"כיפת ברזל": אופיום להמונים
המערכת היא הישג טכנולוגי מדהים, אבל היא מאפשרת לישראל לא לטפל בבעיה עצמה, קרי הרקטות, אלא להמשיך לא להחליט"כיפת ברזל": אופיום להמונים
יורם פלד
| 19/05/2011
מערכת "כיפת ברזל" היא הישג טכנולוגי מרשים. הארטילריה המדויקת המעופפת והיקרה גם היא הישג טכנולוגי מרשים, רובו אמריקאי. מדינת ישראל "הממגנת עצמה לדעת" משולה בעיני לחולה שהותקף בחידקים אלימים, שנזקק לניתוח דחוף. אבל הניתוח נדחה כי המטופל מקבל אופיום להרגעה ולכן איננו מתלונן.
אין ספק שהרגשתו של החולה טובה, הוא "מחזיק מעמד" ומתנהג למופת. מדינה שאינה מסירה את האיום על חצי מאזרחיה במשך 10 שנים היא מדינה חולה. היות ולא מצאו "תרופה" הולמת, עלה הרעיון המדהים שיש בו אפקט של אופיום – מערכת "כיפת ברזל".
יש ויכוח האם מדינת ישראל היא מדינה. בהיבט של ההגדרה מהי מדינה: הגדרות לאומיות, הגדרות טריטוריאליות, והגדרת אזרחות, ספק הוא האם היינו מקבלים את התואר מדינה . נניח לרגע שלמרות הכל ישראל היא מדינה ככל המדינות הריבוניות, וככזאת היא נתונה להתקפות מסוגים שונים: רקטות, טילים, טרור, צבאות סדירים, ולאחרונה גם איום גרעיני באופק. התנהגותה של ישראל על פי כל קנה מידה - איננה שפויה, מאחר ומדינה, כל מדינה בעולם לא היתה מגיבה כך על ירי בכל שיטחה.
שמעתי את הצהרות ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, שר הביטחון ברק ושרת החוץ לשעבר ציפי לבני ב"הסכם ההבנות" אחרי "עופרת יצוקה" עם החמאס בתמיכה וערבות ארה"ב ומצרים. ההצהרות נשמעות כמו מערכון של "ארץ נהדרת". אף אחד מסעיפי ההסכמים - לא התקיים. לכולנו ידוע איך "הופסק הקרב" בשלב שבו נהרגו 1,300 בני אדם ולאחר ששילמנו את מחיר הפעולה (דו"ח גולדסטון, הרוגים שלנו, שליט שנשאר) והעלינו חרס.
האם גם הפעם נקנה מכונית משומשת מאותם סוחרים?! מדינה איננה עושה "מבצע", "פעולת תגמול", "הסלמה" ,"עצימות נמוכה" או מלחמת התשה". מדינה יוצאת למלחמה או לא, בהתאם למטרות המדיניות שלה ורק לאחר שהיא יודעת בדיוק מה ההישג הנידרש, הישג שלא ניתן לטשטשו במילים.
ובינתיים במקום מטרות מדיניות הכל מילים, ג'רגון חדש של אמצעי התקשורת והפוליטיקאים - "תמונת נצחון", "חלון הלגיטימיות", "מרחב ההחלטה", "הסכם הבנות", ועוד מכבסת מילים ריקות בפיהם של הפרשנים. מבין כל מלחמות ישראל, הפעם היחידה שבה חשב העולם שישראל היא מדינה ריבונית, ושהיא מוכנה לשלם את המחיר עבור ריבונות זאת היתה במלחמת ששת הימים. אמריקה הבינה שיש לה בן ברית במזרח התיכון ולכן הזרימה נשק וסיוע שלא חלמנו לקבל קודם לכן. מדינות רבות נוספות הגיבו גם הן באופן חיובי ביותר.
במשך שנים, לתדהמת העולם, המשכנו לא להחליט היכן גבולותינו ובכך קבענו את ההמשך. העולם אינו מבין מה אנחנו רוצים, ואנו מופתעים מכך שאנחנו מגונים בעולם למרות שאנחנו "צודקים". ניתנה לנו הזדמנות חוזרת לתקן את הדבר במלחמת יום הכיפורים ב 1973, שוב ניצחנו שוב נמנענו מלקבל החלטות. שוב חזר הריטואל הקבוע המיוחד לעם היהודי בישראל: הימנעות מקבלת החלטות וקבלת האחריות על החלטות אלו. הצד השני שאינו חושש מלשלם מחיר מבין זאת, ועושה בכך שימוש צבאי, פוליטי והסברתי.
לכן, שקט לא יהיה כאן עד שנקבל את אותן החלטות עקרוניות שאותן אנו נמנעים מלקבל מאז הקמת המדינה ב-1948.
