הזהות הכפולה של המסתערבים
בגיליון הראשון של המגזין "ישראל דיפנס" נחשף סיפורם המדהים של המסתערבים הישראליים שנשלחו על ידי השב"כ לכפרים ערביים, נישאו לנשים מוסלמיות והביאו עימן ילדים לעולם. הם חיו בשקר עד שהשב"כ גילה את הסוד לנשים שרומו. בפעם הראשונה מובא כעת הסיפור במלואו, ממקור ראשון
Marina Golan
| 19/05/2011
איור: רועי אופנהיים
פריז, 1964. האישה הערבייה מישראל, שהגיעה ימים ספורים קודם לכן לבירה הצרפתית, התיישבה מאחורי שולחן עץ צנוע, בחדר קטן בשגרירות. מן העבר השני של המכתבה ישב מתוח ראש שלוחת המוסד בצרפת באותם ימים, שמואל (סמי) מוריה. בפיו הייתה בשורה מהממת.
"בעלך הוא לא מי שאת חושבת", אמר מוריה לאישה שמולו. "הוא לא ערבי. בעלך הוא יהודי שהיה בשליחות מערכת הביטחון בתוך הכפר שלכם. אמנם התחתנתם ונולדו לכם ילדים - אבל הוא אדם אחר מכל מה שאת יודעת עליו", הטיל את הפצצה.
האישה ההמומה אפילו לא הספיקה להגיב, לפני שמוריה הבטיח לה שמדינת ישראל תפעל לגייר כהלכה אותה ואת ילדיה. "נדאג לכם עד גיל 120" הבטיח, אבל האישה התעלפה. לאחר שפונתה לקבלת טיפול רפואי מחוץ לחדר, מוריה ידע כי משימתו עדיין לא תמה. הוא היה צריך לחזור על בשורה דומה בפני נשים ערביות ישראליות נוספות, שלא ידעו כי הבעלים שלהן, האבות של ילדיהן, אינם ערבים אלא יהודים בתפקיד - סוכנים סמויים של השב''כ, שהושתלו בכפרים.
הדרמה, שנוצרה בעקבות פעולתם של הסוכנים, שהתחזו לערבים, והביאו לעולם ילדים עם נשים ערביות - הייתה אז בשיאה. הפרשה, שלא תיאמן, נותנת את אותותיה עד היום. גם לאחר כחמישים שנה, ילדיהם של המסתערבים עדיין מתמודדים עם משברים הנובעים מזהותם המפוצלת, ומשפחותיהם מנסות לאסוף את השברים. השב"כ הישראלי היה מוחק את הפרשה הזו מספרי ההיסטוריה שלו אילו היה יכול, אבל הדבר לא ניתן. עליו לדאוג לנשים שרומו ולילדים שנולדו, ולשלם להם קצבה.
הקמת יחידת המסתערבים וגיוס סוכנים
פרשת המסתערבים אוזכרה בעבר בפרסומים ספורים בתקשורת (מאת יוסי מלמן, עיתון "הארץ"). זו הפעם ראשונה שהיא נחשפת במלואה. ראשיתה - בשנת 1952, ארבע שנים בלבד אחרי מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל. ערביי ישראל היו נתונים אז תחת שלטון צבאי. לכל כפר היה מושל מטעם הצבא. התפיסה הרווחת במערכת הביטחון הייתה כי במוקדם או במאוחר צבאות ערב יפלשו שנית לישראל, וערביי ישראל יהיו בבחינת "גיס חמישי", שיצטרף לאויב בלחימה.
על רקע זה הוקמה יחידת המסתערבים של השב''כ בשנת 1952, ביוזמת איסר הראל, שהיה ממונה אז גם על המוסד וגם על ה"שין-בית", כפי שכונה באותם ימים שירות הביטחון הכללי (בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת עדיין לא הייתה הפרדה מוחלטת, כמו היום, בין אגף המודיעין בצה"ל שעוסק ב"מודיעין צבאי", בין השב"כ שעוסק בסיכול בתחומי המדינה, ובין המוסד - שפועל מחוץ לגבולות הארץ).
משימת ההקמה של יחידת המסתערבים הוטלה על שמואל (סמי) מוריה, ששירת במחלקה הערבית של השב''כ, שתפקידה המרכזי היה סיכול מעשי ריגול מצד מדינות ערב. כיום, סמי מוריה הוא עורך דין שממשיך להתייצב מידי יום במשרדו ברמת-גן, למרות שהוא בן 87. המבטא שלו מעיד על כך שנולד בעיר בצרה שבדרום עיראק.
פרשת חייו של מוריה עתירה במעללים שיכולים למלא ספרים עבי כרס, שכן כבר בהיותו נער הוא נמנה על מייסדי המחתרת הציונות בעיראק. ב-1947 עבר לבגדד והתחיל לארגן שם את פעילות "המוסד לעלייה ב'", הגוף שהוקם על ידי מחרת ה"ההגנה" בישראל כדי לארגן עליה בלתי ליגאלית תחת אפו של שלטון המנדט הבריטי, שאסר זאת.
בריחות נועזות, שימוש בדרכונים מזוייפים או תשלומי שוחד לפקידי ממשל, היו בין הדרכים שבהם נקט מוריה כדי "להבריח" יהודים מעיראק לישראל, דרך מדבריות ירדן. באחת מהפעולות שאירגן הגיעה לארץ קבוצת ילדים, ובהם הנער בן ה-14, יליד בגדד, מאיר כהן (שם בדוי). מוריה היה מעורב באופן אישי בכל פרט מפרטי המסע של מאיר לארץ ישראל. על פי הנחיותיו, הנער התחזה לחירש ואילם, והוצמד לסוחר ערבי, שהוביל אותו דרך הגבול בין עיראק לעבר הירדן ומשם תחת מעטה החשיכה - לקיבוץ שדות יעקב, שבבקעת הירדן.
כשסמי מוריה סיים את משימתו, ועלה בעצמו ארצה, בראשית שנות החמישים, הוצע לו להצטרף למחלקה הערבית של שירות הביטחון והוא נענה בחיוב. לאחר ארבעה חודשי קורס מודיעין ביקש ממנו איסר הראל להקים יחידת מסתערבים. מראש לא דובר על "מסתערבים" ש"מתחפשים" לערבים למשך כמה שעות בלבד כפי שמקובל כיום ביחידות מיוחדות של צה"ל או של משמר הגבול, אלא ביחידה שתהיה מבוססת על צעירים שייטמעו באוכלוסייה הערבית ממש, ויחיו בה לאורך זמן. לא היה צורך מודיעיני ממשי במידע שיעבירו ה"מסתערבים". הכוונה הייתה שהם ייכנסו לפעולה בעיקר ב"יום סגריר", כאשר תפרוץ מלחמה כוללת נוספת בין ישראל ובין מדינות ערב.
מוריה לא התמהמה, והחל לגייס ליחידה כמה עשרות צעירים, רובם עולים חדשים, שהגיעו ממדינות ערב השונות במסגרת גלי העלייה ששטפו את מדינת ישראל לאחר הקמתה. אחד המגוייסים היה לא אחר מאשר מאיר כהן, שכבר עבר, בינתיים, את גיל 18.
"התנאי הראשון בבחירת המועמדים היה נאמנותם למדינת ישראל" סיפר מוריה. "כל המועמדים היו עולים חדשים, בוגרי תנועות הנוער החלוציות המחתרתיות. המראה שלהם היה צריך להיות מתקבל על הדעת, כדי שיוכלו להיטמע בקהילה ערבית בלי לעורר חשד. חלק מהמועמדים בחרתי בעצמי: צעירים שהיו מוכנים להקריב את הכול למען המדינה, אפילו להתנתק ממשפחותיהם לתקופה ארוכה".
מסיבות כאלה או אחרות פרשו מן היחידה חלק מן המגוייסים ועם הזמן נשארו בה רק כעשרה יוצאי עיראק. המספר המדוייק נשמר עד היום בסוד (מטה השב"כ הישראלי לא היה מוכן לנדב פרטים ביוזמתו לטובת כתבה זו). הכשרתם של הסוכנים נמשכה חודשים ארוכים. הם התאמנו והתגוררו בבסיס הדרכה של המודיעין הישראלי ליד רמלה, במקום שבו שכן קודם לכן בית הספר לקצינים של הצבא הבריטי בארץ ישראל ובהמשך מפקדתו של ראש הכוחות הערבים במרכז הארץ במלחמת העצמאות, חסן סלאמה.
המשימה לקחת צעירים יהודים שעלו מעיראק ו"להפוך" אותם לערבים פלשתינאים שיוכלו להתערות באוכלוסיה המקומית בלי לעורר חשד, הייתה מורכבת מאוד. ההכשרה הייתה קפדנית.
"הבעיה המרכזית הייתה הלהג של הערבית בו השתמשו העולים מעיראק, שהיה שונה לחלוטין מן הלהג הפלשתיני" סיפר מוריה. "פלשתינאי ממש לא מכיר את הדיבור העיראקי. היינו צריכים לשנות את הלהג שלהם ולשם כך הבאנו להם את המורים הכי טובים שהיו בארץ - הפרופסור משה פיאמנטה שהיה דובר ערבית חברונית על בוריה, ואברהם לביא מטבריה, שהיה קריין הרדיו בערבית".
