"חשתי אי שקט אצל המפקדים"
במלאות 40 שנה למלחמת יום כיפור חושף ארכיון צה"ל עדויות נוספות מוועדת אגרנט ובהן העדויות של מח"א, קציני מודיעין בכירים ומפקדים בשטח
הגנה לישראל
| 19/05/2011
בגזרה הצפונית בסיני (צילום: דו"צ)
במלאות 40 שנה למלחמת יום כיפור חושף ארכיון צה"ל במשרד הביטחון את הפרוטוקולים החסויים של וועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום הכיפורים. בפעם הראשונה נחשפות שורה של עדויות של מפקדים בצה"ל ובהם האלוף אברהם אדן (ברן), שהיה מפקד אוגדה בחזית מצרים, האלוף בני פלד שהיה מפקד חיל האוויר במלחמה, ושל שורה של קצינים נוספים.
חזית הצפון
"אנחנו הערכנו עם פתיחת המתקפה שהמצב החמור יותר הוא בתעלה, ביודענו שאין שם כוחות. לעומת זאת ברמת הגולן יש. לכן עשינו 200 גיחות במצרים ביום שבת ורק מעט גיחות בסוריה. לעומת זאת, בלילה שבין שבת לראשון הרמטכ"ל ושר הביטחון אמרו לי במפורש: בני עזוב את מצרים, לא חשוב, בגולן המצב קריטי. את כל הכוח שלך- לעצירת הסורים בכולן, מאחר שמדובר פה בבית שלישי, זה לב המדינה". כך תיאר מפקד חיל האוויר בזמן מלחמת יום הכיפורים, האלוף (מיל') בני פלד, את חומרת המצב ברמת הגולן עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. את הדברים אמר פלד בעדותו בפני חברי ועדת אגרנט.
מעדויות מפקדי צה"ל בועדת אגרנט עולה כי אחד מהקצינים הבודדים שהביעו דאגה באשר לפרוץ מלחמה ערב יום הכיפורים היה אלוף פיקוד הצפון דאז, יצחק חופי. אלוף משנה דאז צבי בר, ששימש כמפקד חטיבה מרחבית ברמת הגולן, ציין בעדותו בפני ועדת אגרנט כי קיבל את הפיקוד על חטיבה 820 יום לפני פרוץ המלחמה, אך הגיע לרמת הגולן שבוע קודם לכן לטובת חפיפה.
"ברגע הראשון שהגעתי לשם חשתי את אי השקט שהיה קיים אצל המפקדים.. אני מתחיל בעיקר מהאלוף. גם בשיחה איתו וגם אחרי זה בסיורים בשטח ראיתי שהוא מודאג מאוד". לדבריו, במשך כל השבוע שלפני פרוץ המלחמה, "עקבנו הרבה מאוד אחרי הארטילריה, גם התצפיות גם המודיעין. במשך השבוע הזה כל הזמן היו דיווחים על תנועת שיירות ממזרח למערב, ללא אורות, וממערב למזרח.. היו דיווחים על רעשי טנקים במשך כל השבוע".
לפי בר, התשובה הצה"לית לכך הייתה הנחת שדות מוקדים נגד כלי רכב, כמו גם הוצאת פקודות על ידי החטיבה ותגבור הגזרה בטנקים. "הייתה אווירה שירדה מלמעלה, מהפיקוד למטה, שמשהו עומד להתרחש. שהעניינים רציניים", אמר צבי בר. "ביום שישי ב09:30 הגיעה הוראה מהפיקוד להגברת מצב הכוננות: ביטול חופשות, החזרת אנשים מהבית. בשעה 11 ביום שישי ניתנה התראה למרכז הגיוס על אפשרות גיוס מילואים".
לפי בר, ביום שישי ערב המלחמה, "התחלנו להוריד מרמת הגולן אנשים מיותרים. חיילות. מהצהריים... הטראומה שלי הייתה הפגזה. למי שמיותר אין מה לחפש בהפגזה. כל הזמן עדיין מונחת לי בראש הפגזה בבת אחת נוסח מלחמת ההתשה, מסיבית, לפגוע באנשים". לדבריו, "בשבת בסביבות 10 בבוקר הגיעה פקודה לפיקוד: פינוי נשים וילדים מהיישובים ותגבור כל המוצבים ל-16 לוחמים... היישובים היו באותם רגעים הנושא הכי חשוב. עברתי בין יישוב ליישוב לשכנע את האנשים לרדת. מה שהיה שם זה שירי בוז, שירי פלמ"ח ודפיקה בשולחן 'לא נרד', 'לא נפנה'. זו הייתה חגיגה רצינית ומיותרת. בסוף היום הם קיבלו את הדין. יש מקומות שכבר היה מאוחר והיו צריכים לפנות אותם עם תחילת המלחמה".
למרות ההוראה לתגבר את המוצבים, ציין בר כי התגבור לא הגיע למוצב החרמון, וכי שם נלחמו עם 12 לוחמים בלבד במוצב. הסיבה לכך, לטענתו , היא שהפקודה לא הגיעה בצינורות. "לא נפל ברמת הגולן אף מוצב מלבד החרמון... בחצות הגיעו ארבעה פליטים מהחרמון לרכבל התחתון ומשם קיבלנו את ההודעה שהחרמון נפל. הם כבשו אותו. מפקד המוצב עם כמה אנשים פלוס 2-3 פרץ מהמוצב, וניסה לסגת משם, אבל הוא עלה על מארב סורי. קטלו להם 9 אנשים והוא הצליח להגיע חי".
חזית הדרום
עדויות ועדת אגרנט שהתיר היום משרד הביטחון לפרסם, ממחישות את תחושת ההפתעה ואת המצב הקשה ששרר בחזית הדרום עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כמו גם נפילתם של החיילים במעוזים ב"קו בר לב" בשבי.
מעניינת במיוחד עדותו של אמנון רשף, מי ששימש כמפקד חטיבה 14 במהלך מלחמת יום הכיפורים ואיבד 415 מחייליו במהלך המלחמה. "כבר ב-2 באוקטובר מפקד האוגדה הוציא פקודה להעלות את רמת הכוננות", הבהיר אלוף משנה רשף בעדותו בפני חברי ועדת אגרנט. "אני רוצה לציין שב5 באוקטובר קיבלנו את ההוראה לכוננות מלחמתית.. אנחנו למעשה כל הזמן דיברנו על אפשרות של מלחמה".
עם זאת ציין כי לפי הידיעות שקיבל מהמודיעין, ההערכות המוגברת הצד המצרי הייתה תרגיל בלבד. "היה ברור לנו שממצב כזה של תרגיל קל מאוד לעבור למלחמה, ושלמעשה כל הכוחות שלהם מרוכזים בקדמת הקו.. כך גם התייחסנו". לדבריו, קצין המודיעין שלו העביר לו סקירה מודיעינית בה עלו מספר סימנים מחשידים לגבי הצד המצרי ובשלב מסוים גם פינוי הסובייטים. "אם הוא הדגיש שמזה יכולה להתפתח מלחמה, כן או לא, אני לא יכול לבוא ולומר. אבל אני לא חושב שזה חשוב, כי הנקודה הזאת אם היא לא הודגשה על ידי אמ"ן, אז היא הודגשה על ידי המפקד שלו, וזה אני. במישור הצבאי, במישור הפקודות והמעשים שצריך לבצע- התייחסנו לאפשרות כזו". רשף ציין כי לאור הערכה זו הגבירה החטיבה את הכוננות המיידית, הגבירה את הסיורים והתצפיות וביטלה חופשות.
לדבריו, בערב יום הכיפורים, לאחר שיחתו עם מפקד האוגדה, ניתנו פקודות במעוזים להיכנס לכוננות מוגברת. "כבר אי אפשר היה להיות יותר בכוננות. היינו בחמש דקות, שזו הכוננות העליונה. אנשים היו בבגדים, נעליים והכל".
ביום שבת בבוקר, ביום בו פרצה המלחמה, הודיע לו מפקד האוגדה כי שעת ה"שין" צריכה להיות 18:00. ואולם, גם לאחר דברים אלו, ניתן לראות בדבריו של רשף את חוסר האמונה שתפרוץ מלחמה: "עדיין היה חשש שמא פעילות יתר מוגברת שלנו עלולה לדרדר את המצב. זאת אומרת, ראינו פה מצב של ריכוז כוחות מצרי, ריכוז כוחות ישראלי, וחששנו. הרוח היתה, באם נבצע פעילות שתראה בצד השני, הפעילות הזו עלולה לדרדר את המצב לפתיחה באש, שיכול להיות שהמצרים לא מעוניינים בה. כתוצאה מכך הוכתב – לבצע את ההערכות תוך שמירה על שגרה וכמה שיותר דברים לעשות בצורה סמויה".
"בשעה 13:30- קיבלנו פקודה של כניסה לכוננות 'ספיגה'", המשיך רשף לתאר את מאורעות היום. "פיזרתי מייד את קבוצת הפקודות, וכל המג"דים התפזרו וההוראות ירדו לכוחות. בשעה 14:00 התחילה המלחמה".
בעדותו, ניסה רשף להפריך את הטענה לפיה המוכנות במעוזים בעת פרוץ המלחמה הייתה ירודה. "אני מדגיש בניגוד לכל הסיפורים- מתוך התחקירים שאני עשיתי – בשעה 2, או נאמר אחרת, כאשר התחילה המלחמה- כל המעוזים שאני בדקתי בגזרה המרכזית והדרומית היו בכוננות 'ספיגה'... ומוכנים למצב הזה". לדבריו, אין זה נכון שהחיילים לא היו לבושים בעת שפרצה המלחמה. "זה לא נכון. אני בדקתי.. הכוננות הייתה כוננות".
לדבריו, עם פרוץ המלחמה, כשהטנקים הישראלים התקרבו לרמפות, "הם כבר זיהו, או אפילו נתקלו, בחוליות חי"ר, ציידי טנקים... שכבר עברו את התעלה לצד המזרחי... היה מצב שכשהם הגיעו לרמפות.. על הרמפות היו חוליות. זה היה המצב הקיצוני לרעה... ואז התחלנו לנהל קרב-אש עם האויב. ברור שכאן היו לנו יחסית מעט כוחות, מול כוח מצרי גדול מאוד.. למרות האבידות שגרמנו למצרים, פה ושם עוד טנק נפגע ועוד טנק נפגע, ולאט-לאט היו יותר ויותר טנקים פגועים שלנו".
