"ארטילריה מטורפת"
לקראת יום הכיפורים: דוד צרפתי היה לוחם צעיר בגולני כשנשלח עם פלוגתו לכבוש את החרמון בניסיון הכיבוש השני. עד היום הוא חי את ה"ארטילריה המטורפת", הלוחמים שהופקרו לנפשם תחת ההפגזה ואת זכרון המ"פ יגאל שתמיד הסתער קדימה והקריב את חייו בשדה הקרב
יעקב זיגדון
| 19/05/2011
"...אני שומע צעקות של חיילים: 'נסיגה כללית, נסיגה כללית!' כל מי שהגיע בתגבורת עם אור ראשון ירד למטה. אנחנו, קומץ לוחמי גולני שנאחז בגבעה 16 כל הלילה לא הסכמנו לסגת ולרדת מהגבעה. מה פתאום לרדת, מה פתאום לעזוב את הגבעה שבה לחמנו כל הלילה, גולני אמתי לא נסוג! לא העלינו על דעתנו לסגת - מה פתאום לסגת?
"אני שומע קולות מתרחקים של כוחותינו, ואז נוחתת ארטילריה על הראש שלנו - הפגזה שהשטן לא ברא אותה. הפגזה שהוציאה אותי מהאיפוס, איבדתי את ההכרה, נכנסתי לבועה, התנתקתי לגמרי ממה שקורה מסביב, אני רואה גופות ממש בצמוד אלי ומטרים ספורים ממני, רעש, ריקושטים, כל מה שאתה רוצה זה רק להיכנס לאדמה, להיטמע בתוכה, להיעלם, שתעטוף אותך ואיך שהוא תגן עליך מהאש הרצחנית..."
דוד, משתנק. הדיבור קשה עליו. מראות ומוראות הימים ההם חוזרים אליו. הוא נזכר בחבריו הלוחמים שנשארו על גבעה 16 בחרמון לנצח ובאלה שירדו מההר ובעיקר שתקו. עד היום. הוא רואה את המ"פ, יגאל פסו ז"ל, שותת דם ושומע אותו מורה לו לחפות עליו כשהוא מסתער בפעם האחרונה בחייו על הסורים שנשארו על הגבעה, ומאז שקט. דממה.
לא הבנו למה מעכבים את היציאה
את מלחמת יום הכיפורים התחיל דוד צרפתי, לוחם בן 20 בגולני, מקלעוניסט בפלוגה ג' בגדוד 51 בסימטאות ג'בליה בעזה. הפלוגה סיימה תעסוקה מבצעית וחזרה לבסיס האם, לצורך הזדכויות ויציאה ל'רגילה'. "לא היה לנו שום רמז או מידע לקראת מה אנחנו הולכים" הוא משחזר, "פירקנו את הכדורים מהמחסניות ושימנו אותן, לא הבנו למה מעכבים את היציאה שלנו".
הפלוגה לא יצאה לחופשה ובשבת בצהריים שמעה יחד עם כל עם ישראל את הצפירה שבישרה על תחילתה של מלחמת יום הכיפורים. החיילים התארגנו במהירות, ולוחמים ותיקים שהשתחררו זה מכבר שבו לפלוגה כשהבינו שצריכים אותם. הפלוגה חברה לגדוד שהצטייד בזחל"מים והצטרף לשאר החטיבה. דוד נזכר כי בתדריך לקראת הקרב אמר המח"ט אמיר דרורי: "נותק הקשר עם הלוחמים במוצב החרמון. המשימה שלנו לעלות להר, לראות מה קורה ולפני שנכנסים למוצב לצעוק 'גולני! גולני'!"
