האמנם שוב קונספציה?
ישראל של נתניהו נעולה על 'קונספציה'
שלמה גזית
| 19/05/2011
סקר שערך ה- BBC ב- 22 מדינות בעולם מיקם את ישראל במקום שלישי (יחד עם צפון קוריאה) ברשימת המדינות הדחויות ביותר. את המקום הראשון באותו סקר תפסה איראן. חוששני כי אילו נערך סקר זה היום, לאחר נאומי רוהני ונתניהו בעצרת האו"מ, הייתה איראן מאבדת את הבכורה ומעבירה מקום 'מכובד' זה לישראל.
אותי זה מדאיג. מקומנו בסקר דעת הקהל העולמית איננו פחות חשוב ומאיים על עתידה של ישראל מן הגרעין האיראני או מן הבעיה הפלסטינית.
עד כאן ל'קוסמטיקה'. מכאן לתוכן.
מאז הבחירות לנשיאות איראן מנסה מדינה זו להפגין פנים חדשות, גישה שונה ומדיניות גמישה.
אני מזדהה עם תגובה זהירה, תגובה המאמצת עמדה של "כבדהו וחשדהו", יחד עם זאת אני מסתייג מעמדה הקובעת מראש שאיראן לא השתנתה וכי המשטר הקיים שם לא יוכל להשתנות גם בעתיד.
שורת ההוכחות שהעלה ראש הממשלה, הוכחות המציגות את מזימותיה השטניות של איראן, הוכחות אלה התייחסו כולן לתקופה שקדמה לפניה החדשות של איראן. זה משרת אולי – ואני מטיל ספק בכך – את ההסברה הישראלית, אולם זה מצביע על דבר מסוכן פי כמה – ישראל של נתניהו נעולה על 'קונספציה' והיא אטומה לכל אפשרות של בחינה אובייקטיבית כלום קונספציה זו עודנה שרירה ותופסת.
בימים אלה ציינו 40 שנים למלחמת יום הכיפורים. אלמלא קונספציה צבאית, ייתכן וניתן היה לתת לצה"ל התרעה במועד ולשנות את מהלך המלחמה ותוצאותיה. אך לא פחות חשוב מכך – אלמלא קונספציה מדינית אפשר היה למנוע את המלחמה.
ההנהגה המדינית, וחלקו המכריע של העם בישראל, לאחר מלחמת 1967 היו שבויים בקונספציה: העולם הערבי נחוש בדעתו להשמיד את ישראל, ולא חשוב מה יאמרו וולא חשוב מה יציעו מנהיגיו - איננו מאמינים להם.
ב- 1 בספטמבר 1967 נסתיימה ועידת חארטום, ועידת ראשי מדינות ערב שלאחר מלחמת ששת הימים. אנו בישראל הגדרנו ועידה זו כוועידת 'שלושת הלאווים', ועידה בה העולם הערבי הכריז על "לא שלום, לא הכרה ולא מו"מ עם ישראל". התקשורת הזרה, לעומת זאת, סיקרה את הועידה לגמרי אחרת - "דיונים מציאותיים ביותר, צעד צנוע לקראת שלום, ומצריים מדברת ברורות על הסדר מדיני".
אנו יודעים היום, מפרסומים רבים שנחשפו מאז, כי היה בסיס חזק ומציאותי לפרשנות הזרה של אז, בה בעת הייתה גם הצדקה להערכה הפסימית והקשה שלנו את הועידה.
המחדל שהיה אצלנו - המודיעיני והמדיני - לא היה בהערכה, הוא היה בחוסר הנכונות לבדוק ולתת סיכוי גם להערכה החיובית והאופטימית. העולם הערבי שינה אז עמדה לא מאהבת ישראל אלא מן הלחץ הקשה שנוצר בעקבות המלחמה. רוהני נבחר לנשיא על ידי העם באיראן לא במטרה להונות את ישראל והעולם. זה היה ביטוי אמיתי למצוקה הקשה השוררת במדינה.
אינני מצפה מישראל שתסיר חשדותיה. אני מצפה ממנה כי תבדוק בכנות גם את האופציה ההפוכה, את האפשרות שהסנקציות המופעלות כנגד איראן והכואבות כל כך, אולי, רק אולי, משיגות את מטרתן.
