האביב הערבי: מאזן ביניים
בסוף שנת 2010 החל גל של מהפכות עממיות בעולם הערבי. שבע שנים אחרי, נראה כי זיהוי האביב הערבי עם תהליכי דמוקרטיזציה, הייתה יותר משאלת לב מאשר הערכה מפוכחת - והעולם הערבי לא רק שלא התפתח בכיוון הדמוקרטי - אלא אף נסוג ממנו. ניתוח מיוחד
שאול שי
| 22/02/2018
צילום: AP
שבע שנים חלפו מאז החל בעולם הערבי גל של מהפכות עממיות שזכו במערב לכינוי האביב הערבי. גל המהפכות החל ב-17 בדצמבר 2010 בתוניסיה, לאחר שמוחמד בועזיזי, סוחר ירקות שקץ במצבו הכלכלי המידרדר, שרף את עצמו למוות. כחודש לאחר תחילת ההפגנות בתוניסיה, נמלט הנשיא זין אל-עבאדין בן עלי לסעודיה, במהלך שיצר אפקט דומינו בעולם הערבי.
למרות שהמזרח התיכון מצוי עדיין בתהליכים של שינויים וטלטלות ניתן לומר כי חלק ניכר מההנחות שהציגו חוקרים ופרשנים ביחס למהות ואופי השנויים במזרח התיכון לא עמדו במבחן המציאות. מאמר זה יציג וינתח מקצת מהנחות אלה ומה היא תמונת המצב בפועל במזרח התיכון בעת הזו.
האביב הערבי –כביטוי לרצון עממי בדמוקרטיה – עם פרוץ המהפכות העממיות בעולם הערבי מיהרו מדינאים וחוקרים להכתיר אותם בשם בעל הקונוטציה החיובית והאופטימית של - האביב הערבי, המבשר קץ למשטרי עריצות של רודנים והחלפתם במשטרים דמוקרטיים.
מחאה למען דמוקרטיה, שיסודותיה במרכיבים החילוניים והליברליים המייצגים במרבית המקרים רק מיעוט מקרב החברה הערבית, עלולה "להיגנב" על ידי הגורמים האסלאמיסטיים המהווים גורם כוח רב השפעה בחברה הערבית. הדוגמה הבולטת לכך היא מצרים. האחים המוסלמים במצרים הצליחו לעלות לשלטון בבחירות דמוקרטיות אך לא הצליחו להתבסס בשלטון והודחו לאחר שנה. מהפכות האביב הערבי משקפות במידה רבה את חולשת החברה האזרחית בעולם הערבי ואת הקושי של חברה זו לאמץ את ערכי הדמוקרטיה והמודרנה.
במבט לאחור נראה כי זיהוי האביב הערבי עם תהליכי דמוקרטיזציה, הייתה יותר משאלת לב מאשר הערכה מפוכחת והעולם הערבי לא רק שלא התפתח בכיוון הדמוקרטי אלא אף נסוג ממנו בהשוואה למציאות שקדמה לפרוץ מהפכות האביב הערבי. המקום היחיד בו ניתן להצביע על ניצני דמוקרטיזציה היא תוניסיה, אך זו שברירית למדי ומוקדם לפסוק אם תשרוד את המשך הטלטלות האזוריות.
במדינות בהן נעשה ניסיון לשנות את המשטר הדיקטטורי, מאזן הביניים עגום למדי : בלוב קדאפי חוסל אך במדינה פרצה מלחמת אזרחים שאין רואים את סופה, במצרים מובראק איבד את שלטונו אך הוחלף למעשה בשליט צבאי אחר, הגנרל א – סיסי. בסוריה נראה כי בשאר אסד נשאר על כיסאו ובתימן הנשיא עבדאללה סאלח הודח מהשלטון אך כרת ברית עם אויביו לשעבר, החות'ים, ונאבק שנים לחזור לכיסאו. בדצמבר 2017 חוסל סאלח על ידי המורדים החות'ים בטענה כי העביר את תמיכתו לסעודיה.