בסופו של יום הפלוגה לא הגיעה לניסיון הכיבוש הראשון של החרמון אלא נשלחה לדרום רמת הגולן לסייע לכוח הסמג"ד, ציון זלוף. "ראינו תוהו ובוהו, קומנדקרים עם פצועים דוהרים במנוסה, בסיסים נטושים... התקדמנו במעלה גמלא ופתאום אנחנו רואים מולנו כמויות אדירות של טנקים סורים ואנחנו בסך הכל זחל"מים. התחלנו לברוח - פגזים בודדים נפלו לידינו - והמ"פ אמר לעצור אך המשכנו והגענו עד גשר 'אריק', עברנו אותו, הטנקים הסורים נעצרו משום מה! בינם לבין טבריה לא היה כלום! כלום! כחייל פשוט לא הבנתי, שאלתי את עצמי - איפה צה"ל הגדול?".
את טבילת האש המשמעותית הראשונה שלה במלחמה עברה הפלוגה בלחימה מול פלוגת קומנדו סורית שנחתה באזור ציר הנפט ליד ווסט. עם סיום הקרב, כשידה על העליונה, חזרה הפלוגה לגדוד.
"חזרנו כגיבורים", נזכר דוד, "לאחר שהשמדנו פלוגת קומנדו סורי ולקחנו מהם את הקלאצ'ים שלהם. הגיעה אלינו השמועה על הכישלון של העלייה הראשונה של גולני לחרמון".
כעת התכוננו הפלוגה והגדוד לעלייה חוזרת לחרמון. המוטיבציה הייתה בשמים והמורל גבוה. אמיר דרורי תדרך את החטיבה בפעם השנייה כשהמשימה היא כיבושו מחדש של מוצב החרמון הישראלי. בדיעבד, התברר שהסורים, לאחר שכבשו את המוצב ורוקנו אותו מהציוד שהיה בו, התמקמו מחוץ למוצב.
הסורים התחפרו היטב בגבעה שלטת, שלימים תקרא גבעה 16, כ-150 מטר מחוץ למוצב החרמון. מגבעה 16 השתפלה שלוחה שנקראה גבעה 17, הסורים נערכו שם להגנה היקפית על פי מיטב תורת הלחימה הרוסית. החטיבה נסעה עד מג'דל שמס ולעת ערב החלה בטיפוס רגלי מאזור 'מעלה גולני' של היום.
"זרקורי ענק שמוקמו בהר אודם כוונו לעבר המוצב מתוך כוונה לסנוור את הסורים שיושבים שם. כחייל פשוט לא הבנתי את זה. נראה לי הזוי. הארטילריה ליוותה אותנו בטיפוס כל הדרך כמסך אש מתגלגל. בעוד אנחנו נעים בשני טורים, האחד לכיוון גבעה 16 והשני לגבעה 17. לפני שהגענו ליעד החלו פגזים ליפול משמאלי, זה לא היה נורא כל כך, אבל בכל זאת מישהו החליט לעצור את האש לחלוטין, כך שעל הגבעות שהסורים התמקמו בהן למעשה לא נחתה ארטילריה!"
יואב גולן, שמאוחר יותר פיקד על הכוח לאחר שהמח"ט והמג"ד נפצעו, סיפר לאחר שנים לדוד צרפתי ולאחרים בפורמים שונים, שבפיקוד הצפון היו תצלומי אוויר שהצביעו על ההיערכות הסורית מחוץ למוצב. המידע הועבר לגולן, שהיה במפקדת החטיבה, והוא העביר אותו למח"ט הלוחמים כשכבר היו בשלב הטיפוס על ההר. מכאן, לדעת דוד, המח"ט ידע היכן ממוקמים הסורים ובכל זאת האש הארטילרית הופסקה.
"חברנו לכוח שלפנינו, נשכבו שם חבר'ה שצעקו 'טוהר', 'טוהר' אומר דוד. הייתה תחושה של פיקניק, חושך, אוויר הרים צלול, הגענו למרחק של כ-400 מטר מהמוצב. וחולקנו לשישה צוותים ונענו במגמת סריקה. הלילה היה חשוך, דרכתי על גוויה, ככל הנראה מהקרב הראשון, כנראה של חייל ישראלי".
