קפיטליזם נוסח רומניה
עשרות שנים פעלה מדינת ישראל בערוצים חשאיים ו"קנתה" מרומניה את היהודים שחיו בה. יעקב (יאשה) קדמי, לשעבר ראש "נתיב", מספר על מזוודות המזומנים שעשו את דרכן מירושלים לבוקרשט ועל האנשים האמיצים שעמדו מאחורי המפעל החשוב
הגנה לישראל
| 19/05/2011
רומניה הייתה באותן שנים מדינה קומוניסטית, אולם העסק הזה עבד על פי העקרונות הקפיטליסטים הכי בסיסיים – רומניה סיפקה את ה"סחורה" וישראל קנתה. החל מתום מלחמת העולם השנייה ועד להתמוטטות הגוש הקומוניסטי - מדינת ישראל, בסיוע ולעיתים במימון ארגון הג'וינט העולמי, העבירה לשלטונות הרומניים תשלום (שנקבע על בסיס תעריף מסוים), עבור כל אחד ואחד מאזרחי רומניה היהודים. בתמורה, אלה הורשו לעזוב את המדינה ולעלות לישראל.
על מפעל זה, שנמשך לאורך עשרות שנים, היו אמונים אנשי "נתיב" – גוף המודיעין שהיה אחראי על שמירת הקשר ומתן סיוע והגנה ליהודי ברית המועצות ומזרח אירופה. בראש המפעל עמד שייקה דן, מצנחני היישוב ופעיל מרכזי בתנועת הבריחה, שהיה ממייסדי "נתיב" ושימש במשך שנים רבות כנציגה הבכיר במזרח אירופה.
"הגענו להסכם איתם שכל שנה תהיה מכסה של יהודים. אנחנו היינו המקור העיקרי למטבע זר לשירותי המודיעין הרומנים - לפעמים היינו נותנים צ'ק, לפעמים מזומן, הכל מבנקים שוויצרים", מספר כיום לישראל דיפנס יעקב (יאשה) קדמי, מי ששימש ראש "נתיב" בין השנים 1992-1999, מיד לאחר התמוטטות ברית המועצות. "שייקה דן פיתח לאורך השנים קשרים מאוד טובים עם גורמים בכירים בממשלים ובשירותי המודיעין בארצות מזרח אירופה והצליח ליצר קשר גם עם הרומנים. במזרח אירופה אי אפשר היה לעשות כלום בלי ששירותי הביטחון יושבים עליך. ההיגיון אמר שבמקום שנחכה, בואו ניצור איתם קשרים ואם הם ירצו שזה יקרה - זה יקרה.
"שייקה היה לוקח לפעמים מזוודה עם שני מיליון דולר ונוסע לבוקרשט, כל שגרירות ישראל בבוקרשט הייתה שלוחה של 'נתיב'. בתחילת כל שנה היינו נוסעים לבוקרשט ויושבים איתם ומסכמים על המכסות ועל המחירים - כמה עולה ילד, כמה עולה מבוגר, מה התוספת בהתאם למקצוע ולמעמד וכו'. זה נע בין כמה עשרות דולרים לבין כמה אלפי דולרים, כשהתשלום על רופא היה יכול להגיע אפילו ל-10,000 דולר.
"במהלך השנה היינו עושים כל מיני התאמות ובסוף השנה ישיבת סיכום - משווים, עושים בלאנס לתקציב, ועושים השלמות. הניהול של הכספים היה מושלם, בהתאם לתעריף".
"הג'יימס בונדים למיניהם"
שייקה דן נולד בשנת 1909 בעירה ליפקני שבבסרביה וב-1935 עלה לישראל והתיישב בקיבוץ ניר-עם. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא התנדב לשרת בצבא הבריטי והוצנח יחד עם חברו יצחק (מנו) בן אפרים ברומניה, על מנת לסייע בחילוץ טייסים בריטים שמטוסם הופל במדינה. לפני שיצא לצניחות הוא לקח עמו בכיס אדמה מהקיבוץ. כבר במהלך המלחמה עסקו שייקה דן ויצחק בן אפרים בהצלת יהודים וקידום העלייה לארץ, גם בסיום המלחמה הם המשיכו לפעול ברומניה עוד מספר שנים.
