לא שקט בסוריה, באיראן ובלונדון
הטור של עמיר רפפורט: המאניה דיפרסיה של אסד, ציפיות נמוכות לקראת הבחירות בטהרן, מאחורי הקלעים של מלחמת צה"ל על תקציב הביטחון, וגם פרשיית"ריגול" מוזרה בלונדון
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
הבשורות הטובות למערכת הביטחון לא עומדות להגיע מסוריה או מאיראן: השבוע נראה היה כי בשאר אסד משיג מומנטום מסוים בלחימה מול המורדים מולו, בזמן שהפגנת מחאה בהלוויית רפורמיסט באיראן, רחוקה מלבשר על שינוי משטר שיעכב את איום הגרעין - בבחירות שיערכו ברפובליקה האיסלאמית בדיוק בעוד שבוע.
עוד נגיע להתרחשויות בסוריה ובאיראן, אבל מפקדת האויב שהעסיקה את צמרת צה"ל יותר מכל השבוע, ממוקמת דווקא מול הכנסת - בבניין משרד האוצר בירושלים. צה"ל סימן את היעד ויצא לקרב הסברה, לאחר שבועות שבהן נשמרה הפסקת אש תקשורתית בין צמרת משרד האוצר ובין צמרת צה"ל (בהתאם להסכם ג'נטלמני שלא לזרוק בוץ אלה על אלה, כמקובל בדיוני תקציב בכל שנה).
המתקפה של צה"ל כללה השבוע הערכות מפחידות שהושמעו מפי קצינים בכירים על כך שמתווה התקציב שאושר רק לפני מספר שבועות בממשלה לא יאפשר לצה"ל לספק מענה ביטחוני סביר בשנים הבאות. קצינים בכירים, שאומרים כי התקציב מהווה לקיחת סיכונים גדולה מידי מצד הממשלה, מאמינים בכך בכל לב, אבל בניגוד למקובל לחשוב, הויכוח הגדול הוא לא בנוגע לשנים 2013 ו-2014, שלגביהם מגישה הממשלה את התקציב לאישור הכנסת, אלא דווקא לגבי השנים 2015 ו-2016, שאינן כלולות בתקציב על פי חוק (אך אישור מתווה רב שנתי לגביהן יוכל לאפשר למערכת הביטחון לבצע הזמנות רכש על בסיס פריסת תשלומים ארוכת טווח).
שבע השנים הטובות
לגבי 2013 ו-2014 בצה"ל ממילא השלימו עם קיצוץ עמוק – מיליארד וחצי שקלים פחות מאשר ב-2012 ב-2013 ו-3 מיליארד פחות ב-2014. הויכוח הגדול הוא על שנת 2015: בצה"ל ציפו לחזור בשנה זו למתווה התקציב על פי דו"ח ועדת ברודט, שהוקמה אחרי מלחמת לבנון השנייה - 57 מיליארד שקל. בפועל, הממשלה קבעה בהחלטתה על מתווה תקציב רב שנתי כי מערכת הביטחון (לא כולל שב"כ ומוסד שתקציבם מאושר בנפרד) תסתפק ב-52 מילארד שקל ב-2015. ב-2016 ציפו ל-59 מיליארד, והממשלה קבעה: 55 מיליארד.
הקיצוץ בתקציב בשנים 2013 ו2014 הוא נסבל מבחינת צה"ל, בעיקר בזכות כך שהוא מגיע אחרי שבע שנים שמנות: בעקבות מלחמת לבנון השנייה, גדלו מאוד תקציבי צה"ל. הצבא התאמן כמו שצריך, הציוד הוחלף בכל יחידות המילואים, המלאים לימי מלחמה גדלו. הרמטכ"ל כינס ביום שני השבוע ישיבה שבה אישר את תכנית הצנע של ראש אגף התכנון, אלוף נמרוד שפר, בעקבות הקיצוץ החד בתקציב. מתקפת ההסברה של צה"ל עירבבה בין צעדים מיידיים שמשמעותם בעיקר סמלית (ביטול נסיעות לחו"ל, וקיצוץ של 25 אחוז בתקציבי חיל החינוך והרבנות הצבאית,למשל), ובין המהלכים המיידיים שיביאו לחיסכון העיקרי בכסף (ביטול גיוס של 80 גדודי מילואים על לסוף השנה, ועצירת אימונים כמעט מוחלטת).