אין ספק כי השליטים בעולם הערבי מודעים כיום לכוחו של ההמון ומגבשים את הכלים שיאפשרו את שמירת שלטונם באמצעות: מהלכים פוליטיים לצמצום מתחים פנימיים, חקיקת חוקים נגד התקשורת והגבלות על חופש הביטוי, מניעת הפגנות והתמודדות עם אירועים המסכנים את שלטונם עוד בהתהוותם.
ניתן היה להניח כי המיעוטים הדתיים והאתניים בעולם הערבי יהיו בין התומכים המובהקים בדמוקרטיה שתבטיח את זכויותיהם. אולם המיעוטים הדתיים והאתניים היו הקרבנות העיקריים של האסלאם הרדיקלי ולפיכך משקולי הישרדות הם מעדיפים את המשטרים הרודניים החילוניים על פני האסלאם הפוליטי או האסלאם הסלפי מכיוון שדווקא תחת המשטרים העריצים הם חשים בטוחים ומוגנים יותר.
קץ מדינת הלאום הערבית – נראה כי היה מוקדם מדי להספיד את מדינות הלאום הערביות. אמנם ארבע מדינות ערביות ( סוריה, עיראק, לוב ותימן) מצויות במלחמות אזרחים ובהן יש תהליכים של פגיעה ואף התפוררות של מוסדות המדינה אולם אלה ניתנים לשיקום. יתר על כן ,נראה כי המערכת הבינלאומית והאזורית מונעות שנויים בגבולותיהן וריבונותן של מדינות קיימות ומחייבות פתרונות צבאיים ומדיניים של המחלוקות העומדות ביסוד האלימות במסגרת מדינות הלאום.
הקץ לגבולות סייקס – פיקו - בשנים – 2017 - 2014, ארגון המדינה האסלאמית הקים את הח'ליפות החדשה בשטחי עיראק וסוריה ומחק לראשונה אחד מהגבולות שהותוו בהסכמי סייקס – פיקו. מתוך הנחה כי המדינה האסלאמית תרחיב את גבולותיה, הניחו פרשנים כי גבולות נוספים ישתנו וקבעו את מותם של גבולות סייקס – פיקו. קביעה זו הייתה נמהרת שכן דווקא המדינה האסלאמית נמחקה ממפת המזרח התיכון והגבול בין עיראק לסוריה שב לקדמותו. יתר על כן, המערכת הבינלאומית והאזורית מונעות מהכורדים הקמת מדינה עצמאית וכל שנוי בגבולות סייקס – פיקו.
הכוחות החיצוניים הדומיננטיים כיום, רוסיה וארה"ב, הן אלה ששומרות בפועל את גבולות סייקס – פיקו ומונעות את פריצתן. למרות שהתחושה שסוריה, עיראק, ירדן ולבנון הן מדינות מלאכותיות שהוקמו על ידי הכוחות הקולוניאליסטים נותרה בעינה ,רצון של המעצמות להימנע משנוי הגבולות יחייב בעתיד שימוש בפתרונות אשר ניתן ליישמם בגבולות הקיימים. פדרציה/קונפדרציה הן חלופות אפשריות אשר ניתן יהיה לבחון את התאמתן למדינות האזור תוך חלוקה מחודשת של הכוח הפוליטי והמשאבים בין הגורמים שירכיבו את המדינות הפדרליות.
העידן של שליטת האסלאם הרדיקלי במזרח התיכון – בעקבות זכיית תנועת האחים המוסלמים בבחירות לפרלמנט ולנשיאות במצרים ועליית תנועת הנהדה לשלטון בתוניסיה, מיהרו פרשנים להצביע על עידן חדש שבו ישלטו במזרח התיכון תנועות אסלאמיות רדיקליות. הקמת הח'ליפות האסלאמית על ידי אבו בכר אל בגדאדי נתנה אף משנה תוקף לטענה זו.