רשף מתאר בעדותו את נפילתם של המעוזים, ואת הקושי לפנות אותם. לדבריו, ביום ראשון בערב כבר לא האמין שניתן לחלץ אנשים מחלק מהמעוזים. בהתייחסו לניסיון לחלץ את החיילים ממוצב "חיזיון" ציין: "הם יותר מאוחר נפלו בשבי... לא היה פה עניין של הפקרה.. אני לא חושב שאפשר בכלל להעלות על הדעת כמה דם נשפך כדי להגיע למקום הזה.. זה לא יאומן שעל דבר כזה אנחנו תוקפים ותוקפים עם ניסיונות להגיע לאיזה שהוא השג ולא מצליחים".
רשף מפרט בעדותו על ההוראה שנתן למפקד מעוז "מצמד" להתפנות, ועל תוואי שהציע לו להתפנות באמצעותו. "הבינותי שדבר כזה יכול להצליח רק אם הוא אדם קר רוח. מפקד אם הוא קר רוח, שקול ויכול לנהוג בעוצמה ובפיקחות, ואז לבצע פעולה מעין זו. כלומר- לתת לו פקודה חד-משמעית יכולה להביא להיפוכו של דבר, וזה אסון... לכן לא נתתי לו פקודה חד-משמעית להתפנות כיוון שראיתי שהוא לא בוטח מספיק ביכולתו האישית.. השארתי את זה לשיקול דעתו.. מתוך הנחה שמי שנמצא בשטח זה הוא".
בעדותו התייחס רשף גם לקרב טנקים מפורסם בו השתתפה חטיבתו, ובמהלכה הושמדו 94 טנקים מצריים. "לנו נפגעו שלושה טנקים בלבד מטילים", ציין וייחס את הניצחון של חטיבתו לרמת השריון הגבוהה של חייליו לעומת "רמה ירודה של השריון המצרי.. אנו נתקלנו כל משך הלחימה בבעיות עם חיל הרגלים המצרי...אבל.. בכל המפגשים שלנו עם השריון המצרי.. אנו הצלחנו".
מעדותו של סגן אלוף אמיר ראובני, מפקד גדוד המילואים 68 במהלך המלחמה בחזית הדרום עולה תמונה קשה יותר מזו שתאר רשף. ראובני ציין כי נקודת הפתיחה של הגדוד שלו במלחמה הייתה נמוכה, לאחר שלא התאמן בצורה רצינית משך שנתיים וחצי קודם למלחמה. לדבריו, בגדודו היו כ-70 חיילים "בעייתיים", עם בעיות סעד, מבוגרים או עולים חדשים. "הייתה כאן כמות על חשבון איכות", ציין.
לפי ראובני, ערב ראש השנה הבחינו חייליו בתנועות מוגברות בצד המצרי, אך יחד עם זה נצפתה גם התנהגות שגרתית כביכול בצד המצרי, שבדיעבד התברר שהייתה חלק מההונאה המצרית למלחמה. "דיווחנו על כך טלפונית גם בדו"חות המודיעין.. הצבא המצרי המשיך בעבודות השגרתיות שלו.. החיילים שלו התנהגו בצורה שגרתית ביותר: חשופים, בלי גופיות, בלי חגור. בדיעבד אני יכול לומר.. הם עשו הונאה והטעיה גם טקטית וגם אסטרטגית בצורה טובה מאוד.. הייתה פעילות של כניסות הרבה מאוד כלי רכב למקום מסוים, רעש של טנקים ושל זחלילים, ממש מאחורי הסוללה, בעיקר בלילות. הרבה מאוד סיורי קצינים תוך הסברה בידיים, וכמובן בנייה מואצת של העמדות שלהם בצד השני". ראובני מציין שלאחר שדרש הסברים לפשר ההתנהגות נאמר לו ש"הצבא המצרי מקיים תרגיל בקנה מידה רב מימדים.. התשובה הזו חזרה על עצמה.. ברור שגם הפיקוד היה ער לתנועות הבלתי שגרתיות ולהיקף הבלתי-שגרתי. ראינו דברים מוגבלים. לא ראינו את כל התמונה. אם ראיתי דברים בלתי שגרתיים, ייחסתי את זה לתשובה של תרגיל מצרי בקנה מידה גדול. לא סברתי לרגע עד להשתלשלות של ה-6 באוקטובר שאכן מדובר במלחמה". ואולם, ראובני הודה בעדותו שאכן בימים שלפני המלחמה היו "דיבורים על אפשרות של כוננות" ו"הקפאת חופשות" לחיילי הסדיר אך לא למילואים.
"ביום שבת בשעה 12 פתאום נקראתי בטלפון למפקד החטיבה", אמר ראובני בהתייחסו לאירועים של ה-6 באוקטובר. "הוא קרא לכל המפקדים בגזרה. הוא אמר לי העניין רציני, אנחנו עומדים בפני מלחמה. היום בשש בערב המצרים יפתחו בהפגזה על הקו.. התחלנו לפרוט את המודל של מלחמה איך להיערך. הפקודה הייתה: עד לשעה 17 כל המערך צריך להיות בכוננות לקראת מלחמה, שם הקוד 'שובך יונים".
לדבריו, עד אחת וחצי הספיק לתדרך טלפונית את מפקדי המעוזים. "כשגמרתי לתדרך נקראתי לרוץ מייד למח"ט והוא אמר לי את הפקודה להיכנס מייד ל'שובך יונים'. הספקתי לתת פקודה לכל המעוזים לקפל את התצפיות, לרדת מיד מהמגדלים ולהיכנס לכוננות ספיגה.. עוד אני גומר לדבר עם המוצבים להיכנס ל'שובך יונים' אני שומע רעם מטוסים בגובה די נמוך. נשמעה סירנה. התחילה הפצצה מאסיבית על אזור בלוזה, כבדה מאוד. זה לא נמשך רק רגע. הם חיפשו את ריכוזי הטנקים כנראה. הדאגה שלי הייתה שהטנקים יגיעו מהר למעוזים. קצב האירועים היה רצחני. היה ברור לי שלא מדובר כמו שנאמר כוננות ספיגה, שלא מדובר בהפגזה, אלא על תקיפה בקנה מידה מלא. לקח בין שעה לשעתיים עד שהטנקים החלו להתקרב למעוזים, לאזור התעלה.. זה שהטנקים לא הגיעו למוצבים זו נקודה מכרעת... לו הטנקים היו לפני פרוץ המלחמה, אפילו דקה או שתיים.. והיו בעמדותיהם בזמן- לא היו נופלים המעוזים בשום פנים ואופן". לדבריו, "אני בטוח ומשוכנע, אם הכל היה מוכן לפי מה שצה"ל תכנן, לימד ותרגל.. לא רק שהקו לא היה נופל, אלא היינו מכשילים אותם מייד בהתחלה.. לא רק שהרו לא היה נופל אלא שהיינו מכים בהם מכה חזקה מאוד והיה מתאפשר לנו תוך זמן קצר לעבור למתקפה כמו שתכננו והתאמנו".
בהתייחסו לטענות כנגד אנשי המילואים, ציין כי "גם אם היה כוח סדיר, והטנקים לא היו מגיעים, גם כן לא היינו מחזיקים מעמד.. אנשי המילואים הפליאו אותי בכושר העמידה והלחימה שלהם".
מעדותו של רב"ט בנימין פיינשטיין, חייל מילואים בחזית הדרום, עלה כי ביום המלחמה הראשון בשעה 5-6 בערב, קיבל את הפיקוד על המוצב בו שהה לאחר שכל המפקדים במקום נהרגו או נפצעו. לפי עדותו, המוצב שלו ביקש תגבורת או פינוי. ואולם, גם ביום המלחמה השני, לא הגיעה תגבורת, לא ניתנו לחיילים תשובות בקשר. "פשוט לא התייחסו אלינו. ניסינו לדבר ברשת, לא נתנו לנו להיכנס. התשובה הייתה תמיד: אנחנו יודעים מה מצבכם. סוף. לפעמים אמרו לנו: סלע תרד מהקו, סלע תפסיק לדבר". לדבריו, "לא קיבלנו שום הודעה שאנחנו למעשה מוקפים מצרים. שום סיוע, לא של טנקים, ולמעשה רק קיבלנו סיוע ארטילרי כנראה כדי לצאת ידי חובה".
פיינשטיין ציין בעדותו כי בשלב מסוים הציעו להם בקשר להיכנע. "הם הציעו לנו תכנית, לרוץ שני ק"מ בדיונות, לכיוון הטנקים. אני אישית פניתי למג"ד ואמרתי שאנחנו לא מסוגלים, לא פיזית ולא מבצעית, לרוץ 2 ק"מ. לא פיזית כי אנחנו אחרי יום של לחימה, אחרי סיור 12 ק"מ בבוקר. פיזית- לא יכלנו לרוץ בדיונות באמצע היום. הוא אמר לנו את המשפט... מי שרוצה להגיע אליי תרוצו. מי שרוצה להגיע בריא שירוץ. זהו. סוף". לדבריו, "כמובן אנחנו קיימנו את הפקודות. הצתנו את מכשירי הקשר, שרפנו את הצופן, יצאנו החוצה, ובדיעבד זה היה בידיעה ברורה שרוב החברה לא היו להם סיכויים להגיע לטנקים". ואולם, ניסיון הנסיגה כשל. "אחרי 200 מטר נתקלנו בערבים, הרופא והקשר נתפסו. אנחנו חזרנו למוצב 6 אנשים ללא מכשירי קשר". לדבריו, "אחד החיילים לא רצה להכנע, הוא איים להרוג את כל חברי המוצב". בסופו של דבר, ביום ראשון, בשעה שלוש בצהריים, נפלו פיינשטיין וחבריו בשבי המצרי.
בעיה נוספת בחזית הדרום הייתה חוסר הסיוע של חיל האוויר לכוחות היבשה. לפי מפקד עוצבת הפלדה בחזית סיני בעת המלחמה, אלוף אברהם אדן (ברן), "סיוע מחיל האוויר שלנו עד ה-21 לחודש לא קיבלתי. ובמידה שקיבלתי, התחלתי לוותר עליהם, פשוט כאב הלב עליהם. תועלת אפס- הסתכנות עצומה. אבל כשעברנו את התעלה באו אלינו מטוסי התאבדות, מיגים והליקופטרים האלה... והשד לא נורא. השריון יכול לעמוד בזה יפה מאוד". לדבריו, "כוחות היבשה לא קיבלו סיוע משמעותי של האוויר... צריך לצייד את השריון יותר טוב, יכול להיות שיצטרך לפתור בעיות גם בלי הסתמכות על האוויר".