יחד עם מומחים נוספים הרצה מוריה בפני המגויסים על רזי האסלאם ושינן איתם את הקוראן. ההכשרה של המסתערבים כללה גם יסודות בתורת המודיעין, תרגילי מעקב, התחמקות ממעקב, הפעלת מכשירי אלחוט שונים, שימוש בכתב סתרים ושיטות פיענוח של תשדורות מוצפנות. במסגרת ההכשרה, המסתערבים גם יצאו לשטח. הם נשלחו לעבודה במפעלים שונים ברחבי הארץ על מנת "להשתפשף" בלהג הפלשתיני ולהתחכך בציבור הערבי הרחב.
דרמה בבית הכלא
באותן שנים, תופעת הערבים המסתננים הייתה מאוד נפוצה. חלק מן הפליטים שברחו מישראל במלחמת השחרור למדינות השכנות, הסתננו דרך הגבולות וניסו לחבור לקרובי משפחה שלא ברחו, ונשארו בארץ תחת הממשל הצבאי. כוחות הביטחון עצרו כל מסתנן והובילו אותו למעצר.
ביחידת המסתערבים החליטו לנצל את היד הקשה של כוחות הביטחון כדי להקנות למסתערבים של השב"כ "התנסות" נוספת, ולהוסיף אמינות לסיפור הכיסוי שתוכנן להם. הצעירים, שכבר סיגלו לעצמם יותר ויותר את המראה ואת הלהג הפלשתיני, נשלחו עם בגדים מרופטים להסתובב ברחובות ערים יהודיות, במטרה למשוך תשומת לב. משטרת ישראל לא הייתה מודעת לכך, ואפילו בשב"כ עצמו מספר השותפים בסוד הקמת היחידה המיוחדת היה זעום.
"הבחורים היו מלוכלכים והתנהגו באפון מחשיד, כדי שמישהו יזמין משטרה בחשד למסתננים. הניידות הגיעו באופן מיידי ואנחנו צפינו במחזה הזה מרחוק בשביעות רצון", אומר מוריה. "השוטרים רצו אליהם עם אקדחי שלופים. הם נתנו מכות לבחורים שלנו ואחרי זה זרקו אותם לתוך הניידות כמו שקים של תפוחי אדמה. אחרי זה שלחו אותם לבתי הכלא".
במקרה אחר, ביצעה המשטרה מעצר כוחני של "מסתערבים" שעבדו באופן בלתי חוקי באחת המסעדות בתל אביב.
כשהצעירים היו בבית הכלא, שוב אירעה תקלה בלתי צפויה. "כל הזמן עקבנו אחרי הבחורים שלנו וראינו שהם נקלטים טוב", נזכר מוריה. "ביקרתי אותם לעתים קרובות, כאילו אני החוקר של השב''כ, שבא לחקור אותם. זאת הייתה פרוצדורה מקובלת ואף אחד לא חשד. באחת הפגישות המסתערבים סיפרו לי, שעצורים אחרים מתרחקים מהם, מתחילים לחשוד שמשהו לא כשורה".
בדיקה העלתה כי אחד הסוהרים, שעלה מעיראק אף הוא, זיהה את אחד מן העצורים כיהודי, וגילה זאת לעצורים אחרים בכלא שלא נמנו על אנשי השב"כ. התעורר חשש גדול, שסיפור הכיסוי שנבנה במאמץ רב ייחשף, וחמור מכך - שהעצירים הערבים יתנכלו לאנשי השב"כ ויפגעו בהם, אם יחשפו את פרצופם האמיתי.
"לפני שהתחלנו את המבצע הזה, עשינו בדיקה ביטחונית לכל העובדים של בית הסוהר, כדי לוודא שאף אחד מהם אינו מכיר את הבחורים שלנו בתור יהודים, אבל כנראה שפספסנו מישהו", אומר מוריה. "אחד הסוהרים שינה את שם משפחתו ואת גילו לפני שהפך לסוהר ולא הצלחנו לעלות עליו".
"הדרכתי את הבחורים שלנו להמשיך להתנהג כרגיל. אמרתי להם: 'לכל אחד מכם יש ספר קוראן בכיס, שבו בצד ותקראו בו, אל תסתכלו עליהם אפילו, תשבו בפינה שלהם ותמשיכו לקרוא. נראה מי ישבר קודם'...".
הספק בליבם של העצורים ה"אמיתיים" הלך וגבר, והם החליטו להעמיד את החשודים שנחשבו למסתננים - בפני מבחן. הם חיכו ליום שישי, יום התפילה המוסלמי, ואז ביקשו מהם לעמוד בראש המתפללים ולשאת דרשה, כפי שעושה האימאם במסגד. "אם תצליחו לשאת את הדרשה – נאמין לכם שאתם מוסלמים, ואם לא- סופכם יהיה רע" – היה האולטימטום.
מתח רב שרר באזור מגורי האסירים בשעת הדרשה של יום שישי. למרבה ההקלה, המסתערבים הפגינו ידע מרשים ברזי הדת המוסלמית וצלחו את המשימה. לימודי הדת בקורסי ההכשרה של השב"כ נשאו פרי. כאשר הסתיימה ה"דרשה" שלהם, המסתערבים התקבלו בחיבוקים על ידי שאר העצירים, וכשהשתחררו, אף שמרו על קשר חברי עם חלק מהם.
זהות גנובה
חלפה שנה של הכשרה מפרכת. בשלב זה כל מסתערב כבר החזיק בזהות חדשה ובסיפור כיסוי מפורט. על פי רוב מדובר היה בזהות של פלשתיני מפליטי 1948. הגיע רגע האמת – שלב ההחדרה לכפרים ולערים ואף לריכוזי הבדואים בנגב.
מהר מאוד המסתערבים מצאו את עצמם בסביבה זרה. "מאיר", למשל, נטמע בלב האוכלוסיה הערבית של יפו, שכללה אלפים ספורים של תושבי העיר, שלא ברחו בתבוסה הערבית של 1948, הנאכבה. הצעדים הראשונים היו מהוססים. חלק מהמסתערבים הציגו את עצמם כמסתננים שחצו את הגבול ושבו למולדת. אחרים הגיעו ליעדם החדש כמורים במערכת החינוך. השב"כ דאג לסדר להם עבודה כמורים לקוראן, מה שהקנה להם מעמד מכובד בסביבה החדשה, הזרה.
אלא שגם בשלב הזה עדיין נכונו למסתערבים "מבחני אמינות".
"יום אחד, באחד הכפרים, אחד מקרובי המשפחה של מוכתר הכפר הלך לעולמו, וכל החמולה שלו ישבה בסוכת האבלים ההמונית. גם הבחור שלנו היה שם, כמובן", מספר מוריה. "ואז הגיע לסוכה זקן מיפו. הוא ראה את הבחור שלנו ושאל את המוכתר: 'מי האורח הזה שלך?' המוכתר ענה לו, 'זה בחור מיפו'. הזקן חשד והתחיל לחקור את ההבחור: 'איפה גרה המשפחה שלך? באיזה רחוב? באיזה בית?'. הבחור ענה לכל השאלות בהתאם לסיפור הכיסוי ששינן הרבה פעמים, והזקן פתאום אמר לו: 'מה שאתה אומר זה נכון. ברחוב הזה גרה המשפחה הזו, אבל היא ברחה לעזה'. ואז הוא פתאום הסתכל על הבחור ואמר לכל הנוכחים: 'השבח לאל- אני זוכר את הילד הזה, וגם את האבא שלו, הוא היה מביא אותו לבית הקפה והייתי מושיב אותו על הברכיים שלי'.
"במקרה הזה המזל שיחק לידנו", אומר מוריה. "אבל תמיד יכולות להיות תקלות. אי אפשר לצפות את הכול מראש. מספיקה טעות אחת, מילה שלא במקום , והכל מתפוצץ".
תקרית בלתי צפויה אחרת ארעה כאשר "אחד הבחורים שלנו כמעט ונחשף דווקא על ידי שוטר ישראלי", כפי שמספר מוריה. "זה קרה במהלך ביקור של מפקד מחוז משטרה באחד הכפרים. אנשי הכפר, ובהם המסתערב, נעמדו בשורה כדי לחלוק כבוד למפקד המחוז, ופתאום הנהג של המפקד זיהה את האיש שלנו, כאדם שהיה מוכר לו היטב מהילדות בעיראק".
הנהג של מפקד המחוז ניגש למסתערב, שידע היטב במי מדובר אך שמר על פני פוקר, ושאל את השוטר – "שו?" (מה?).
מוריה ממשיך לספר :"הנהג אמר למפקדו ו בהתרגשות: 'שמע הבחור הזה יהודי, אני מכיר אותו מעיראק'. מפקד המחוז לא האמין לו ואמר לו 'משוגע, מילא שערבי ירצה להתחזות ליהודי, אבל למה שיהודי ירצה להפוך למוסלמי, ולחיות בלכלוך ובזבל- לא, זה לא יכול להיות!'. למזלנו, בכך נגמר העניין. הנהג כמעט התמוטט בגלל שכולם חשבו שהוא הוזה הזיות".
מתחתנים
המסתערבים התערו בסביבתם החדשה אפילו מהר יותר מהצפוי. המשפחות שלהם בישראל לא ידעו מה הם עושים בדיוק והיכן הם נמצאים, ואסור היה להם לנסות לברר פרטים על כך. המסתערבים עצמם מצאו תירוץ שאפשר להם לעתים רחוקות בלבד לחמוק מכל מכריהם בכפר, להגיע למקום מפגש עם המפקד מוריה, או לערוך ביקור חטוף ונדיר אצל המשפחה, בלי לספר מאומה על עולמם האחר, המלא, כערבים פלשתינאים.