אולם השערות אלה הופרכו תוך זמן קצר, כאשר מהפכה שהוביל הצבא הביאה לקץ שלטון האחים המוסלמים במצרים, תנועת הנהדה איבדה את כוחה הפוליטי בתוניסיה ואחרי 3 שנים של מלחמה הצליחה קואליציה בינלאומית למחוק את הח'ליפות האסלאמית ממפת המזרח התיכון.
תמונת המצב של מזה"ת
תמונת המצב המצטיירת לפי שעה במזרח התיכון, לאחר הסרת איום הח'ליפות האסלאמית, מתמקדת במספר תהליכים מרכזיים: רוסיה כשחקן מרכזי בזירה המזרח תיכונית והחלשות ההשפעה האמריקאית, מאבק על ההגמוניה האזורית בין הציר השיעי בהובלת איראן ובגבוי רוסיה לציר הסוני בהובלת ערב הסעודית בגבוי אמריקאי, ושמירה על הגבולות בין המדינות תוך חיפוש פתרונות לסכסוכים מבלי לפגוע בגבולות בין המדינות.
שרידות המונרכיות הערביות - אחת התופעות הבולטות בעידן האביב הערבי היא שרידותן של המונרכיות הערביות אשר צלחו עד כה בהצלחה את הטלטלות האזוריות. אין הסבר חד משמעי לתופעה זו אולם ניתן להציע פרשנות אחת - לגיטימיזציה של בתי המלוכה. למלכים הערביים, בעיקר מתוקף זיקות דתיות ומסורת, הייתה יותר לגיטימציה בעיני החברה שלהם מאשר לשליטים ברפובליקות הערביות.
ההלכה האסלאמית עוסקת בשאלה מתי מותר לסלק שליט וככלל אוסרת על כך. אולם יחד עם זאת היא מתירה בקריטריונים מסוימים החלפת שליט בשליט מתאים יותר אך זאת במסגרת המשטר הקיים.
שובה של רוסיה למזה"ת: התערבותה של רוסיה במלחמה בסוריה להצלת משטר אסד שינתה את כללי המשחק ומסמנת את קץ ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון וראשיתו של מאבק מחודש בינ- מעצמתי על ההשפעה באזור. המהלך הרוסי בסוריה הוכתר בהצלחה והקואליציה בהובלת רוסיה ובהשתתפות איראן, משטר אסד וחיזבאללה, מכתיב כיום את עתידה של סוריה.
איראן הזוכה הגדולה: במהלך שנות האביב הערבי אירעו גם באיראן חילופי גברי, באמצעות בחירות וביוני 2013 הוחלף הנשיא מחמוד אחמדינג'אד, שסיים קדנציה שנייה, על ידי המועמד של הזרם המתון יותר - חסן רוחאני.
המנהיג העליון עלי חמינאי וראשי משמרות המהפכה הבינו כי המשבר הכלכלי המחריף בגלל הסנקציות על איראן, בשל תכנית הגרעין, ודיכוי האזרחים לאורך זמן, עלולים לשבור את מחסום הפחד כפי שקרה במדינות ערב ולסכן את המשטר. על רקע זה, המנהיג העליון עלי חמנאי, הטיל על הנשיא החדש להגיע להסכם שיביא להסרת הסנקציות מעל איראן מחד וישמר בעבורה את האופציה הגרעינית מאידך. רוחאני אכן עמד בהצלחה במשימה המורכבת שהוטלה עליו.
במקביל, העמיקה איראן את מעורבותה במדינות האזור (עיראק, סוריה, לבנון ותימן) והפכה לגורם המרכזי במלחמה במדינה האסלאמית. איראן שלחה אמצעי לחימה מתקדמים, יועצים צבאיים, כוחות מארגון החיזבאללה ומיליציות שיעיות שהביאו להצלת שלטונו של אסד בסוריה, לניצחון על המדינה האסלאמית בעיראק, ולהישגים של המורדים הח'ותים בתימן. הצלחות אלה הביאו להיווצרות הסהר השיעי במזרח התיכון על בסיס רצף טריטוריאלי של השפעה ושליטה איראנית מטהראן ועד לים התיכון.