כשנשאל מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, מדוע לא תקף חיל האוויר בעומק מצרים, ציין כי "במצרים בפרוש קיבלנו איסור לתקוף מטרות כלכליות ואזרחיות בעומק. אבל זה לא אומר שלא תקפנו בעומק מצרים... תקפנו רק מטרות צבאיות- שדות תעופה וטילים, אבל לא מטרות כלכליות. קיבלנו איסור מוחלט על כך". לדבריו, "אני חושב שהאיסור לא נבע מהחשש מהסקאדים בלבד אלא מאמירה פשוטה של ידידינו לא לעשות זאת".
הקיצוצים בצה"ל ערב המלחמה
כמו בשנת 2013, גם לפני 40 שנה, ערב אוקטובר 1973, מצא עצמו צה"ל באמצע תכנית התייעלות וקיצוצים שנבעה מהמחסור בתקציב הביטחון. מעדויות חדשות של מפקדי צה"ל בועדת אגרנט עולה כי המפקדים הצביעו על הקיצוץ כאחת מהסיבות לחוסר ההצלחה במלחמה. כך למשל האלוף אברהם (אדן) ברן, ששימש כמפקד חזית סיני במהלך המלחמה, קבע באופן חד-משמעי: "אם אתה שואל אותי מה צלע, לדעתי ההצטיידות שלנו והאמצעים שלנו לא אפשרו לנו לפעול. זה היה אולי חטא להיות צבא קטן. לא הערכנו מספיק את עניין יחסי הכוחות. זה נכנס אצלי בסעיף של זלזול. להיות צבא קטן ועוד עני ובלתי מצויד".
האלוף אדן ציין עוד בעדותו כי קודם למלחמה חש 'זלזול' כלפי צבאות ערב. "בדיעבד, אם אני שואל את עצמי מה יש לי להגיד על ההשקפות שלי לגבי ההתכוננות למלחמה, אני יכול לומר שלא הייתי שותף לשאננות במה ששייך להכנות וההתעצמות, אבל אני בהחלט מאשים את עצמי בזלזול". לדבריו, "אני לא יכול לומר שלא היה זלזול באויב.. מבחינת יכולת הלחימה שלו או יכולות פוטנציאליות של יכולות המלחמה שלו". לדבריו, "הטון הזה, הזלזול הזה.. אמרו שהם לא יהיו מסוגלים לתחזק את המערכות, לא יהיו מסוגלים לתפעל את המערכות, המנהיגים שלהם לא יהיו מסוגלים לפעול בקרב הגמיש".
כשנשאל אלוף שנה דאז צבי בר, מי ששימש כמפקד חטיבה מרחבית בחזית רמת הגולן, על נושא ה"זלזול" באויב ערב המלחמה, ציין: "קשה לי לקרוא לזה זלזול. לפי דעתי לא האמנו. חוסר אמונה... הכרנו אותם לפני 5-6 שנים. זה נראה לנו כמו היום. לא הבנו שאם חיל הים של צה"ל יכול היה בשנים האלה 'לדפוק' את הערבים, האם הם לא יכולים להתקדם? אז קרה משהו. היינו עסוקים ברדיפה אחרי הפתחים, אחרי רועי רוח, והם בנו 'מונסטר'. אינני ודע. אולי לא האמנו".
יחד עם זאת, מעדותו של האלוף אדן עולה כי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים הייתה דווקא עלייה משמעותית במספר הטנקים ברשותו של צה"ל. "קצב הכשרת הצוותים לא הדביק את הטנקים שצה"ל העמיד בתוך השנים האלה", ציין.
ואולם, לדבריו, בתקופה שקדמה למלחמה הונפה חרב הקיצוצים. "באפריל 1973 הייתה צריכה להתחיל שנה חדשה, ובשנה הזו עמדנו בקרבות השהייה מרים במסגרת קיצוץ השירות. היה צריך לקצץ גם את הצבא הסדיר. ואת הצבא הסדיר יכלו לקצץ במקומות שונים. הייתה התלבשות רצינית ביותר על השריון... אני התנגדתי לזה שיקצצו גם בשריון במגמה לחסוך בעלות או בתקציב. אבל במטה הכללי היו גורמים חזקים מאוד שרצו גם לחסוך בעלות". לדבריו, כוננות "כחול לבן" שהוכרזה כמה חודשים לפני המלחמה, גרמה לכך שחלק מסגירת היחידות שתוכננה נעצרה.
לפי האלוף אדן, "ידיעות שבטבען היו דומות לידיעות של אוקטובר 1973 היו כבר במאי. ואז נערכנו, המטה הכללי, זה עלה כ-40 מיליון מעבר לתכנית השנתית". להשקעה הכספית הזו הייתה משמעות גדולה בחודש אוקטובר, ערב פרוץ המלחמה. "בסופו של דבר.. נכנסו למלחמה הזו עם הרבה מאוד קשיים של הכנסת צמצומים. צריך לזכור שמדברים על סדר גודל של עוצבה ושאין לצה"ל את הכסף לגייס אותה, לתרגל אותה, ואין לנו את הכסף לעשות בכל שנה תרגיל, אלא אחת לכמה זמן תרגיל מצומצם שבמצומצם. והיה צריך על בסיס כזה לגבש תורה, לגבש דפוסי הבנה אצל מאות קצינים מילואים וסדיר", ציין האלוף.
לדבריו, צה"ל השכיל להצטייד לפני המלחמה בפרויקטים מאוד מוצלחים, כמו "גשר הגלילים" המפורסם, "אבל היו עוד פטנטים בשטח לא פחות טובים, כל אלה יבשו אותם. ולא נתנו לקדם אותם, לפתח אותם ולהצטייד בהם, וכתוצאה עמדנו בכמה מצבים בלתי נעימים בשדה הקרב". לדבריו, "כשצועקים על המהנדסים שימצאו משהו יותר זול.. בסופו של דבר הטנקים במלחמה היו כמעט נטולי יכולת לחימה בלילה".
לפי האלוף אדן, "אנחנו היינו במצב לא טוב למלחמת לילה ממש, והסיבה מאוד פשוטה: תאורה מארטילריה חסרה לנו. ברמת הגולן גמרו כעבור ארבע שעות את התאורה והם נשארו עם החושך. פגזי התאורה נגמרו... הפתרונות הו פתרונות מאוד אמיצים ומאולתרים. החברה כיבו את המנועים על מנת שישמעו היטב את האויב כשהוא מתקרב. כשהוא התקרב לטווח כזה שגם רואים אותו שמונים מטר, ארבעים מטר, התפתחו קרבות".
מעדותו של ראש אגף האפסנאות בצה"ל במהלך יום הכיפורים, נחמיה קין, עולה גם כן תמונה עגומה באשר לציוד הצה"לי ערב מלחמת יום הכיפורים. לדבריו, לצה"ל לא היו רזרבות להחליף ציוד בלתי כשיר בשל "העדר מקורות". גם אז, כמו שניתן היה לראות לפני מלחמת לבנון השנייה, הייתה פגיעה בכשירות הציוד של הכוחות לטובת אימונים וביטחון שוטף.
מחדל המודיעין והסבירות הנמוכה
מעדויותיהם של מפקדי צה"ל בועדת אגרנט, שהתיר היום משרד הביטחון לפרסום, עולה שוב התמונה העגומה באשר להערכת המודיעין בשבועות שקדמו למלחמת יום הכיפורים לפיה הסבירות למלחמה היא "נמוכה". בעדויות מציינים המפקדים הבכירים בצה"ל שלל סימנים שהעידו על מלחמה, אך מבהירים גם כיצד למרות זאת, ההערכה הייתה שאין מלחמה בפתח.
מעדויותיהם של מפקד חיל האוויר, מפקד חיל הים ומפקדים ביבשה עולה כי בימים שלפני המלחמה הבחינו בצה"ל בתגבור כוחות בצד הסורי והמצרי, בקידום מטוסים, תזוזות של סוללות הגנה אווירית וכוחות לכיוון הגבולות, כמו גם פינוי הסובייטים מסוריה ומצרים.
אבל ראשי הצבא ומערכת הביטחון לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. אחד מההסברים שניתנו לכך היה שההכנות הסוריות והמצריות בעצם נובעות מ"חשש מפני תקיפה ישראלית". חשש שבדיעבד התברר שלא היה מעולם. לפי מפקד חיל האוויר במהלך המלחמה, האלוף (מיל) בני פלד, ההסבר שניתן בישראל לחשש היה תקרית הפלת המיגים הסורים ב13 בספטמבר, במסגרת קרב אווירי בין חיל האוויר הישראלי לחיל האוויר הסורי באזור לטקייה. לדבריו, גם הפעילות בצבא המצרי והסורי בסוף חודש ספטמבר יוחסה לתקרית זו. פלד הקריא לקט מודיעין מה29 בספטמבר לפיו "להערכתנו החששות המצריים מפני פעילות התקפית ישראלית, בעיקר על ידי חיל האוויר הישראלי, עשויים להימשך לפחות בימים הקרובים..".
לפי פלד, ההערכה הזו רווחה למרות צילומים ואיסוף מודיעין שהצביע על השינוי בהערכות הכוחות בצד השני. ואולם, לדבריו, חיל האוויר לא ביצע מספיק גיחות צילום בימים שקדמו למלחמה מתוך החשש שגיחות אלו ילבו את החשש (שכאמור לא היה) בצד הסורי והמצרי, מפני תקיפה ישראלית. לדבריו, "לא קבלנו את האישור לבצע את הגיחות האלה בתדירות של כל יומיים או בתדירות שרצינו מאחר וההערכה הכללית הייתה שהכוננות והחששות של המצרים הם כל-כך גבוהים שכדי למנוע תקרית ולמנוע הגברת הגרוי רצוי לא להרגיז אותם".
הסבר נוסף לתחושה לפיה לא תפרוץ מלחמה היה שהמצרים והסורים לא יצאו למלחמה לפני שיהיו בידיהם האמצעים המספקים, היינו, טילים ומטוסים שיוכלו לנטרל את עליונותו של חיל האוויר הישראלי. לפי האלוף פלד, "אני הצטרפתי להערכה שבלי אמצעים מספיקים בעיניהם לנטרל ואפילו לשבש בצורה קלה את חיל האוויר בבסיסיו הם לא יעשו התקפה רבתי על מדינת ישראל".