חלק מהמסתערבים סיפרו למוריה כי "בנות הכפר ממש רודפות אחרינו". אחד המסתערבים, ששכר בשלב זה חדר בבית מוכתר הכפר שאליו נשלח, סיפר למפעיליו כי באחד הלילות התעורר מדפיקות חלושות אך עקשניות על דלת חדרו. אחת מבנות משפחת המוכתר לחשה לו שיפתח, וייתן לה להיכנס פנימה. המסתערב המבוהל ענה לה: "השתגעת? אסור לנו להיות ביחד!", וסירב לפתוח את הדלת. במקביל לארועים מעין אלה הופעל לחץ על- ידי נכבדי הכפרים, שהבחורים הצעירים ימצאו שידוך, כמקובל.
בניסיון להקל מעט את הלחץ סיפר אחד המסתערבים לשכניו בכפר בגליל, כי הוא התארס עוד לפני המלחמה לבת דודתו , אך היא נמלטה עם משפחתה לעזה. נכבדי הכפר האמינו לסיפורו וכאשר צה"ל החזיק ברצועת עזה למשך מספר חודשים, בעקבות מלחמת "קדש" בין ישראל, בריטניה וצרפת ובין מצרים (אוקטובר-נובמבר 1956), הנכבדים ביקשו מרכז השב''כ שהיה מוכר להם, להסדיר לצעיר אישור מיוחד, שיאפשר לו לצאת לעזה ולחפש בה את ארוסתו. הצעיר יצא, הסתובב כמה ימים ברחבי הרצועה, קנה כמה ספרים, שיוכיחו כי הוא אכן היה שם, אך חזר עם סיפור שלפיו לא מצא אתה חרף כל מאמציו, כיוון שהסתבר לו שהיא ובני משפחתה עקרו לירדן.
הלחץ להשתדך הלך וגבר. הבודדים במטה השב"כ שהיו שותפי סוד ידעו כי לטובת הצלחת המבצע כדאי שהצעירים יתחתנו ולא יהיו חריגים ברווקותם בכפרים שלהם. הוחלט להשאיר את ההחלטה האם להתחתן – למסתערבים עצמם. רובם אכן נישאו לנשים ערביות צעירות מבלי שאלה יהיו מודעות לזהותם האמיתית של בעליהן. נערכו חתונות שמחות, על פי כל כללי הדת המוסלמית.
"לבחורים שלנו פשוט לא הייתה ברירה" , סיפר מוריה. "זה היה נראה חשוד, שבחורים צעירים ותוססים מסתובבים לבד בלי בנות זוג. ההתלבטות שלהם הייתה קשה. נכון, שכששלחנו אותם למשימה, לא פקדנו עליהם להתחתן, אבל לשני הצדדים היה ברור שיש ציפייה כזאת, ושזה יעשה את העבודה יותר טוב".
אחד מהמסתערבים שנשא לאישה בחורה ערביה והקים עימה משפחה היה מאיר ישראל, שכבר אינו בן החיים מזה שנים רבות.
את סיפורו, סיפר לנו אחיו שמעון (גם השם הזה בדוי), המתגורר בדירה צנועה בעיר בצפון ישראל, סמוך לגבול לבנון. במשך שנים רבות שמעון, כמו גם בני משפחותיהם של המסתערבים האחרים, היה פוגש מדי חודש נציג מהשירות שהיה מגיע לבית ההורים על מנת למסור להם ביד את המשכורת של מאיר, מבלי לגלות להם מידע על מקום הימצאו ועל תפקידו.
"בהתחלה לא ידענו כלום על עיסוקו של מאיר חוץ מזה שהוא 'שושואיסט'", נזכר שמעון. "ידענו שיש לו משימה סודית ושהוא עובד עבור השב''כ, ולא מעבר לכך. כשפתאום הכול נחשף, מאיר בא אלי וסיפר לי את הכול. על סיפור הכיסוי שלו, על החיים הכפולים. היינו בהלם, אבל מהר מאוד היינו צריכים להתרגל למציאות החדשה.
"בדיעבד, נודע לנו שמאיר הגיע לעיר יפו בתור מורה. הוא שכר שם דירה קטנה ועבד בבית ספר סמוך. שם הוא הכיר את ראניה - ערביה נוצרייה שלמדה בבית ספר לנזירות ביפו. מאיר הציג את עצמו בפניה כמוסלמי ערבי, הם הכירו והתאהבו. זאת הייתה אהבה גדולה. ראניה הייתה אישה יפה מאוד, עם שיער שחור ועיניים שחורות מדהימות. אנחנו הכרנו אותה אחרי שכל הסיפור נחשף. הרומן התפתח במהירות ומאיר וראניה עברו לגור יחד בדירתו ביפו. הם גם נסעו הרבה לחוץ לארץ, בעיקר למדינות הערביות השכנות וגם למדינות אירופה.
"מאיר סיפר לראניה שיש לו עסקים וכך הסביר את הנסיעות התכופות. ראניה נסעה איתו לכל מקום והם התחתנו בכנסייה בארגנטינה. רוב הזמן הם בילו בסוריה ובירדן. אני לא יודע מה הוא בדיוק עשה שם, כנראה שהתחבר לאנשים שם ודלה מהם ידיעות. הוא היה מקורב לאנשי צמרת גם בלבנון וגם בירדן. זמן קצר אחרי שמאיר וראניה התחתנו, נולד בנם בני (שם בדוי) בביירות. אני יודע שהם חיו באושר עד כמה שאפשר להיותמאושרים בסיטואציה הזאת. מאיר מאוד אהב את המשפחה שלו".
פירוק היחידה
"מאיר" ביצע מספר משימות עבור שירותי המודיעין הישראליים, בזמן שנדד בין יפו ובין בירות ערב, בנסיעות שהתאפשרו רק דרך יעדי ביניים. עמיתיו המסתערבים המשיכו לנהל את חייהם הכפולים כסוכני שב"כ וכמוסלמים אדוקים, אנשי משפחה למופת. ככל שחלף הזמן גבר הלחץ על מפקדיהם ועל צמרת השב"כ לחלץ אותם מתוך השקר הנורא ולהחזיר אותם לחיק משפחתיהם היהודיות.
כך, בתחילת שנות ה-60, כבר התגלעו בצמרת השב"כ חילוקי דעות קשים סביב שאלת המשך הפעלת היחידה, או יותר נכון – סביב הדרך הנכונה להביא לידי סיום את הפרשה העגומה. כבר היה ברור למדי כי התועלת המודיעינית שמביאים המסתערבים היא נמוכה – ממש אפסית ביחס למחיר האישי שהם נאלצו לשלם. היה ברור כי כל יום שחולף רק מחמיר את הטרגדיה שצפויה לסוכנים ולבני משפחותיהם הערביות – כאשר ייאלצו לחשוף את סודם האפל.
הוחלט לפרק את היחידה, אך מוריה עמד בפני דילמה: האם להותיר את הנשים והילדים בכפרים הערביים ולהחזיר לחיק משפחותיהם המקוריות רק את הגברים, או לבקש מהנשים להתגייר ולהמשיך לגדל את ילידיהם כיהודים. המסתערבים עצמם התנגדו לעזוב את משפחותיהם ולכן נפלה ההחלטה לגלות את הסוד וליישב את המשפחות מחדש בסביבה יהודית בישראל.
"לא ידענו בזמן אמת שום דבר על ההחלטה לפרק את היחידה", שיחזר שמעון ישראל. "רק שנים מאוחר יותר הבנתי, שהדילמה של אחי הייתה מאוד קשה. קודם כל, הוא נאלץ לספר את האמת לאשתו בעצמו, כיוון ששהו בבירה ערבית. ראניה הבינה שרומתה, ועברה טיפולים פסיכיאטריים במשך כמה חודשים. רק אחרי שהתאוששה, מאיר העמיד את ראניה בפני דילמה הכי קשה שיכולה להיות: הוא אמר לה, שהיא חייבת לבחור - או לקבל אותו כמו שהוא – יהודי, סוכן של השב''כ, ולגדל את בנם כיהודי, או לעזוב לכל מדינה ערבית שתבחר, כדי להשתקע שם, כאשר השב''כ יכסה את כל ההוצאות הדרושות".
גיור המשפחות
אחרי תקופת ההתאוששות, מאיר, ראניה וילדם "בני" הגיעו לצרפת ושם חברו לשאר משפחות המסתערבים, שרובן הגיעו היישר מישראל. השנה כבר הייתה 1964, שכן ההתלבטות בשב"כ כיצד להביא את הטרגדיה האנושית לכדי סיום, הייתה ארוכה.
נשותיהם של מרבית המסתערבים עדיין לא ידעו אז, מה מסתתר מאחורי הנסיעה הדחופה לפריז. כעת היה על אנשי שירות הביטחון הכללי לחשוף בפני הנשים המוסלמיות את זהותם האמיתית של בני זוגן לחיים.
"זאת הייתה טרגדיה של משפחות", נזכר בכאב מוריה, שכבר מילא באותם ימים את תפקיד נציג המוסד בצרפת. "לא הייתי רוצה להיות במקומן של אותן הנשים, אבל היינו חייבים לעשות זאת. אני זוכר שאמרתי לאחת הנשים, 'גברתי, בעלך הוא לא מוסלמי הוא יהודי. הוא אוהב אותך, אבל לא מוותר על המשפחה שלו. תבואי למדינת ישראל, תחיי כיהודיה, תגדלי את הילדים שלך כיהודים ואנחנו נדאג לך עד גיל 120'. האישה לא ענתה, היא פשוט התעלפה".