"כיפת ברזל" מאפשרת לנו להמשיך לא להחליט, והחולה גוסס שמח כמעט ללא כאבים.
מערכת "כיפת ברזל" היא הישג טכנולוגי מרשים. הארטילריה המדויקת המעופפת והיקרה גם היא הישג טכנולוגי מרשים, רובו אמריקאי. מדינת ישראל "הממגנת עצמה לדעת" משולה בעיני לחולה שהותקף בחידקים אלימים, שנזקק לניתוח דחוף. אבל הניתוח נדחה כי המטופל מקבל אופיום להרגעה ולכן איננו מתלונן.
אין ספק שהרגשתו של החולה טובה, הוא "מחזיק מעמד" ומתנהג למופת. מדינה שאינה מסירה את האיום על חצי מאזרחיה במשך 10 שנים היא מדינה חולה. היות ולא מצאו "תרופה" הולמת, עלה הרעיון המדהים שיש בו אפקט של אופיום – מערכת "כיפת ברזל".
יש ויכוח האם מדינת ישראל היא מדינה. בהיבט של ההגדרה מהי מדינה: הגדרות לאומיות, הגדרות טריטוריאליות, והגדרת אזרחות, ספק הוא האם היינו מקבלים את התואר מדינה . נניח לרגע שלמרות הכל ישראל היא מדינה ככל המדינות הריבוניות, וככזאת היא נתונה להתקפות מסוגים שונים: רקטות, טילים, טרור, צבאות סדירים, ולאחרונה גם איום גרעיני באופק. התנהגותה של ישראל על פי כל קנה מידה - איננה שפויה, מאחר ומדינה, כל מדינה בעולם לא היתה מגיבה כך על ירי בכל שיטחה.
שמעתי את הצהרות ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, שר הביטחון ברק ושרת החוץ לשעבר ציפי לבני ב"הסכם ההבנות" אחרי "עופרת יצוקה" עם החמאס בתמיכה וערבות ארה"ב ומצרים. ההצהרות נשמעות כמו מערכון של "ארץ נהדרת". אף אחד מסעיפי ההסכמים - לא התקיים. לכולנו ידוע איך "הופסק הקרב" בשלב שבו נהרגו 1,300 בני אדם ולאחר ששילמנו את מחיר הפעולה (דו"ח גולדסטון, הרוגים שלנו, שליט שנשאר) והעלינו חרס.
האם גם הפעם נקנה מכונית משומשת מאותם סוחרים?! מדינה איננה עושה "מבצע", "פעולת תגמול", "הסלמה" ,"עצימות נמוכה" או מלחמת התשה". מדינה יוצאת למלחמה או לא, בהתאם למטרות המדיניות שלה ורק לאחר שהיא יודעת בדיוק מה ההישג הנידרש, הישג שלא ניתן לטשטשו במילים.
ובינתיים במקום מטרות מדיניות הכל מילים, ג'רגון חדש של אמצעי התקשורת והפוליטיקאים - "תמונת נצחון", "חלון הלגיטימיות", "מרחב ההחלטה", "הסכם הבנות", ועוד מכבסת מילים ריקות בפיהם של הפרשנים. מבין כל מלחמות ישראל, הפעם היחידה שבה חשב העולם שישראל היא מדינה ריבונית, ושהיא מוכנה לשלם את המחיר עבור ריבונות זאת היתה במלחמת ששת הימים. אמריקה הבינה שיש לה בן ברית במזרח התיכון ולכן הזרימה נשק וסיוע שלא חלמנו לקבל קודם לכן. מדינות רבות נוספות הגיבו גם הן באופן חיובי ביותר.
במשך שנים, לתדהמת העולם, המשכנו לא להחליט היכן גבולותינו ובכך קבענו את ההמשך. העולם אינו מבין מה אנחנו רוצים, ואנו מופתעים מכך שאנחנו מגונים בעולם למרות שאנחנו "צודקים". ניתנה לנו הזדמנות חוזרת לתקן את הדבר במלחמת יום הכיפורים ב 1973, שוב ניצחנו שוב נמנענו מלקבל החלטות. שוב חזר הריטואל הקבוע המיוחד לעם היהודי בישראל: הימנעות מקבלת החלטות וקבלת האחריות על החלטות אלו. הצד השני שאינו חושש מלשלם מחיר מבין זאת, ועושה בכך שימוש צבאי, פוליטי והסברתי.
לכן, שקט לא יהיה כאן עד שנקבל את אותן החלטות עקרוניות שאותן אנו נמנעים מלקבל מאז הקמת המדינה ב-1948.
"כיפת ברזל" מאפשרת לנו להמשיך לא להחליט, והחולה גוסס שמח כמעט ללא כאבים.
