מי יחליט על מתקפה נגד איראן?

מי יחליט על מתקפה נגד איראן?

רוב הציבור מעריך שהחלטה על מתקפה נגד איראן תיקבע על פי דיונים ותהליך מסודר. ובכן טעות גדולה בידכם. כחוקר את תחום "קביעת החלטות אסטרטגיות במלחמות ישראל" נחשף רצף מדהים של החלטות על מלחמה בפורומים מצומצמים ביותר, לא פורמליים ולא מוסמכים.

אם נלך הרחק לעבר נמצא כי מבצע סיני ב-1956 היה פרי יוזמה של קבוצת אנשים קטנה ביותר: בן גוריון ראש הממשלה ושר הביטחון, משה דיין הרמטכ"ל, שמעון פרס מספר 2 במשרד הביטחון ובאופן חלקי גם גולדה מאיר שרת החוץ. ההחלטה הובאה לאישור הממשלה רק לאחר שכל פרטיה סוכמו עם צרפת ובריטניה, האווירה הציבורית הוכשרה, והצבא החל להיערך לקרב. במצב זה לא יכלו השרים להצביע נגד ההחלטה ולמעשה היוו חותמת גומי בלבד.זה עתה "חגגנו" 40 שנים למלחמת יום כיפור. שתי החלטות אסטרטגיות מכריעות עמדו בפני הנהגת המדינה בשעות הראשונות ב-6 באוקטובר.

בדיון מצומצם בו השתתפו דיין שר הביטחון ודוד אלעזר הרמטכ"ל, הכריע שר הביטחון נגד גיוס כללי ונגד מתקפת נגד, ללא סמכות וללא התיעצות רחבה. ארבע שעות אחר כך החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר לא לצאת למתקפת נגד אך החליטה לגייס את הצבא. ההוראה לגייס את צה"ל יצאה מהחדר עוד לפני שהתקבלו החלטות ממשלה, החלטות שגם הן היו חותמת גומי.גם לפני תחילת שתי מלחמות לבנון הביאו ראשי מערכת הביטחון למצב שבו לא ניתן להחליט נגד ראש הממשלה ושר הביטחון.

מקרים אלו מהווים רקע מובהק להבנה כיצד יוחלט האם לתקוף באיראן. לכאורה יהיה זה תהליך סדור של מערכת הביטחון והמערכת המדינית שבסופו תיקבע החלטה ההגיונית ביותר. אולם בפועל התהליך שונה לחלוטין. דיונים בפורומים שונים מתנהלים מפעם לפעם אלו דיונים שערכם טכנו-טקטי בלבד. הנושאים המרכזיים לדיון הם כיצד לפעול, הסכויים והסיכונים של כל חלופה.

הדרגים המבצעיים והמודיעיניים, הפעילים עד לעייפה, אינם מוסמכים לדון האם לפעול; דוגמה: המטה הכללי, מפקדת חיל-האוויר, הנהגת המוסד, רשות אמ"ן, ומפקדות נוספות אסור להן לדון בסוגיות מדיניות-אסטרטגיות ולכן אינן דנות בשאלה הקרדינלית האם לתקוף. פורומים מדיניים כמו ממשלת ישראל וכנסת ישראל אינם מקבלים נתונים עדכניים ופרטניים, ומנועים מדיון עקרוני בשאלות מדיניות מחשש סביר של דליפות וזליגות. כך היה וכך הווה בסוגיה האיראנית. אם כן, היכן נערך המיזוג של סוגיות טקטיות כמו מה לתקוף וכיצד לתקוף, עם סוגיות מדיניות כמו האם הגיע מועד קריטי לתקיפה והאם לצאת למלחמה?

הדיון מתקיים מעת לעת בפורום סגור, קטן, לא רשמי שכולל את ראש הממשלה, כמה שרים הסמוכים על שולחנו ומוכנים לקבל את החלטתו, כמה קציני צבא ומודיעין בכירים ביותר שתפקדם ליעץ ולמלא באופן מוחלט את החלטת ראש הממשלה, ולפעמים 2-3 אנשי אמון ללא תפקיד רשמי ואחריות. בפועל, אדם אחד קובע את ההחלטה ושאר משתתפי הפורום הסגור ונעלם מעין, מקבלים את החלטתו ויוצאים לדרך. נכון המעטה הדמוקרטי נשמר לכאורה. ההחלטה מובאת לאישור הקבינט והממשלה אלא שתמונת המצב כבר אינה מאפשרת להם לצאת נגד ראש הממשלה.

כאשר מתגבשת אצלו החלטה לצאת למלחמה, הוא מייצר תמונת מצב חיצונית והערכת מצב פנימית של חוסר בררה, שלפיה אין חלופה אחרת ליציאה למלחמה. תמונה והערכה זו מקלים עליו את המלאכה לשכנע את חבר עוזריו ולהכריז על החלטתו לצאת למלחמה. כך ארע לקראת מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת לבנון הראשונה והשניה ומבצע "עופרת יצוקה".ראש ממשלה מגבש את החלטתו על פי גורמים שונים שלא כולם קשורים בסוגיה. גולדה מאיר ומשה דיין הודו שהחלטותיהם הושפעו מהבחירות הקרבות; בגין החליט לתקוף את הכור בעיראק תחת צל האיום של הבחירות. אשכול החליט לצאת למלחמת ששת הימים רק כשחש כי הוא עלול לאבד את השלטון, ובגין יצא ל"מלחמת בררה" כשרצה לקבע את מקומו בהיסטוריה ולא ידע לאיזה מקום תביא אותו המלחמה.עמדתו הדומיננטית של ראש ממשלה בישראל, הרחק מעל לסמכויות שהדמוקרטיה נתנה בידו, מציפה חשש הרבה יותר מסביר שאישיותו ושיקוליו הפחות רלוונטיים ישפיעו על החלטתו.

כאשר ראש ממשלת ישראל מתריע השכם והערב כי לישראל נשקף איום קיומי מיידי, מתיחסים לדבריו כמערכה הסברתית בלבד שנועדה לשכנע את העולם לפעול נגד הקונגלומרט הגרעיני של איראן. אם תשאל פסיכולוגים מומחים תלמד לדעת שסדרת נאומים כזאת משפיע יותר מכל על הנואם עצמו. למשמע הנאומים חוצבי הלהבות האחרונים של ראש הממשלה מתגברת הבהלה שמא כבר השתכנע לחלוטין מדבריו שלו והביא את עצמו למסקנה שלישראל נותרה רק חלופה של מתקפה צבאית.

כאשר הסינרגיה של יכולת ראש הממשלה לקבוע החלטה ולהורות על ביצועה, יחד עם שכנוע עצמי (בניגוד להערכות אחרות), שאין בררה אחרת, מתפוגגים האיזונים והמגבלות של חברה דמוקרטית בריאה. להוותנו, (בעבר ובעתיד) אדם אחד מסוגל להוציא את ישראל למלחמה, נבונה ומושכלת, או חסרת הגיון ותוחלת; ואין בכוחם של כל המוסדות בעלי הסמכות למנוע בעדו.

You might be interested also