ידם של הסורים הייתה על העליונה
המ"פ יגאל היה הראשון שנתקל בסורים. למעשה הפלוגה נכנסה לתוך מתחם סורי מחופר ומוגן היטב מבלי שכלל ידעה שיש שם סורים. תחילת ההתקלות לוותה במהומה ובאי סדר. המ"מ אף דרש מדוד ליישר קו כשהלה מנסה להסביר לו, שלא מדובר כאן בשטח פתוח אלא בבולדרים ענקיים. לוחם אחר חשב שהוא נמצא ביעד מבוצר וירה כמו שיורים בתוך תעלת קשר. החשיכה לא הקלה על קשיי השליטה. בסופו של דבר התייצב הקרב ולוחמי גולני התמקמו במרחק של עשרות מטרים מהשוחות של הסורים. המח"ט, אמיר דרורי, הגיע מלווה בצוות החפ"ק לקו הלחימה והתמקם ליד דוד.
"אני מוצא את עצמי לבד". מספר דוד," מעלי יריות. הלחימה יותר מסודרת. זחלתי קדימה והתמקמתי. ידם של הסורים הייתה על העליונה. מדי פעם נפגע מישהו אצלנו, אני יודע את זה מהצעקות 'חובש', 'חובש'. המ"פ יגאל היה דומיננטי. ותפקד בעודו פצוע מרסיס של רימון שחטף בקרב הראשון עם הקומנדו הסורי. המח"ט הגיע ודיבר על דגל גולני ותחזיקו מעמד התגבורת תגיע... אמרתי למח"ט שצריך לסגת מפני שיש הרבה נפגעים - אז הוא ענה לי: 'שתוק חייל!'"
"תגבורת הגיעה בבודדים בשלב זה. הסורים התחילו לנטוש את עמדותיהם. ואילו אנחנו פיתחנו טכניקה של פיתוי הסורי לירות - זיהוי הרשף שלו - ואז פגיעה בו. הקור היה מקפיא לפנות בוקר. המח"ט נפצע, הפיקוד עבר ליודק'ה המג"ד, שנפצע גם הוא, ואז ליואב גולן. בערך ב-05:30 הייתה הפגזה סורית. היה עדיין חושך, והתחילו ליפול עלינו פגזים. ההפגזה לא הייתה ממוקדת עלינו ונורתה על כל ההר".
"בשלב מסוים הייתה ארטילריה שלנו, שהמוקד שלה היה גבעה 17 והצד המזרחי של 16. אי אפשר היה לנהל את הקרב בטכניקה שתיארתי קודם. הארטילריה הפריעה לנו, כמעט שלא היו סורים שהחלו לברוח. לא ידענו למה מכוונים את האש הארטילרית, היינו ללא קשר וחיכינו לתגבורת שהמח"ט הבטיח כשבינתיים ניסינו למצוא מחסה מההפגזה של כוחותינו. אני לא יודע אם היו נפגעים. פעם אחת שמעתי צווחה. בשלב הזה לא היו קרב או יריות".
ההפגזה הסתיימה. סורים כמעט ולא נשארו. השעה הייתה 07:00 לערך, אור יום, והכוח הקטן שנשאר על הגבעה שמע קולות בעברית שמתקרבים אליו. התגבורת סוף סוף הגיעה, וכשזה קרה התקבלה הפקודה לכולם לסגת לאחור, כנראה על מנת להפעיל ארטילריה מסיבית לפני הכיבוש הסופי של החרמון. הכוחות הרעננים שהגיעו אכן נסוגו וקומץ לוחמי גולני כולל דוד צרפתי , נאחז בגבעה וסירב לרדת למטה לאחר ששרד את קרב הלילה איכשהו.
"תגידו להם להפסיק לירות"
ההחלטה להישאר על הגבעה עלתה לדוד ולחבריו בתמונות שמלוות אותו עד היום: "הארטילריה הזאת, פשוט ארטילריה מטורפת. כנראה ירו גם זרחן. נשארתי במקומי בלי יכולת לזוז. הייתי בעולם אחר, בתוך בועה, בלי יכול לנוע. קפאתי. אני שומע את יגאל המ"פ צועק 'תגידו להם להפסיק לירות, זה כוחותינו!' לא ידעתי אם זה אור או חושך, אולי בכלל החושך זה מההפגזה.