העימות בין איראן וערב הסעודית
אחת התופעות הבולטות במזרח התיכון היא החרפת העימות בין הציר שיעי בהובלת איראן (ובגיבוי מוסקבה) לציר הסוני בהובלת ריאד. איראן פועלת בעימות בעיקר באמצעות מיליציות שיעיות שהקימה ובראשן החיזבאללה.
בשנים האחרונות אימצה ערב הסעודית מדיניות חוץ פרו אקטיבית במאבקה נגד הציר השיעי. במרץ 2011 שלחה ריאד כוחות לבחריין, שבית המלוכה הסוני שלה עמד להתמוטט מול ההפגנות ההמוניות של הרוב השיעי. בסיוען של יתר מדינות המפרץ, גבר המלך חמד אל-חליפה על מתנגדיו.
בספטמבר 2014 השתלטו המורדים החות'ים הנתמכים על ידי איראן והכוחות הנאמנים לנשיא הקודם סאלח, על צנעא וממנה הרחיבו את שליטתם לשאר האזורים של תימן. לאחר כיבוש צנעא על ידי המורדים ברח הנשיא המכהן האדי דרומה למחוזות הסוניים ומשם לסעודיה. השינוי הדרמטי במאזן הכוחות הפנימי בתימן חייב את סעודיה, שראתה במשך עשרות שנים בתימן את החצר האחורית שלה, להתגייס להשבת השלטון במדינה לידי הנשיא האדי שנחשב לבעל ברית של סעודיה. לצורך כך גייסו הסעודים, קואליציה של תשע מדינות נוספות: מצרים, ירדן, סודאן, מרוקו, סנגל, איחוד האמירויות, קטאר, כוויית ובחריין. ב - 25 במרץ 2015 החלה הקואליציה בהובלת סעודיה במבצע 'סערה נחושה' במטרה למנוע את השתלטות החות'ים ובעלי בריתם על המדינה ולהשיב את השלטון לידי הנשיא האדי. בתחילת דצמבר 2017 חוסל הנשיא לשעבר סאלח על ידי המורדים החות'ים בטענה כי העביר את תמיכתו לסעודים. לעת עתה, המלחמה בתימן עדיין בעיצומה ומוקדם עדיין לפסוק ידו של איזה צד תהיה על העליונה.
סיכונים והזדמנויות לישראל
ממשלת ישראל נקטה במדיניות חוץ מושכלת אשר שלושת יסודותיה: הימנעות מהתערבות בסכסוכים במדינות הערביות, גיבוש מדיניות של קווים אדומים ועמידה עליהם, מתן סיוע הומניטרי היכן שניתן.
ישראל הצליחה לשמור על הסכמי השלום עם מצרים וירדן למרות הטלטלות שפקדו את האזור ולמרות שינויי המשטר במצרים (נפילת משטר מובראק, עלייתם לשלטון ונפילתם של האחים המוסלמים ועלייתו לשלטון של הנשיא א –סיסי).
האביב הערבי שיפר את מעמדה הגיאו-אסטרטגי של ישראל והדגיש את האינטרסים המשותפים לישראל ולגוש המדינות הסוניות בהובלת מצרים וערב הסעודית.
לנוכח הטלטלות שפקדו את המזרח התיכון, הבעיה הפלסטינית אינה זוכה בקדימות בעיני העולם הערבי, אולם היא נותרה מכשול עיקרי לפיתוח קשריה של ישראל עם המדינות הערביות ולמצוי חלון ההזדמנויות ההיסטורי שעשוי לאפשר הכרה ופיוס עם העולם הערבי והמוסלמי (על בסיס יוזמת השלום הערבית) בברכת ארה"ב.
