"שוויון בנטל" – צריך להיות חכם
"שוויון בנטל" – צריך להיות חכם
אפרים לפיד
| 19/05/2011
אנחנו צופים מהצד בדיון הציבורי הלוהט: "שוויון בנטל, גיוס לכל, חרדים וערבים חייבים להשתתף במאמץ הלאומי" – רעיונות יפים ונכונים. אין ספק, יש כאן עוולה מתמשכת של שנים – רב מאד מספרם של הצעירים בציבור הלא-משרת, חרדים וערבים. עוד לפני שדנים בפתרון כדאי שנדייק בהגדרת האתגר ( מה שרבים אוהבים לקרוא "הבעייה").
לטעמי הנושא אינו "נטל". מדובר בשרות הלאומי של כל צעיר במדינה. עלינו לקבל כמחוייבות אזרחית מוסכמת, ולא רק מכיוון שהדבר מוגדר בחוק, אלא מתוך הכרה פנימית עמוקה של כל צעיר ומבוגר בארץ הזאת: בהגיענו לגיל 18, בנות ובנים, יהודים ולא-יהודים, בעלי אמונות דתיות למיניהם, תורמים שנים למשימות לאומיות. המובן ביותר הוא השרות הצבאי, אך בעיני גם שרות למשימות לאומיות - חברתיות הוא דרך מתאימה מאד לבטא את המחוייבות לכלל.
על העקרון הזה אסור לוותר פרט לאלה שאינם מסוגלים למלא זאת מטעמי בריאות ופרט נוסף, המקובל גם הוא זה שנים, שאנו דוחים את השרות לקבוצות איכות מסויימות: עתודה אקדמית, מכינות קדם-צבאיות, גאונים שילמדו בישיבה ועוד. המציאות הזאת , אשר נראתה לאבות המייסדים כלל יסוד לגיבוש החברה כאן, נסדקה מאד עם השנים בתהליכים שונים אשר אין להם מכנה משותף.
הפריצה הראשונה היתה עם ריבוי דרמטי במספר הלא-משרתים מקרב תלמידי הישיבות, המגזר החרדי. ברור כי עם הגידול הרב של מספרם של צעירים אלה מתפתח גם אצלם דור לא קטן של כאלה אשר לימוד מלא לא מתאים לאופיים. הם נפלטו מהישיבה אך נשארו "לא מחוברים" למשימות אחרות בשל החרב שהיתה על ראשם: "השרות הצבאי" אשר מנהיגי העדה חששו לאפשר להם , פן יתנתקו מהעדה החרדית.
הפריצה השנייה קיימת בציבור הערבי, אשר מנהיגיו, מטעמים פוליטיים מובהקים, לא אפשרו לצעירים להשתלב בשרות לאומי אזרחי (המתייחס למסגרת המסייעת למגזר ישירות). למציאות הזאת נוספה אווירה חברתית בארץ - אווירת המחאה - שאינה מוכנה עוד לקבל עוולות היסטוריות כמחויבות מציאות. כדי להתמודד עם סוגיות חברתיות כאלה נדרשת מנהיגות פוליטית עם חזון ומחוייבות, מה שכנראה לא השכלנו להעמיד בדורות האחרונים, ועל כן הדרדר הנושא למגרש הקומבינה הפוליטית ונתגלע העימות בין הנכון והצודק לבין הסחר-מכר המכוער בסדרת ההישרדות המפלגתית.
עתה צריך להיות ברור כי מוכרחים לשים יד על התופעה ולא לתת לה להימשך. היעד: איך לעשות זאת?
יש שתי דרכים: האחת - באבחת חרב , יהיה מה שיהיה, שינוי חוק מהיום למחר. כל אזרח ישראלי בן 18 יהודי, מוסלמי, דרוזי, נוצרי מתגייס לצבא או לשרות לאומי. אפשרות זו רחוקה ממימוש.
השנייה - לקיים הידברות ולהגיע לתוצאה בתהליך של חמש שנים (לא יותר!!!) ולגרום לכך שבכל אחת מהשנים הקרובות יגדל מעגל המשרתים בחמישית מציבור זה. כך תגדל קבוצת המשרתים בצבא ובשרות הלאומי. יש זמן להיערך ולהפיק לקחים, הפוליטיקאים מראים הישג והמדינה נשכרת.
בדרך גיוסם של חרדים הם ישתלבו אחר כך בהשכלה גבוהה, ברכישת עיסוק לחיים ויהיו אזרחים מועילים יותר למדינה ולמשפחותיהם. גם בציבור הערבי תתפתח אווירה של שותפות לחיים הקיבוציים בישוביהם עם מחוייבות רבה יותר. אני מציע בחום (לא רק עקב חום הקיץ) לאמץ את הדרך השנייה: לפתוח מייד בהידברות עם ראשי הציבור ועם נציגי הצעירים.