עם הקמת המדינה נשלח שייקה דן ליוגוסלביה על מנת לפעול משם להעלאת היהודים לארץ. לאחר שנתפס במהלך פעילותו, הוא הצליח לפתח קשרי ידידות הדוקים עם ראש המשטרה החשאית ביוגוסלביה ובהמשך זו סייעה לישראל בנושאים שונים, וביניהם גם בהברחות של נשק לארץ וכנקודת מעבר לעולים מרומניה. יוגוסלביה הייתה חלק מהגוש המזרחי אך נותקה מה"קומינפורם", והייתה מבודדת למדי כשהיא נמצאת בתווך בין איום הסובייטים לאמברגו שהטיל המערב. מכיוון שהייתה עשירה במחצבי טבע אך נעדרה תשתית מתאימה היא נזקקה לסיוע ישראלי כדי לפתח את תעשייתה.
ביוגוסלביה נעזר שייקה דן גם באפרים אילין, ממקימי תעשיית הרכב בישראל שהיה תעשיין אירופאי באותן שנים והקים מפעלים באיטליה וביוגוסלביה. גם בפולין, בצ'כיה ובבולגריה, הוא יצר קשרים דומים ופעל להוצאת היהודים ולתיווך עסקאות של קניית נשק ומטוסים. דן העיד על עצמו פעם "כי סופרי המותחנים והג'יימס בונדים למיניהם, לא היו נשארים אדישים מול כמה מהעניינים בהם היה מעורב".
השלוחה הראשונה של "נתיב" הוקמה בווינה על ידי מייק הררי, איש המוסד הוותיק ומי שהיה גם ראש אגף המבצעים "קיסריה" במוסד. הוא הקים שלוחות במוסקבה ובווינה. גם אוסטריה הייתה מחולקת באותן שנים לארבעה אזורים שעליהם שלטו ברית המועצות, ארצות הברית, צרפת ואנגליה והייתה מקור לפעילות גלויה וחשאית של כל המעצמות. ישראל ידעה לנצל זאת ושייקה דן קבע את מטהו הקדמי בווינה.
לדברי יאשה קדמי, מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, ארגון "נתיב" היה בקשר עם ארגוני הביטחון השונים ופעל בהתאם לכל מיני הסכמים. "העלייה התנהלה כאילו בחשאי, כשבן גוריון פלט פעם שיש עליה מרומניה, הרומנים סגרו את הברז. זה היה נושא מאוד רגיש. היו להם חישובים מול הרוסים". בתקופה זו השלטונות הרומניים אף ערכו אספות אנטי - ציוניות במקומות עבודה ששם עודדו את האנשים למחות נגד העלייה היהודית ולהשפיע על אלה שביקשו לעלות לישראל למשוך חזרה את בקשותיהם. אלה שחזרו בהם התבקשו לחתום על מכתבים שלאחר מכן התפרסמו בעיתונות הרומנית ושם הם מספרים "איך הולכו שולל וכך שבישראל מצפה להם מצב גרוע".
רק סחורות, לא כסף
לאורך שנות ה-50 השלטונות הרומנים נמנעו ממתן אישורי יציאה ליהודים בעלי השכלה גבוהה או כאלו בעלי כישורים מבוקשים. באותן שנים לא היה יותר מדי סדר או רציפות בזרם העלייה והיא נעצרה והתחדשה לעיתים קרובות, מסיבות שונות. קטע מתוך מסמך סודי שהועבר ממנהל מזרח אירופה במשרד החוץ אל לשכת השרה גולדה מאיר בתאריך 25.12.1958, על מנת שזו תוכל להביא את הדיווח לממשלה, מעיד על ההתנהלות באותן שנים: "ב-17.12 קיבל ציר ישראל בבוקרשט הודעה כי מעתה לא יבואו עוד המועמדים לעליה לצירות לקבל את אשרותיהם, אלא משרד החוץ הרומני ישלח דרכוניהם במרוכז ויבקש את הצירות להחתים בדרכונים את האשרות. כן תקבל ממשלת רומניה על עצמה לסדר את הבדיקות הרפואיות וכן תשיג היא את אשרות המעבר ותארגן הסעה".
