גם בזרוע האוויר יש לצמצם
על מערכת הביטחון וחיל האוויר "להתנדב" לדחות רכש מטוסי אימון חדשים, במקביל לוויתור זרוע היבשה על ייצור טנקים ונגמ"שיםגם בזרוע האוויר יש לצמצם
שמואל גורדון
| 19/05/2011
כמה וכמה תגובות על מאמרי הקודם, שהצביע על צמצומים אפשריים בתקציב הביטחון, תהו מדוע אינו מצביע גם על מקורות לצמצום בזרוע האוויר ואף הצביעו עליהם ונימקו אותם. לאחר בחינה מחדש נמצאה לפחות אחת מהן ראויה לעיון רציני.
הגישה הלא מתוחכמת של מערכת הביטחון בהצגת חלופות לצמצום תקציבי, קבעה מסגרת חשיבה מצומצמת לקובעי ההחלטות; בפועל ישנן אפשרויות נוספות רבות ונבונות שלא ניתנה אליהן הדעת. החלופות שהציגה המערכת, טנקים, מטוסי קרב, או טילים נגד טילים הן כאלו שיציתו סערה ומאבק פנימי בצה"ל, שעלולים לגרום להרעלה רבתי ביחסים הבין-זרועיים. הרעלה שתגרום למערכת – ואולי זו כוונתה – לחזור אל הדרג המדיני, לשנות את ההחלטה כך שצמצום ממשי של ההקצאה לביטחון יהפוך לצמצום דמי.
הדרג המדיני היה חייב להחזיר את הכדור למערכת הביטחון ולהורות לה להביא חלופות שעברו דיונים פנימיים והן מוסכמות על ידי הזרועות ואגפי המטה הכללי. זהו תפקיד המערכת ועליה להשלימו. ימים אלו אינם כתיקונם, ישנה משוואה שאי-אפשר לסגור אותה: מצד אחד הסביבה שבה חיה המדינה משתנה בקצב מהפכני שאינו מחליש את רמת האיומים. להיפך, אומנם אין איום מיידי חדש אך מעלינו ענני איומים כאלו שעלולים לפרוץ בתוך מספר חודשים.
בצידה השני של המשוואה נמצאת הכלכלה הישראלית במצב דומה; אומנם אין סכנה מיידית למשבר כלכלי ובעקבותיו שבר חברתי, אך הכלכלה העולמית שהיא סביבת המחיה שלנו מבשרת טלטלות קשות.הקברניטים חייבים למצוא איזון בין צרכים בטחוניים דוחקים לדרישות כלכליות דוחקות לא פחות. וחשוב מזה שומה עליהם ליצור ולשמור רזרבות של משאבים כדי למנוע סחף כלכלי במקרה של משבר כלכלי עולמי שאיננו יכולים להשפיע עליו; בצד שולי ביטחון רחבים כדי למנוע משבר ביטחוני. אין בררה למערכת הביטחון אלא להרתם למאמץ הלאומי, להתגבר על חילוקי דעות אישיים בין ראשי האוצר והביטחון, ולבדוק היטב היכן אפשר לצמצם.
שלוש עסקאות גדולות נמצאות על המדף בסל הרכש של מטוסים מאוישים לפי סדר חשיבותם: עסקת מטוסי תקיפה חמקנים מסוג F-35 השניה C-130 משופר, והשלישית מטוסי אימון. עסקת מטוסי האימון שנחתמת עם איטליה היא עסקה חשובה בימים כתיקונם. מטוסי האימון הקיימים מיושנים מאין כמוהם, אחזקתם יקרה, ותועלתם מועטה שכן אינם מתאימים להכנת החניכים למטוסים המתקדמים שהם עמוד השדרה של חיל האוויר. אלו הם נימוקים כבדי-משקל בימים כתיקונם, אבל אלו הם ימים קשים. כמו בחלום יוסף עברו להן שבע השנים הטובות ואנו כנראה בפתחן של הרעות.
במסגרת ההבנה של מערכת הביטחון שעליה לתרום את חלקה חייבת לבוא הבנה בין-זרועית על צמצום בהקצאות. אחת התרומות של חיל האוויר תהיה עסקת המטוסים שבעדיפות שלישית – רכש מטוסי אימון חדישים. ודאי יביאו נימוקים כנגד הויתור החל מחיוניות רמת הדרכה גבוהה, וימשיכו בטענה שרכש המטוסים בא מתקציב מרכזי ולא זרועי, והמימון שלה אינו משפיע על תקציב המדינה, שהתשלום מתפזר על פני כמה שנים, וכן הלאה.
לא אלאה את הקוראים בוויכוח זה כי השורה התחתונה היא שעסקת מטוסי האימון חייבת להידחות בשלוש שנים בערך. ההגיון של דחיה זו כה ברור, כה פשוט, וכה מובן, עד כי יש להציע למערכת הביטחון ולחיל האוויר "להתנדב" לדחות את העסקה. התנדבות זאת תקל על זרוע היבשה לוותר על ייצור טנקים ונגמ"שים ואולי גם על עסקות אחרות קטנות יותר. אם לא כן, עלולה כלכלת ישראל להגיע עד עברי פי פחת.