לשגרירות ישראל בפריז הובאו שלושה רבנים, ביניהם הרב שלמה גורן, הרב הראשי של צה"ל, על מנת לגייר כהלכה את הנשים. לגבי הילדים הרבנים התלבטו האם יש להחשיבם כיהודים או כמוסלמים. בסופו של דבר פסקו כי למרות שלפי ההלכה היהודית דתו של הילוד נקבת לפי דת האם, הרי שלאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, שבו נולדו הילדים כתוצאה משליחות אביהם היהודי, יש לראות בהם כיהודים – ללא צורך בהליך גיור פורמלי.
אחרי הגיור של הנשים נערכו נערכו טקסי חתונה יהודיים, תחת מועקה כבדה. כדי להציל את המגוירות מרצח על רקע כבוד המשפחה הוחלט להשאירן לזמן מה בפריז, שם הוצמדו למשפחות יהודיות, וילדיהן נשלחו לבתי ספר יהודיים. ראניה לא הייתה בין הנשים המוסלמיות שהסכימו להתגייר אחרי שנודע להן הסוד של הבעל.
החזרה לישראל
רוב משפחות המסתערבים שהו בצרפת עד 1967. מאיר, ראניה ובני, חזרו לישראל זמן קצר לאחר שבני עבר ברית מילה. במשך כמה שנים הם התגוררו בעיר בת ים. בני נרשם לבית ספר עברי וגדל כילד יהודי לכל דבר. מאיר חזר לקיים קשר רציף עם משפחתו היהודית, הכיר להם את ראניה ואת בני, ובני משפחתו קיבלו אותם בזרועות פתוחות.
"בשנים שהם חיו בארץ ראניה ובני מאוד התחברו למשפחה שלנו", משחזרת גם גבריאלה (שם בדוי), אחותו של מאיר ישראל. "לראניה היו אפילו מחשבות להתגייר, אבל היא לא הרחיקה מעבר למחשבות. חיינו כמו משפחה מורחבת לכל דבר, כולל ביקורים תכופים, ארוחות שבת משותפות ומפגשים בחגי ישראל. אנחנו ביקרנו אותם בבת-ים, והם ביקרו אצלנו בדירה בצפון. הילדים שלי היו בקשר טוב עם בני. הם היו בני אותו גיל והיה להם המון מן המשותף".
"בני היה מגיע לבית דודתו בצפון בעיקר בחודשי הקיץ" , מספר א', מבכירי השב''כ באותה תקופה, חבר של "מאיר". "אני באופן אישי לא הייתי מודע אז לסיפור של יחידת המסתערבים, אבל היה לי ברור שמשפחתו של חברי אינה משפחה 'רגילה'".
האידיליה המשפחתית המזויפת של מאיר ישראל לא נמשכה זמן רב. לאחר מלחמת ששת הימים ראניה החליטה שהיא לא מסוגלת עוד לחיות בישראל, לגדל את בנה בתור ישראלי ולהיות נשואה לאיש שב''כ.
"אני חושב שרגשותיה הלאומיים של ראניה הציפו אותה אחרי מלחמת ששת הימים", נזכר שמעון ישראל. "אחרי הכל, היא הייתה ערביה לאומנית ופשוט הרגישה שזה כבר יותר מדי עבורה. היא אמרה למאיר שהיא לא מוכנה להישאר עוד בארץ, ושהיא רוצה לקחת את בני ולעזוב לצרפת לצמיתות. מאיר לא היה מוכן לוותר על בני, וגם בני לא רצה לעזוב. אבא שלו ניסה להרגיע אותו ואמר לו שהכול זמני, אבל בני לא האמין, הוא הרגיש שזה סופי ושהוא לעולם לא יחזור עוד לישראל. הוא כבר היה בשלב הזה ילד יהודי לכל דבר.
"בבית, מאיר וראניה דיברו רק עברית. היו לו רק חברים ישראליים, הוא למד בבית ספר ישראלי והיה לו קשה מאוד להתמודד עם העובדה שכאשר יעזוב לצרפת הכול יראה אחרת. אני זוכר איך שהוא אמר לי יום אחד, 'דוד שמעון, כשאני אגיע לצרפת, אני אתגנב לאוניה שיוצאת לישראל ואחזור הביתה'. אחרי ויכוחים ומריבות מאיר וראניה הגיעו להסכמה: ראניה ובני יגורו בצרפת ומאיר יבוא לבקר אותם מידי פעם. ככל הנראה, גם משרד הביטחון לחץ עליו, הם לא רצו בעיות. ב-1967 ראניה ובני עזבו לצרפת ומאז לא ראינו אותם".
"בני היה ילד מקסים, ילד מיוחד עם המון חוכמת חיים", המשיכה גבריאלה לספר, במפגש עמה בחודש דצמבר 2010 . "קיווינו לפחות שנשמור על הקשר, אבל אמא שלו ככל הנראה דאגה לכך שהקשר ילך ויתרופף. בהתחלה, בני עוד היה מתקשר, שולח מכתבים וגלויות, אבל בשלב מסוים גם זה פסק".
"בהתחלה מאיר היה נוסע המון לצרפת", נזכר שמעון. "הוא בילה שם שבועות ואז היה חוזר לארץ. כעבור שנה הוא הכיר אלמנה שבעלה נהרג במלחמת ששת הימים ונשא אותה לאישה. כשנה לאחר מכן נולד להם ילד. בני לא הגיע למסיבת ברית המילה של אחיו למחצה. כאשר התינוק היה כבן שנה ,מאיר נפטר ממחלת הסרטן. אני יודע, שמשרד הביטחון דאג לשיקומה של ראניה, כמובן בתנאי שלא תגלה דברים מסוימים. כל חודש הגיע לביתה בצרפת איש שב''כ והפקיד בידה מזומנים". בדיעבד, נודע למשפחה כי האישה שהייתה זכאית לקצבה קבועה מהשב"כ, התחתנה בפריז עם אדם בכיר בארגון אש"פ.
שברים ורסיסים
לעומת ההתפוררות של משפחת ישראל, רוב משפחות המסתערבים החלו בשיקום איטי של חייהן כאשר חזרו לארץ מצרפת, לאחר מלחמת ששת הימים. "יכולנו לפתור את הבעיות הכספיות של המשפחות, אבל היה קשה להתמודד עם ההליך השיקום האישי", נזכר מוריה בכאב. "המחיר האישי, הקורבן האישי, שהמסתערבים נאלצו לשלם, היה קשה ביותר. אחרי שחזרו ארצה, החלו לצוץ הבעיות. ניסינו לשקם את האנשים, אבל לא ממש הצלחנו. המסתערבים ומשפחותיהם כל זמן באו בדרישות כלפי המדינה, ובצדק. הם חיו בתחושה שהמדינה הזניחה אותם, שה'כושי עשה את שלו, והכושי יכול ללכת'".
"ילדי המסתערבים חוו טראומה מאוד חזקה בילדותם" , המשיך מוריה. "הם היו בערך בני 5 – 6 כשהתגלתה האמת והם נאלצו לוותר על הזהות הערבית שלהם. הם גם היו חייבים לנתק את הקשר עם המשפחות המוסלמיות של אימותיהם. תאר לעצמך: 'יום אחד אתה אחמד, למחרת – רוני'. זאת הייתה טרגדיה של משפחות. הילדים האלה ניסו להשתקם, לשכוח את עברם, מאיפה באו, אך לא היו מסוגלים. יש מבין אותם הילדים כמה יוצאי דופן שהצליחו בחיים, אבל רובם נשארו מאחור. הם סובלים מבעיות עד היום ".
"הכל היה מיותר"
"בני" ואמו ראניה חיים עד היום בצרפת, הרחק מן המשפחה היהודית של "מאיר" וללא שום קשר עמה. סיפורם הוא רק משל לתלאות שעברו ילדי המסתערבים האחרים ובני משפחותיהם.
"המסתערבים נקשרו למשפחות המוסלמיות שלהם. מבחינתם, חשיפת הסוד לא הייתה בבחינת עניין טכני אלא מהלך קורע לב", מספרים אנשי השב"כ.
מרבית ילדים המסתערים לא התגייסו לצה"ל. אחד מהם שאל את משפחתו לפני גיוסו "למי אני אפנה את הרובה שלי- למשפחה הערבית או למשפחה היהודית?", ונותר ללא מענה.
כמה מילדי המסתערבים עברו תלאות לא מעטות בחייהם האישיים, ואף הסתבכו בפלילים. בני משפחותיהם פנו למדור גמלאים בשב"כ, המטפל בהם, כדי שיסייע בחילוצם מבית הכלא ובשיקומם.
הנשים המוסלמיות, שהסכימו להתגייר כדי להמשיך לחיות עם הבעלים שלהן, הצליחו על פי רוב לשקם את הקשר עם המשפחות ה"המקוריות" שלהן, המוסלמיות.
מעבר להיבט האנושי של פרשת יחידת המסתערבים, מעיקה על בכירי השב"כ לשעבר העובדה שהקמת היחידה הזו התבררה בדיעבד כמיותרת.
"למעשה, מהר מאוד התברר שלא באמת היינו צריכים את המסתערבים האלו", מודה מוריה. "היה לנו ממשל צבאי. הערבים היו סגורים ומסוגרים והיה קל לשלוט עליהם. היו גם הרבה משתפי פעולה. משת''פים. הערבים היו מובסים ולכן היו מוכנים להלשין אחד על שני בתמורה לרישיון עבודה או אישור יציאה לשטחים. יכולנו להשיג כל מידע שרצינו גם בלי להקריב אף אחד, בלי לשנות את גורלות האנשים ולשלם על כך מחיר כל כך כבד".
