סיפורו של מעוז "ליטוף"
לקראת יום הכיפורים: בני פיינשטיין בסיפור אישי על מהלך הקרבות במעוז "ליטוף" ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים
הגנה לישראל
| 19/05/2011
מפה של מעוז "ליטוף" על קו התעלה (באדיבות בני פיינשטיין)
שלווה פסטורלית שררה בבוקרו של יום כיפור, ה-4 באוקטובר 1973, במעוז "ליטוף", ובתעלת סואץ שלמרגלותיו. כאילו הכול עומד מלכת לכבוד היום הקדוש. בתוך המעוז מתוך אחד הצריפונים בקעו קולות של תפילות. בשעות הצהריים היינו בבונקרים כאשר השקט נשבר בבת אחת וקולו של חצ'בי נשמע בחוזקה באינטרקום הפנימי "כוננות ספיגה אמת". תוך שניות, כמו על-אוטומט, לבשנו אפודות מגן, כובעי פלדה ונשק וירדנו לבונקר הממוגן.
לפתע, בשעה שתיים מתחילה רעידת האדמה והבונקר והמעוז כולו מזדעזעים מהפגזות בלתי פוסקות. הכול רועד וכל אחד מתכנס בתוך עצמו. האבק מציף את הבונקר ומקשה על הנשימה.
הקשר צעק "כוננות פשיטה" וכולנו זינקנו בריצה לעמדות כפי שתרגלנו רבות מאז שהגענו למעוז. אני, נחמי שטיין, יהודה ואלי התמקמו בעמדת המרגמות והתחלתי לירות לעבר הכוחות המצרים שהתחילו בטיפוס אל המעוז.
הזיכרון שמלווה אותי במשך שנים, כמו הבזק של כעס היתה השאלה "קיבינמט, איפה כל המוקשים סביב המעוז? למה הם לא מתפוצצים? למה חיל האוויר לא מגיע? היכן הטנקים שהיו אמורים להיות לידנו?". ירדתי מהעמדה בגלל מעצור ונחמי עלה והמשיך לירות תוך שהוא מקלל ברומנית, עד שלפתע, לאחר מספר דקות, ראינו אותו שוכב דומם.
נחשולי מצרים מסתערים על המעוז
בעמדות המזרח-דרומיות נלחמו החיילים שלנו מול נחשולי המצרים שהסתערו על המעוז. גדודי קומנדו, פלוגות תולרי"ם, ירי ישיר של טנקים, ועוד, וכל זה מול כעשרים וחמישה לוחמים ובעלי תפקידים כמו נהג, קשר, רופא וכד'.
המצרים המסתערים המשיכו לעבור את התעלה בהמוניהם מדרום למעוז והחלו בהסתערות למקום החולשה של המעוז, האזור המערבי והשער הפונים לכיוון סיני. לאחר שעות שהצלחנו להדוף אותם, לפתע, הם החלו לסגת, מותירים אחריהם הרוגים ופצועים רבים על גדרות המעוז.
במקביל טנקים של פלוגה ג' הגיעו לאזור הדרומי של המעוז ונלחמו בחירוף נפש מול חיילי הקומנדו וחוליות RPG. שיתוף הפעולה הזה, גם אם נעשה ללא תאום שוטף הביא לתוצאות הסופיות של הקרב. הצלחנו להדוף את המצרים.
השמש הלכה ושקעה והדימדומים שבין היום לערב הלכו והתפשטו מעל המעוז. מצבת ההרוגים והפצועים הייתה קשה מנשוא, ובנוסף לכך, החדשות משאר המדינה לא בישרו טובות, ומכשירי הקשר בחמ"ל טרטרו קריאות עזרה ומצוקה מכל המעוזים סביב, מפלוגות הטנקים ומהמפקדות.
שנים עשר חיילים ומספר טנקים מוקפים באלפי מצרים
הידיעות ששמענו בחדשות מהארץ מתוך הטרנזיסטור שהיה ברשותי היו קשות מאד ובמידה מסוימת הרגשנו את דיס-האינפורמציה ששרר. המחשבות הלכו אל הבית הרחוק, אל האישה והילדים. מה הם מרגישים? איך הם מצליחים להתגבר על המצב הנורא? לרגע אתה שוב בייאוש עד ההפגזה הבאה שמתחדשת על המעוז.
גדי המ"פ נפגע בקרבות במהלך היום והרופא אמר לתת לו לנוח. היינו בהלם. צעקתי לכולם, "חברה, בואו נתארגן בעמדות אחרת המצרים חוזרים והורגים את כולנו". אחרי שתפסתי את הפיקוד החל לרדת הלילה. עברתי בין העמדות וביחד עם אחרים איישנו את העמדות מול התעלה ובחלק הדרומי והמערבי של המעוז. שנים עשר חיילים ומספר טנקים נותרו במעוז, מוקפים אלפי מצרים שזורמים אל תוך סיני.
