צה"ל "מסיר חלודה" בחזית הדרומית
איזה אתגרים יכול להציב משטר האחים המוסלמים לצה"ל? מאמר מיוחד של אל"מ (מיל') רונן כהן
Ronen Cohen
| 19/05/2011
(צילום:AP)
ב- 22 ביולי 1952, השתלטו כוחות הצבא המצרי, בפיקודם של הקצינים החופשיים, על נקודות מפתח בקהיר. הקצינים, שגררו אחריהם את ההמון, יצאו כנגד המעורבות המערבית במצרים. אז, מדובר היה בבריטניה. הקבוצה יצאה גם נגד חייו הראוותנים של המלך פארוק אל מול העוני והכלכלה הכושלת במדינה.
כמו במהפכת 2011, השקיפה ארצות הברית מהצד, ולא עזרה למלך, שנס על נפשו. המלוכה הפכה לרפובליקה, אך למעשה התנהלה קבוצת הקצינים החופשיים כמלכים לכל דבר ועניין. האופוזיציה, בהובלת "האחים המוסלמים", דוכאה, עונתה והורחקה ממוקדי הכוח השלטוניים, ו"המלכים החדשים", החל מכמאל עבדל נאצר דרך אנואר סאדאת ועד חוסני מובארק, חיו חיי פאר וראווה לא פחות מהמלך פארוק.
והנה, כעבור 60 שנה, התהפך הגלגל שוב, ומוחמד מורסי, נציגה של האופוזיציה מ"האחים המוסלמים", עלה לשלטון, ובדומה לקודמיו - הבטיח דמוקרטיה, שוויון, שיפור כלכלי תעסוקתי וחברתי, וכמובן עמידה איתנה כנגד המערב.
מצרים בעידן החדש
ניתן להעריך שמצרים של מורסי תשאף בראש ובראשונה לייצב את השלטון החדש ולהבטיח את שרידותו לאורך זמן. תהליך זה צפוי להיות הדרגתי וממושך ויתקיים ברבדים רבים, החל מהצבא ומגופי הביטחון, דרך התחומים המוניציפאליים וכלה במוסדות השלטון והחוק. למורסי וחבורתו צפויות לא מעט "מהמורות", במיוחד ביעד המורכב של עקירה הדרגתית של מתנגדים מקרב הצבא וגופי המודיעין. הצלחה ביעד זה תאפשר את מיגור ההתנגדויות מבית ואת יציבות השלטון לאורך זמן.
לצד זאת, וכמהלך משלים, ישאף מורסי לטפל ברעה החולה הישנה והמוכרת במצרים - הכלכלה המדשדשת, העוני והאבטלה הגוברים, החינוך הכושל והבערות. קודמיו נעו צעד קדימה ושלושה צעדים לאחור, ואין ספק שזוהי מטרה קשה מאין כמוה. מורסי ינסה להחיל בהדרגתיות את ערכי ומסורת האיסלאם על פי משנתם של ה"אחים המוסלמים", תוך כדי כך שיתמרן מול האליטה העשירה והחילונית במצרים. בהיבטי מדיניות החוץ, ינסה מורסי להחזיר את מצרים להובלת העולם הערבי ואף האיסלאמי.
מצרים הסונית תהווה מעין משקל נגד לאיראן השיעית. מחד גיסא, קרא מורסי בנאום הניצחון בבחירות לשיפור היחסים עם איראן ומאידך גיסא, ניתן לצפות בעתיד למאבק מדיני של שתי המדינות הרואות עצמן כאימפריות אזוריות, המונעות על ידי משטרים איסלאמיים, האחת מייצגת את הסונה והשנייה את השיעה. אם בעבר נחשבה מצרים כמי שעומדת בראש ה"מחנה הערבי המתון" לצד ערב הסעודית וירדן למול "ציר הרשע" בהובלת איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס עד לא מזמן, הרי שבעתיד תנסה למצב עצמה כמובילת העימות המדיני נגד ישראל והמערב ללא השתייכות לכאורה ל"ציר הרשע".
דור המפקדים הנוכחי של צה"ל מעולם לא התייחס למצרים כאל אויב פוטנציאלי. כיצד ניתן לתרגם את מדיניותה החדשה של מצרים לכדי אתגרים שיוצבו בפני צה"ל ומערכת הביטחון?