ההסבר הרשמי לפי הכתוב במסמך היה כי הסדרים החדשים באים כדי להקל על העולים ולמנוע מהם התרוצצות בין הצירויות, וכן למנוע את הסכנה שבגלל ההכרה להשיג אשרות שונות וכו' יפוג בינתיים תוקף הדרכון. ציר ישראל מחה מיד נגד ה'סדר' החדש וטען שאין למנוע מארץ הקולטת עליה את האפשרות לראות את המועמדים לעליה, לבדוק אותם ולכוונם ולהדריכם. אולם מנהלת המחלקה הקונסולרית במשרד החוץ הרומני, שממנה באה ההודעה הראשונה, טענה שההחלטה באה אליה מגבוה ואין כלל בסמכותה להתווכח עליה.
בהמשך המסמך נכתב כי שלטונות רומניה החלו לסמן בכל דרכוני העולים תחנת יציאה אחת בלבד - תחנת הרכבת שממנה יוצאים להונגריה, כך שתיפסק האפשרות להסיע את העולים דרך יוגוסלביה או כל אפשרות להטיס עולים. הצעת ישראל כי יאורגן שירות הסעה ישירה בספינות מקונסטנצה (עיר נמל רומנית לחופי הים השחור) נענתה בשלילה. כשניקיטה חרושצ'וב ביקר ברומניה בסוף שנות ה-50, סיפר לו גאורגה גאורגיו-דז' מי שהיה מנהיג המפלגה הקומוניסטית ושליט רומניה עד שנת 1965, על ההצעה של ישראל - יהודים תמורת סחורות. חרושצ'וב אישר את ההצעה, אך התנה אותה בכך שיהיה זה "רק סחורות ולא כסף". כאמור, לא עבר זמן רב עד שרומניה קיבלה גם הרבה כסף תמורת שחרורם של היהודים שבשטחה.
רומניה הייתה נתונה לאמברגו מצד המערב והייתה זקוקה לציוד להפקת נפט עבור שדות הנפט של פלוישט, מקור הנפט היחיד במרכז אירופה, שנמצא כ-50 קילומטר צפונית לבוקרשט. הסיכום היה כי ישראל תסייע לרומניה להשיג את הציוד הנדרש, תעביר לה טכנולוגיות חדישות ותפתח את השוק הישראלי בפני סחורות רומניות שונות. ההיסטוריון והחוקר שלמה לייבוביץ' שהיה אף הוא ממקימי "נתיב" ושימש גם כמנהל המחלקה המזרח-אירופית של משרד החוץ הישראלי במשך שנים רבות, מספר כי רק במאי 1965 התחיל המשא ומתן הישיר. עד אז היו אלה מגעים עקיפים וחשאיים.
"אף פעם לא יצאו מרומניה יהודים ללא תשלום. רומניה שחררה יהודים רק כזה תאם את האינטרס שלה מבחינות שונות של מעמד, משאבים וכו', כשלא היה אינטרס אז לא משנה כמה כסף היו משלמים. היו עליות ומורדות, זה נע בין מספר של כ-40 אלף לשנה ל-54 אנשים בלבד שהורשו לצאת. ככה זה היה כל הזמן, אף פעם לא היה שווה. "שייקה היה צריך ליישר את ההדורים ברומניה כל חודש – חודש וחצי, היה דיון מחודש על התנאים. אף פעם לא היו הסכמים בכתב, בסוף היה איזה נייר שמי שקרא אותו לא הבין בכלל במה מדובר. הוא היה ריק מתוכן.
"כשבן גוריון דיבר בראשית שנות ה-50 אז הם עצרו את העלייה על ידי קומוניקט רשמי, אולם ב-1958 הייתה שוב תקלה, אך זו לא הייתה מלווה בהצהרות פומביות. אחת הסיבות הייתה שכל שגרירי ארצות ערב התייצבו יחדיו במשרדי הממשלה ואיימו שהם יעזבו את רומניה". לדברי לייבוביץ בעקבות כך היהודים קיבלו במשך תקופה מסוימת אשרה לכל מיני מדינות שונות באירופה. "הטיסו אותם בכל אירופה ומשם הם הגיעו לישראל".
בראשית שנות ה-60 רומניה אותתה כי היא פתוחה לנהל משא ומתן, לאחר מו"מ שמנהלים שייקה דן ואיש הכספים מוטקה ינאי עם השלטונות הרומניים, הגיעו רומניה וישראל להסכמה בנושא המחיר שישולם עבור היהודים במדינה. "הרומנים קבעו מחיר ואנחנו אמרנו שליהודים אין מחיר ונשלם הכל. הכסף הגיע מהג'ויינט, כמו המימון של דימונה. עד 1967 המוסד ונתיב מומנו מהכסף של הג'ויינט ולא מהכסף של המדינה" מספר יאשה קדמי.