דוד סוחב עד היום את חרפת הנטישה של לוחמים שהופקרו לנפשם תחת הפגזה של כוחותינו כשהמ"פ צועק בקשר "חדלו את האש, יש שם שני גפרורים שלנו!.
"ההפגזה הסתיימה. השקט של אחרי. אני כבר גמור. אני לא יודע אם אני חי או מת. הייתי בעולם אחר, את השקט אני שומע עד היום...".
לאחר ההפגזה שמע דוד את החיילים שעולים למעלה. הוא מספר שהירי שלהם נשמע לו כמו ירי של קפצונים. יגאל המ"פ הגיבור, שאיבד כבר דם רב, היה פצוע בכתפו וברגלו מפגיעה קודמת מהקרב מול הקומנדו הסורי, ושתת דם. הוא זיהה שנשארו עוד שניים-שלושה חיילים סורים והורה לצרפתי לחפות עליו בעודו מסתער. הוא נהרג מירי של צלף סורי.
"המתנתי לסורי שנשאר, ידעתי שייצא ממקום המסתור שלו, החלפתי מחסניות במקלעון האפ. אנ. שלי וחיכיתי בסבלנות שיכולה להגיע רק במצבים מסוג זה" מספר דוד על אותו רגע שבו איבד את המ"פ שלו. "תכננתי, למרות המרחק הקצר, לירות ולפגוע בו דרך הכוונות, לכוון למרכז הגוף ואז 'לתפור' אותו. חיכיתי. הסורי יצא. לוחם ששכב מטרים ספורים מימיני נענע בראשו לשלילה כמי שמבקש ממני שלא לירות בסורי. אבל אני את חוב הכבוד למ"פ שלי יגאל פרעתי."
הכותב הוא תא"ל (מיל') יעקב זיגדון. הכתבה פורסמה בעיתון עמותת חיל התותחנים "תמיד תותחן" שמוקדש ל-40 שנים למלחמת יום הכיפורים.
"...אני שומע צעקות של חיילים: 'נסיגה כללית, נסיגה כללית!' כל מי שהגיע בתגבורת עם אור ראשון ירד למטה. אנחנו, קומץ לוחמי גולני שנאחז בגבעה 16 כל הלילה לא הסכמנו לסגת ולרדת מהגבעה. מה פתאום לרדת, מה פתאום לעזוב את הגבעה שבה לחמנו כל הלילה, גולני אמתי לא נסוג! לא העלינו על דעתנו לסגת - מה פתאום לסגת?
"אני שומע קולות מתרחקים של כוחותינו, ואז נוחתת ארטילריה על הראש שלנו - הפגזה שהשטן לא ברא אותה. הפגזה שהוציאה אותי מהאיפוס, איבדתי את ההכרה, נכנסתי לבועה, התנתקתי לגמרי ממה שקורה מסביב, אני רואה גופות ממש בצמוד אלי ומטרים ספורים ממני, רעש, ריקושטים, כל מה שאתה רוצה זה רק להיכנס לאדמה, להיטמע בתוכה, להיעלם, שתעטוף אותך ואיך שהוא תגן עליך מהאש הרצחנית..."
דוד, משתנק. הדיבור קשה עליו. מראות ומוראות הימים ההם חוזרים אליו. הוא נזכר בחבריו הלוחמים שנשארו על גבעה 16 בחרמון לנצח ובאלה שירדו מההר ובעיקר שתקו. עד היום. הוא רואה את המ"פ, יגאל פסו ז"ל, שותת דם ושומע אותו מורה לו לחפות עליו כשהוא מסתער בפעם האחרונה בחייו על הסורים שנשארו על הגבעה, ומאז שקט. דממה.
