על זכותם של ערביי ישראל לבחור ולהיבחר לכנסת, ויתר על כן הערבית הוכרה כשפה רשמית לצד העברית.
הממשל הצבאי הוקם רשמית ב־21 באוקטובר 1948 על בסיס "תקנות ההגנה (שעת חירום)" מתקופת המנדט הבריטי משנת 1945. עם הקמת המדינה הוחלט להשאיר בתוקף את כל חוקי המנדט (למעט תקנות "הספר הלבן"), וכך נותרו בתוקף גם חלק מתקנות ההגנה (שעת חירום). הממשל הצבאי הופעל לגבי התושבים הערבים בארץ בשלושה מרחבים - הגליל, המשולש הקטן והנגב. הוא הוחל ברובו המכריע על כפרים ועל הערים רמלה, לוד ומגדל-אשקלון.
בערים המעורבות חיפה ויפו בוטל הממשל הצבאי כבר ביולי 1949. עם קום המדינה פעל גוף ממשלתי במקביל ל"משרד המיעוטים", שהיה אחראי על הנושאים ההומניטריים של ערביי ישראל. משרד זה בוטל ב־1949, והממשל הצבאי נשאר כיחידה צבאית כגורם מטפל באוכלוסייה הערבית. הגורם הממלכתי האזרחי הנוסף היה לשכת היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, שהיה בעשורים הראשונים בעל מעמד פורמלי וא-פורמלי חזק מאד.
שנות ה-60 היו השנים האחרונות לקיומו של הממשל הצבאי לגבי ערביי ישראל. ב-17 השנים בהן הוחל ממשל צבאי על ערביי ישראל הם חשו כי מצבם הפוליטי והחברתי עגום מאד. שלב ראשון בהקלות על האוכלוסייה הערבית החל עוד ב-1954 בתקופת שר הביטחון פנחס לבון. בסוף העשור השני לקיומה כבר יכלה המדינה להרשות לעצמה לבחון האם הסיכון הביטחוני בערביי ישראל הוא כזה שחייב להתמיד במגבלות קשות על התנועה בארץ והשתלבות בחיים הכלכליים והחברתיים במדינה.
דווקא מפלגת "חרות" בראשות מנחם בגין תבעה כבר ב-1962 להסיר את הממשל הצבאי בטיעון כי במדינה דמוקרטית לא ראוי כי הצבא ימשול באזרחים. עם כניסתו של לוי אשכול לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון ב-1963הוא המשיך בהקלות. במשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות לכנסת השלישית ביולי 1965 דרשו מפ"ם ואחדות העבודה לבטל את הממשל הצבאי, ואשכול התחייב לבטלו תוך שנה. לאחר כינון הממשלה בחורף 1966 ערך אשכול מספר דיונים וחרף התנגדותם של מפקדי צה"ל החליט לדבוק בהתחייבותו.
איסר הראל כתב בזיכרונותיו כי מראשית פעולתו בשירות הביטחון העריך כי שירותי ביטחון יעילים ודמוקרטיים הם הגורם הבולם והמרתיע הראשון במעלה. מכאן נבעה מסקנתו בשנת 1966 כי ניתן לבטל את הממשל הצבאי, מה שלא ניתן היה לבצע בשנים הראשונות לקיום המדינה. התוכנית לביטול הממשל הצבאי נתקלה בהתנגדות חריפה מצד מערכת הביטחון וצה"ל בראשות הרמטכ"ל יצחק רבין. קציני הממשל הצבאי התריעו בפני ראש הממשלה על הסכנות הצפויות למדינה אם יתבטל הממשל . לדברי ותיקים תמך השב"כ בהמלצה לבטל את הממשל הצבאי כחלק ממגמת ההתמסדות של ישראל כמדינה דמוקרטית.
הנושא הפך אז מעניין ביטחוני לעניין פוליטי מובהק. המתנגדת העיקרית לתוכנית היתה מפלגת רפ"י בהשראת בן-גוריון, אשר ראה בסוגיה זו כלי ניגוח נוסף נגד ראש הממשלה אשכול, שהחליפו בתפקיד לאחר התפטרותו הפתאומית. הממשל הצבאי על ערביי ישראל הוסר לבסוף ב-6 בנובמבר 1966 עם החלטת הממשלה ואישור הכנסת. סמכויות האכיפה והמשמעויות הביטחוניות של הממשל הצבאי הועברו לטיפול השב"כ והמשטרה.