פריז, 1964. האישה הערבייה מישראל, שהגיעה ימים ספורים קודם לכן לבירה הצרפתית, התיישבה מאחורי שולחן עץ צנוע, בחדר קטן בשגרירות. מן העבר השני של המכתבה ישב מתוח ראש שלוחת המוסד בצרפת באותם ימים, שמואל (סמי) מוריה. בפיו הייתה בשורה מהממת.
"בעלך הוא לא מי שאת חושבת", אמר מוריה לאישה שמולו. "הוא לא ערבי. בעלך הוא יהודי שהיה בשליחות מערכת הביטחון בתוך הכפר שלכם. אמנם התחתנתם ונולדו לכם ילדים - אבל הוא אדם אחר מכל מה שאת יודעת עליו", הטיל את הפצצה.
האישה ההמומה אפילו לא הספיקה להגיב, לפני שמוריה הבטיח לה שמדינת ישראל תפעל לגייר כהלכה אותה ואת ילדיה. "נדאג לכם עד גיל 120" הבטיח, אבל האישה התעלפה. לאחר שפונתה לקבלת טיפול רפואי מחוץ לחדר, מוריה ידע כי משימתו עדיין לא תמה. הוא היה צריך לחזור על בשורה דומה בפני נשים ערביות ישראליות נוספות, שלא ידעו כי הבעלים שלהן, האבות של ילדיהן, אינם ערבים אלא יהודים בתפקיד - סוכנים סמויים של השב''כ, שהושתלו בכפרים.
הדרמה, שנוצרה בעקבות פעולתם של הסוכנים, שהתחזו לערבים, והביאו לעולם ילדים עם נשים ערביות - הייתה אז בשיאה. הפרשה, שלא תיאמן, נותנת את אותותיה עד היום. גם לאחר כחמישים שנה, ילדיהם של המסתערבים עדיין מתמודדים עם משברים הנובעים מזהותם המפוצלת, ומשפחותיהם מנסות לאסוף את השברים. השב"כ הישראלי היה מוחק את הפרשה הזו מספרי ההיסטוריה שלו אילו היה יכול, אבל הדבר לא ניתן. עליו לדאוג לנשים שרומו ולילדים שנולדו, ולשלם להם קצבה.
הקמת יחידת המסתערבים וגיוס סוכנים
פרשת המסתערבים אוזכרה בעבר בפרסומים ספורים בתקשורת (מאת יוסי מלמן, עיתון "הארץ"). זו הפעם ראשונה שהיא נחשפת במלואה. ראשיתה - בשנת 1952, ארבע שנים בלבד אחרי מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל. ערביי ישראל היו נתונים אז תחת שלטון צבאי. לכל כפר היה מושל מטעם הצבא. התפיסה הרווחת במערכת הביטחון הייתה כי במוקדם או במאוחר צבאות ערב יפלשו שנית לישראל, וערביי ישראל יהיו בבחינת "גיס חמישי", שיצטרף לאויב בלחימה.
על רקע זה הוקמה יחידת המסתערבים של השב''כ בשנת 1952, ביוזמת איסר הראל, שהיה ממונה אז גם על המוסד וגם על ה"שין-בית", כפי שכונה באותם ימים שירות הביטחון הכללי (בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת עדיין לא הייתה הפרדה מוחלטת, כמו היום, בין אגף המודיעין בצה"ל שעוסק ב"מודיעין צבאי", בין השב"כ שעוסק בסיכול בתחומי המדינה, ובין המוסד - שפועל מחוץ לגבולות הארץ).
משימת ההקמה של יחידת המסתערבים הוטלה על שמואל (סמי) מוריה, ששירת במחלקה הערבית של השב''כ, שתפקידה המרכזי היה סיכול מעשי ריגול מצד מדינות ערב. כיום, סמי מוריה הוא עורך דין שממשיך להתייצב מידי יום במשרדו ברמת-גן, למרות שהוא בן 87. המבטא שלו מעיד על כך שנולד בעיר בצרה שבדרום עיראק.
פרשת חייו של מוריה עתירה במעללים שיכולים למלא ספרים עבי כרס, שכן כבר בהיותו נער הוא נמנה על מייסדי המחתרת הציונות בעיראק. ב-1947 עבר לבגדד והתחיל לארגן שם את פעילות "המוסד לעלייה ב'", הגוף שהוקם על ידי מחרת ה"ההגנה" בישראל כדי לארגן עליה בלתי ליגאלית תחת אפו של שלטון המנדט הבריטי, שאסר זאת.
בריחות נועזות, שימוש בדרכונים מזוייפים או תשלומי שוחד לפקידי ממשל, היו בין הדרכים שבהם נקט מוריה כדי "להבריח" יהודים מעיראק לישראל, דרך מדבריות ירדן. באחת מהפעולות שאירגן הגיעה לארץ קבוצת ילדים, ובהם הנער בן ה-14, יליד בגדד, מאיר כהן (שם בדוי). מוריה היה מעורב באופן אישי בכל פרט מפרטי המסע של מאיר לארץ ישראל. על פי הנחיותיו, הנער התחזה לחירש ואילם, והוצמד לסוחר ערבי, שהוביל אותו דרך הגבול בין עיראק לעבר הירדן ומשם תחת מעטה החשיכה - לקיבוץ שדות יעקב, שבבקעת הירדן.
כשסמי מוריה סיים את משימתו, ועלה בעצמו ארצה, בראשית שנות החמישים, הוצע לו להצטרף למחלקה הערבית של שירות הביטחון והוא נענה בחיוב. לאחר ארבעה חודשי קורס מודיעין ביקש ממנו איסר הראל להקים יחידת מסתערבים. מראש לא דובר על "מסתערבים" ש"מתחפשים" לערבים למשך כמה שעות בלבד כפי שמקובל כיום ביחידות מיוחדות של צה"ל או של משמר הגבול, אלא ביחידה שתהיה מבוססת על צעירים שייטמעו באוכלוסייה הערבית ממש, ויחיו בה לאורך זמן. לא היה צורך מודיעיני ממשי במידע שיעבירו ה"מסתערבים". הכוונה הייתה שהם ייכנסו לפעולה בעיקר ב"יום סגריר", כאשר תפרוץ מלחמה כוללת נוספת בין ישראל ובין מדינות ערב.
מוריה לא התמהמה, והחל לגייס ליחידה כמה עשרות צעירים, רובם עולים חדשים, שהגיעו ממדינות ערב השונות במסגרת גלי העלייה ששטפו את מדינת ישראל לאחר הקמתה. אחד המגוייסים היה לא אחר מאשר מאיר כהן, שכבר עבר, בינתיים, את גיל 18.
"התנאי הראשון בבחירת המועמדים היה נאמנותם למדינת ישראל" סיפר מוריה. "כל המועמדים היו עולים חדשים, בוגרי תנועות הנוער החלוציות המחתרתיות. המראה שלהם היה צריך להיות מתקבל על הדעת, כדי שיוכלו להיטמע בקהילה ערבית בלי לעורר חשד. חלק מהמועמדים בחרתי בעצמי: צעירים שהיו מוכנים להקריב את הכול למען המדינה, אפילו להתנתק ממשפחותיהם לתקופה ארוכה".
מסיבות כאלה או אחרות פרשו מן היחידה חלק מן המגוייסים ועם הזמן נשארו בה רק כעשרה יוצאי עיראק. המספר המדוייק נשמר עד היום בסוד (מטה השב"כ הישראלי לא היה מוכן לנדב פרטים ביוזמתו לטובת כתבה זו). הכשרתם של הסוכנים נמשכה חודשים ארוכים. הם התאמנו והתגוררו בבסיס הדרכה של המודיעין הישראלי ליד רמלה, במקום שבו שכן קודם לכן בית הספר לקצינים של הצבא הבריטי בארץ ישראל ובהמשך מפקדתו של ראש הכוחות הערבים במרכז הארץ במלחמת העצמאות, חסן סלאמה.
המשימה לקחת צעירים יהודים שעלו מעיראק ו"להפוך" אותם לערבים פלשתינאים שיוכלו להתערות באוכלוסיה המקומית בלי לעורר חשד, הייתה מורכבת מאוד. ההכשרה הייתה קפדנית.
"הבעיה המרכזית הייתה הלהג של הערבית בו השתמשו העולים מעיראק, שהיה שונה לחלוטין מן הלהג הפלשתיני" סיפר מוריה. "פלשתינאי ממש לא מכיר את הדיבור העיראקי. היינו צריכים לשנות את הלהג שלהם ולשם כך הבאנו להם את המורים הכי טובים שהיו בארץ - הפרופסור משה פיאמנטה שהיה דובר ערבית חברונית על בוריה, ואברהם לביא מטבריה, שהיה קריין הרדיו בערבית".
יחד עם מומחים נוספים הרצה מוריה בפני המגויסים על רזי האסלאם ושינן איתם את הקוראן. ההכשרה של המסתערבים כללה גם יסודות בתורת המודיעין, תרגילי מעקב, התחמקות ממעקב, הפעלת מכשירי אלחוט שונים, שימוש בכתב סתרים ושיטות פיענוח של תשדורות מוצפנות. במסגרת ההכשרה, המסתערבים גם יצאו לשטח. הם נשלחו לעבודה במפעלים שונים ברחבי הארץ על מנת "להשתפשף" בלהג הפלשתיני ולהתחכך בציבור הערבי הרחב.