במהלך הלילה הטנקים קיבלו הוראה לפנות את הפצועים מהמעוז. ביקשתי מהפיקוד לסגת גם ולנטוש את "ליטוף". לאחר כחצי שעה של התדיינות עם הפיקוד הגיעה הוראה ממפקד האוגדה שאנחנו לא רשאים לסגת מהמעוז על גבי הזחל"מים עם הטנקים, והטנקים עוזבים את המעוז במהירות אל הבלתי נודע. הבנו שמפקד האוגדה דן אותנו למוות.
כאשר האיר השחר על יום ראשון ה-7 באוקטובר, חשבנו שהמצרים נסוגו ולא ישובו לתקוף את המעוז. במכשירי הקשר שמענו דווחים והייתה תחושה של "שליטה במצב". אולם, תוך רגע הבנו שטעינו, והמדבר התעורר וממנו קמו אלפי חיילים מצרים שהקיפו למעשה את המעוז, בעיקר באזור הדרומי שלו. התארגנו ללחימה במקרה והחיילים המצריים ינסו לחדור למעוז.
כל אותו הזמן, במכשירי הקשר שומעים את התקשורת בין מפקדי החטיבות, הגדודים והפלוגות של האוגדות והחטיבות המגיעות לסיני. כל ניסיון שלנו לבקש תגבורת נענית בכעין "חוסר סבלנות" "אנחנו יודעים מה מצבכם", תתאזרו בסבלנות התגבורת תגיע", זה היה המסר.
נושאים דגל לבן
לפתע, בשעות הצהריים הבחנו בשני חיילים הנושאים דגל לבן מתקרבים למעוז. פתאום קלטנו שאלו חיילים שלנו. ידיהם היו קשורות והם צעקו: "חבר'ה, המצרים מציעים להיכנע, שמישהו יבוא לדבר איתם".
הודענו על כך בקשר ואחד המפקדים הציע שהצבא יתחיל בהפגזה מסיבית של "אש על כוחותינו" כלומר אש על המעוז וסביבתו, דבר שירחיק את המצרים מהמעוז, ושבתום ההפגזה ייצאו חיילי המעוז בריצה לעבר הטנקים הנמצאים צפונית מזרחית של המעוז במרחק של כ-3 קילומטרים.
ההפגזה החלה מיידית ואנו הרגשנו לכודים במעוז. כשדיווחתי על כך בקשר, תשובת מג"ד השריון הייתה קרה והחלטית: "מי שרוצה להגיע בריא ולהינצל, שירוץ. אין לנו אפשרות להגיע למעוז". באותם רגעים הרגשתי שאנחנו הולכים למות בחולות של מדבר סיני.
המהלך לא הספיק כדי להסיג את המצרים. כינסתי את הנותרים ואמרתי להם שאין ברירה, ושנלך לשבי. עדיף להישאר בחיים מאשר להיהרג ללא כל צורך ותועלת. גייסנו את כל הכוחות שהיו לנו והתארגנו לצאת בשורה ובראש מורם.
קרעתי את המסמכים שהיו ברשותי, שתיתי שתי אורנג'אדות שהפלא-ופלא נשארו בתוך ארגז הקרח של השקם שלא נהרס, החלפתי את בגדיי שהיו קרועים לחלוטין בבגדים נקיים ויצאתי בראש חמשת חבריי שנשארו בחיים אל הלא-נודע.
חתכנו סדין ירוק במקום דגל לבן וצעקתי "תרימו את הראש ונלך כמו חיילים". לאחר כמה מאות מטרים המתין לנו קצין מצרי בדרגת סגן אלוף. כל מה שביקשנו היה שיאספו וישמרו את גופות חברינו המתים שנשארו במעוז.
השבי היה קשה מנשוא, לאו דווקא בגלל העינויים הפיזיים הנוראיים של הימים הראשוניים ושל הימים שלאחריהם, הגוף מתברר חזק מהרוח. השבי היה הלם נפשי, השפלה ומאבק בין האכזריות הבלתי מתפשרת של השובים לבין הרוח והאמונה במשפחה שבעורף ובצה"ל שאולי עכשיו לאחר המחדל הנורא וחוסר האונים של המלחמה ידאג לשחרר אותנו במהרה. שם, בתאים המצחינים, בחושך וכשכל חרקי מצרים מטיילים עליך, כן, גם שם המשכנו להיות לוחמים ואנשים מאמינים בצה"ל.
הביתה חזרתי אחרי 6 שבועות בשבי.