באשר לידיעות על העברת מטוסי הסוחוי 7 הסורים לשדה תעופה קדמי יותר, שצריכה הייתה להדליק נורות אדומות בקרב ראשי מערך המודיעין, ציין האלוף כי היו הערכות לפיהן העברתם נעשתה בשל עומס בשדה התעופה בו שהו. עם זאת, לפי פלד, לו היה ברור כי העברתם היא "למטרות התקפיות.. כשאני אומר התקפיות אני רוצה להיות לגמרי פייר במסגרת פעולות תגמול או תגובה על הפלת המטוסים. זה היה הרקע.. נוסף על כך הודעתי שאין שינוי בהערכות של חיל האוויר המצרי, פרט
להשלמת תקן של מטוסי מיג 21 וששדה התעופה אבו-דוויר מיועד להיתפס במלחמה".
לפי פלד, "האינפורמציה שהייתה בידי באופן שוטף הצביעה על כך שלמעשה כבר בספטמבר היה המערך הסורי במערך חירום.. והייתה התפתחות שהגדילה בקצב מהיר את מערך הסוללות קרקע-אוויר ברמה הסורית".
פלד ציין כי בלקט המודיעין של ה-2 לאוקטובר, 4 ימים בלבד לפני המלחמה, הופיעו אמנם ידיעות על פעילות חריגה בצד השני, אך זו הוסברה בכוננות עליונה של הצבא המצרי "לרגל התרגיל הבין-זרועי". והקונספציה בהערכת המודיעין של אמ"ן ימים בודדים לפני המלחמה, ממשיכה: "יש להעיד בשלב זה שנמשכת שגרת החיים בצבא.. הצבא הסורי ממשיך לרכז כוחות לעבר מרכז החזית דמשק, במקביל נוקטים הסורים בפעילות מדינית והסברתית במגמה להציג את עצמם כקורבן אפשרי לתוקפנות ישראלית. בעינה הערכתנו כי מגמתה העיקרית של היערכות החירום במרחב החזית היא הגנתית..".
האלוף פלד ציין כי היו שתי ידיעות שהביאו אותו לחשוב שהדבר יכול להיות התקפי: "תזוזת המטוסים הסורים וידיעה שנייה שהמצרים שלחו צוותות לבדוק את הכשירות של שדה התעופה אבו-זוויר". לדבריו, לאור זאת, "מאחר ובחיל האוויר קל מאוד להעלות את הערנות העלו ערנות".
כשנשאל פלד האם חשב שהתרגיל המצרי יכול להתפתח למתקפה, אמר: "ההערכה שלי הייתה שזה יכול להתפתח להתקפה, עכשיו הבעיה היא הסבירות שזה יכול להתפתח להתקפה. הכל בעיית הסבירות".
מפקד חיל הים, האלוף בנימין תלם, ציין בעדותו כי מהמידע המודיעיני שקיבל, הצי המצרי היה בימים שקדמו למלחמה בתמרון גדול בהיקף חסר תקדים. לדבריו, העובדה שלא היה לזה תקדים התבטאה ב"גיוס כל מיני סוגי פוטנציאל אזרחי, כמו ספינות דיג, כלי שיט ותובלה. לא הכלים הרגילים". לאור זאת, העלה תלם את הכוננות בחיל הים. לדבריו, ראש מחלקת המודיעין שלו העריך כי המעבר מתרגיל זה ללחימה הוא קל יחסית, אך ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, אמר לתלם בשיחה ביניהם ש"נכון יש בחיל הים המצרי סימנים מעידים" אבל לו (לזעירא) יש "סימנים משלו שלא פירט אותם שמעידים באופן די חד משמעי על כך שאין כל תהליך המוביל למלחמה בקרב חיל הים המצרי". מעדותו של תלם עולה כי לאור שיחתו זו עם זעירא, שלדבריו היה מאוד החלטי בקביעתו שלא תהיה מלחמה, הוא ביטל את הכוננות שהייתה בחיל הים ב-4 באוקטובר. זאת למרות שראש מחלקת המודיעין שלו שב ואמר לו ב4 וב5 באוקטובר כי ישנם סימנים חריגים בצד המצרי.
בעדויותיהם של המפקדים ישנה התייחסות גם ל"מקור המפורסם", הלוא הוא אשרף מרוואן. לפי האלוף פלד, "אילו הייתי יודע הכל ומעריך שהוא מקור טוב, כחכם לאחר מעשה אני אומר: לא הייתי יושב בשקט". לדבריו, הוא לא יצר באופן מובהק נגד הערכות המודיעין אך אמר שהוא "רוצה להעמיד 'און דה רקורד' שההנחה של סבירות נמוכה למלחמה היא לא נכונה".
בהקשר זה, ציין בעדותו גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה בעת המלחמה, מרדכי גזית, כי באוקטובר היה ראש המוסד בעת המלחמה נחרץ פחות משהיה כמה חודשים קודם לכן, באפריל, באשר לאפשרות שתפרוץ מלחמה. גזית מפרט כי ידיעה חשובה שמגיעה ל"מוסד" לא הגיעה כחומר גולמי למשרד ראש הממשלה. לדבריו, "אילו ראש המוסד היה נוכח בישיבה שהתקיימה ב3 באוקטובר, יכול להיות שהיה מוציא את הידיעה הזו".
סימן מעיד נוסף למלחמה הקרבה היה פינוי הסובייטים ממצרים ומסוריה, ממש ערב יום הכיפורים, ב5 באוקטובר. ואולם, גם לפינוי זה, שהיה אמור להצביע בבירור שמלחמה מתקרבת, מצאו בצה"ל הסבר. לפי האלוף פלד, "אמרתי כך, כמה אפשרויות: א. יתכן שהאמריקנים העבירו ידיעות לרוסים והם הוציאו את המשפחות ב. יתכן שהרוסים שותפים לאיזה תכנון ג. הרוסים שותפים למתוכנן ד. יתכן שהרוסים ניזונים מידיעות מסולפות של הערבים על כוונה של ישראל לתקוף".
מעדותו של מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, עולה כי כבר ב5 באוקטובר בשעה תשע וחצי בבוקר, הוציא מברק "לכל יחידות חיל האוויר שהורה להכניס אותם למצב כוננות גימל". לדבריו, ב-6 באוקטובר, הוא הציע תקיפה יזומה בסוריה ומצרים, אשר נדחתה על ידי הדרג המדיני. "בבוקר, בשעה 6:55 הוצאתי הודעת כוננות מרבית לכל חיל האוויר... בסביבות 11 קיבלתי ידיעה שהתקיפה היזומה שלנו בוטלה, והייתה כבר הידיעה המפורסמת שאותה קיבלתי אצל הרמטכ"ל משעה חמש וחצי בבוקר שהם יתקפו היום לקראת הערב", אמר לחברי ועדת אגרנט. "ההערכה הכללית הייתה שהם יתקפו בשעה שש בערב. אני בקבוצת הפקודות שלי עשיתי הערכה שהם יתקפו בשלוש אחר הצהריים". כשנשאל על בסיס מה חשב שהתקיפה תהיה מוקדמת יותר, ענה: "ב1970 הייתי 'מפקד חילות האוויר הערביים' בתרגיל שדימה התקפה על ישראל והיה מוטל עליי לתכנן התקפה של חיל האוויר המצרי, הסורי והעיראקי.. וכל השיקולים שעשינו אז הצביעו שרצוי מאוד ששעת השין תהיה לפחות שעה וחצי לפני החשיכה בכדי שיספיקו לעשות לפחות מטס אחד גדול בשביל לפגוע במטרות מתוכננות... אז עשיתי הערכה שמאחר והשקיעה באוקטובר היא בסביבות רבע לחמש, יש להניח שההתקפה תצטרך להיות לכל המאוחר בשעה שלוש".
מחדל ביטחון המידע בצה"ל במלחמה
עדות מעניינת נוספת מועדת אגרנט אותה התיר משרד הביטחון לפרסם היא עדותו של ראש מחלקת ביטחון שדה דאז, אלוף משנה אברהם אלזון.
מעדותו עולה "חוסר המשמעת" בצה"ל בדבר ביטחון מידע בעת המלחמה: "אני רואה מבחינת ביטחון שני נושאים חמורים: א. ביטחון קשר ב. עיתונאים". בין היתר, סיפר אלזון לחברי הועדה: "עיתונאים נסעו בהליקופטר של האלוף והיות שלא היה מספיק מקום, הורדו מש"קי המבצעים". בהקריאו קטע מדו"ח קב"ט פיקוד הדרום אמר אלזון: "עיתונאים, כתבים וצלמים – לאלו ניתנה כניסה כמעט חופשית לחמ"לים ולחפ"קים באישור המפקדים הבכירים ביותר באותו חמ"ל וחפ"ק. סגל ביטחון שדה הורד מהנושא ואל נכון לא הצליח להשתלט עליו". לפי אלזון "במלחמה.. אנחנו לא השתלטנו בפיקוד דרום על עיתונאים בפקודה".
עוד מציין אלזון כי למחלקתו דווקא היו הצלחות מסוימות, בעיקר בכל הקשור להונאת האויב. לדבריו, הוחלט להונות את האויב ולגרום לו לחשוב שלצה"ל יש יותר טנקים ממה שהיה לו בפועל. "במלחמת יום כיפור הם העריכו בין 1700 ל1800 טנקים. לנו היה עניין להגיע ל2400". לדבריו, "זה תהליך שלא ניתן תוך יום לא תוך שני. הוא (האויב ל.ש.) בערך על תהליך של סכום לפני מלחמת ששת הימים. ולהקפיץ אותו ל1700 זה תהליך הדרגתי שאני יוצר עכשיו כל פעם. דואג להדליף במכוון דרך כל מיני סוכנויות..". לפי רמ"ח ביטחון שדה, ההונאה נעשתה על פי הוראתו של שר הביטחון. "זו הקונספציה מבחינת ההונאה, לא להציג פחות טנקים מאשר יש לנו, אלא יותר מאשר יש לנו...זו הייתה מלחמת מוחות".
כשנשאל אלזון על ידי חבר ועדת אגרנט חיים לסקוב "באיזו מידה מנענו או הצלחנו להטעות את כל המשטר המבצעי בתוך המעוזים... כך שלא יהיה בידם מידע על השגרה, כדי שלא יוכלו להפתיע? האם ניסינו? האם הצלחנו? האם לא הצלחנו", ענה: "ניסינו – ההצלחה הייתה אפס".