בסוף שנת 2010 החל גל של מהפכות עממיות בעולם הערבי. שבע שנים אחרי, נראה כי זיהוי האביב הערבי עם תהליכי דמוקרטיזציה, הייתה יותר משאלת לב מאשר הערכה מפוכחת - והעולם הערבי לא רק שלא התפתח בכיוון הדמוקרטי - אלא אף נסוג ממנו. ניתוח מיוחד
צילום: AP
שבע שנים חלפו מאז החל בעולם הערבי גל של מהפכות עממיות שזכו במערב לכינוי האביב הערבי. גל המהפכות החל ב-17 בדצמבר 2010 בתוניסיה, לאחר שמוחמד בועזיזי, סוחר ירקות שקץ במצבו הכלכלי המידרדר, שרף את עצמו למוות. כחודש לאחר תחילת ההפגנות בתוניסיה, נמלט הנשיא זין אל-עבאדין בן עלי לסעודיה, במהלך שיצר אפקט דומינו בעולם הערבי.
למרות שהמזרח התיכון מצוי עדיין בתהליכים של שינויים וטלטלות ניתן לומר כי חלק ניכר מההנחות שהציגו חוקרים ופרשנים ביחס למהות ואופי השנויים במזרח התיכון לא עמדו במבחן המציאות. מאמר זה יציג וינתח מקצת מהנחות אלה ומה היא תמונת המצב בפועל במזרח התיכון בעת הזו.
האביב הערבי –כביטוי לרצון עממי בדמוקרטיה – עם פרוץ המהפכות העממיות בעולם הערבי מיהרו מדינאים וחוקרים להכתיר אותם בשם בעל הקונוטציה החיובית והאופטימית של - האביב הערבי, המבשר קץ למשטרי עריצות של רודנים והחלפתם במשטרים דמוקרטיים.
מחאה למען דמוקרטיה, שיסודותיה במרכיבים החילוניים והליברליים המייצגים במרבית המקרים רק מיעוט מקרב החברה הערבית, עלולה "להיגנב" על ידי הגורמים האסלאמיסטיים המהווים גורם כוח רב השפעה בחברה הערבית. הדוגמה הבולטת לכך היא מצרים. האחים המוסלמים במצרים הצליחו לעלות לשלטון בבחירות דמוקרטיות אך לא הצליחו להתבסס בשלטון והודחו לאחר שנה. מהפכות האביב הערבי משקפות במידה רבה את חולשת החברה האזרחית בעולם הערבי ואת הקושי של חברה זו לאמץ את ערכי הדמוקרטיה והמודרנה.
במבט לאחור נראה כי זיהוי האביב הערבי עם תהליכי דמוקרטיזציה, הייתה יותר משאלת לב מאשר הערכה מפוכחת והעולם הערבי לא רק שלא התפתח בכיוון הדמוקרטי אלא אף נסוג ממנו בהשוואה למציאות שקדמה לפרוץ מהפכות האביב הערבי. המקום היחיד בו ניתן להצביע על ניצני דמוקרטיזציה היא תוניסיה, אך זו שברירית למדי ומוקדם לפסוק אם תשרוד את המשך הטלטלות האזוריות.
במדינות בהן נעשה ניסיון לשנות את המשטר הדיקטטורי, מאזן הביניים עגום למדי : בלוב קדאפי חוסל אך במדינה פרצה מלחמת אזרחים שאין רואים את סופה, במצרים מובראק איבד את שלטונו אך הוחלף למעשה בשליט צבאי אחר, הגנרל א – סיסי. בסוריה נראה כי בשאר אסד נשאר על כיסאו ובתימן הנשיא עבדאללה סאלח הודח מהשלטון אך כרת ברית עם אויביו לשעבר, החות'ים, ונאבק שנים לחזור לכיסאו. בדצמבר 2017 חוסל סאלח על ידי המורדים החות'ים בטענה כי העביר את תמיכתו לסעודיה.