דרמה בבית הכלא
באותן שנים, תופעת הערבים המסתננים הייתה מאוד נפוצה. חלק מן הפליטים שברחו מישראל במלחמת השחרור למדינות השכנות, הסתננו דרך הגבולות וניסו לחבור לקרובי משפחה שלא ברחו, ונשארו בארץ תחת הממשל הצבאי. כוחות הביטחון עצרו כל מסתנן והובילו אותו למעצר.
ביחידת המסתערבים החליטו לנצל את היד הקשה של כוחות הביטחון כדי להקנות למסתערבים של השב"כ "התנסות" נוספת, ולהוסיף אמינות לסיפור הכיסוי שתוכנן להם. הצעירים, שכבר סיגלו לעצמם יותר ויותר את המראה ואת הלהג הפלשתיני, נשלחו עם בגדים מרופטים להסתובב ברחובות ערים יהודיות, במטרה למשוך תשומת לב. משטרת ישראל לא הייתה מודעת לכך, ואפילו בשב"כ עצמו מספר השותפים בסוד הקמת היחידה המיוחדת היה זעום.
"הבחורים היו מלוכלכים והתנהגו באפון מחשיד, כדי שמישהו יזמין משטרה בחשד למסתננים. הניידות הגיעו באופן מיידי ואנחנו צפינו במחזה הזה מרחוק בשביעות רצון", אומר מוריה. "השוטרים רצו אליהם עם אקדחי שלופים. הם נתנו מכות לבחורים שלנו ואחרי זה זרקו אותם לתוך הניידות כמו שקים של תפוחי אדמה. אחרי זה שלחו אותם לבתי הכלא".
במקרה אחר, ביצעה המשטרה מעצר כוחני של "מסתערבים" שעבדו באופן בלתי חוקי באחת המסעדות בתל אביב.
כשהצעירים היו בבית הכלא, שוב אירעה תקלה בלתי צפויה. "כל הזמן עקבנו אחרי הבחורים שלנו וראינו שהם נקלטים טוב", נזכר מוריה. "ביקרתי אותם לעתים קרובות, כאילו אני החוקר של השב''כ, שבא לחקור אותם. זאת הייתה פרוצדורה מקובלת ואף אחד לא חשד. באחת הפגישות המסתערבים סיפרו לי, שעצורים אחרים מתרחקים מהם, מתחילים לחשוד שמשהו לא כשורה".
בדיקה העלתה כי אחד הסוהרים, שעלה מעיראק אף הוא, זיהה את אחד מן העצורים כיהודי, וגילה זאת לעצורים אחרים בכלא שלא נמנו על אנשי השב"כ. התעורר חשש גדול, שסיפור הכיסוי שנבנה במאמץ רב ייחשף, וחמור מכך - שהעצירים הערבים יתנכלו לאנשי השב"כ ויפגעו בהם, אם יחשפו את פרצופם האמיתי.
"לפני שהתחלנו את המבצע הזה, עשינו בדיקה ביטחונית לכל העובדים של בית הסוהר, כדי לוודא שאף אחד מהם אינו מכיר את הבחורים שלנו בתור יהודים, אבל כנראה שפספסנו מישהו", אומר מוריה. "אחד הסוהרים שינה את שם משפחתו ואת גילו לפני שהפך לסוהר ולא הצלחנו לעלות עליו".
"הדרכתי את הבחורים שלנו להמשיך להתנהג כרגיל. אמרתי להם: 'לכל אחד מכם יש ספר קוראן בכיס, שבו בצד ותקראו בו, אל תסתכלו עליהם אפילו, תשבו בפינה שלהם ותמשיכו לקרוא. נראה מי ישבר קודם'...".
הספק בליבם של העצורים ה"אמיתיים" הלך וגבר, והם החליטו להעמיד את החשודים שנחשבו למסתננים - בפני מבחן. הם חיכו ליום שישי, יום התפילה המוסלמי, ואז ביקשו מהם לעמוד בראש המתפללים ולשאת דרשה, כפי שעושה האימאם במסגד. "אם תצליחו לשאת את הדרשה – נאמין לכם שאתם מוסלמים, ואם לא- סופכם יהיה רע" – היה האולטימטום.
מתח רב שרר באזור מגורי האסירים בשעת הדרשה של יום שישי. למרבה ההקלה, המסתערבים הפגינו ידע מרשים ברזי הדת המוסלמית וצלחו את המשימה. לימודי הדת בקורסי ההכשרה של השב"כ נשאו פרי. כאשר הסתיימה ה"דרשה" שלהם, המסתערבים התקבלו בחיבוקים על ידי שאר העצירים, וכשהשתחררו, אף שמרו על קשר חברי עם חלק מהם.
זהות גנובה
חלפה שנה של הכשרה מפרכת. בשלב זה כל מסתערב כבר החזיק בזהות חדשה ובסיפור כיסוי מפורט. על פי רוב מדובר היה בזהות של פלשתיני מפליטי 1948. הגיע רגע האמת – שלב ההחדרה לכפרים ולערים ואף לריכוזי הבדואים בנגב.
מהר מאוד המסתערבים מצאו את עצמם בסביבה זרה. "מאיר", למשל, נטמע בלב האוכלוסיה הערבית של יפו, שכללה אלפים ספורים של תושבי העיר, שלא ברחו בתבוסה הערבית של 1948, הנאכבה. הצעדים הראשונים היו מהוססים. חלק מהמסתערבים הציגו את עצמם כמסתננים שחצו את הגבול ושבו למולדת. אחרים הגיעו ליעדם החדש כמורים במערכת החינוך. השב"כ דאג לסדר להם עבודה כמורים לקוראן, מה שהקנה להם מעמד מכובד בסביבה החדשה, הזרה.
אלא שגם בשלב הזה עדיין נכונו למסתערבים "מבחני אמינות".
"יום אחד, באחד הכפרים, אחד מקרובי המשפחה של מוכתר הכפר הלך לעולמו, וכל החמולה שלו ישבה בסוכת האבלים ההמונית. גם הבחור שלנו היה שם, כמובן", מספר מוריה. "ואז הגיע לסוכה זקן מיפו. הוא ראה את הבחור שלנו ושאל את המוכתר: 'מי האורח הזה שלך?' המוכתר ענה לו, 'זה בחור מיפו'. הזקן חשד והתחיל לחקור את ההבחור: 'איפה גרה המשפחה שלך? באיזה רחוב? באיזה בית?'. הבחור ענה לכל השאלות בהתאם לסיפור הכיסוי ששינן הרבה פעמים, והזקן פתאום אמר לו: 'מה שאתה אומר זה נכון. ברחוב הזה גרה המשפחה הזו, אבל היא ברחה לעזה'. ואז הוא פתאום הסתכל על הבחור ואמר לכל הנוכחים: 'השבח לאל- אני זוכר את הילד הזה, וגם את האבא שלו, הוא היה מביא אותו לבית הקפה והייתי מושיב אותו על הברכיים שלי'.
"במקרה הזה המזל שיחק לידנו", אומר מוריה. "אבל תמיד יכולות להיות תקלות. אי אפשר לצפות את הכול מראש. מספיקה טעות אחת, מילה שלא במקום , והכל מתפוצץ".
תקרית בלתי צפויה אחרת ארעה כאשר "אחד הבחורים שלנו כמעט ונחשף דווקא על ידי שוטר ישראלי", כפי שמספר מוריה. "זה קרה במהלך ביקור של מפקד מחוז משטרה באחד הכפרים. אנשי הכפר, ובהם המסתערב, נעמדו בשורה כדי לחלוק כבוד למפקד המחוז, ופתאום הנהג של המפקד זיהה את האיש שלנו, כאדם שהיה מוכר לו היטב מהילדות בעיראק".
הנהג של מפקד המחוז ניגש למסתערב, שידע היטב במי מדובר אך שמר על פני פוקר, ושאל את השוטר – "שו?" (מה?).
מוריה ממשיך לספר :"הנהג אמר למפקדו ו בהתרגשות: 'שמע הבחור הזה יהודי, אני מכיר אותו מעיראק'. מפקד המחוז לא האמין לו ואמר לו 'משוגע, מילא שערבי ירצה להתחזות ליהודי, אבל למה שיהודי ירצה להפוך למוסלמי, ולחיות בלכלוך ובזבל- לא, זה לא יכול להיות!'. למזלנו, בכך נגמר העניין. הנהג כמעט התמוטט בגלל שכולם חשבו שהוא הוזה הזיות".
מתחתנים
המסתערבים התערו בסביבתם החדשה אפילו מהר יותר מהצפוי. המשפחות שלהם בישראל לא ידעו מה הם עושים בדיוק והיכן הם נמצאים, ואסור היה להם לנסות לברר פרטים על כך. המסתערבים עצמם מצאו תירוץ שאפשר להם לעתים רחוקות בלבד לחמוק מכל מכריהם בכפר, להגיע למקום מפגש עם המפקד מוריה, או לערוך ביקור חטוף ונדיר אצל המשפחה, בלי לספר מאומה על עולמם האחר, המלא, כערבים פלשתינאים.