לא הבנו למה מעכבים את היציאה
את מלחמת יום הכיפורים התחיל דוד צרפתי, לוחם בן 20 בגולני, מקלעוניסט בפלוגה ג' בגדוד 51 בסימטאות ג'בליה בעזה. הפלוגה סיימה תעסוקה מבצעית וחזרה לבסיס האם, לצורך הזדכויות ויציאה ל'רגילה'. "לא היה לנו שום רמז או מידע לקראת מה אנחנו הולכים" הוא משחזר, "פירקנו את הכדורים מהמחסניות ושימנו אותן, לא הבנו למה מעכבים את היציאה שלנו".
הפלוגה לא יצאה לחופשה ובשבת בצהריים שמעה יחד עם כל עם ישראל את הצפירה שבישרה על תחילתה של מלחמת יום הכיפורים. החיילים התארגנו במהירות, ולוחמים ותיקים שהשתחררו זה מכבר שבו לפלוגה כשהבינו שצריכים אותם. הפלוגה חברה לגדוד שהצטייד בזחל"מים והצטרף לשאר החטיבה. דוד נזכר כי בתדריך לקראת הקרב אמר המח"ט אמיר דרורי: "נותק הקשר עם הלוחמים במוצב החרמון. המשימה שלנו לעלות להר, לראות מה קורה ולפני שנכנסים למוצב לצעוק 'גולני! גולני'!"
בסופו של יום הפלוגה לא הגיעה לניסיון הכיבוש הראשון של החרמון אלא נשלחה לדרום רמת הגולן לסייע לכוח הסמג"ד, ציון זלוף. "ראינו תוהו ובוהו, קומנדקרים עם פצועים דוהרים במנוסה, בסיסים נטושים... התקדמנו במעלה גמלא ופתאום אנחנו רואים מולנו כמויות אדירות של טנקים סורים ואנחנו בסך הכל זחל"מים. התחלנו לברוח - פגזים בודדים נפלו לידינו - והמ"פ אמר לעצור אך המשכנו והגענו עד גשר 'אריק', עברנו אותו, הטנקים הסורים נעצרו משום מה! בינם לבין טבריה לא היה כלום! כלום! כחייל פשוט לא הבנתי, שאלתי את עצמי - איפה צה"ל הגדול?".
את טבילת האש המשמעותית הראשונה שלה במלחמה עברה הפלוגה בלחימה מול פלוגת קומנדו סורית שנחתה באזור ציר הנפט ליד ווסט. עם סיום הקרב, כשידה על העליונה, חזרה הפלוגה לגדוד.
"חזרנו כגיבורים", נזכר דוד, "לאחר שהשמדנו פלוגת קומנדו סורי ולקחנו מהם את הקלאצ'ים שלהם. הגיעה אלינו השמועה על הכישלון של העלייה הראשונה של גולני לחרמון".
כעת התכוננו הפלוגה והגדוד לעלייה חוזרת לחרמון. המוטיבציה הייתה בשמים והמורל גבוה. אמיר דרורי תדרך את החטיבה בפעם השנייה כשהמשימה היא כיבושו מחדש של מוצב החרמון הישראלי. בדיעבד, התברר שהסורים, לאחר שכבשו את המוצב ורוקנו אותו מהציוד שהיה בו, התמקמו מחוץ למוצב.
הסורים התחפרו היטב בגבעה שלטת, שלימים תקרא גבעה 16, כ-150 מטר מחוץ למוצב החרמון. מגבעה 16 השתפלה שלוחה שנקראה גבעה 17, הסורים נערכו שם להגנה היקפית על פי מיטב תורת הלחימה הרוסית. החטיבה נסעה עד מג'דל שמס ולעת ערב החלה בטיפוס רגלי מאזור 'מעלה גולני' של היום.