**
המאמר המלא התפרסם בגיליון מספר 11 של המגזין ישראל דיפנס
רומניה הייתה באותן שנים מדינה קומוניסטית, אולם העסק הזה עבד על פי העקרונות הקפיטליסטים הכי בסיסיים – רומניה סיפקה את ה"סחורה" וישראל קנתה. החל מתום מלחמת העולם השנייה ועד להתמוטטות הגוש הקומוניסטי - מדינת ישראל, בסיוע ולעיתים במימון ארגון הג'וינט העולמי, העבירה לשלטונות הרומניים תשלום (שנקבע על בסיס תעריף מסוים), עבור כל אחד ואחד מאזרחי רומניה היהודים. בתמורה, אלה הורשו לעזוב את המדינה ולעלות לישראל.
על מפעל זה, שנמשך לאורך עשרות שנים, היו אמונים אנשי "נתיב" – גוף המודיעין שהיה אחראי על שמירת הקשר ומתן סיוע והגנה ליהודי ברית המועצות ומזרח אירופה. בראש המפעל עמד שייקה דן, מצנחני היישוב ופעיל מרכזי בתנועת הבריחה, שהיה ממייסדי "נתיב" ושימש במשך שנים רבות כנציגה הבכיר במזרח אירופה.
"הגענו להסכם איתם שכל שנה תהיה מכסה של יהודים. אנחנו היינו המקור העיקרי למטבע זר לשירותי המודיעין הרומנים - לפעמים היינו נותנים צ'ק, לפעמים מזומן, הכל מבנקים שוויצרים", מספר כיום לישראל דיפנס יעקב (יאשה) קדמי, מי ששימש ראש "נתיב" בין השנים 1992-1999, מיד לאחר התמוטטות ברית המועצות. "שייקה דן פיתח לאורך השנים קשרים מאוד טובים עם גורמים בכירים בממשלים ובשירותי המודיעין בארצות מזרח אירופה והצליח ליצר קשר גם עם הרומנים. במזרח אירופה אי אפשר היה לעשות כלום בלי ששירותי הביטחון יושבים עליך. ההיגיון אמר שבמקום שנחכה, בואו ניצור איתם קשרים ואם הם ירצו שזה יקרה - זה יקרה.
"שייקה היה לוקח לפעמים מזוודה עם שני מיליון דולר ונוסע לבוקרשט, כל שגרירות ישראל בבוקרשט הייתה שלוחה של 'נתיב'. בתחילת כל שנה היינו נוסעים לבוקרשט ויושבים איתם ומסכמים על המכסות ועל המחירים - כמה עולה ילד, כמה עולה מבוגר, מה התוספת בהתאם למקצוע ולמעמד וכו'. זה נע בין כמה עשרות דולרים לבין כמה אלפי דולרים, כשהתשלום על רופא היה יכול להגיע אפילו ל-10,000 דולר.
"במהלך השנה היינו עושים כל מיני התאמות ובסוף השנה ישיבת סיכום - משווים, עושים בלאנס לתקציב, ועושים השלמות. הניהול של הכספים היה מושלם, בהתאם לתעריף".
"הג'יימס בונדים למיניהם"
שייקה דן נולד בשנת 1909 בעירה ליפקני שבבסרביה וב-1935 עלה לישראל והתיישב בקיבוץ ניר-עם. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא התנדב לשרת בצבא הבריטי והוצנח יחד עם חברו יצחק (מנו) בן אפרים ברומניה, על מנת לסייע בחילוץ טייסים בריטים שמטוסם הופל במדינה. לפני שיצא לצניחות הוא לקח עמו בכיס אדמה מהקיבוץ. כבר במהלך המלחמה עסקו שייקה דן ויצחק בן אפרים בהצלת יהודים וקידום העלייה לארץ, גם בסיום המלחמה הם המשיכו לפעול ברומניה עוד מספר שנים.