האיום הראשון הוא למרחב גמישות הפעולה הישראלי בעת פעולה צבאית בעזה, ביהודה ושומרון ובלבנון. סביר שמצרים תפעיל לחץ מדיני כבד תוך שהיא סוחפת אחריה את העולם הערבי והאיסלאמי, על מנת להצר את צעדי מערכת הביטחון הישראלית בבואה לפעול נגד ארגוני הטרור בשטחים ובלבנון. נדמה שתמה התקופה, כפי שחווינו במהלך מלחמת "שלום הגליל", האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מבצע "חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה", בה מצרים רק תקפה פומבית את ישראל וגינתה את פעילות צה"ל ואף נקטה לעיתים בצעדים דיפלומטים (החזרת השגריר המצרי מישראל וסילוק הדיפלומטים הישראלים מקהיר).
מעתה והלאה נראה מצרים תקיפה ונמרצת שתפעל בכל דרך אפשרית כדי להצר ולהגביל את חופש הפעולה הצבאי של ישראל, הן במצבי שגרה ובוודאי במערכות רחבות היקף. האיום השני הוא הפעלת "יד רכה" מצד השלטון המצרי נגד ארגוני טרור הפועלים משטח סיני נגד ישראל או העושים שימוש בשטח סיני לצרכי תשתיות טרור. כל עוד ארגונים אלו לא יסכנו את יציבות השלטון המצרי, לא מן הנמנע שמצרים תבחר להעלים עין ולאפשר מ"אחורי הקלעים" ביצוע פעולות טרור משטח סיני אל עבר ישראל. מדיניות מסוג זו עלולה להפוך את גבול ישראל-מצרים לאזור רווי בניסיונות לבצע פיגועים הן באופן ישיר נגד כוחות צה"ל הערוכים לאורך הגבול, הן נגד ישובים סמוכי גבול ואזרחים הנעים במרחב, והן באמצעות ירי רקטות לעבר ריכוזי אוכלוסייה.
העלמת עין מצד השלטון החדש עלולה במקביל גם להאיץ את התבססותם של ארגוני הגי'האד העולמי בסיני ובכך ליצור אזור יציאה חדש (ישן) לפיגועים נגד יעדים ישראלים, יהודים ומערביים בישראל ובחו"ל. איום שלישי הוא הצטרפותה של מצרים למרוץ החימוש הגרעיני, כחלק מהמאבק על ההגמוניה האזורית הרחבה מול איראן. בהחלט ייתכן כי בעידן מורסי תשאף מצרים לפתח יכולת גרעינית. מורסי יאלץ לתמרן את דרכו בין התמיכה האמריקנית במצרים והקשר הבלתי נמנע להסכם השלום הישראלי-מצרי, לבין מיצוב מצרים את עצמה כמעצמה אזורית אשר ברשותה יכולות לא קובנציונאליות.
מצרים פועלת מזה זמן רב לקידום פרוייקט הגרעין האזרחי וסביר כי כיוונים אלו ישמשו בידה כבסיס להמשך. איום רביעי הוא המשך בניין הכוח הצבאי. למצרים יש את חיל האוויר והים הגדולים והמתקדמים בקרב המדינות הערביות במזרח התיכון זאת לצד צבא יבשה רחב היקף שחלקו מצויד באמל"ח מערבי בדגש על המערך המשוריין. מצרים מודעת לכך שדי בריכוזי כוחות לאורך התעלה כדי לאלץ את צה"ל לפצל את מאמציו וכוחותיו ובכך להשפיע ולשבש את פעולתו והשגת מטרותיו.
גם כאן, לא תהיה זו הפתעה אם מצרים בעידן של מורסי תבחר לבצע "תרגילים" רחבי היקף בעיתוי רגיש מבחינתה של ישראל או בדרך מקורית אחרת על מנת ל"מתוח את החבל". יתרה מכך, יתכן שמצרים תחליט לשפר את ארסנל הרקטות לטווח ארוך שברשותה. יתכן שבעתיד סימולציות המפגש בין ישראל למצרים ישענו בעיקר על מערכה מנגד לצד מפגשי "פנים אל פנים" ספורדיים, בעיקר במרחב הימי והאווירי. לאור כל זאת, צה"ל נדרש לחשיבה מחודשת באשר למשמעויות הנגזרות מאתגרי מצרים בעידן מורסי ולהשלכותיהם על גזרות הלחימה הנוספות. על תכנון פעולות בעזה ובלבנון יגזרו אילוצים אחרים שיהיה מחויב לקחת אותם בחשבון, הן מבחינת משך הלחימה (ככל שתתארך כך יגבר האתגר המצרי) והן מבחינת אופי הלחימה (מראות מבצע "עופרת יצוקה" בערוץ אל-ג'זירה למשל יאיצו את פעולת השלטון במצרים נגד ישראל וישפיעו על מידת התגובה). צה"ל ומערכת הביטחון ידרשו לבחון שוב את אופי הפעלת הכוח בביטחון השוטף לאורך הגבול עם מצרים ועד כמה יהיה עליהם להשקיע בבניין הכוח ובתשתיות בדרום.