"זרקורי ענק שמוקמו בהר אודם כוונו לעבר המוצב מתוך כוונה לסנוור את הסורים שיושבים שם. כחייל פשוט לא הבנתי את זה. נראה לי הזוי. הארטילריה ליוותה אותנו בטיפוס כל הדרך כמסך אש מתגלגל. בעוד אנחנו נעים בשני טורים, האחד לכיוון גבעה 16 והשני לגבעה 17. לפני שהגענו ליעד החלו פגזים ליפול משמאלי, זה לא היה נורא כל כך, אבל בכל זאת מישהו החליט לעצור את האש לחלוטין, כך שעל הגבעות שהסורים התמקמו בהן למעשה לא נחתה ארטילריה!"
יואב גולן, שמאוחר יותר פיקד על הכוח לאחר שהמח"ט והמג"ד נפצעו, סיפר לאחר שנים לדוד צרפתי ולאחרים בפורמים שונים, שבפיקוד הצפון היו תצלומי אוויר שהצביעו על ההיערכות הסורית מחוץ למוצב. המידע הועבר לגולן, שהיה במפקדת החטיבה, והוא העביר אותו למח"ט הלוחמים כשכבר היו בשלב הטיפוס על ההר. מכאן, לדעת דוד, המח"ט ידע היכן ממוקמים הסורים ובכל זאת האש הארטילרית הופסקה.
"חברנו לכוח שלפנינו, נשכבו שם חבר'ה שצעקו 'טוהר', 'טוהר' אומר דוד. הייתה תחושה של פיקניק, חושך, אוויר הרים צלול, הגענו למרחק של כ-400 מטר מהמוצב. וחולקנו לשישה צוותים ונענו במגמת סריקה. הלילה היה חשוך, דרכתי על גוויה, ככל הנראה מהקרב הראשון, כנראה של חייל ישראלי".
ידם של הסורים הייתה על העליונה
המ"פ יגאל היה הראשון שנתקל בסורים. למעשה הפלוגה נכנסה לתוך מתחם סורי מחופר ומוגן היטב מבלי שכלל ידעה שיש שם סורים. תחילת ההתקלות לוותה במהומה ובאי סדר. המ"מ אף דרש מדוד ליישר קו כשהלה מנסה להסביר לו, שלא מדובר כאן בשטח פתוח אלא בבולדרים ענקיים. לוחם אחר חשב שהוא נמצא ביעד מבוצר וירה כמו שיורים בתוך תעלת קשר. החשיכה לא הקלה על קשיי השליטה. בסופו של דבר התייצב הקרב ולוחמי גולני התמקמו במרחק של עשרות מטרים מהשוחות של הסורים. המח"ט, אמיר דרורי, הגיע מלווה בצוות החפ"ק לקו הלחימה והתמקם ליד דוד.
"אני מוצא את עצמי לבד". מספר דוד," מעלי יריות. הלחימה יותר מסודרת. זחלתי קדימה והתמקמתי. ידם של הסורים הייתה על העליונה. מדי פעם נפגע מישהו אצלנו, אני יודע את זה מהצעקות 'חובש', 'חובש'. המ"פ יגאל היה דומיננטי. ותפקד בעודו פצוע מרסיס של רימון שחטף בקרב הראשון עם הקומנדו הסורי. המח"ט הגיע ודיבר על דגל גולני ותחזיקו מעמד התגבורת תגיע... אמרתי למח"ט שצריך לסגת מפני שיש הרבה נפגעים - אז הוא ענה לי: 'שתוק חייל!'"
"תגבורת הגיעה בבודדים בשלב זה. הסורים התחילו לנטוש את עמדותיהם. ואילו אנחנו פיתחנו טכניקה של פיתוי הסורי לירות - זיהוי הרשף שלו - ואז פגיעה בו. הקור היה מקפיא לפנות בוקר. המח"ט נפצע, הפיקוד עבר ליודק'ה המג"ד, שנפצע גם הוא, ואז ליואב גולן. בערך ב-05:30 הייתה הפגזה סורית. היה עדיין חושך, והתחילו ליפול עלינו פגזים. ההפגזה לא הייתה ממוקדת עלינו ונורתה על כל ההר".