עם הקמת המדינה נשלח שייקה דן ליוגוסלביה על מנת לפעול משם להעלאת היהודים לארץ. לאחר שנתפס במהלך פעילותו, הוא הצליח לפתח קשרי ידידות הדוקים עם ראש המשטרה החשאית ביוגוסלביה ובהמשך זו סייעה לישראל בנושאים שונים, וביניהם גם בהברחות של נשק לארץ וכנקודת מעבר לעולים מרומניה. יוגוסלביה הייתה חלק מהגוש המזרחי אך נותקה מה"קומינפורם", והייתה מבודדת למדי כשהיא נמצאת בתווך בין איום הסובייטים לאמברגו שהטיל המערב. מכיוון שהייתה עשירה במחצבי טבע אך נעדרה תשתית מתאימה היא נזקקה לסיוע ישראלי כדי לפתח את תעשייתה.
ביוגוסלביה נעזר שייקה דן גם באפרים אילין, ממקימי תעשיית הרכב בישראל שהיה תעשיין אירופאי באותן שנים והקים מפעלים באיטליה וביוגוסלביה. גם בפולין, בצ'כיה ובבולגריה, הוא יצר קשרים דומים ופעל להוצאת היהודים ולתיווך עסקאות של קניית נשק ומטוסים. דן העיד על עצמו פעם "כי סופרי המותחנים והג'יימס בונדים למיניהם, לא היו נשארים אדישים מול כמה מהעניינים בהם היה מעורב".
השלוחה הראשונה של "נתיב" הוקמה בווינה על ידי מייק הררי, איש המוסד הוותיק ומי שהיה גם ראש אגף המבצעים "קיסריה" במוסד. הוא הקים שלוחות במוסקבה ובווינה. גם אוסטריה הייתה מחולקת באותן שנים לארבעה אזורים שעליהם שלטו ברית המועצות, ארצות הברית, צרפת ואנגליה והייתה מקור לפעילות גלויה וחשאית של כל המעצמות. ישראל ידעה לנצל זאת ושייקה דן קבע את מטהו הקדמי בווינה.
לדברי יאשה קדמי, מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, ארגון "נתיב" היה בקשר עם ארגוני הביטחון השונים ופעל בהתאם לכל מיני הסכמים. "העלייה התנהלה כאילו בחשאי, כשבן גוריון פלט פעם שיש עליה מרומניה, הרומנים סגרו את הברז. זה היה נושא מאוד רגיש. היו להם חישובים מול הרוסים". בתקופה זו השלטונות הרומניים אף ערכו אספות אנטי - ציוניות במקומות עבודה ששם עודדו את האנשים למחות נגד העלייה היהודית ולהשפיע על אלה שביקשו לעלות לישראל למשוך חזרה את בקשותיהם. אלה שחזרו בהם התבקשו לחתום על מכתבים שלאחר מכן התפרסמו בעיתונות הרומנית ושם הם מספרים "איך הולכו שולל וכך שבישראל מצפה להם מצב גרוע".
רק סחורות, לא כסף
לאורך שנות ה-50 השלטונות הרומנים נמנעו ממתן אישורי יציאה ליהודים בעלי השכלה גבוהה או כאלו בעלי כישורים מבוקשים. באותן שנים לא היה יותר מדי סדר או רציפות בזרם העלייה והיא נעצרה והתחדשה לעיתים קרובות, מסיבות שונות. קטע מתוך מסמך סודי שהועבר ממנהל מזרח אירופה במשרד החוץ אל לשכת השרה גולדה מאיר בתאריך 25.12.1958, על מנת שזו תוכל להביא את הדיווח לממשלה, מעיד על ההתנהלות באותן שנים: "ב-17.12 קיבל ציר ישראל בבוקרשט הודעה כי מעתה לא יבואו עוד המועמדים לעליה לצירות לקבל את אשרותיהם, אלא משרד החוץ הרומני ישלח דרכוניהם במרוכז ויבקש את הצירות להחתים בדרכונים את האשרות. כן תקבל ממשלת רומניה על עצמה לסדר את הבדיקות הרפואיות וכן תשיג היא את אשרות המעבר ותארגן הסעה".
ההסבר הרשמי לפי הכתוב במסמך היה כי הסדרים החדשים באים כדי להקל על העולים ולמנוע מהם התרוצצות בין הצירויות, וכן למנוע את הסכנה שבגלל ההכרה להשיג אשרות שונות וכו' יפוג בינתיים תוקף הדרכון. ציר ישראל מחה מיד נגד ה'סדר' החדש וטען שאין למנוע מארץ הקולטת עליה את האפשרות לראות את המועמדים לעליה, לבדוק אותם ולכוונם ולהדריכם. אולם מנהלת המחלקה הקונסולרית במשרד החוץ הרומני, שממנה באה ההודעה הראשונה, טענה שההחלטה באה אליה מגבוה ואין כלל בסמכותה להתווכח עליה.