בני פיינשטיין היה בשירות מילואים בזמן פרוץ מלחמת יום כיפור. כיום הוא משמש כיועץ בתחום התקשוב, מנכ"ל ומייסד של אינטרסקול, המפעילה חוגי מחשבים וקייטנות מיחשוב
שלווה פסטורלית שררה בבוקרו של יום כיפור, ה-4 באוקטובר 1973, במעוז "ליטוף", ובתעלת סואץ שלמרגלותיו. כאילו הכול עומד מלכת לכבוד היום הקדוש. בתוך המעוז מתוך אחד הצריפונים בקעו קולות של תפילות. בשעות הצהריים היינו בבונקרים כאשר השקט נשבר בבת אחת וקולו של חצ'בי נשמע בחוזקה באינטרקום הפנימי "כוננות ספיגה אמת". תוך שניות, כמו על-אוטומט, לבשנו אפודות מגן, כובעי פלדה ונשק וירדנו לבונקר הממוגן.
לפתע, בשעה שתיים מתחילה רעידת האדמה והבונקר והמעוז כולו מזדעזעים מהפגזות בלתי פוסקות. הכול רועד וכל אחד מתכנס בתוך עצמו. האבק מציף את הבונקר ומקשה על הנשימה.
הקשר צעק "כוננות פשיטה" וכולנו זינקנו בריצה לעמדות כפי שתרגלנו רבות מאז שהגענו למעוז. אני, נחמי שטיין, יהודה ואלי התמקמו בעמדת המרגמות והתחלתי לירות לעבר הכוחות המצרים שהתחילו בטיפוס אל המעוז.
הזיכרון שמלווה אותי במשך שנים, כמו הבזק של כעס היתה השאלה "קיבינמט, איפה כל המוקשים סביב המעוז? למה הם לא מתפוצצים? למה חיל האוויר לא מגיע? היכן הטנקים שהיו אמורים להיות לידנו?". ירדתי מהעמדה בגלל מעצור ונחמי עלה והמשיך לירות תוך שהוא מקלל ברומנית, עד שלפתע, לאחר מספר דקות, ראינו אותו שוכב דומם.
נחשולי מצרים מסתערים על המעוז
בעמדות המזרח-דרומיות נלחמו החיילים שלנו מול נחשולי המצרים שהסתערו על המעוז. גדודי קומנדו, פלוגות תולרי"ם, ירי ישיר של טנקים, ועוד, וכל זה מול כעשרים וחמישה לוחמים ובעלי תפקידים כמו נהג, קשר, רופא וכד'.
המצרים המסתערים המשיכו לעבור את התעלה בהמוניהם מדרום למעוז והחלו בהסתערות למקום החולשה של המעוז, האזור המערבי והשער הפונים לכיוון סיני. לאחר שעות שהצלחנו להדוף אותם, לפתע, הם החלו לסגת, מותירים אחריהם הרוגים ופצועים רבים על גדרות המעוז.
במקביל טנקים של פלוגה ג' הגיעו לאזור הדרומי של המעוז ונלחמו בחירוף נפש מול חיילי הקומנדו וחוליות RPG. שיתוף הפעולה הזה, גם אם נעשה ללא תאום שוטף הביא לתוצאות הסופיות של הקרב. הצלחנו להדוף את המצרים.
השמש הלכה ושקעה והדימדומים שבין היום לערב הלכו והתפשטו מעל המעוז. מצבת ההרוגים והפצועים הייתה קשה מנשוא, ובנוסף לכך, החדשות משאר המדינה לא בישרו טובות, ומכשירי הקשר בחמ"ל טרטרו קריאות עזרה ומצוקה מכל המעוזים סביב, מפלוגות הטנקים ומהמפקדות.
שנים עשר חיילים ומספר טנקים מוקפים באלפי מצרים
הידיעות ששמענו בחדשות מהארץ מתוך הטרנזיסטור שהיה ברשותי היו קשות מאד ובמידה מסוימת הרגשנו את דיס-האינפורמציה ששרר. המחשבות הלכו אל הבית הרחוק, אל האישה והילדים. מה הם מרגישים? איך הם מצליחים להתגבר על המצב הנורא? לרגע אתה שוב בייאוש עד ההפגזה הבאה שמתחדשת על המעוז.
גדי המ"פ נפגע בקרבות במהלך היום והרופא אמר לתת לו לנוח. היינו בהלם. צעקתי לכולם, "חברה, בואו נתארגן בעמדות אחרת המצרים חוזרים והורגים את כולנו". אחרי שתפסתי את הפיקוד החל לרדת הלילה. עברתי בין העמדות וביחד עם אחרים איישנו את העמדות מול התעלה ובחלק הדרומי והמערבי של המעוז. שנים עשר חיילים ומספר טנקים נותרו במעוז, מוקפים אלפי מצרים שזורמים אל תוך סיני.