במלאות 40 שנה למלחמת יום כיפור חושף ארכיון צה"ל במשרד הביטחון את הפרוטוקולים החסויים של וועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום הכיפורים. בפעם הראשונה נחשפות שורה של עדויות של מפקדים בצה"ל ובהם האלוף אברהם אדן (ברן), שהיה מפקד אוגדה בחזית מצרים, האלוף בני פלד שהיה מפקד חיל האוויר במלחמה, ושל שורה של קצינים נוספים.
חזית הצפון
"אנחנו הערכנו עם פתיחת המתקפה שהמצב החמור יותר הוא בתעלה, ביודענו שאין שם כוחות. לעומת זאת ברמת הגולן יש. לכן עשינו 200 גיחות במצרים ביום שבת ורק מעט גיחות בסוריה. לעומת זאת, בלילה שבין שבת לראשון הרמטכ"ל ושר הביטחון אמרו לי במפורש: בני עזוב את מצרים, לא חשוב, בגולן המצב קריטי. את כל הכוח שלך- לעצירת הסורים בכולן, מאחר שמדובר פה בבית שלישי, זה לב המדינה". כך תיאר מפקד חיל האוויר בזמן מלחמת יום הכיפורים, האלוף (מיל') בני פלד, את חומרת המצב ברמת הגולן עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. את הדברים אמר פלד בעדותו בפני חברי ועדת אגרנט.
מעדויות מפקדי צה"ל בועדת אגרנט עולה כי אחד מהקצינים הבודדים שהביעו דאגה באשר לפרוץ מלחמה ערב יום הכיפורים היה אלוף פיקוד הצפון דאז, יצחק חופי. אלוף משנה דאז צבי בר, ששימש כמפקד חטיבה מרחבית ברמת הגולן, ציין בעדותו בפני ועדת אגרנט כי קיבל את הפיקוד על חטיבה 820 יום לפני פרוץ המלחמה, אך הגיע לרמת הגולן שבוע קודם לכן לטובת חפיפה.
"ברגע הראשון שהגעתי לשם חשתי את אי השקט שהיה קיים אצל המפקדים.. אני מתחיל בעיקר מהאלוף. גם בשיחה איתו וגם אחרי זה בסיורים בשטח ראיתי שהוא מודאג מאוד". לדבריו, במשך כל השבוע שלפני פרוץ המלחמה, "עקבנו הרבה מאוד אחרי הארטילריה, גם התצפיות גם המודיעין. במשך השבוע הזה כל הזמן היו דיווחים על תנועת שיירות ממזרח למערב, ללא אורות, וממערב למזרח.. היו דיווחים על רעשי טנקים במשך כל השבוע".
לפי בר, התשובה הצה"לית לכך הייתה הנחת שדות מוקדים נגד כלי רכב, כמו גם הוצאת פקודות על ידי החטיבה ותגבור הגזרה בטנקים. "הייתה אווירה שירדה מלמעלה, מהפיקוד למטה, שמשהו עומד להתרחש. שהעניינים רציניים", אמר צבי בר. "ביום שישי ב09:30 הגיעה הוראה מהפיקוד להגברת מצב הכוננות: ביטול חופשות, החזרת אנשים מהבית. בשעה 11 ביום שישי ניתנה התראה למרכז הגיוס על אפשרות גיוס מילואים".
לפי בר, ביום שישי ערב המלחמה, "התחלנו להוריד מרמת הגולן אנשים מיותרים. חיילות. מהצהריים... הטראומה שלי הייתה הפגזה. למי שמיותר אין מה לחפש בהפגזה. כל הזמן עדיין מונחת לי בראש הפגזה בבת אחת נוסח מלחמת ההתשה, מסיבית, לפגוע באנשים". לדבריו, "בשבת בסביבות 10 בבוקר הגיעה פקודה לפיקוד: פינוי נשים וילדים מהיישובים ותגבור כל המוצבים ל-16 לוחמים... היישובים היו באותם רגעים הנושא הכי חשוב. עברתי בין יישוב ליישוב לשכנע את האנשים לרדת. מה שהיה שם זה שירי בוז, שירי פלמ"ח ודפיקה בשולחן 'לא נרד', 'לא נפנה'. זו הייתה חגיגה רצינית ומיותרת. בסוף היום הם קיבלו את הדין. יש מקומות שכבר היה מאוחר והיו צריכים לפנות אותם עם תחילת המלחמה".
למרות ההוראה לתגבר את המוצבים, ציין בר כי התגבור לא הגיע למוצב החרמון, וכי שם נלחמו עם 12 לוחמים בלבד במוצב. הסיבה לכך, לטענתו , היא שהפקודה לא הגיעה בצינורות. "לא נפל ברמת הגולן אף מוצב מלבד החרמון... בחצות הגיעו ארבעה פליטים מהחרמון לרכבל התחתון ומשם קיבלנו את ההודעה שהחרמון נפל. הם כבשו אותו. מפקד המוצב עם כמה אנשים פלוס 2-3 פרץ מהמוצב, וניסה לסגת משם, אבל הוא עלה על מארב סורי. קטלו להם 9 אנשים והוא הצליח להגיע חי".
חזית הדרום
עדויות ועדת אגרנט שהתיר היום משרד הביטחון לפרסם, ממחישות את תחושת ההפתעה ואת המצב הקשה ששרר בחזית הדרום עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כמו גם נפילתם של החיילים במעוזים ב"קו בר לב" בשבי.
מעניינת במיוחד עדותו של אמנון רשף, מי ששימש כמפקד חטיבה 14 במהלך מלחמת יום הכיפורים ואיבד 415 מחייליו במהלך המלחמה. "כבר ב-2 באוקטובר מפקד האוגדה הוציא פקודה להעלות את רמת הכוננות", הבהיר אלוף משנה רשף בעדותו בפני חברי ועדת אגרנט. "אני רוצה לציין שב5 באוקטובר קיבלנו את ההוראה לכוננות מלחמתית.. אנחנו למעשה כל הזמן דיברנו על אפשרות של מלחמה".
עם זאת ציין כי לפי הידיעות שקיבל מהמודיעין, ההערכות המוגברת הצד המצרי הייתה תרגיל בלבד. "היה ברור לנו שממצב כזה של תרגיל קל מאוד לעבור למלחמה, ושלמעשה כל הכוחות שלהם מרוכזים בקדמת הקו.. כך גם התייחסנו". לדבריו, קצין המודיעין שלו העביר לו סקירה מודיעינית בה עלו מספר סימנים מחשידים לגבי הצד המצרי ובשלב מסוים גם פינוי הסובייטים. "אם הוא הדגיש שמזה יכולה להתפתח מלחמה, כן או לא, אני לא יכול לבוא ולומר. אבל אני לא חושב שזה חשוב, כי הנקודה הזאת אם היא לא הודגשה על ידי אמ"ן, אז היא הודגשה על ידי המפקד שלו, וזה אני. במישור הצבאי, במישור הפקודות והמעשים שצריך לבצע- התייחסנו לאפשרות כזו". רשף ציין כי לאור הערכה זו הגבירה החטיבה את הכוננות המיידית, הגבירה את הסיורים והתצפיות וביטלה חופשות.
לדבריו, בערב יום הכיפורים, לאחר שיחתו עם מפקד האוגדה, ניתנו פקודות במעוזים להיכנס לכוננות מוגברת. "כבר אי אפשר היה להיות יותר בכוננות. היינו בחמש דקות, שזו הכוננות העליונה. אנשים היו בבגדים, נעליים והכל".
ביום שבת בבוקר, ביום בו פרצה המלחמה, הודיע לו מפקד האוגדה כי שעת ה"שין" צריכה להיות 18:00. ואולם, גם לאחר דברים אלו, ניתן לראות בדבריו של רשף את חוסר האמונה שתפרוץ מלחמה: "עדיין היה חשש שמא פעילות יתר מוגברת שלנו עלולה לדרדר את המצב. זאת אומרת, ראינו פה מצב של ריכוז כוחות מצרי, ריכוז כוחות ישראלי, וחששנו. הרוח היתה, באם נבצע פעילות שתראה בצד השני, הפעילות הזו עלולה לדרדר את המצב לפתיחה באש, שיכול להיות שהמצרים לא מעוניינים בה. כתוצאה מכך הוכתב – לבצע את ההערכות תוך שמירה על שגרה וכמה שיותר דברים לעשות בצורה סמויה".
"בשעה 13:30- קיבלנו פקודה של כניסה לכוננות 'ספיגה'", המשיך רשף לתאר את מאורעות היום. "פיזרתי מייד את קבוצת הפקודות, וכל המג"דים התפזרו וההוראות ירדו לכוחות. בשעה 14:00 התחילה המלחמה".
בעדותו, ניסה רשף להפריך את הטענה לפיה המוכנות במעוזים בעת פרוץ המלחמה הייתה ירודה. "אני מדגיש בניגוד לכל הסיפורים- מתוך התחקירים שאני עשיתי – בשעה 2, או נאמר אחרת, כאשר התחילה המלחמה- כל המעוזים שאני בדקתי בגזרה המרכזית והדרומית היו בכוננות 'ספיגה'... ומוכנים למצב הזה". לדבריו, אין זה נכון שהחיילים לא היו לבושים בעת שפרצה המלחמה. "זה לא נכון. אני בדקתי.. הכוננות הייתה כוננות".
לדבריו, עם פרוץ המלחמה, כשהטנקים הישראלים התקרבו לרמפות, "הם כבר זיהו, או אפילו נתקלו, בחוליות חי"ר, ציידי טנקים... שכבר עברו את התעלה לצד המזרחי... היה מצב שכשהם הגיעו לרמפות.. על הרמפות היו חוליות. זה היה המצב הקיצוני לרעה... ואז התחלנו לנהל קרב-אש עם האויב. ברור שכאן היו לנו יחסית מעט כוחות, מול כוח מצרי גדול מאוד.. למרות האבידות שגרמנו למצרים, פה ושם עוד טנק נפגע ועוד טנק נפגע, ולאט-לאט היו יותר ויותר טנקים פגועים שלנו".