סקר שערך ה- BBC ב- 22 מדינות בעולם מיקם את ישראל במקום שלישי (יחד עם צפון קוריאה) ברשימת המדינות הדחויות ביותר. את המקום הראשון באותו סקר תפסה איראן. חוששני כי אילו נערך סקר זה היום, לאחר נאומי רוהני ונתניהו בעצרת האו"מ, הייתה איראן מאבדת את הבכורה ומעבירה מקום 'מכובד' זה לישראל.
אותי זה מדאיג. מקומנו בסקר דעת הקהל העולמית איננו פחות חשוב ומאיים על עתידה של ישראל מן הגרעין האיראני או מן הבעיה הפלסטינית.
עד כאן ל'קוסמטיקה'. מכאן לתוכן.
מאז הבחירות לנשיאות איראן מנסה מדינה זו להפגין פנים חדשות, גישה שונה ומדיניות גמישה.
אני מזדהה עם תגובה זהירה, תגובה המאמצת עמדה של "כבדהו וחשדהו", יחד עם זאת אני מסתייג מעמדה הקובעת מראש שאיראן לא השתנתה וכי המשטר הקיים שם לא יוכל להשתנות גם בעתיד.
שורת ההוכחות שהעלה ראש הממשלה, הוכחות המציגות את מזימותיה השטניות של איראן, הוכחות אלה התייחסו כולן לתקופה שקדמה לפניה החדשות של איראן. זה משרת אולי – ואני מטיל ספק בכך – את ההסברה הישראלית, אולם זה מצביע על דבר מסוכן פי כמה – ישראל של נתניהו נעולה על 'קונספציה' והיא אטומה לכל אפשרות של בחינה אובייקטיבית כלום קונספציה זו עודנה שרירה ותופסת.
בימים אלה ציינו 40 שנים למלחמת יום הכיפורים. אלמלא קונספציה צבאית, ייתכן וניתן היה לתת לצה"ל התרעה במועד ולשנות את מהלך המלחמה ותוצאותיה. אך לא פחות חשוב מכך – אלמלא קונספציה מדינית אפשר היה למנוע את המלחמה.
ההנהגה המדינית, וחלקו המכריע של העם בישראל, לאחר מלחמת 1967 היו שבויים בקונספציה: העולם הערבי נחוש בדעתו להשמיד את ישראל, ולא חשוב מה יאמרו וולא חשוב מה יציעו מנהיגיו - איננו מאמינים להם.
ב- 1 בספטמבר 1967 נסתיימה ועידת חארטום, ועידת ראשי מדינות ערב שלאחר מלחמת ששת הימים. אנו בישראל הגדרנו ועידה זו כוועידת 'שלושת הלאווים', ועידה בה העולם הערבי הכריז על "לא שלום, לא הכרה ולא מו"מ עם ישראל". התקשורת הזרה, לעומת זאת, סיקרה את הועידה לגמרי אחרת - "דיונים מציאותיים ביותר, צעד צנוע לקראת שלום, ומצריים מדברת ברורות על הסדר מדיני".
אנו יודעים היום, מפרסומים רבים שנחשפו מאז, כי היה בסיס חזק ומציאותי לפרשנות הזרה של אז, בה בעת הייתה גם הצדקה להערכה הפסימית והקשה שלנו את הועידה.
המחדל שהיה אצלנו - המודיעיני והמדיני - לא היה בהערכה, הוא היה בחוסר הנכונות לבדוק ולתת סיכוי גם להערכה החיובית והאופטימית. העולם הערבי שינה אז עמדה לא מאהבת ישראל אלא מן הלחץ הקשה שנוצר בעקבות המלחמה. רוהני נבחר לנשיא על ידי העם באיראן לא במטרה להונות את ישראל והעולם. זה היה ביטוי אמיתי למצוקה הקשה השוררת במדינה.
אינני מצפה מישראל שתסיר חשדותיה. אני מצפה ממנה כי תבדוק בכנות גם את האופציה ההפוכה, את האפשרות שהסנקציות המופעלות כנגד איראן והכואבות כל כך, אולי, רק אולי, משיגות את מטרתן.