במהלך הלילה הטנקים קיבלו הוראה לפנות את הפצועים מהמעוז. ביקשתי מהפיקוד לסגת גם ולנטוש את "ליטוף". לאחר כחצי שעה של התדיינות עם הפיקוד הגיעה הוראה ממפקד האוגדה שאנחנו לא רשאים לסגת מהמעוז על גבי הזחל"מים עם הטנקים, והטנקים עוזבים את המעוז במהירות אל הבלתי נודע. הבנו שמפקד האוגדה דן אותנו למוות.
כאשר האיר השחר על יום ראשון ה-7 באוקטובר, חשבנו שהמצרים נסוגו ולא ישובו לתקוף את המעוז. במכשירי הקשר שמענו דווחים והייתה תחושה של "שליטה במצב". אולם, תוך רגע הבנו שטעינו, והמדבר התעורר וממנו קמו אלפי חיילים מצרים שהקיפו למעשה את המעוז, בעיקר באזור הדרומי שלו. התארגנו ללחימה במקרה והחיילים המצריים ינסו לחדור למעוז.
כל אותו הזמן, במכשירי הקשר שומעים את התקשורת בין מפקדי החטיבות, הגדודים והפלוגות של האוגדות והחטיבות המגיעות לסיני. כל ניסיון שלנו לבקש תגבורת נענית בכעין "חוסר סבלנות" "אנחנו יודעים מה מצבכם", תתאזרו בסבלנות התגבורת תגיע", זה היה המסר.
נושאים דגל לבן
לפתע, בשעות הצהריים הבחנו בשני חיילים הנושאים דגל לבן מתקרבים למעוז. פתאום קלטנו שאלו חיילים שלנו. ידיהם היו קשורות והם צעקו: "חבר'ה, המצרים מציעים להיכנע, שמישהו יבוא לדבר איתם".
הודענו על כך בקשר ואחד המפקדים הציע שהצבא יתחיל בהפגזה מסיבית של "אש על כוחותינו" כלומר אש על המעוז וסביבתו, דבר שירחיק את המצרים מהמעוז, ושבתום ההפגזה ייצאו חיילי המעוז בריצה לעבר הטנקים הנמצאים צפונית מזרחית של המעוז במרחק של כ-3 קילומטרים.
ההפגזה החלה מיידית ואנו הרגשנו לכודים במעוז. כשדיווחתי על כך בקשר, תשובת מג"ד השריון הייתה קרה והחלטית: "מי שרוצה להגיע בריא ולהינצל, שירוץ. אין לנו אפשרות להגיע למעוז". באותם רגעים הרגשתי שאנחנו הולכים למות בחולות של מדבר סיני.
המהלך לא הספיק כדי להסיג את המצרים. כינסתי את הנותרים ואמרתי להם שאין ברירה, ושנלך לשבי. עדיף להישאר בחיים מאשר להיהרג ללא כל צורך ותועלת. גייסנו את כל הכוחות שהיו לנו והתארגנו לצאת בשורה ובראש מורם.
קרעתי את המסמכים שהיו ברשותי, שתיתי שתי אורנג'אדות שהפלא-ופלא נשארו בתוך ארגז הקרח של השקם שלא נהרס, החלפתי את בגדיי שהיו קרועים לחלוטין בבגדים נקיים ויצאתי בראש חמשת חבריי שנשארו בחיים אל הלא-נודע.
חתכנו סדין ירוק במקום דגל לבן וצעקתי "תרימו את הראש ונלך כמו חיילים". לאחר כמה מאות מטרים המתין לנו קצין מצרי בדרגת סגן אלוף. כל מה שביקשנו היה שיאספו וישמרו את גופות חברינו המתים שנשארו במעוז.
השבי היה קשה מנשוא, לאו דווקא בגלל העינויים הפיזיים הנוראיים של הימים הראשוניים ושל הימים שלאחריהם, הגוף מתברר חזק מהרוח. השבי היה הלם נפשי, השפלה ומאבק בין האכזריות הבלתי מתפשרת של השובים לבין הרוח והאמונה במשפחה שבעורף ובצה"ל שאולי עכשיו לאחר המחדל הנורא וחוסר האונים של המלחמה ידאג לשחרר אותנו במהרה. שם, בתאים המצחינים, בחושך וכשכל חרקי מצרים מטיילים עליך, כן, גם שם המשכנו להיות לוחמים ואנשים מאמינים בצה"ל.
הביתה חזרתי אחרי 6 שבועות בשבי.
בני פיינשטיין היה בשירות מילואים בזמן פרוץ מלחמת יום כיפור. כיום הוא משמש כיועץ בתחום התקשוב, מנכ"ל ומייסד של אינטרסקול, המפעילה חוגי מחשבים וקייטנות מיחשוב