רשף מתאר בעדותו את נפילתם של המעוזים, ואת הקושי לפנות אותם. לדבריו, ביום ראשון בערב כבר לא האמין שניתן לחלץ אנשים מחלק מהמעוזים. בהתייחסו לניסיון לחלץ את החיילים ממוצב "חיזיון" ציין: "הם יותר מאוחר נפלו בשבי... לא היה פה עניין של הפקרה.. אני לא חושב שאפשר בכלל להעלות על הדעת כמה דם נשפך כדי להגיע למקום הזה.. זה לא יאומן שעל דבר כזה אנחנו תוקפים ותוקפים עם ניסיונות להגיע לאיזה שהוא השג ולא מצליחים".
רשף מפרט בעדותו על ההוראה שנתן למפקד מעוז "מצמד" להתפנות, ועל תוואי שהציע לו להתפנות באמצעותו. "הבינותי שדבר כזה יכול להצליח רק אם הוא אדם קר רוח. מפקד אם הוא קר רוח, שקול ויכול לנהוג בעוצמה ובפיקחות, ואז לבצע פעולה מעין זו. כלומר- לתת לו פקודה חד-משמעית יכולה להביא להיפוכו של דבר, וזה אסון... לכן לא נתתי לו פקודה חד-משמעית להתפנות כיוון שראיתי שהוא לא בוטח מספיק ביכולתו האישית.. השארתי את זה לשיקול דעתו.. מתוך הנחה שמי שנמצא בשטח זה הוא".
בעדותו התייחס רשף גם לקרב טנקים מפורסם בו השתתפה חטיבתו, ובמהלכה הושמדו 94 טנקים מצריים. "לנו נפגעו שלושה טנקים בלבד מטילים", ציין וייחס את הניצחון של חטיבתו לרמת השריון הגבוהה של חייליו לעומת "רמה ירודה של השריון המצרי.. אנו נתקלנו כל משך הלחימה בבעיות עם חיל הרגלים המצרי...אבל.. בכל המפגשים שלנו עם השריון המצרי.. אנו הצלחנו".
מעדותו של סגן אלוף אמיר ראובני, מפקד גדוד המילואים 68 במהלך המלחמה בחזית הדרום עולה תמונה קשה יותר מזו שתאר רשף. ראובני ציין כי נקודת הפתיחה של הגדוד שלו במלחמה הייתה נמוכה, לאחר שלא התאמן בצורה רצינית משך שנתיים וחצי קודם למלחמה. לדבריו, בגדודו היו כ-70 חיילים "בעייתיים", עם בעיות סעד, מבוגרים או עולים חדשים. "הייתה כאן כמות על חשבון איכות", ציין.
לפי ראובני, ערב ראש השנה הבחינו חייליו בתנועות מוגברות בצד המצרי, אך יחד עם זה נצפתה גם התנהגות שגרתית כביכול בצד המצרי, שבדיעבד התברר שהייתה חלק מההונאה המצרית למלחמה. "דיווחנו על כך טלפונית גם בדו"חות המודיעין.. הצבא המצרי המשיך בעבודות השגרתיות שלו.. החיילים שלו התנהגו בצורה שגרתית ביותר: חשופים, בלי גופיות, בלי חגור. בדיעבד אני יכול לומר.. הם עשו הונאה והטעיה גם טקטית וגם אסטרטגית בצורה טובה מאוד.. הייתה פעילות של כניסות הרבה מאוד כלי רכב למקום מסוים, רעש של טנקים ושל זחלילים, ממש מאחורי הסוללה, בעיקר בלילות. הרבה מאוד סיורי קצינים תוך הסברה בידיים, וכמובן בנייה מואצת של העמדות שלהם בצד השני". ראובני מציין שלאחר שדרש הסברים לפשר ההתנהגות נאמר לו ש"הצבא המצרי מקיים תרגיל בקנה מידה רב מימדים.. התשובה הזו חזרה על עצמה.. ברור שגם הפיקוד היה ער לתנועות הבלתי שגרתיות ולהיקף הבלתי-שגרתי. ראינו דברים מוגבלים. לא ראינו את כל התמונה. אם ראיתי דברים בלתי שגרתיים, ייחסתי את זה לתשובה של תרגיל מצרי בקנה מידה גדול. לא סברתי לרגע עד להשתלשלות של ה-6 באוקטובר שאכן מדובר במלחמה". ואולם, ראובני הודה בעדותו שאכן בימים שלפני המלחמה היו "דיבורים על אפשרות של כוננות" ו"הקפאת חופשות" לחיילי הסדיר אך לא למילואים.
"ביום שבת בשעה 12 פתאום נקראתי בטלפון למפקד החטיבה", אמר ראובני בהתייחסו לאירועים של ה-6 באוקטובר. "הוא קרא לכל המפקדים בגזרה. הוא אמר לי העניין רציני, אנחנו עומדים בפני מלחמה. היום בשש בערב המצרים יפתחו בהפגזה על הקו.. התחלנו לפרוט את המודל של מלחמה איך להיערך. הפקודה הייתה: עד לשעה 17 כל המערך צריך להיות בכוננות לקראת מלחמה, שם הקוד 'שובך יונים".
לדבריו, עד אחת וחצי הספיק לתדרך טלפונית את מפקדי המעוזים. "כשגמרתי לתדרך נקראתי לרוץ מייד למח"ט והוא אמר לי את הפקודה להיכנס מייד ל'שובך יונים'. הספקתי לתת פקודה לכל המעוזים לקפל את התצפיות, לרדת מיד מהמגדלים ולהיכנס לכוננות ספיגה.. עוד אני גומר לדבר עם המוצבים להיכנס ל'שובך יונים' אני שומע רעם מטוסים בגובה די נמוך. נשמעה סירנה. התחילה הפצצה מאסיבית על אזור בלוזה, כבדה מאוד. זה לא נמשך רק רגע. הם חיפשו את ריכוזי הטנקים כנראה. הדאגה שלי הייתה שהטנקים יגיעו מהר למעוזים. קצב האירועים היה רצחני. היה ברור לי שלא מדובר כמו שנאמר כוננות ספיגה, שלא מדובר בהפגזה, אלא על תקיפה בקנה מידה מלא. לקח בין שעה לשעתיים עד שהטנקים החלו להתקרב למעוזים, לאזור התעלה.. זה שהטנקים לא הגיעו למוצבים זו נקודה מכרעת... לו הטנקים היו לפני פרוץ המלחמה, אפילו דקה או שתיים.. והיו בעמדותיהם בזמן- לא היו נופלים המעוזים בשום פנים ואופן". לדבריו, "אני בטוח ומשוכנע, אם הכל היה מוכן לפי מה שצה"ל תכנן, לימד ותרגל.. לא רק שהקו לא היה נופל, אלא היינו מכשילים אותם מייד בהתחלה.. לא רק שהרו לא היה נופל אלא שהיינו מכים בהם מכה חזקה מאוד והיה מתאפשר לנו תוך זמן קצר לעבור למתקפה כמו שתכננו והתאמנו".
בהתייחסו לטענות כנגד אנשי המילואים, ציין כי "גם אם היה כוח סדיר, והטנקים לא היו מגיעים, גם כן לא היינו מחזיקים מעמד.. אנשי המילואים הפליאו אותי בכושר העמידה והלחימה שלהם".
מעדותו של רב"ט בנימין פיינשטיין, חייל מילואים בחזית הדרום, עלה כי ביום המלחמה הראשון בשעה 5-6 בערב, קיבל את הפיקוד על המוצב בו שהה לאחר שכל המפקדים במקום נהרגו או נפצעו. לפי עדותו, המוצב שלו ביקש תגבורת או פינוי. ואולם, גם ביום המלחמה השני, לא הגיעה תגבורת, לא ניתנו לחיילים תשובות בקשר. "פשוט לא התייחסו אלינו. ניסינו לדבר ברשת, לא נתנו לנו להיכנס. התשובה הייתה תמיד: אנחנו יודעים מה מצבכם. סוף. לפעמים אמרו לנו: סלע תרד מהקו, סלע תפסיק לדבר". לדבריו, "לא קיבלנו שום הודעה שאנחנו למעשה מוקפים מצרים. שום סיוע, לא של טנקים, ולמעשה רק קיבלנו סיוע ארטילרי כנראה כדי לצאת ידי חובה".
פיינשטיין ציין בעדותו כי בשלב מסוים הציעו להם בקשר להיכנע. "הם הציעו לנו תכנית, לרוץ שני ק"מ בדיונות, לכיוון הטנקים. אני אישית פניתי למג"ד ואמרתי שאנחנו לא מסוגלים, לא פיזית ולא מבצעית, לרוץ 2 ק"מ. לא פיזית כי אנחנו אחרי יום של לחימה, אחרי סיור 12 ק"מ בבוקר. פיזית- לא יכלנו לרוץ בדיונות באמצע היום. הוא אמר לנו את המשפט... מי שרוצה להגיע אליי תרוצו. מי שרוצה להגיע בריא שירוץ. זהו. סוף". לדבריו, "כמובן אנחנו קיימנו את הפקודות. הצתנו את מכשירי הקשר, שרפנו את הצופן, יצאנו החוצה, ובדיעבד זה היה בידיעה ברורה שרוב החברה לא היו להם סיכויים להגיע לטנקים". ואולם, ניסיון הנסיגה כשל. "אחרי 200 מטר נתקלנו בערבים, הרופא והקשר נתפסו. אנחנו חזרנו למוצב 6 אנשים ללא מכשירי קשר". לדבריו, "אחד החיילים לא רצה להכנע, הוא איים להרוג את כל חברי המוצב". בסופו של דבר, ביום ראשון, בשעה שלוש בצהריים, נפלו פיינשטיין וחבריו בשבי המצרי.
בעיה נוספת בחזית הדרום הייתה חוסר הסיוע של חיל האוויר לכוחות היבשה. לפי מפקד עוצבת הפלדה בחזית סיני בעת המלחמה, אלוף אברהם אדן (ברן), "סיוע מחיל האוויר שלנו עד ה-21 לחודש לא קיבלתי. ובמידה שקיבלתי, התחלתי לוותר עליהם, פשוט כאב הלב עליהם. תועלת אפס- הסתכנות עצומה. אבל כשעברנו את התעלה באו אלינו מטוסי התאבדות, מיגים והליקופטרים האלה... והשד לא נורא. השריון יכול לעמוד בזה יפה מאוד". לדבריו, "כוחות היבשה לא קיבלו סיוע משמעותי של האוויר... צריך לצייד את השריון יותר טוב, יכול להיות שיצטרך לפתור בעיות גם בלי הסתמכות על האוויר".