כמה וכמה תגובות על מאמרי הקודם, שהצביע על צמצומים אפשריים בתקציב הביטחון, תהו מדוע אינו מצביע גם על מקורות לצמצום בזרוע האוויר ואף הצביעו עליהם ונימקו אותם. לאחר בחינה מחדש נמצאה לפחות אחת מהן ראויה לעיון רציני.
הגישה הלא מתוחכמת של מערכת הביטחון בהצגת חלופות לצמצום תקציבי, קבעה מסגרת חשיבה מצומצמת לקובעי ההחלטות; בפועל ישנן אפשרויות נוספות רבות ונבונות שלא ניתנה אליהן הדעת. החלופות שהציגה המערכת, טנקים, מטוסי קרב, או טילים נגד טילים הן כאלו שיציתו סערה ומאבק פנימי בצה"ל, שעלולים לגרום להרעלה רבתי ביחסים הבין-זרועיים. הרעלה שתגרום למערכת – ואולי זו כוונתה – לחזור אל הדרג המדיני, לשנות את ההחלטה כך שצמצום ממשי של ההקצאה לביטחון יהפוך לצמצום דמי.
הדרג המדיני היה חייב להחזיר את הכדור למערכת הביטחון ולהורות לה להביא חלופות שעברו דיונים פנימיים והן מוסכמות על ידי הזרועות ואגפי המטה הכללי. זהו תפקיד המערכת ועליה להשלימו. ימים אלו אינם כתיקונם, ישנה משוואה שאי-אפשר לסגור אותה: מצד אחד הסביבה שבה חיה המדינה משתנה בקצב מהפכני שאינו מחליש את רמת האיומים. להיפך, אומנם אין איום מיידי חדש אך מעלינו ענני איומים כאלו שעלולים לפרוץ בתוך מספר חודשים.
בצידה השני של המשוואה נמצאת הכלכלה הישראלית במצב דומה; אומנם אין סכנה מיידית למשבר כלכלי ובעקבותיו שבר חברתי, אך הכלכלה העולמית שהיא סביבת המחיה שלנו מבשרת טלטלות קשות.הקברניטים חייבים למצוא איזון בין צרכים בטחוניים דוחקים לדרישות כלכליות דוחקות לא פחות. וחשוב מזה שומה עליהם ליצור ולשמור רזרבות של משאבים כדי למנוע סחף כלכלי במקרה של משבר כלכלי עולמי שאיננו יכולים להשפיע עליו; בצד שולי ביטחון רחבים כדי למנוע משבר ביטחוני. אין בררה למערכת הביטחון אלא להרתם למאמץ הלאומי, להתגבר על חילוקי דעות אישיים בין ראשי האוצר והביטחון, ולבדוק היטב היכן אפשר לצמצם.
שלוש עסקאות גדולות נמצאות על המדף בסל הרכש של מטוסים מאוישים לפי סדר חשיבותם: עסקת מטוסי תקיפה חמקנים מסוג F-35 השניה C-130 משופר, והשלישית מטוסי אימון. עסקת מטוסי האימון שנחתמת עם איטליה היא עסקה חשובה בימים כתיקונם. מטוסי האימון הקיימים מיושנים מאין כמוהם, אחזקתם יקרה, ותועלתם מועטה שכן אינם מתאימים להכנת החניכים למטוסים המתקדמים שהם עמוד השדרה של חיל האוויר. אלו הם נימוקים כבדי-משקל בימים כתיקונם, אבל אלו הם ימים קשים. כמו בחלום יוסף עברו להן שבע השנים הטובות ואנו כנראה בפתחן של הרעות.
במסגרת ההבנה של מערכת הביטחון שעליה לתרום את חלקה חייבת לבוא הבנה בין-זרועית על צמצום בהקצאות. אחת התרומות של חיל האוויר תהיה עסקת המטוסים שבעדיפות שלישית – רכש מטוסי אימון חדישים. ודאי יביאו נימוקים כנגד הויתור החל מחיוניות רמת הדרכה גבוהה, וימשיכו בטענה שרכש המטוסים בא מתקציב מרכזי ולא זרועי, והמימון שלה אינו משפיע על תקציב המדינה, שהתשלום מתפזר על פני כמה שנים, וכן הלאה.
לא אלאה את הקוראים בוויכוח זה כי השורה התחתונה היא שעסקת מטוסי האימון חייבת להידחות בשלוש שנים בערך. ההגיון של דחיה זו כה ברור, כה פשוט, וכה מובן, עד כי יש להציע למערכת הביטחון ולחיל האוויר "להתנדב" לדחות את העסקה. התנדבות זאת תקל על זרוע היבשה לוותר על ייצור טנקים ונגמ"שים ואולי גם על עסקות אחרות קטנות יותר. אם לא כן, עלולה כלכלת ישראל להגיע עד עברי פי פחת.