מתקפת ההסברה של צה"ל הייתה בגדר הכנה לקראת דיון גורלי שייערך בקבינט הביטחוני בעוד כחמישה שבועות. על פי החלטת הממשלה על מתווה התקציב, צה"ל אמור להציג באותו דיון את מלוא המשמעויות של הקיצוץ הרב שנתי שעליו כבר הוחלט. בצה"ל יטענו בדיון כי במתווה התקציבי שנקבע, התכנית הרב שנתית המכונה "עוז" (שהוכנה לשנים 2014-2018) תקרוס, ואתה גם הרמה המינימאלית הנדרשת לביטחון הלאומי (עד כדי כך). לנוכח השקפים שמכינים טובי המוחות בצה"ל, שרי הקבינט יידרשו לאומץ לב מיוחד כדי לעמוד בפני מה שיגידו להם ראש אגף התכנון והרמטכ"ל על "אורך הנשימה" של צה"ל (או קוצר נשימה).
רוב הסיכויים הם ששר הביטחון, משה יעלון, וראש הממשלה בנימין נתניהו, שהכירו מקרוב כרמטכ"ל וכשר אוצר את השלכות עצירת האימונים האחרונה בשנים 2003-2005 (התוצאות ניכרו היטב במלחמת לבנון השנייה) יקצצו בסופו של דבר כמה מיליארדים מהקיצוץ הרב שנתי, שעליו כבר הוחלט בממשלה, לכאורה.
והנה עוד תיקון לטעות נפוצה שעולה מאופן הסיקור של העימות על תקציב הביטחון בתקשורת: שר הביטחון יעלו ושר האוצר, יאיר לפיד, אינם בנתק. הם משוחחים ביניהם, מידי פעם, בטלפון. גם השבוע דיברו. ה"ברוגז" הגדול ביניהם נרשם למשך כמה ימים רק בשיא הויכוח על המלצות ועדת פרי לגבי החוק לשוויון בנטל. בינתיים, שניהם התקררו קצת.
המניה דיפרסיה של אסד
בעת ההכנה של צה"ל לקראת הדיון הגורלי על תקציב 2015-6, עקבו השבוע במטכ"ל בעניין מיוחד אחר הנעשה בסוריה. לא צריך להיות אסטרטג כדי להבין כי מלחמת האזרחים בסוריה משפיעה באופן ישיר על המתח בגבולות הצפוניים. הקיץ הזה מתוח במיוחד בצפון לנוכח האיום הסורי המפורש מהשבועות האחרונים לתקוף את ישראל, במידה שצה"ל יבצע תקיפה נוספת על אדמת סוריה. המדיניות הישראלית לא השתנתה - למנוע בכל מחיר העברת נשק שנחשב אסטרטגי מסוריה לחיזבאללה- כך שהאיום הסורי עלול לעמוד למבחן של רצינות כבר בתקופה הקרובה.
מוקד העניין בשבועות האחרונים היה בקרבות על העיר קוסייר, צמוד לחלק הצפוני של גבול סוריה -לבנון. את הקרבות בקוסייר ניהלו עבור בשאר אסד לא פחות מ-1,000 לוחמי חיזבאללה שהגיעו עם היחידות האורגניות שלהם, כצבא של ממש. חיזבאללה שילם מחיר כבד - כ-150 הרוגים ו-300 פצועים. רק חצי מהלוחמים יחזרו שלמים הביתה. אבל הכרעה הושגה. המורדים ניגפו מן הכפר שחצי מאוכלוסייתו שיעית, והחצי השני - נוצרית.
הכרעה בקרב, לא במלחמה. באגף המודיעין של צה"ל נוטים להיעזר גם בפסיכולוגים ובפסיכיאטרים לצורך ניתוחים על המתרחש במזרח התיכון. השבוע, נטו גורמים במערכת הביטחון לייחס לבשאר אסד סוג של מאניה דיפרסיה: הוא היה ב"דאון" עמוק רק לפני כמה שבועות לאחר התקיפה האווירית שיוחסה לישראל וההתקרבות של המורדים לארמונו בדמשק, וטיפס ל"היי" גבוה מידי בעקבות ההישג הטקטי בקוסייר.