כמו כן, בהינתן הסכם השלום והנספח הביטחוני הנלווה לו, תעמוד השאלה כיצד אפשר להתמודד עם תשתיות הטרור בסיני. סביר להניח שהפעלת לחץ אמריקאי על מצרים לא תוביל לתוצאה הרצויה מצד ישראל. במצב בו שיתוף הפעולה הישראלי-מצרי יפגע, תאלץ מערכת הביטחון לפנות לערוצים אחרים כדי להתמודד עם הבעיה. צה"ל עלול למצוא את עצמו מביט בקבוצות טרור נטולות הגדרה חד משמעית בהיבט שיוכן ומקומן הברור ולא יהיה די בהטלת האחריות על המצרים. המשך התעצמותו של הצבא המצרי יאפשר אף שינוי בתפיסת המערכה מצדו (מערכה מנגד), שיוביל גם את צה"ל לחשיבה חדשה באשר לחזית המערבית ולבחינת המענה הנדרש בתקופות מתיחות. מערכת הביטחון תידרש למעקב רצוף ומעמיק בכל הקשור להתפתחויות בצד המצרי, הן בהיבטי פנים מצרים והן למול מדיניות החוץ החדשה שתתגבש בעידן מורסי.
הסכם השלום איפשר לצה"ל להסיט משאבים ולהפנות מאמצים לגזרות לחימה נוספות, אתגרי החזית המערבית דורשת מצה"ל וממערכת הביטחון משאבים רבים וזמן רב ו"יפה שעה אחת קודם". מצרים, גם בעידן מורסי, מחויבת להסכם השלום ונגזרותיו, אך המהפכות בעולם הערבי לימדו אותנו דבר על יציבות, קביעות וחשיבה לטווח ארוך. יותר נכון, על חוסר יציבות.
ב- 22 ביולי 1952, השתלטו כוחות הצבא המצרי, בפיקודם של הקצינים החופשיים, על נקודות מפתח בקהיר. הקצינים, שגררו אחריהם את ההמון, יצאו כנגד המעורבות המערבית במצרים. אז, מדובר היה בבריטניה. הקבוצה יצאה גם נגד חייו הראוותנים של המלך פארוק אל מול העוני והכלכלה הכושלת במדינה.
כמו במהפכת 2011, השקיפה ארצות הברית מהצד, ולא עזרה למלך, שנס על נפשו. המלוכה הפכה לרפובליקה, אך למעשה התנהלה קבוצת הקצינים החופשיים כמלכים לכל דבר ועניין. האופוזיציה, בהובלת "האחים המוסלמים", דוכאה, עונתה והורחקה ממוקדי הכוח השלטוניים, ו"המלכים החדשים", החל מכמאל עבדל נאצר דרך אנואר סאדאת ועד חוסני מובארק, חיו חיי פאר וראווה לא פחות מהמלך פארוק.
והנה, כעבור 60 שנה, התהפך הגלגל שוב, ומוחמד מורסי, נציגה של האופוזיציה מ"האחים המוסלמים", עלה לשלטון, ובדומה לקודמיו - הבטיח דמוקרטיה, שוויון, שיפור כלכלי תעסוקתי וחברתי, וכמובן עמידה איתנה כנגד המערב.
מצרים בעידן החדש
ניתן להעריך שמצרים של מורסי תשאף בראש ובראשונה לייצב את השלטון החדש ולהבטיח את שרידותו לאורך זמן. תהליך זה צפוי להיות הדרגתי וממושך ויתקיים ברבדים רבים, החל מהצבא ומגופי הביטחון, דרך התחומים המוניציפאליים וכלה במוסדות השלטון והחוק. למורסי וחבורתו צפויות לא מעט "מהמורות", במיוחד ביעד המורכב של עקירה הדרגתית של מתנגדים מקרב הצבא וגופי המודיעין. הצלחה ביעד זה תאפשר את מיגור ההתנגדויות מבית ואת יציבות השלטון לאורך זמן.