חלק מהמסתערבים סיפרו למוריה כי "בנות הכפר ממש רודפות אחרינו". אחד המסתערבים, ששכר בשלב זה חדר בבית מוכתר הכפר שאליו נשלח, סיפר למפעיליו כי באחד הלילות התעורר מדפיקות חלושות אך עקשניות על דלת חדרו. אחת מבנות משפחת המוכתר לחשה לו שיפתח, וייתן לה להיכנס פנימה. המסתערב המבוהל ענה לה: "השתגעת? אסור לנו להיות ביחד!", וסירב לפתוח את הדלת. במקביל לארועים מעין אלה הופעל לחץ על- ידי נכבדי הכפרים, שהבחורים הצעירים ימצאו שידוך, כמקובל.
בניסיון להקל מעט את הלחץ סיפר אחד המסתערבים לשכניו בכפר בגליל, כי הוא התארס עוד לפני המלחמה לבת דודתו , אך היא נמלטה עם משפחתה לעזה. נכבדי הכפר האמינו לסיפורו וכאשר צה"ל החזיק ברצועת עזה למשך מספר חודשים, בעקבות מלחמת "קדש" בין ישראל, בריטניה וצרפת ובין מצרים (אוקטובר-נובמבר 1956), הנכבדים ביקשו מרכז השב''כ שהיה מוכר להם, להסדיר לצעיר אישור מיוחד, שיאפשר לו לצאת לעזה ולחפש בה את ארוסתו. הצעיר יצא, הסתובב כמה ימים ברחבי הרצועה, קנה כמה ספרים, שיוכיחו כי הוא אכן היה שם, אך חזר עם סיפור שלפיו לא מצא אתה חרף כל מאמציו, כיוון שהסתבר לו שהיא ובני משפחתה עקרו לירדן.
הלחץ להשתדך הלך וגבר. הבודדים במטה השב"כ שהיו שותפי סוד ידעו כי לטובת הצלחת המבצע כדאי שהצעירים יתחתנו ולא יהיו חריגים ברווקותם בכפרים שלהם. הוחלט להשאיר את ההחלטה האם להתחתן – למסתערבים עצמם. רובם אכן נישאו לנשים ערביות צעירות מבלי שאלה יהיו מודעות לזהותם האמיתית של בעליהן. נערכו חתונות שמחות, על פי כל כללי הדת המוסלמית.
"לבחורים שלנו פשוט לא הייתה ברירה" , סיפר מוריה. "זה היה נראה חשוד, שבחורים צעירים ותוססים מסתובבים לבד בלי בנות זוג. ההתלבטות שלהם הייתה קשה. נכון, שכששלחנו אותם למשימה, לא פקדנו עליהם להתחתן, אבל לשני הצדדים היה ברור שיש ציפייה כזאת, ושזה יעשה את העבודה יותר טוב".
אחד מהמסתערבים שנשא לאישה בחורה ערביה והקים עימה משפחה היה מאיר ישראל, שכבר אינו בן החיים מזה שנים רבות.
את סיפורו, סיפר לנו אחיו שמעון (גם השם הזה בדוי), המתגורר בדירה צנועה בעיר בצפון ישראל, סמוך לגבול לבנון. במשך שנים רבות שמעון, כמו גם בני משפחותיהם של המסתערבים האחרים, היה פוגש מדי חודש נציג מהשירות שהיה מגיע לבית ההורים על מנת למסור להם ביד את המשכורת של מאיר, מבלי לגלות להם מידע על מקום הימצאו ועל תפקידו.
"בהתחלה לא ידענו כלום על עיסוקו של מאיר חוץ מזה שהוא 'שושואיסט'", נזכר שמעון. "ידענו שיש לו משימה סודית ושהוא עובד עבור השב''כ, ולא מעבר לכך. כשפתאום הכול נחשף, מאיר בא אלי וסיפר לי את הכול. על סיפור הכיסוי שלו, על החיים הכפולים. היינו בהלם, אבל מהר מאוד היינו צריכים להתרגל למציאות החדשה.
"בדיעבד, נודע לנו שמאיר הגיע לעיר יפו בתור מורה. הוא שכר שם דירה קטנה ועבד בבית ספר סמוך. שם הוא הכיר את ראניה - ערביה נוצרייה שלמדה בבית ספר לנזירות ביפו. מאיר הציג את עצמו בפניה כמוסלמי ערבי, הם הכירו והתאהבו. זאת הייתה אהבה גדולה. ראניה הייתה אישה יפה מאוד, עם שיער שחור ועיניים שחורות מדהימות. אנחנו הכרנו אותה אחרי שכל הסיפור נחשף. הרומן התפתח במהירות ומאיר וראניה עברו לגור יחד בדירתו ביפו. הם גם נסעו הרבה לחוץ לארץ, בעיקר למדינות הערביות השכנות וגם למדינות אירופה.
"מאיר סיפר לראניה שיש לו עסקים וכך הסביר את הנסיעות התכופות. ראניה נסעה איתו לכל מקום והם התחתנו בכנסייה בארגנטינה. רוב הזמן הם בילו בסוריה ובירדן. אני לא יודע מה הוא בדיוק עשה שם, כנראה שהתחבר לאנשים שם ודלה מהם ידיעות. הוא היה מקורב לאנשי צמרת גם בלבנון וגם בירדן. זמן קצר אחרי שמאיר וראניה התחתנו, נולד בנם בני (שם בדוי) בביירות. אני יודע שהם חיו באושר עד כמה שאפשר להיותמאושרים בסיטואציה הזאת. מאיר מאוד אהב את המשפחה שלו".
פירוק היחידה
"מאיר" ביצע מספר משימות עבור שירותי המודיעין הישראליים, בזמן שנדד בין יפו ובין בירות ערב, בנסיעות שהתאפשרו רק דרך יעדי ביניים. עמיתיו המסתערבים המשיכו לנהל את חייהם הכפולים כסוכני שב"כ וכמוסלמים אדוקים, אנשי משפחה למופת. ככל שחלף הזמן גבר הלחץ על מפקדיהם ועל צמרת השב"כ לחלץ אותם מתוך השקר הנורא ולהחזיר אותם לחיק משפחתיהם היהודיות.
כך, בתחילת שנות ה-60, כבר התגלעו בצמרת השב"כ חילוקי דעות קשים סביב שאלת המשך הפעלת היחידה, או יותר נכון – סביב הדרך הנכונה להביא לידי סיום את הפרשה העגומה. כבר היה ברור למדי כי התועלת המודיעינית שמביאים המסתערבים היא נמוכה – ממש אפסית ביחס למחיר האישי שהם נאלצו לשלם. היה ברור כי כל יום שחולף רק מחמיר את הטרגדיה שצפויה לסוכנים ולבני משפחותיהם הערביות – כאשר ייאלצו לחשוף את סודם האפל.
הוחלט לפרק את היחידה, אך מוריה עמד בפני דילמה: האם להותיר את הנשים והילדים בכפרים הערביים ולהחזיר לחיק משפחותיהם המקוריות רק את הגברים, או לבקש מהנשים להתגייר ולהמשיך לגדל את ילידיהם כיהודים. המסתערבים עצמם התנגדו לעזוב את משפחותיהם ולכן נפלה ההחלטה לגלות את הסוד וליישב את המשפחות מחדש בסביבה יהודית בישראל.
"לא ידענו בזמן אמת שום דבר על ההחלטה לפרק את היחידה", שיחזר שמעון ישראל. "רק שנים מאוחר יותר הבנתי, שהדילמה של אחי הייתה מאוד קשה. קודם כל, הוא נאלץ לספר את האמת לאשתו בעצמו, כיוון ששהו בבירה ערבית. ראניה הבינה שרומתה, ועברה טיפולים פסיכיאטריים במשך כמה חודשים. רק אחרי שהתאוששה, מאיר העמיד את ראניה בפני דילמה הכי קשה שיכולה להיות: הוא אמר לה, שהיא חייבת לבחור - או לקבל אותו כמו שהוא – יהודי, סוכן של השב''כ, ולגדל את בנם כיהודי, או לעזוב לכל מדינה ערבית שתבחר, כדי להשתקע שם, כאשר השב''כ יכסה את כל ההוצאות הדרושות".
גיור המשפחות
אחרי תקופת ההתאוששות, מאיר, ראניה וילדם "בני" הגיעו לצרפת ושם חברו לשאר משפחות המסתערבים, שרובן הגיעו היישר מישראל. השנה כבר הייתה 1964, שכן ההתלבטות בשב"כ כיצד להביא את הטרגדיה האנושית לכדי סיום, הייתה ארוכה.
נשותיהם של מרבית המסתערבים עדיין לא ידעו אז, מה מסתתר מאחורי הנסיעה הדחופה לפריז. כעת היה על אנשי שירות הביטחון הכללי לחשוף בפני הנשים המוסלמיות את זהותם האמיתית של בני זוגן לחיים.
"זאת הייתה טרגדיה של משפחות", נזכר בכאב מוריה, שכבר מילא באותם ימים את תפקיד נציג המוסד בצרפת. "לא הייתי רוצה להיות במקומן של אותן הנשים, אבל היינו חייבים לעשות זאת. אני זוכר שאמרתי לאחת הנשים, 'גברתי, בעלך הוא לא מוסלמי הוא יהודי. הוא אוהב אותך, אבל לא מוותר על המשפחה שלו. תבואי למדינת ישראל, תחיי כיהודיה, תגדלי את הילדים שלך כיהודים ואנחנו נדאג לך עד גיל 120'. האישה לא ענתה, היא פשוט התעלפה".