לגופו של עניין, במבט על, נראה כי מלחמת האזרחים בסוריה נמצאת מזה זמן רב במצב של תיקו: המורדים נהנים מנשק רב שהם לוקחים שלל ממחסני הצבא הסורי ומקבלים נשק נוסף בדרכים כאלה ואחרות מן המערב (החלטת מדינות אירופה לתת להם נשק באופן פורמאלי היא גם זריקה מוראלית). הם עדיין מחזיקים ב-80 אחוז מחלב, בחומס ובשכונות בדמשק, וגם במרבית רמת הגולן. אסד, מצד שני, כנראה לא יפול כל עוד הוא נהנה מסיוע מסיבי מצד חיזבאללה ואיראן, בתוספת רוח גבית עצומה מרוסיה.
בעיניים ישראליות, ההתפתחות המדאיגה של השבוע אינה התבוסה הטקטית של המורדים בקוסייר, אלא הריפיון שממשיכה ארה"ב לגלות במדיניות החוץ שלה: ממשל אובאמה הסכים לדחות העברת נשק למורדים עד לדיונים על "עתיד סוריה" בעקבות לחץ רוסי. כל התקפלות שלו מעודדת לחץ נוסף. כל גורם בעולם הערבי יכול להבין מאירועי השנים האחרונות כי רוסיה מחוייבת לבנות בריתה ונלחמת עבורן בכל הכוח, הרבה יותר מאשר עושה זאת ארה"ב (שמיהרה להתנער מהנשיא המצרי חוסני מובראק כשאר נזקק לה, לשם הדוגמא).
אירן עוד לא בוערת
אכזבה עמוקה בדרג המדיני בישראל קיימת גם לגבי ההתנהלות האמריקאית בסוגיה האיראנית. הרקע לתסכול הוא הבחירות שייערכו בעוד שבוע על הנשיאות של הרפובליקה האיסלאמית, למינוי יורש לאחמדיניג'אד המסיים שתי קדנציות מבלי שהוא יכול לשוב ולהתמודד על התפקיד.
בישראל הייתה ציפייה כי לקראת הבחירות תגביר ארה"ב בצורה דרמטית את הסנקציות הכלכליות על איראן כדי לערער את המשטר הנוכחי. כזכור, בעקבות הבחירות הקודמות, ב-2009, התחוללו הפגנות ענק ברחבי איראן, בטענה של הציבור כי משטר האייתולות הלא פופולארי זייף את התוצאות. לחץ כלכלי לא מתון יכול היה לזרז תהליכים כאלה גם בבחירות הקרובות. אלא שבעיניים ישראליות, אם יש לחץ כלכלי, הוא מתון מידי ומאוחר מידי.
ניצנים לתסיסה עממית באיראן לקראת הבחירות ניתן היה לראות השבוע רק בהפגנת 40 אלף רפורמסיטים, בהלוויה של אחד ממנהיגי הרפורמיסטים לשעבר. ההפגנה אינה מבשרת מאומה, בינתיים. קשה מאוד לדעת מה יתרחש באיראן אחרי הבחירות (אף אחד במערב לא חזה את ההפגנות של 2009, המערב עודד אותן מאוד רק אחרי שכבר פרצו), אבל ההערכה המקובלת של גורמי מודיעין היא כי אי אפשר לבנות על העם האיראני שיפתור עבורנו את בעיית הגרעין.
בישראל ובמערב לא מצפים להפיכה שלטונית, שכן מנהיגי המחאה של 2009 נמצאים במעצר בית או בבתי קפה בניו יורק (רובם גלו מאיראן במשך השנים שחלפו מאז). תוצאות הבחירות לא ישקפו בשום מקרה את רצון העם: לא משנה איזה פתקים ישימו המעטים שטורחים להצביע בקלפיות, האייתולות ישחקו עם התוצאות, ויהיו אלה שיבחרו את הנשיא הבא מבין שמונת המועמדים שאושרו למירוץ.