לצד זאת, וכמהלך משלים, ישאף מורסי לטפל ברעה החולה הישנה והמוכרת במצרים - הכלכלה המדשדשת, העוני והאבטלה הגוברים, החינוך הכושל והבערות. קודמיו נעו צעד קדימה ושלושה צעדים לאחור, ואין ספק שזוהי מטרה קשה מאין כמוה. מורסי ינסה להחיל בהדרגתיות את ערכי ומסורת האיסלאם על פי משנתם של ה"אחים המוסלמים", תוך כדי כך שיתמרן מול האליטה העשירה והחילונית במצרים. בהיבטי מדיניות החוץ, ינסה מורסי להחזיר את מצרים להובלת העולם הערבי ואף האיסלאמי.
מצרים הסונית תהווה מעין משקל נגד לאיראן השיעית. מחד גיסא, קרא מורסי בנאום הניצחון בבחירות לשיפור היחסים עם איראן ומאידך גיסא, ניתן לצפות בעתיד למאבק מדיני של שתי המדינות הרואות עצמן כאימפריות אזוריות, המונעות על ידי משטרים איסלאמיים, האחת מייצגת את הסונה והשנייה את השיעה. אם בעבר נחשבה מצרים כמי שעומדת בראש ה"מחנה הערבי המתון" לצד ערב הסעודית וירדן למול "ציר הרשע" בהובלת איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס עד לא מזמן, הרי שבעתיד תנסה למצב עצמה כמובילת העימות המדיני נגד ישראל והמערב ללא השתייכות לכאורה ל"ציר הרשע".
דור המפקדים הנוכחי של צה"ל מעולם לא התייחס למצרים כאל אויב פוטנציאלי. כיצד ניתן לתרגם את מדיניותה החדשה של מצרים לכדי אתגרים שיוצבו בפני צה"ל ומערכת הביטחון?
האיום הראשון הוא למרחב גמישות הפעולה הישראלי בעת פעולה צבאית בעזה, ביהודה ושומרון ובלבנון. סביר שמצרים תפעיל לחץ מדיני כבד תוך שהיא סוחפת אחריה את העולם הערבי והאיסלאמי, על מנת להצר את צעדי מערכת הביטחון הישראלית בבואה לפעול נגד ארגוני הטרור בשטחים ובלבנון. נדמה שתמה התקופה, כפי שחווינו במהלך מלחמת "שלום הגליל", האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מבצע "חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה", בה מצרים רק תקפה פומבית את ישראל וגינתה את פעילות צה"ל ואף נקטה לעיתים בצעדים דיפלומטים (החזרת השגריר המצרי מישראל וסילוק הדיפלומטים הישראלים מקהיר).
מעתה והלאה נראה מצרים תקיפה ונמרצת שתפעל בכל דרך אפשרית כדי להצר ולהגביל את חופש הפעולה הצבאי של ישראל, הן במצבי שגרה ובוודאי במערכות רחבות היקף. האיום השני הוא הפעלת "יד רכה" מצד השלטון המצרי נגד ארגוני טרור הפועלים משטח סיני נגד ישראל או העושים שימוש בשטח סיני לצרכי תשתיות טרור. כל עוד ארגונים אלו לא יסכנו את יציבות השלטון המצרי, לא מן הנמנע שמצרים תבחר להעלים עין ולאפשר מ"אחורי הקלעים" ביצוע פעולות טרור משטח סיני אל עבר ישראל. מדיניות מסוג זו עלולה להפוך את גבול ישראל-מצרים לאזור רווי בניסיונות לבצע פיגועים הן באופן ישיר נגד כוחות צה"ל הערוכים לאורך הגבול, הן נגד ישובים סמוכי גבול ואזרחים הנעים במרחב, והן באמצעות ירי רקטות לעבר ריכוזי אוכלוסייה.
העלמת עין מצד השלטון החדש עלולה במקביל גם להאיץ את התבססותם של ארגוני הגי'האד העולמי בסיני ובכך ליצור אזור יציאה חדש (ישן) לפיגועים נגד יעדים ישראלים, יהודים ומערביים בישראל ובחו"ל. איום שלישי הוא הצטרפותה של מצרים למרוץ החימוש הגרעיני, כחלק מהמאבק על ההגמוניה האזורית הרחבה מול איראן. בהחלט ייתכן כי בעידן מורסי תשאף מצרים לפתח יכולת גרעינית. מורסי יאלץ לתמרן את דרכו בין התמיכה האמריקנית במצרים והקשר הבלתי נמנע להסכם השלום הישראלי-מצרי, לבין מיצוב מצרים את עצמה כמעצמה אזורית אשר ברשותה יכולות לא קובנציונאליות.