אין ספק כי השליטים בעולם הערבי מודעים כיום לכוחו של ההמון ומגבשים את הכלים שיאפשרו את שמירת שלטונם באמצעות: מהלכים פוליטיים לצמצום מתחים פנימיים, חקיקת חוקים נגד התקשורת והגבלות על חופש הביטוי, מניעת הפגנות והתמודדות עם אירועים המסכנים את שלטונם עוד בהתהוותם.
ניתן היה להניח כי המיעוטים הדתיים והאתניים בעולם הערבי יהיו בין התומכים המובהקים בדמוקרטיה שתבטיח את זכויותיהם. אולם המיעוטים הדתיים והאתניים היו הקרבנות העיקריים של האסלאם הרדיקלי ולפיכך משקולי הישרדות הם מעדיפים את המשטרים הרודניים החילוניים על פני האסלאם הפוליטי או האסלאם הסלפי מכיוון שדווקא תחת המשטרים העריצים הם חשים בטוחים ומוגנים יותר.
קץ מדינת הלאום הערבית – נראה כי היה מוקדם מדי להספיד את מדינות הלאום הערביות. אמנם ארבע מדינות ערביות ( סוריה, עיראק, לוב ותימן) מצויות במלחמות אזרחים ובהן יש תהליכים של פגיעה ואף התפוררות של מוסדות המדינה אולם אלה ניתנים לשיקום. יתר על כן ,נראה כי המערכת הבינלאומית והאזורית מונעות שנויים בגבולותיהן וריבונותן של מדינות קיימות ומחייבות פתרונות צבאיים ומדיניים של המחלוקות העומדות ביסוד האלימות במסגרת מדינות הלאום.
הקץ לגבולות סייקס – פיקו - בשנים – 2017 - 2014, ארגון המדינה האסלאמית הקים את הח'ליפות החדשה בשטחי עיראק וסוריה ומחק לראשונה אחד מהגבולות שהותוו בהסכמי סייקס – פיקו. מתוך הנחה כי המדינה האסלאמית תרחיב את גבולותיה, הניחו פרשנים כי גבולות נוספים ישתנו וקבעו את מותם של גבולות סייקס – פיקו. קביעה זו הייתה נמהרת שכן דווקא המדינה האסלאמית נמחקה ממפת המזרח התיכון והגבול בין עיראק לסוריה שב לקדמותו. יתר על כן, המערכת הבינלאומית והאזורית מונעות מהכורדים הקמת מדינה עצמאית וכל שנוי בגבולות סייקס – פיקו.
הכוחות החיצוניים הדומיננטיים כיום, רוסיה וארה"ב, הן אלה ששומרות בפועל את גבולות סייקס – פיקו ומונעות את פריצתן. למרות שהתחושה שסוריה, עיראק, ירדן ולבנון הן מדינות מלאכותיות שהוקמו על ידי הכוחות הקולוניאליסטים נותרה בעינה ,רצון של המעצמות להימנע משנוי הגבולות יחייב בעתיד שימוש בפתרונות אשר ניתן ליישמם בגבולות הקיימים. פדרציה/קונפדרציה הן חלופות אפשריות אשר ניתן יהיה לבחון את התאמתן למדינות האזור תוך חלוקה מחודשת של הכוח הפוליטי והמשאבים בין הגורמים שירכיבו את המדינות הפדרליות.
העידן של שליטת האסלאם הרדיקלי במזרח התיכון – בעקבות זכיית תנועת האחים המוסלמים בבחירות לפרלמנט ולנשיאות במצרים ועליית תנועת הנהדה לשלטון בתוניסיה, מיהרו פרשנים להצביע על עידן חדש שבו ישלטו במזרח התיכון תנועות אסלאמיות רדיקליות. הקמת הח'ליפות האסלאמית על ידי אבו בכר אל בגדאדי נתנה אף משנה תוקף לטענה זו.