בהמשך המסמך נכתב כי שלטונות רומניה החלו לסמן בכל דרכוני העולים תחנת יציאה אחת בלבד - תחנת הרכבת שממנה יוצאים להונגריה, כך שתיפסק האפשרות להסיע את העולים דרך יוגוסלביה או כל אפשרות להטיס עולים. הצעת ישראל כי יאורגן שירות הסעה ישירה בספינות מקונסטנצה (עיר נמל רומנית לחופי הים השחור) נענתה בשלילה. כשניקיטה חרושצ'וב ביקר ברומניה בסוף שנות ה-50, סיפר לו גאורגה גאורגיו-דז' מי שהיה מנהיג המפלגה הקומוניסטית ושליט רומניה עד שנת 1965, על ההצעה של ישראל - יהודים תמורת סחורות. חרושצ'וב אישר את ההצעה, אך התנה אותה בכך שיהיה זה "רק סחורות ולא כסף". כאמור, לא עבר זמן רב עד שרומניה קיבלה גם הרבה כסף תמורת שחרורם של היהודים שבשטחה.
רומניה הייתה נתונה לאמברגו מצד המערב והייתה זקוקה לציוד להפקת נפט עבור שדות הנפט של פלוישט, מקור הנפט היחיד במרכז אירופה, שנמצא כ-50 קילומטר צפונית לבוקרשט. הסיכום היה כי ישראל תסייע לרומניה להשיג את הציוד הנדרש, תעביר לה טכנולוגיות חדישות ותפתח את השוק הישראלי בפני סחורות רומניות שונות. ההיסטוריון והחוקר שלמה לייבוביץ' שהיה אף הוא ממקימי "נתיב" ושימש גם כמנהל המחלקה המזרח-אירופית של משרד החוץ הישראלי במשך שנים רבות, מספר כי רק במאי 1965 התחיל המשא ומתן הישיר. עד אז היו אלה מגעים עקיפים וחשאיים.
"אף פעם לא יצאו מרומניה יהודים ללא תשלום. רומניה שחררה יהודים רק כזה תאם את האינטרס שלה מבחינות שונות של מעמד, משאבים וכו', כשלא היה אינטרס אז לא משנה כמה כסף היו משלמים. היו עליות ומורדות, זה נע בין מספר של כ-40 אלף לשנה ל-54 אנשים בלבד שהורשו לצאת. ככה זה היה כל הזמן, אף פעם לא היה שווה. "שייקה היה צריך ליישר את ההדורים ברומניה כל חודש – חודש וחצי, היה דיון מחודש על התנאים. אף פעם לא היו הסכמים בכתב, בסוף היה איזה נייר שמי שקרא אותו לא הבין בכלל במה מדובר. הוא היה ריק מתוכן.
"כשבן גוריון דיבר בראשית שנות ה-50 אז הם עצרו את העלייה על ידי קומוניקט רשמי, אולם ב-1958 הייתה שוב תקלה, אך זו לא הייתה מלווה בהצהרות פומביות. אחת הסיבות הייתה שכל שגרירי ארצות ערב התייצבו יחדיו במשרדי הממשלה ואיימו שהם יעזבו את רומניה". לדברי לייבוביץ בעקבות כך היהודים קיבלו במשך תקופה מסוימת אשרה לכל מיני מדינות שונות באירופה. "הטיסו אותם בכל אירופה ומשם הם הגיעו לישראל".
בראשית שנות ה-60 רומניה אותתה כי היא פתוחה לנהל משא ומתן, לאחר מו"מ שמנהלים שייקה דן ואיש הכספים מוטקה ינאי עם השלטונות הרומניים, הגיעו רומניה וישראל להסכמה בנושא המחיר שישולם עבור היהודים במדינה. "הרומנים קבעו מחיר ואנחנו אמרנו שליהודים אין מחיר ונשלם הכל. הכסף הגיע מהג'ויינט, כמו המימון של דימונה. עד 1967 המוסד ונתיב מומנו מהכסף של הג'ויינט ולא מהכסף של המדינה" מספר יאשה קדמי.
**
המאמר המלא התפרסם בגיליון מספר 11 של המגזין ישראל דיפנס