כשנשאל מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, מדוע לא תקף חיל האוויר בעומק מצרים, ציין כי "במצרים בפרוש קיבלנו איסור לתקוף מטרות כלכליות ואזרחיות בעומק. אבל זה לא אומר שלא תקפנו בעומק מצרים... תקפנו רק מטרות צבאיות- שדות תעופה וטילים, אבל לא מטרות כלכליות. קיבלנו איסור מוחלט על כך". לדבריו, "אני חושב שהאיסור לא נבע מהחשש מהסקאדים בלבד אלא מאמירה פשוטה של ידידינו לא לעשות זאת".
הקיצוצים בצה"ל ערב המלחמה
כמו בשנת 2013, גם לפני 40 שנה, ערב אוקטובר 1973, מצא עצמו צה"ל באמצע תכנית התייעלות וקיצוצים שנבעה מהמחסור בתקציב הביטחון. מעדויות חדשות של מפקדי צה"ל בועדת אגרנט עולה כי המפקדים הצביעו על הקיצוץ כאחת מהסיבות לחוסר ההצלחה במלחמה. כך למשל האלוף אברהם (אדן) ברן, ששימש כמפקד חזית סיני במהלך המלחמה, קבע באופן חד-משמעי: "אם אתה שואל אותי מה צלע, לדעתי ההצטיידות שלנו והאמצעים שלנו לא אפשרו לנו לפעול. זה היה אולי חטא להיות צבא קטן. לא הערכנו מספיק את עניין יחסי הכוחות. זה נכנס אצלי בסעיף של זלזול. להיות צבא קטן ועוד עני ובלתי מצויד".
האלוף אדן ציין עוד בעדותו כי קודם למלחמה חש 'זלזול' כלפי צבאות ערב. "בדיעבד, אם אני שואל את עצמי מה יש לי להגיד על ההשקפות שלי לגבי ההתכוננות למלחמה, אני יכול לומר שלא הייתי שותף לשאננות במה ששייך להכנות וההתעצמות, אבל אני בהחלט מאשים את עצמי בזלזול". לדבריו, "אני לא יכול לומר שלא היה זלזול באויב.. מבחינת יכולת הלחימה שלו או יכולות פוטנציאליות של יכולות המלחמה שלו". לדבריו, "הטון הזה, הזלזול הזה.. אמרו שהם לא יהיו מסוגלים לתחזק את המערכות, לא יהיו מסוגלים לתפעל את המערכות, המנהיגים שלהם לא יהיו מסוגלים לפעול בקרב הגמיש".
כשנשאל אלוף שנה דאז צבי בר, מי ששימש כמפקד חטיבה מרחבית בחזית רמת הגולן, על נושא ה"זלזול" באויב ערב המלחמה, ציין: "קשה לי לקרוא לזה זלזול. לפי דעתי לא האמנו. חוסר אמונה... הכרנו אותם לפני 5-6 שנים. זה נראה לנו כמו היום. לא הבנו שאם חיל הים של צה"ל יכול היה בשנים האלה 'לדפוק' את הערבים, האם הם לא יכולים להתקדם? אז קרה משהו. היינו עסוקים ברדיפה אחרי הפתחים, אחרי רועי רוח, והם בנו 'מונסטר'. אינני ודע. אולי לא האמנו".
יחד עם זאת, מעדותו של האלוף אדן עולה כי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים הייתה דווקא עלייה משמעותית במספר הטנקים ברשותו של צה"ל. "קצב הכשרת הצוותים לא הדביק את הטנקים שצה"ל העמיד בתוך השנים האלה", ציין.
ואולם, לדבריו, בתקופה שקדמה למלחמה הונפה חרב הקיצוצים. "באפריל 1973 הייתה צריכה להתחיל שנה חדשה, ובשנה הזו עמדנו בקרבות השהייה מרים במסגרת קיצוץ השירות. היה צריך לקצץ גם את הצבא הסדיר. ואת הצבא הסדיר יכלו לקצץ במקומות שונים. הייתה התלבשות רצינית ביותר על השריון... אני התנגדתי לזה שיקצצו גם בשריון במגמה לחסוך בעלות או בתקציב. אבל במטה הכללי היו גורמים חזקים מאוד שרצו גם לחסוך בעלות". לדבריו, כוננות "כחול לבן" שהוכרזה כמה חודשים לפני המלחמה, גרמה לכך שחלק מסגירת היחידות שתוכננה נעצרה.
לפי האלוף אדן, "ידיעות שבטבען היו דומות לידיעות של אוקטובר 1973 היו כבר במאי. ואז נערכנו, המטה הכללי, זה עלה כ-40 מיליון מעבר לתכנית השנתית". להשקעה הכספית הזו הייתה משמעות גדולה בחודש אוקטובר, ערב פרוץ המלחמה. "בסופו של דבר.. נכנסו למלחמה הזו עם הרבה מאוד קשיים של הכנסת צמצומים. צריך לזכור שמדברים על סדר גודל של עוצבה ושאין לצה"ל את הכסף לגייס אותה, לתרגל אותה, ואין לנו את הכסף לעשות בכל שנה תרגיל, אלא אחת לכמה זמן תרגיל מצומצם שבמצומצם. והיה צריך על בסיס כזה לגבש תורה, לגבש דפוסי הבנה אצל מאות קצינים מילואים וסדיר", ציין האלוף.
לדבריו, צה"ל השכיל להצטייד לפני המלחמה בפרויקטים מאוד מוצלחים, כמו "גשר הגלילים" המפורסם, "אבל היו עוד פטנטים בשטח לא פחות טובים, כל אלה יבשו אותם. ולא נתנו לקדם אותם, לפתח אותם ולהצטייד בהם, וכתוצאה עמדנו בכמה מצבים בלתי נעימים בשדה הקרב". לדבריו, "כשצועקים על המהנדסים שימצאו משהו יותר זול.. בסופו של דבר הטנקים במלחמה היו כמעט נטולי יכולת לחימה בלילה".
לפי האלוף אדן, "אנחנו היינו במצב לא טוב למלחמת לילה ממש, והסיבה מאוד פשוטה: תאורה מארטילריה חסרה לנו. ברמת הגולן גמרו כעבור ארבע שעות את התאורה והם נשארו עם החושך. פגזי התאורה נגמרו... הפתרונות הו פתרונות מאוד אמיצים ומאולתרים. החברה כיבו את המנועים על מנת שישמעו היטב את האויב כשהוא מתקרב. כשהוא התקרב לטווח כזה שגם רואים אותו שמונים מטר, ארבעים מטר, התפתחו קרבות".
מעדותו של ראש אגף האפסנאות בצה"ל במהלך יום הכיפורים, נחמיה קין, עולה גם כן תמונה עגומה באשר לציוד הצה"לי ערב מלחמת יום הכיפורים. לדבריו, לצה"ל לא היו רזרבות להחליף ציוד בלתי כשיר בשל "העדר מקורות". גם אז, כמו שניתן היה לראות לפני מלחמת לבנון השנייה, הייתה פגיעה בכשירות הציוד של הכוחות לטובת אימונים וביטחון שוטף.
מחדל המודיעין והסבירות הנמוכה
מעדויותיהם של מפקדי צה"ל בועדת אגרנט, שהתיר היום משרד הביטחון לפרסום, עולה שוב התמונה העגומה באשר להערכת המודיעין בשבועות שקדמו למלחמת יום הכיפורים לפיה הסבירות למלחמה היא "נמוכה". בעדויות מציינים המפקדים הבכירים בצה"ל שלל סימנים שהעידו על מלחמה, אך מבהירים גם כיצד למרות זאת, ההערכה הייתה שאין מלחמה בפתח.
מעדויותיהם של מפקד חיל האוויר, מפקד חיל הים ומפקדים ביבשה עולה כי בימים שלפני המלחמה הבחינו בצה"ל בתגבור כוחות בצד הסורי והמצרי, בקידום מטוסים, תזוזות של סוללות הגנה אווירית וכוחות לכיוון הגבולות, כמו גם פינוי הסובייטים מסוריה ומצרים.
אבל ראשי הצבא ומערכת הביטחון לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. אחד מההסברים שניתנו לכך היה שההכנות הסוריות והמצריות בעצם נובעות מ"חשש מפני תקיפה ישראלית". חשש שבדיעבד התברר שלא היה מעולם. לפי מפקד חיל האוויר במהלך המלחמה, האלוף (מיל) בני פלד, ההסבר שניתן בישראל לחשש היה תקרית הפלת המיגים הסורים ב13 בספטמבר, במסגרת קרב אווירי בין חיל האוויר הישראלי לחיל האוויר הסורי באזור לטקייה. לדבריו, גם הפעילות בצבא המצרי והסורי בסוף חודש ספטמבר יוחסה לתקרית זו. פלד הקריא לקט מודיעין מה29 בספטמבר לפיו "להערכתנו החששות המצריים מפני פעילות התקפית ישראלית, בעיקר על ידי חיל האוויר הישראלי, עשויים להימשך לפחות בימים הקרובים..".
לפי פלד, ההערכה הזו רווחה למרות צילומים ואיסוף מודיעין שהצביע על השינוי בהערכות הכוחות בצד השני. ואולם, לדבריו, חיל האוויר לא ביצע מספיק גיחות צילום בימים שקדמו למלחמה מתוך החשש שגיחות אלו ילבו את החשש (שכאמור לא היה) בצד הסורי והמצרי, מפני תקיפה ישראלית. לדבריו, "לא קבלנו את האישור לבצע את הגיחות האלה בתדירות של כל יומיים או בתדירות שרצינו מאחר וההערכה הכללית הייתה שהכוננות והחששות של המצרים הם כל-כך גבוהים שכדי למנוע תקרית ולמנוע הגברת הגרוי רצוי לא להרגיז אותם".
הסבר נוסף לתחושה לפיה לא תפרוץ מלחמה היה שהמצרים והסורים לא יצאו למלחמה לפני שיהיו בידיהם האמצעים המספקים, היינו, טילים ומטוסים שיוכלו לנטרל את עליונותו של חיל האוויר הישראלי. לפי האלוף פלד, "אני הצטרפתי להערכה שבלי אמצעים מספיקים בעיניהם לנטרל ואפילו לשבש בצורה קלה את חיל האוויר בבסיסיו הם לא יעשו התקפה רבתי על מדינת ישראל".