מצרים פועלת מזה זמן רב לקידום פרוייקט הגרעין האזרחי וסביר כי כיוונים אלו ישמשו בידה כבסיס להמשך. איום רביעי הוא המשך בניין הכוח הצבאי. למצרים יש את חיל האוויר והים הגדולים והמתקדמים בקרב המדינות הערביות במזרח התיכון זאת לצד צבא יבשה רחב היקף שחלקו מצויד באמל"ח מערבי בדגש על המערך המשוריין. מצרים מודעת לכך שדי בריכוזי כוחות לאורך התעלה כדי לאלץ את צה"ל לפצל את מאמציו וכוחותיו ובכך להשפיע ולשבש את פעולתו והשגת מטרותיו.
גם כאן, לא תהיה זו הפתעה אם מצרים בעידן של מורסי תבחר לבצע "תרגילים" רחבי היקף בעיתוי רגיש מבחינתה של ישראל או בדרך מקורית אחרת על מנת ל"מתוח את החבל". יתרה מכך, יתכן שמצרים תחליט לשפר את ארסנל הרקטות לטווח ארוך שברשותה. יתכן שבעתיד סימולציות המפגש בין ישראל למצרים ישענו בעיקר על מערכה מנגד לצד מפגשי "פנים אל פנים" ספורדיים, בעיקר במרחב הימי והאווירי. לאור כל זאת, צה"ל נדרש לחשיבה מחודשת באשר למשמעויות הנגזרות מאתגרי מצרים בעידן מורסי ולהשלכותיהם על גזרות הלחימה הנוספות. על תכנון פעולות בעזה ובלבנון יגזרו אילוצים אחרים שיהיה מחויב לקחת אותם בחשבון, הן מבחינת משך הלחימה (ככל שתתארך כך יגבר האתגר המצרי) והן מבחינת אופי הלחימה (מראות מבצע "עופרת יצוקה" בערוץ אל-ג'זירה למשל יאיצו את פעולת השלטון במצרים נגד ישראל וישפיעו על מידת התגובה). צה"ל ומערכת הביטחון ידרשו לבחון שוב את אופי הפעלת הכוח בביטחון השוטף לאורך הגבול עם מצרים ועד כמה יהיה עליהם להשקיע בבניין הכוח ובתשתיות בדרום.
כמו כן, בהינתן הסכם השלום והנספח הביטחוני הנלווה לו, תעמוד השאלה כיצד אפשר להתמודד עם תשתיות הטרור בסיני. סביר להניח שהפעלת לחץ אמריקאי על מצרים לא תוביל לתוצאה הרצויה מצד ישראל. במצב בו שיתוף הפעולה הישראלי-מצרי יפגע, תאלץ מערכת הביטחון לפנות לערוצים אחרים כדי להתמודד עם הבעיה. צה"ל עלול למצוא את עצמו מביט בקבוצות טרור נטולות הגדרה חד משמעית בהיבט שיוכן ומקומן הברור ולא יהיה די בהטלת האחריות על המצרים. המשך התעצמותו של הצבא המצרי יאפשר אף שינוי בתפיסת המערכה מצדו (מערכה מנגד), שיוביל גם את צה"ל לחשיבה חדשה באשר לחזית המערבית ולבחינת המענה הנדרש בתקופות מתיחות. מערכת הביטחון תידרש למעקב רצוף ומעמיק בכל הקשור להתפתחויות בצד המצרי, הן בהיבטי פנים מצרים והן למול מדיניות החוץ החדשה שתתגבש בעידן מורסי.
הסכם השלום איפשר לצה"ל להסיט משאבים ולהפנות מאמצים לגזרות לחימה נוספות, אתגרי החזית המערבית דורשת מצה"ל וממערכת הביטחון משאבים רבים וזמן רב ו"יפה שעה אחת קודם". מצרים, גם בעידן מורסי, מחויבת להסכם השלום ונגזרותיו, אך המהפכות בעולם הערבי לימדו אותנו דבר על יציבות, קביעות וחשיבה לטווח ארוך. יותר נכון, על חוסר יציבות.