לשגרירות ישראל בפריז הובאו שלושה רבנים, ביניהם הרב שלמה גורן, הרב הראשי של צה"ל, על מנת לגייר כהלכה את הנשים. לגבי הילדים הרבנים התלבטו האם יש להחשיבם כיהודים או כמוסלמים. בסופו של דבר פסקו כי למרות שלפי ההלכה היהודית דתו של הילוד נקבת לפי דת האם, הרי שלאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, שבו נולדו הילדים כתוצאה משליחות אביהם היהודי, יש לראות בהם כיהודים – ללא צורך בהליך גיור פורמלי.
אחרי הגיור של הנשים נערכו נערכו טקסי חתונה יהודיים, תחת מועקה כבדה. כדי להציל את המגוירות מרצח על רקע כבוד המשפחה הוחלט להשאירן לזמן מה בפריז, שם הוצמדו למשפחות יהודיות, וילדיהן נשלחו לבתי ספר יהודיים. ראניה לא הייתה בין הנשים המוסלמיות שהסכימו להתגייר אחרי שנודע להן הסוד של הבעל.
החזרה לישראל
רוב משפחות המסתערבים שהו בצרפת עד 1967. מאיר, ראניה ובני, חזרו לישראל זמן קצר לאחר שבני עבר ברית מילה. במשך כמה שנים הם התגוררו בעיר בת ים. בני נרשם לבית ספר עברי וגדל כילד יהודי לכל דבר. מאיר חזר לקיים קשר רציף עם משפחתו היהודית, הכיר להם את ראניה ואת בני, ובני משפחתו קיבלו אותם בזרועות פתוחות.
"בשנים שהם חיו בארץ ראניה ובני מאוד התחברו למשפחה שלנו", משחזרת גם גבריאלה (שם בדוי), אחותו של מאיר ישראל. "לראניה היו אפילו מחשבות להתגייר, אבל היא לא הרחיקה מעבר למחשבות. חיינו כמו משפחה מורחבת לכל דבר, כולל ביקורים תכופים, ארוחות שבת משותפות ומפגשים בחגי ישראל. אנחנו ביקרנו אותם בבת-ים, והם ביקרו אצלנו בדירה בצפון. הילדים שלי היו בקשר טוב עם בני. הם היו בני אותו גיל והיה להם המון מן המשותף".
"בני היה מגיע לבית דודתו בצפון בעיקר בחודשי הקיץ" , מספר א', מבכירי השב''כ באותה תקופה, חבר של "מאיר". "אני באופן אישי לא הייתי מודע אז לסיפור של יחידת המסתערבים, אבל היה לי ברור שמשפחתו של חברי אינה משפחה 'רגילה'".
האידיליה המשפחתית המזויפת של מאיר ישראל לא נמשכה זמן רב. לאחר מלחמת ששת הימים ראניה החליטה שהיא לא מסוגלת עוד לחיות בישראל, לגדל את בנה בתור ישראלי ולהיות נשואה לאיש שב''כ.
"אני חושב שרגשותיה הלאומיים של ראניה הציפו אותה אחרי מלחמת ששת הימים", נזכר שמעון ישראל. "אחרי הכל, היא הייתה ערביה לאומנית ופשוט הרגישה שזה כבר יותר מדי עבורה. היא אמרה למאיר שהיא לא מוכנה להישאר עוד בארץ, ושהיא רוצה לקחת את בני ולעזוב לצרפת לצמיתות. מאיר לא היה מוכן לוותר על בני, וגם בני לא רצה לעזוב. אבא שלו ניסה להרגיע אותו ואמר לו שהכול זמני, אבל בני לא האמין, הוא הרגיש שזה סופי ושהוא לעולם לא יחזור עוד לישראל. הוא כבר היה בשלב הזה ילד יהודי לכל דבר.
"בבית, מאיר וראניה דיברו רק עברית. היו לו רק חברים ישראליים, הוא למד בבית ספר ישראלי והיה לו קשה מאוד להתמודד עם העובדה שכאשר יעזוב לצרפת הכול יראה אחרת. אני זוכר איך שהוא אמר לי יום אחד, 'דוד שמעון, כשאני אגיע לצרפת, אני אתגנב לאוניה שיוצאת לישראל ואחזור הביתה'. אחרי ויכוחים ומריבות מאיר וראניה הגיעו להסכמה: ראניה ובני יגורו בצרפת ומאיר יבוא לבקר אותם מידי פעם. ככל הנראה, גם משרד הביטחון לחץ עליו, הם לא רצו בעיות. ב-1967 ראניה ובני עזבו לצרפת ומאז לא ראינו אותם".
"בני היה ילד מקסים, ילד מיוחד עם המון חוכמת חיים", המשיכה גבריאלה לספר, במפגש עמה בחודש דצמבר 2010 . "קיווינו לפחות שנשמור על הקשר, אבל אמא שלו ככל הנראה דאגה לכך שהקשר ילך ויתרופף. בהתחלה, בני עוד היה מתקשר, שולח מכתבים וגלויות, אבל בשלב מסוים גם זה פסק".
"בהתחלה מאיר היה נוסע המון לצרפת", נזכר שמעון. "הוא בילה שם שבועות ואז היה חוזר לארץ. כעבור שנה הוא הכיר אלמנה שבעלה נהרג במלחמת ששת הימים ונשא אותה לאישה. כשנה לאחר מכן נולד להם ילד. בני לא הגיע למסיבת ברית המילה של אחיו למחצה. כאשר התינוק היה כבן שנה ,מאיר נפטר ממחלת הסרטן. אני יודע, שמשרד הביטחון דאג לשיקומה של ראניה, כמובן בתנאי שלא תגלה דברים מסוימים. כל חודש הגיע לביתה בצרפת איש שב''כ והפקיד בידה מזומנים". בדיעבד, נודע למשפחה כי האישה שהייתה זכאית לקצבה קבועה מהשב"כ, התחתנה בפריז עם אדם בכיר בארגון אש"פ.
שברים ורסיסים
לעומת ההתפוררות של משפחת ישראל, רוב משפחות המסתערבים החלו בשיקום איטי של חייהן כאשר חזרו לארץ מצרפת, לאחר מלחמת ששת הימים. "יכולנו לפתור את הבעיות הכספיות של המשפחות, אבל היה קשה להתמודד עם ההליך השיקום האישי", נזכר מוריה בכאב. "המחיר האישי, הקורבן האישי, שהמסתערבים נאלצו לשלם, היה קשה ביותר. אחרי שחזרו ארצה, החלו לצוץ הבעיות. ניסינו לשקם את האנשים, אבל לא ממש הצלחנו. המסתערבים ומשפחותיהם כל זמן באו בדרישות כלפי המדינה, ובצדק. הם חיו בתחושה שהמדינה הזניחה אותם, שה'כושי עשה את שלו, והכושי יכול ללכת'".
"ילדי המסתערבים חוו טראומה מאוד חזקה בילדותם" , המשיך מוריה. "הם היו בערך בני 5 – 6 כשהתגלתה האמת והם נאלצו לוותר על הזהות הערבית שלהם. הם גם היו חייבים לנתק את הקשר עם המשפחות המוסלמיות של אימותיהם. תאר לעצמך: 'יום אחד אתה אחמד, למחרת – רוני'. זאת הייתה טרגדיה של משפחות. הילדים האלה ניסו להשתקם, לשכוח את עברם, מאיפה באו, אך לא היו מסוגלים. יש מבין אותם הילדים כמה יוצאי דופן שהצליחו בחיים, אבל רובם נשארו מאחור. הם סובלים מבעיות עד היום ".
"הכל היה מיותר"
"בני" ואמו ראניה חיים עד היום בצרפת, הרחק מן המשפחה היהודית של "מאיר" וללא שום קשר עמה. סיפורם הוא רק משל לתלאות שעברו ילדי המסתערבים האחרים ובני משפחותיהם.
"המסתערבים נקשרו למשפחות המוסלמיות שלהם. מבחינתם, חשיפת הסוד לא הייתה בבחינת עניין טכני אלא מהלך קורע לב", מספרים אנשי השב"כ.
מרבית ילדים המסתערים לא התגייסו לצה"ל. אחד מהם שאל את משפחתו לפני גיוסו "למי אני אפנה את הרובה שלי- למשפחה הערבית או למשפחה היהודית?", ונותר ללא מענה.
כמה מילדי המסתערבים עברו תלאות לא מעטות בחייהם האישיים, ואף הסתבכו בפלילים. בני משפחותיהם פנו למדור גמלאים בשב"כ, המטפל בהם, כדי שיסייע בחילוצם מבית הכלא ובשיקומם.
הנשים המוסלמיות, שהסכימו להתגייר כדי להמשיך לחיות עם הבעלים שלהן, הצליחו על פי רוב לשקם את הקשר עם המשפחות ה"המקוריות" שלהן, המוסלמיות.
מעבר להיבט האנושי של פרשת יחידת המסתערבים, מעיקה על בכירי השב"כ לשעבר העובדה שהקמת היחידה הזו התבררה בדיעבד כמיותרת.
"למעשה, מהר מאוד התברר שלא באמת היינו צריכים את המסתערבים האלו", מודה מוריה. "היה לנו ממשל צבאי. הערבים היו סגורים ומסוגרים והיה קל לשלוט עליהם. היו גם הרבה משתפי פעולה. משת''פים. הערבים היו מובסים ולכן היו מוכנים להלשין אחד על שני בתמורה לרישיון עבודה או אישור יציאה לשטחים. יכולנו להשיג כל מידע שרצינו גם בלי להקריב אף אחד, בלי לשנות את גורלות האנשים ולשלם על כך מחיר כל כך כבד".