מבין השמונה – שבעה ימשיכו בוודאות את דרכו של אחמדיניג'אד ויילכו ראש בראש מול המערב בסוגיית הגרעין. שינוי מסוים יכול לקרות רק אם עלי חמינאי, המנהיג הבלתי מעורער, יחליט למנות כנשיא את חסן רוחאני, שנחשב המתון מבין המועמדים, למרות שהוא איש דת בכיר. יתירה מכך: רוחאני הוא היחיד שקורא בגלוי לשיחות ישירות עם "השטן הגדול"- ארה"ב. הוא היה האיש שהביא להשעייה האמיתית היחידה בתכנית הגרעין האיראנית בשנים 2003-2004 - בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק השכנה. אם רוחאני יהיה נשיא, ניתן יהיה אולי לדבר איתו על השעייה ממושכת של המירוץ לפצצה במתקנים שנמצאים תחת פיקוח של האו"ם (במקרה כזה, האיראנים ימשיכו את הפרויקט בדרכים סודיות, עקלקלות וארוכות יותר. אפילו חסן רוחאני אינו נחשב פציפיסט או איש מרצ).
בינתיים בלונדון
וגם זה קרה בימים האחרונים, בלונדון: סוכני חרש של הממלכה חשו בפעלתנות יתר של גורמים ישראליים.
בממלכה חשבו שהם מזהים פעילות ביון ישראלית מאומצת – מעקבים, חקירות, נבירה במסמכים. אנשי הביון הבריטי תהו האם מתרחשת דרמה ביטחונית מתחת לאף שלהם. לאחר התלבטויות פנו לגורמים בשגרירות בלונדון, כדי לבדוק האם קורה משהו שהם צריכים לדעת עליו. התברר להם, כי הדרמה אינה ביטחונית אלא ככל כהנראה כלכלית: לפי הטענה, גורמים פרטיים שכרו את שירותיהם של אנשי מערכת הביטחון לשעבר (במעורבות דמות ביטחונית מאוד בכירה לשעבר), כדי לבדוק מהלכים שנעשו בבריטניה, והיו קשורים למהלך כלכלי כושל במדינה אירופאית. הבריטים העירו בנימוס אופייני כי אם אנשי מערכת הביטחון רוצים לפעול בלב הבירה שלהם, מוטב שיעשו זאת בדרך "מסודרת" יותר. ככל הידוע, לא נרשמה תקרית דיפלומטית.
ממשרד החוץ נמסר כי הנושא אינו מוכר. ממשרד ראש הממשלה לא נמסרה תגובה.
הבשורות הטובות למערכת הביטחון לא עומדות להגיע מסוריה או מאיראן: השבוע נראה היה כי בשאר אסד משיג מומנטום מסוים בלחימה מול המורדים מולו, בזמן שהפגנת מחאה בהלוויית רפורמיסט באיראן, רחוקה מלבשר על שינוי משטר שיעכב את איום הגרעין - בבחירות שיערכו ברפובליקה האיסלאמית בדיוק בעוד שבוע.
עוד נגיע להתרחשויות בסוריה ובאיראן, אבל מפקדת האויב שהעסיקה את צמרת צה"ל יותר מכל השבוע, ממוקמת דווקא מול הכנסת - בבניין משרד האוצר בירושלים. צה"ל סימן את היעד ויצא לקרב הסברה, לאחר שבועות שבהן נשמרה הפסקת אש תקשורתית בין צמרת משרד האוצר ובין צמרת צה"ל (בהתאם להסכם ג'נטלמני שלא לזרוק בוץ אלה על אלה, כמקובל בדיוני תקציב בכל שנה).
המתקפה של צה"ל כללה השבוע הערכות מפחידות שהושמעו מפי קצינים בכירים על כך שמתווה התקציב שאושר רק לפני מספר שבועות בממשלה לא יאפשר לצה"ל לספק מענה ביטחוני סביר בשנים הבאות. קצינים בכירים, שאומרים כי התקציב מהווה לקיחת סיכונים גדולה מידי מצד הממשלה, מאמינים בכך בכל לב, אבל בניגוד למקובל לחשוב, הויכוח הגדול הוא לא בנוגע לשנים 2013 ו-2014, שלגביהם מגישה הממשלה את התקציב לאישור הכנסת, אלא דווקא לגבי השנים 2015 ו-2016, שאינן כלולות בתקציב על פי חוק (אך אישור מתווה רב שנתי לגביהן יוכל לאפשר למערכת הביטחון לבצע הזמנות רכש על בסיס פריסת תשלומים ארוכת טווח).