"בשלב מסוים הייתה ארטילריה שלנו, שהמוקד שלה היה גבעה 17 והצד המזרחי של 16. אי אפשר היה לנהל את הקרב בטכניקה שתיארתי קודם. הארטילריה הפריעה לנו, כמעט שלא היו סורים שהחלו לברוח. לא ידענו למה מכוונים את האש הארטילרית, היינו ללא קשר וחיכינו לתגבורת שהמח"ט הבטיח כשבינתיים ניסינו למצוא מחסה מההפגזה של כוחותינו. אני לא יודע אם היו נפגעים. פעם אחת שמעתי צווחה. בשלב הזה לא היו קרב או יריות".
ההפגזה הסתיימה. סורים כמעט ולא נשארו. השעה הייתה 07:00 לערך, אור יום, והכוח הקטן שנשאר על הגבעה שמע קולות בעברית שמתקרבים אליו. התגבורת סוף סוף הגיעה, וכשזה קרה התקבלה הפקודה לכולם לסגת לאחור, כנראה על מנת להפעיל ארטילריה מסיבית לפני הכיבוש הסופי של החרמון. הכוחות הרעננים שהגיעו אכן נסוגו וקומץ לוחמי גולני כולל דוד צרפתי , נאחז בגבעה וסירב לרדת למטה לאחר ששרד את קרב הלילה איכשהו.
"תגידו להם להפסיק לירות"
ההחלטה להישאר על הגבעה עלתה לדוד ולחבריו בתמונות שמלוות אותו עד היום: "הארטילריה הזאת, פשוט ארטילריה מטורפת. כנראה ירו גם זרחן. נשארתי במקומי בלי יכולת לזוז. הייתי בעולם אחר, בתוך בועה, בלי יכול לנוע. קפאתי. אני שומע את יגאל המ"פ צועק 'תגידו להם להפסיק לירות, זה כוחותינו!' לא ידעתי אם זה אור או חושך, אולי בכלל החושך זה מההפגזה.
דוד סוחב עד היום את חרפת הנטישה של לוחמים שהופקרו לנפשם תחת הפגזה של כוחותינו כשהמ"פ צועק בקשר "חדלו את האש, יש שם שני גפרורים שלנו!.
"ההפגזה הסתיימה. השקט של אחרי. אני כבר גמור. אני לא יודע אם אני חי או מת. הייתי בעולם אחר, את השקט אני שומע עד היום...".
לאחר ההפגזה שמע דוד את החיילים שעולים למעלה. הוא מספר שהירי שלהם נשמע לו כמו ירי של קפצונים. יגאל המ"פ הגיבור, שאיבד כבר דם רב, היה פצוע בכתפו וברגלו מפגיעה קודמת מהקרב מול הקומנדו הסורי, ושתת דם. הוא זיהה שנשארו עוד שניים-שלושה חיילים סורים והורה לצרפתי לחפות עליו בעודו מסתער. הוא נהרג מירי של צלף סורי.
"המתנתי לסורי שנשאר, ידעתי שייצא ממקום המסתור שלו, החלפתי מחסניות במקלעון האפ. אנ. שלי וחיכיתי בסבלנות שיכולה להגיע רק במצבים מסוג זה" מספר דוד על אותו רגע שבו איבד את המ"פ שלו. "תכננתי, למרות המרחק הקצר, לירות ולפגוע בו דרך הכוונות, לכוון למרכז הגוף ואז 'לתפור' אותו. חיכיתי. הסורי יצא. לוחם ששכב מטרים ספורים מימיני נענע בראשו לשלילה כמי שמבקש ממני שלא לירות בסורי. אבל אני את חוב הכבוד למ"פ שלי יגאל פרעתי."
הכותב הוא תא"ל (מיל') יעקב זיגדון. הכתבה פורסמה בעיתון עמותת חיל התותחנים "תמיד תותחן" שמוקדש ל-40 שנים למלחמת יום הכיפורים.