אולם השערות אלה הופרכו תוך זמן קצר, כאשר מהפכה שהוביל הצבא הביאה לקץ שלטון האחים המוסלמים במצרים, תנועת הנהדה איבדה את כוחה הפוליטי בתוניסיה ואחרי 3 שנים של מלחמה הצליחה קואליציה בינלאומית למחוק את הח'ליפות האסלאמית ממפת המזרח התיכון.
תמונת המצב של מזה"ת
תמונת המצב המצטיירת לפי שעה במזרח התיכון, לאחר הסרת איום הח'ליפות האסלאמית, מתמקדת במספר תהליכים מרכזיים: רוסיה כשחקן מרכזי בזירה המזרח תיכונית והחלשות ההשפעה האמריקאית, מאבק על ההגמוניה האזורית בין הציר השיעי בהובלת איראן ובגבוי רוסיה לציר הסוני בהובלת ערב הסעודית בגבוי אמריקאי, ושמירה על הגבולות בין המדינות תוך חיפוש פתרונות לסכסוכים מבלי לפגוע בגבולות בין המדינות.
שרידות המונרכיות הערביות - אחת התופעות הבולטות בעידן האביב הערבי היא שרידותן של המונרכיות הערביות אשר צלחו עד כה בהצלחה את הטלטלות האזוריות. אין הסבר חד משמעי לתופעה זו אולם ניתן להציע פרשנות אחת - לגיטימיזציה של בתי המלוכה. למלכים הערביים, בעיקר מתוקף זיקות דתיות ומסורת, הייתה יותר לגיטימציה בעיני החברה שלהם מאשר לשליטים ברפובליקות הערביות.
ההלכה האסלאמית עוסקת בשאלה מתי מותר לסלק שליט וככלל אוסרת על כך. אולם יחד עם זאת היא מתירה בקריטריונים מסוימים החלפת שליט בשליט מתאים יותר אך זאת במסגרת המשטר הקיים.
שובה של רוסיה למזה"ת: התערבותה של רוסיה במלחמה בסוריה להצלת משטר אסד שינתה את כללי המשחק ומסמנת את קץ ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון וראשיתו של מאבק מחודש בינ- מעצמתי על ההשפעה באזור. המהלך הרוסי בסוריה הוכתר בהצלחה והקואליציה בהובלת רוסיה ובהשתתפות איראן, משטר אסד וחיזבאללה, מכתיב כיום את עתידה של סוריה.
איראן הזוכה הגדולה: במהלך שנות האביב הערבי אירעו גם באיראן חילופי גברי, באמצעות בחירות וביוני 2013 הוחלף הנשיא מחמוד אחמדינג'אד, שסיים קדנציה שנייה, על ידי המועמד של הזרם המתון יותר - חסן רוחאני.
המנהיג העליון עלי חמינאי וראשי משמרות המהפכה הבינו כי המשבר הכלכלי המחריף בגלל הסנקציות על איראן, בשל תכנית הגרעין, ודיכוי האזרחים לאורך זמן, עלולים לשבור את מחסום הפחד כפי שקרה במדינות ערב ולסכן את המשטר. על רקע זה, המנהיג העליון עלי חמנאי, הטיל על הנשיא החדש להגיע להסכם שיביא להסרת הסנקציות מעל איראן מחד וישמר בעבורה את האופציה הגרעינית מאידך. רוחאני אכן עמד בהצלחה במשימה המורכבת שהוטלה עליו.
במקביל, העמיקה איראן את מעורבותה במדינות האזור (עיראק, סוריה, לבנון ותימן) והפכה לגורם המרכזי במלחמה במדינה האסלאמית. איראן שלחה אמצעי לחימה מתקדמים, יועצים צבאיים, כוחות מארגון החיזבאללה ומיליציות שיעיות שהביאו להצלת שלטונו של אסד בסוריה, לניצחון על המדינה האסלאמית בעיראק, ולהישגים של המורדים הח'ותים בתימן. הצלחות אלה הביאו להיווצרות הסהר השיעי במזרח התיכון על בסיס רצף טריטוריאלי של השפעה ושליטה איראנית מטהראן ועד לים התיכון.