שבע השנים הטובות
לגבי 2013 ו-2014 בצה"ל ממילא השלימו עם קיצוץ עמוק – מיליארד וחצי שקלים פחות מאשר ב-2012 ב-2013 ו-3 מיליארד פחות ב-2014. הויכוח הגדול הוא על שנת 2015: בצה"ל ציפו לחזור בשנה זו למתווה התקציב על פי דו"ח ועדת ברודט, שהוקמה אחרי מלחמת לבנון השנייה - 57 מיליארד שקל. בפועל, הממשלה קבעה בהחלטתה על מתווה תקציב רב שנתי כי מערכת הביטחון (לא כולל שב"כ ומוסד שתקציבם מאושר בנפרד) תסתפק ב-52 מילארד שקל ב-2015. ב-2016 ציפו ל-59 מיליארד, והממשלה קבעה: 55 מיליארד.
הקיצוץ בתקציב בשנים 2013 ו2014 הוא נסבל מבחינת צה"ל, בעיקר בזכות כך שהוא מגיע אחרי שבע שנים שמנות: בעקבות מלחמת לבנון השנייה, גדלו מאוד תקציבי צה"ל. הצבא התאמן כמו שצריך, הציוד הוחלף בכל יחידות המילואים, המלאים לימי מלחמה גדלו. הרמטכ"ל כינס ביום שני השבוע ישיבה שבה אישר את תכנית הצנע של ראש אגף התכנון, אלוף נמרוד שפר, בעקבות הקיצוץ החד בתקציב. מתקפת ההסברה של צה"ל עירבבה בין צעדים מיידיים שמשמעותם בעיקר סמלית (ביטול נסיעות לחו"ל, וקיצוץ של 25 אחוז בתקציבי חיל החינוך והרבנות הצבאית,למשל), ובין המהלכים המיידיים שיביאו לחיסכון העיקרי בכסף (ביטול גיוס של 80 גדודי מילואים על לסוף השנה, ועצירת אימונים כמעט מוחלטת).
מתקפת ההסברה של צה"ל הייתה בגדר הכנה לקראת דיון גורלי שייערך בקבינט הביטחוני בעוד כחמישה שבועות. על פי החלטת הממשלה על מתווה התקציב, צה"ל אמור להציג באותו דיון את מלוא המשמעויות של הקיצוץ הרב שנתי שעליו כבר הוחלט. בצה"ל יטענו בדיון כי במתווה התקציבי שנקבע, התכנית הרב שנתית המכונה "עוז" (שהוכנה לשנים 2014-2018) תקרוס, ואתה גם הרמה המינימאלית הנדרשת לביטחון הלאומי (עד כדי כך). לנוכח השקפים שמכינים טובי המוחות בצה"ל, שרי הקבינט יידרשו לאומץ לב מיוחד כדי לעמוד בפני מה שיגידו להם ראש אגף התכנון והרמטכ"ל על "אורך הנשימה" של צה"ל (או קוצר נשימה).
רוב הסיכויים הם ששר הביטחון, משה יעלון, וראש הממשלה בנימין נתניהו, שהכירו מקרוב כרמטכ"ל וכשר אוצר את השלכות עצירת האימונים האחרונה בשנים 2003-2005 (התוצאות ניכרו היטב במלחמת לבנון השנייה) יקצצו בסופו של דבר כמה מיליארדים מהקיצוץ הרב שנתי, שעליו כבר הוחלט בממשלה, לכאורה.
והנה עוד תיקון לטעות נפוצה שעולה מאופן הסיקור של העימות על תקציב הביטחון בתקשורת: שר הביטחון יעלו ושר האוצר, יאיר לפיד, אינם בנתק. הם משוחחים ביניהם, מידי פעם, בטלפון. גם השבוע דיברו. ה"ברוגז" הגדול ביניהם נרשם למשך כמה ימים רק בשיא הויכוח על המלצות ועדת פרי לגבי החוק לשוויון בנטל. בינתיים, שניהם התקררו קצת.