באשר לידיעות על העברת מטוסי הסוחוי 7 הסורים לשדה תעופה קדמי יותר, שצריכה הייתה להדליק נורות אדומות בקרב ראשי מערך המודיעין, ציין האלוף כי היו הערכות לפיהן העברתם נעשתה בשל עומס בשדה התעופה בו שהו. עם זאת, לפי פלד, לו היה ברור כי העברתם היא "למטרות התקפיות.. כשאני אומר התקפיות אני רוצה להיות לגמרי פייר במסגרת פעולות תגמול או תגובה על הפלת המטוסים. זה היה הרקע.. נוסף על כך הודעתי שאין שינוי בהערכות של חיל האוויר המצרי, פרט
להשלמת תקן של מטוסי מיג 21 וששדה התעופה אבו-דוויר מיועד להיתפס במלחמה".
לפי פלד, "האינפורמציה שהייתה בידי באופן שוטף הצביעה על כך שלמעשה כבר בספטמבר היה המערך הסורי במערך חירום.. והייתה התפתחות שהגדילה בקצב מהיר את מערך הסוללות קרקע-אוויר ברמה הסורית".
פלד ציין כי בלקט המודיעין של ה-2 לאוקטובר, 4 ימים בלבד לפני המלחמה, הופיעו אמנם ידיעות על פעילות חריגה בצד השני, אך זו הוסברה בכוננות עליונה של הצבא המצרי "לרגל התרגיל הבין-זרועי". והקונספציה בהערכת המודיעין של אמ"ן ימים בודדים לפני המלחמה, ממשיכה: "יש להעיד בשלב זה שנמשכת שגרת החיים בצבא.. הצבא הסורי ממשיך לרכז כוחות לעבר מרכז החזית דמשק, במקביל נוקטים הסורים בפעילות מדינית והסברתית במגמה להציג את עצמם כקורבן אפשרי לתוקפנות ישראלית. בעינה הערכתנו כי מגמתה העיקרית של היערכות החירום במרחב החזית היא הגנתית..".
האלוף פלד ציין כי היו שתי ידיעות שהביאו אותו לחשוב שהדבר יכול להיות התקפי: "תזוזת המטוסים הסורים וידיעה שנייה שהמצרים שלחו צוותות לבדוק את הכשירות של שדה התעופה אבו-זוויר". לדבריו, לאור זאת, "מאחר ובחיל האוויר קל מאוד להעלות את הערנות העלו ערנות".
כשנשאל פלד האם חשב שהתרגיל המצרי יכול להתפתח למתקפה, אמר: "ההערכה שלי הייתה שזה יכול להתפתח להתקפה, עכשיו הבעיה היא הסבירות שזה יכול להתפתח להתקפה. הכל בעיית הסבירות".
מפקד חיל הים, האלוף בנימין תלם, ציין בעדותו כי מהמידע המודיעיני שקיבל, הצי המצרי היה בימים שקדמו למלחמה בתמרון גדול בהיקף חסר תקדים. לדבריו, העובדה שלא היה לזה תקדים התבטאה ב"גיוס כל מיני סוגי פוטנציאל אזרחי, כמו ספינות דיג, כלי שיט ותובלה. לא הכלים הרגילים". לאור זאת, העלה תלם את הכוננות בחיל הים. לדבריו, ראש מחלקת המודיעין שלו העריך כי המעבר מתרגיל זה ללחימה הוא קל יחסית, אך ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, אמר לתלם בשיחה ביניהם ש"נכון יש בחיל הים המצרי סימנים מעידים" אבל לו (לזעירא) יש "סימנים משלו שלא פירט אותם שמעידים באופן די חד משמעי על כך שאין כל תהליך המוביל למלחמה בקרב חיל הים המצרי". מעדותו של תלם עולה כי לאור שיחתו זו עם זעירא, שלדבריו היה מאוד החלטי בקביעתו שלא תהיה מלחמה, הוא ביטל את הכוננות שהייתה בחיל הים ב-4 באוקטובר. זאת למרות שראש מחלקת המודיעין שלו שב ואמר לו ב4 וב5 באוקטובר כי ישנם סימנים חריגים בצד המצרי.
בעדויותיהם של המפקדים ישנה התייחסות גם ל"מקור המפורסם", הלוא הוא אשרף מרוואן. לפי האלוף פלד, "אילו הייתי יודע הכל ומעריך שהוא מקור טוב, כחכם לאחר מעשה אני אומר: לא הייתי יושב בשקט". לדבריו, הוא לא יצר באופן מובהק נגד הערכות המודיעין אך אמר שהוא "רוצה להעמיד 'און דה רקורד' שההנחה של סבירות נמוכה למלחמה היא לא נכונה".
בהקשר זה, ציין בעדותו גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה בעת המלחמה, מרדכי גזית, כי באוקטובר היה ראש המוסד בעת המלחמה נחרץ פחות משהיה כמה חודשים קודם לכן, באפריל, באשר לאפשרות שתפרוץ מלחמה. גזית מפרט כי ידיעה חשובה שמגיעה ל"מוסד" לא הגיעה כחומר גולמי למשרד ראש הממשלה. לדבריו, "אילו ראש המוסד היה נוכח בישיבה שהתקיימה ב3 באוקטובר, יכול להיות שהיה מוציא את הידיעה הזו".
סימן מעיד נוסף למלחמה הקרבה היה פינוי הסובייטים ממצרים ומסוריה, ממש ערב יום הכיפורים, ב5 באוקטובר. ואולם, גם לפינוי זה, שהיה אמור להצביע בבירור שמלחמה מתקרבת, מצאו בצה"ל הסבר. לפי האלוף פלד, "אמרתי כך, כמה אפשרויות: א. יתכן שהאמריקנים העבירו ידיעות לרוסים והם הוציאו את המשפחות ב. יתכן שהרוסים שותפים לאיזה תכנון ג. הרוסים שותפים למתוכנן ד. יתכן שהרוסים ניזונים מידיעות מסולפות של הערבים על כוונה של ישראל לתקוף".
מעדותו של מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, עולה כי כבר ב5 באוקטובר בשעה תשע וחצי בבוקר, הוציא מברק "לכל יחידות חיל האוויר שהורה להכניס אותם למצב כוננות גימל". לדבריו, ב-6 באוקטובר, הוא הציע תקיפה יזומה בסוריה ומצרים, אשר נדחתה על ידי הדרג המדיני. "בבוקר, בשעה 6:55 הוצאתי הודעת כוננות מרבית לכל חיל האוויר... בסביבות 11 קיבלתי ידיעה שהתקיפה היזומה שלנו בוטלה, והייתה כבר הידיעה המפורסמת שאותה קיבלתי אצל הרמטכ"ל משעה חמש וחצי בבוקר שהם יתקפו היום לקראת הערב", אמר לחברי ועדת אגרנט. "ההערכה הכללית הייתה שהם יתקפו בשעה שש בערב. אני בקבוצת הפקודות שלי עשיתי הערכה שהם יתקפו בשלוש אחר הצהריים". כשנשאל על בסיס מה חשב שהתקיפה תהיה מוקדמת יותר, ענה: "ב1970 הייתי 'מפקד חילות האוויר הערביים' בתרגיל שדימה התקפה על ישראל והיה מוטל עליי לתכנן התקפה של חיל האוויר המצרי, הסורי והעיראקי.. וכל השיקולים שעשינו אז הצביעו שרצוי מאוד ששעת השין תהיה לפחות שעה וחצי לפני החשיכה בכדי שיספיקו לעשות לפחות מטס אחד גדול בשביל לפגוע במטרות מתוכננות... אז עשיתי הערכה שמאחר והשקיעה באוקטובר היא בסביבות רבע לחמש, יש להניח שההתקפה תצטרך להיות לכל המאוחר בשעה שלוש".
מחדל ביטחון המידע בצה"ל במלחמה
עדות מעניינת נוספת מועדת אגרנט אותה התיר משרד הביטחון לפרסם היא עדותו של ראש מחלקת ביטחון שדה דאז, אלוף משנה אברהם אלזון.
מעדותו עולה "חוסר המשמעת" בצה"ל בדבר ביטחון מידע בעת המלחמה: "אני רואה מבחינת ביטחון שני נושאים חמורים: א. ביטחון קשר ב. עיתונאים". בין היתר, סיפר אלזון לחברי הועדה: "עיתונאים נסעו בהליקופטר של האלוף והיות שלא היה מספיק מקום, הורדו מש"קי המבצעים". בהקריאו קטע מדו"ח קב"ט פיקוד הדרום אמר אלזון: "עיתונאים, כתבים וצלמים – לאלו ניתנה כניסה כמעט חופשית לחמ"לים ולחפ"קים באישור המפקדים הבכירים ביותר באותו חמ"ל וחפ"ק. סגל ביטחון שדה הורד מהנושא ואל נכון לא הצליח להשתלט עליו". לפי אלזון "במלחמה.. אנחנו לא השתלטנו בפיקוד דרום על עיתונאים בפקודה".
עוד מציין אלזון כי למחלקתו דווקא היו הצלחות מסוימות, בעיקר בכל הקשור להונאת האויב. לדבריו, הוחלט להונות את האויב ולגרום לו לחשוב שלצה"ל יש יותר טנקים ממה שהיה לו בפועל. "במלחמת יום כיפור הם העריכו בין 1700 ל1800 טנקים. לנו היה עניין להגיע ל2400". לדבריו, "זה תהליך שלא ניתן תוך יום לא תוך שני. הוא (האויב ל.ש.) בערך על תהליך של סכום לפני מלחמת ששת הימים. ולהקפיץ אותו ל1700 זה תהליך הדרגתי שאני יוצר עכשיו כל פעם. דואג להדליף במכוון דרך כל מיני סוכנויות..". לפי רמ"ח ביטחון שדה, ההונאה נעשתה על פי הוראתו של שר הביטחון. "זו הקונספציה מבחינת ההונאה, לא להציג פחות טנקים מאשר יש לנו, אלא יותר מאשר יש לנו...זו הייתה מלחמת מוחות".
כשנשאל אלזון על ידי חבר ועדת אגרנט חיים לסקוב "באיזו מידה מנענו או הצלחנו להטעות את כל המשטר המבצעי בתוך המעוזים... כך שלא יהיה בידם מידע על השגרה, כדי שלא יוכלו להפתיע? האם ניסינו? האם הצלחנו? האם לא הצלחנו", ענה: "ניסינו – ההצלחה הייתה אפס".