העימות בין איראן וערב הסעודית
אחת התופעות הבולטות במזרח התיכון היא החרפת העימות בין הציר שיעי בהובלת איראן (ובגיבוי מוסקבה) לציר הסוני בהובלת ריאד. איראן פועלת בעימות בעיקר באמצעות מיליציות שיעיות שהקימה ובראשן החיזבאללה.
בשנים האחרונות אימצה ערב הסעודית מדיניות חוץ פרו אקטיבית במאבקה נגד הציר השיעי. במרץ 2011 שלחה ריאד כוחות לבחריין, שבית המלוכה הסוני שלה עמד להתמוטט מול ההפגנות ההמוניות של הרוב השיעי. בסיוען של יתר מדינות המפרץ, גבר המלך חמד אל-חליפה על מתנגדיו.
בספטמבר 2014 השתלטו המורדים החות'ים הנתמכים על ידי איראן והכוחות הנאמנים לנשיא הקודם סאלח, על צנעא וממנה הרחיבו את שליטתם לשאר האזורים של תימן. לאחר כיבוש צנעא על ידי המורדים ברח הנשיא המכהן האדי דרומה למחוזות הסוניים ומשם לסעודיה. השינוי הדרמטי במאזן הכוחות הפנימי בתימן חייב את סעודיה, שראתה במשך עשרות שנים בתימן את החצר האחורית שלה, להתגייס להשבת השלטון במדינה לידי הנשיא האדי שנחשב לבעל ברית של סעודיה. לצורך כך גייסו הסעודים, קואליציה של תשע מדינות נוספות: מצרים, ירדן, סודאן, מרוקו, סנגל, איחוד האמירויות, קטאר, כוויית ובחריין. ב - 25 במרץ 2015 החלה הקואליציה בהובלת סעודיה במבצע 'סערה נחושה' במטרה למנוע את השתלטות החות'ים ובעלי בריתם על המדינה ולהשיב את השלטון לידי הנשיא האדי. בתחילת דצמבר 2017 חוסל הנשיא לשעבר סאלח על ידי המורדים החות'ים בטענה כי העביר את תמיכתו לסעודים. לעת עתה, המלחמה בתימן עדיין בעיצומה ומוקדם עדיין לפסוק ידו של איזה צד תהיה על העליונה.
סיכונים והזדמנויות לישראל
ממשלת ישראל נקטה במדיניות חוץ מושכלת אשר שלושת יסודותיה: הימנעות מהתערבות בסכסוכים במדינות הערביות, גיבוש מדיניות של קווים אדומים ועמידה עליהם, מתן סיוע הומניטרי היכן שניתן.
ישראל הצליחה לשמור על הסכמי השלום עם מצרים וירדן למרות הטלטלות שפקדו את האזור ולמרות שינויי המשטר במצרים (נפילת משטר מובראק, עלייתם לשלטון ונפילתם של האחים המוסלמים ועלייתו לשלטון של הנשיא א –סיסי).
האביב הערבי שיפר את מעמדה הגיאו-אסטרטגי של ישראל והדגיש את האינטרסים המשותפים לישראל ולגוש המדינות הסוניות בהובלת מצרים וערב הסעודית.
לנוכח הטלטלות שפקדו את המזרח התיכון, הבעיה הפלסטינית אינה זוכה בקדימות בעיני העולם הערבי, אולם היא נותרה מכשול עיקרי לפיתוח קשריה של ישראל עם המדינות הערביות ולמצוי חלון ההזדמנויות ההיסטורי שעשוי לאפשר הכרה ופיוס עם העולם הערבי והמוסלמי (על בסיס יוזמת השלום הערבית) בברכת ארה"ב.