המניה דיפרסיה של אסד
בעת ההכנה של צה"ל לקראת הדיון הגורלי על תקציב 2015-6, עקבו השבוע במטכ"ל בעניין מיוחד אחר הנעשה בסוריה. לא צריך להיות אסטרטג כדי להבין כי מלחמת האזרחים בסוריה משפיעה באופן ישיר על המתח בגבולות הצפוניים. הקיץ הזה מתוח במיוחד בצפון לנוכח האיום הסורי המפורש מהשבועות האחרונים לתקוף את ישראל, במידה שצה"ל יבצע תקיפה נוספת על אדמת סוריה. המדיניות הישראלית לא השתנתה - למנוע בכל מחיר העברת נשק שנחשב אסטרטגי מסוריה לחיזבאללה- כך שהאיום הסורי עלול לעמוד למבחן של רצינות כבר בתקופה הקרובה.
מוקד העניין בשבועות האחרונים היה בקרבות על העיר קוסייר, צמוד לחלק הצפוני של גבול סוריה -לבנון. את הקרבות בקוסייר ניהלו עבור בשאר אסד לא פחות מ-1,000 לוחמי חיזבאללה שהגיעו עם היחידות האורגניות שלהם, כצבא של ממש. חיזבאללה שילם מחיר כבד - כ-150 הרוגים ו-300 פצועים. רק חצי מהלוחמים יחזרו שלמים הביתה. אבל הכרעה הושגה. המורדים ניגפו מן הכפר שחצי מאוכלוסייתו שיעית, והחצי השני - נוצרית.
הכרעה בקרב, לא במלחמה. באגף המודיעין של צה"ל נוטים להיעזר גם בפסיכולוגים ובפסיכיאטרים לצורך ניתוחים על המתרחש במזרח התיכון. השבוע, נטו גורמים במערכת הביטחון לייחס לבשאר אסד סוג של מאניה דיפרסיה: הוא היה ב"דאון" עמוק רק לפני כמה שבועות לאחר התקיפה האווירית שיוחסה לישראל וההתקרבות של המורדים לארמונו בדמשק, וטיפס ל"היי" גבוה מידי בעקבות ההישג הטקטי בקוסייר.
לגופו של עניין, במבט על, נראה כי מלחמת האזרחים בסוריה נמצאת מזה זמן רב במצב של תיקו: המורדים נהנים מנשק רב שהם לוקחים שלל ממחסני הצבא הסורי ומקבלים נשק נוסף בדרכים כאלה ואחרות מן המערב (החלטת מדינות אירופה לתת להם נשק באופן פורמאלי היא גם זריקה מוראלית). הם עדיין מחזיקים ב-80 אחוז מחלב, בחומס ובשכונות בדמשק, וגם במרבית רמת הגולן. אסד, מצד שני, כנראה לא יפול כל עוד הוא נהנה מסיוע מסיבי מצד חיזבאללה ואיראן, בתוספת רוח גבית עצומה מרוסיה.
בעיניים ישראליות, ההתפתחות המדאיגה של השבוע אינה התבוסה הטקטית של המורדים בקוסייר, אלא הריפיון שממשיכה ארה"ב לגלות במדיניות החוץ שלה: ממשל אובאמה הסכים לדחות העברת נשק למורדים עד לדיונים על "עתיד סוריה" בעקבות לחץ רוסי. כל התקפלות שלו מעודדת לחץ נוסף. כל גורם בעולם הערבי יכול להבין מאירועי השנים האחרונות כי רוסיה מחוייבת לבנות בריתה ונלחמת עבורן בכל הכוח, הרבה יותר מאשר עושה זאת ארה"ב (שמיהרה להתנער מהנשיא המצרי חוסני מובראק כשאר נזקק לה, לשם הדוגמא).
אירן עוד לא בוערת
אכזבה עמוקה בדרג המדיני בישראל קיימת גם לגבי ההתנהלות האמריקאית בסוגיה האיראנית. הרקע לתסכול הוא הבחירות שייערכו בעוד שבוע על הנשיאות של הרפובליקה האיסלאמית, למינוי יורש לאחמדיניג'אד המסיים שתי קדנציות מבלי שהוא יכול לשוב ולהתמודד על התפקיד.
בישראל הייתה ציפייה כי לקראת הבחירות תגביר ארה"ב בצורה דרמטית את הסנקציות הכלכליות על איראן כדי לערער את המשטר הנוכחי. כזכור, בעקבות הבחירות הקודמות, ב-2009, התחוללו הפגנות ענק ברחבי איראן, בטענה של הציבור כי משטר האייתולות הלא פופולארי זייף את התוצאות. לחץ כלכלי לא מתון יכול היה לזרז תהליכים כאלה גם בבחירות הקרובות. אלא שבעיניים ישראליות, אם יש לחץ כלכלי, הוא מתון מידי ומאוחר מידי.
ניצנים לתסיסה עממית באיראן לקראת הבחירות ניתן היה לראות השבוע רק בהפגנת 40 אלף רפורמסיטים, בהלוויה של אחד ממנהיגי הרפורמיסטים לשעבר. ההפגנה אינה מבשרת מאומה, בינתיים. קשה מאוד לדעת מה יתרחש באיראן אחרי הבחירות (אף אחד במערב לא חזה את ההפגנות של 2009, המערב עודד אותן מאוד רק אחרי שכבר פרצו), אבל ההערכה המקובלת של גורמי מודיעין היא כי אי אפשר לבנות על העם האיראני שיפתור עבורנו את בעיית הגרעין.
בישראל ובמערב לא מצפים להפיכה שלטונית, שכן מנהיגי המחאה של 2009 נמצאים במעצר בית או בבתי קפה בניו יורק (רובם גלו מאיראן במשך השנים שחלפו מאז). תוצאות הבחירות לא ישקפו בשום מקרה את רצון העם: לא משנה איזה פתקים ישימו המעטים שטורחים להצביע בקלפיות, האייתולות ישחקו עם התוצאות, ויהיו אלה שיבחרו את הנשיא הבא מבין שמונת המועמדים שאושרו למירוץ.
מבין השמונה – שבעה ימשיכו בוודאות את דרכו של אחמדיניג'אד ויילכו ראש בראש מול המערב בסוגיית הגרעין. שינוי מסוים יכול לקרות רק אם עלי חמינאי, המנהיג הבלתי מעורער, יחליט למנות כנשיא את חסן רוחאני, שנחשב המתון מבין המועמדים, למרות שהוא איש דת בכיר. יתירה מכך: רוחאני הוא היחיד שקורא בגלוי לשיחות ישירות עם "השטן הגדול"- ארה"ב. הוא היה האיש שהביא להשעייה האמיתית היחידה בתכנית הגרעין האיראנית בשנים 2003-2004 - בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק השכנה. אם רוחאני יהיה נשיא, ניתן יהיה אולי לדבר איתו על השעייה ממושכת של המירוץ לפצצה במתקנים שנמצאים תחת פיקוח של האו"ם (במקרה כזה, האיראנים ימשיכו את הפרויקט בדרכים סודיות, עקלקלות וארוכות יותר. אפילו חסן רוחאני אינו נחשב פציפיסט או איש מרצ).
בינתיים בלונדון
וגם זה קרה בימים האחרונים, בלונדון: סוכני חרש של הממלכה חשו בפעלתנות יתר של גורמים ישראליים.
בממלכה חשבו שהם מזהים פעילות ביון ישראלית מאומצת – מעקבים, חקירות, נבירה במסמכים. אנשי הביון הבריטי תהו האם מתרחשת דרמה ביטחונית מתחת לאף שלהם. לאחר התלבטויות פנו לגורמים בשגרירות בלונדון, כדי לבדוק האם קורה משהו שהם צריכים לדעת עליו. התברר להם, כי הדרמה אינה ביטחונית אלא ככל כהנראה כלכלית: לפי הטענה, גורמים פרטיים שכרו את שירותיהם של אנשי מערכת הביטחון לשעבר (במעורבות דמות ביטחונית מאוד בכירה לשעבר), כדי לבדוק מהלכים שנעשו בבריטניה, והיו קשורים למהלך כלכלי כושל במדינה אירופאית. הבריטים העירו בנימוס אופייני כי אם אנשי מערכת הביטחון רוצים לפעול בלב הבירה שלהם, מוטב שיעשו זאת בדרך "מסודרת" יותר. ככל הידוע, לא נרשמה תקרית דיפלומטית.
ממשרד החוץ נמסר כי הנושא אינו מוכר. ממשרד ראש הממשלה לא נמסרה תגובה.