אני בטוח כי בין הצעירים הערבים והחרדים יש רבים המבינים ומוכנים לצעד החדש והם נבלמים על ידי הפוליטיקאים שלהם.
אנחנו צופים מהצד בדיון הציבורי הלוהט: "שוויון בנטל, גיוס לכל, חרדים וערבים חייבים להשתתף במאמץ הלאומי" – רעיונות יפים ונכונים. אין ספק, יש כאן עוולה מתמשכת של שנים – רב מאד מספרם של הצעירים בציבור הלא-משרת, חרדים וערבים. עוד לפני שדנים בפתרון כדאי שנדייק בהגדרת האתגר ( מה שרבים אוהבים לקרוא "הבעייה").
לטעמי הנושא אינו "נטל". מדובר בשרות הלאומי של כל צעיר במדינה. עלינו לקבל כמחוייבות אזרחית מוסכמת, ולא רק מכיוון שהדבר מוגדר בחוק, אלא מתוך הכרה פנימית עמוקה של כל צעיר ומבוגר בארץ הזאת: בהגיענו לגיל 18, בנות ובנים, יהודים ולא-יהודים, בעלי אמונות דתיות למיניהם, תורמים שנים למשימות לאומיות. המובן ביותר הוא השרות הצבאי, אך בעיני גם שרות למשימות לאומיות - חברתיות הוא דרך מתאימה מאד לבטא את המחוייבות לכלל.
על העקרון הזה אסור לוותר פרט לאלה שאינם מסוגלים למלא זאת מטעמי בריאות ופרט נוסף, המקובל גם הוא זה שנים, שאנו דוחים את השרות לקבוצות איכות מסויימות: עתודה אקדמית, מכינות קדם-צבאיות, גאונים שילמדו בישיבה ועוד. המציאות הזאת , אשר נראתה לאבות המייסדים כלל יסוד לגיבוש החברה כאן, נסדקה מאד עם השנים בתהליכים שונים אשר אין להם מכנה משותף.
הפריצה הראשונה היתה עם ריבוי דרמטי במספר הלא-משרתים מקרב תלמידי הישיבות, המגזר החרדי. ברור כי עם הגידול הרב של מספרם של צעירים אלה מתפתח גם אצלם דור לא קטן של כאלה אשר לימוד מלא לא מתאים לאופיים. הם נפלטו מהישיבה אך נשארו "לא מחוברים" למשימות אחרות בשל החרב שהיתה על ראשם: "השרות הצבאי" אשר מנהיגי העדה חששו לאפשר להם , פן יתנתקו מהעדה החרדית.
הפריצה השנייה קיימת בציבור הערבי, אשר מנהיגיו, מטעמים פוליטיים מובהקים, לא אפשרו לצעירים להשתלב בשרות לאומי אזרחי (המתייחס למסגרת המסייעת למגזר ישירות). למציאות הזאת נוספה אווירה חברתית בארץ - אווירת המחאה - שאינה מוכנה עוד לקבל עוולות היסטוריות כמחויבות מציאות. כדי להתמודד עם סוגיות חברתיות כאלה נדרשת מנהיגות פוליטית עם חזון ומחוייבות, מה שכנראה לא השכלנו להעמיד בדורות האחרונים, ועל כן הדרדר הנושא למגרש הקומבינה הפוליטית ונתגלע העימות בין הנכון והצודק לבין הסחר-מכר המכוער בסדרת ההישרדות המפלגתית.
עתה צריך להיות ברור כי מוכרחים לשים יד על התופעה ולא לתת לה להימשך. היעד: איך לעשות זאת?
יש שתי דרכים: האחת - באבחת חרב , יהיה מה שיהיה, שינוי חוק מהיום למחר. כל אזרח ישראלי בן 18 יהודי, מוסלמי, דרוזי, נוצרי מתגייס לצבא או לשרות לאומי. אפשרות זו רחוקה ממימוש.
השנייה - לקיים הידברות ולהגיע לתוצאה בתהליך של חמש שנים (לא יותר!!!) ולגרום לכך שבכל אחת מהשנים הקרובות יגדל מעגל המשרתים בחמישית מציבור זה. כך תגדל קבוצת המשרתים בצבא ובשרות הלאומי. יש זמן להיערך ולהפיק לקחים, הפוליטיקאים מראים הישג והמדינה נשכרת.
בדרך גיוסם של חרדים הם ישתלבו אחר כך בהשכלה גבוהה, ברכישת עיסוק לחיים ויהיו אזרחים מועילים יותר למדינה ולמשפחותיהם. גם בציבור הערבי תתפתח אווירה של שותפות לחיים הקיבוציים בישוביהם עם מחוייבות רבה יותר. אני מציע בחום (לא רק עקב חום הקיץ) לאמץ את הדרך השנייה: לפתוח מייד בהידברות עם ראשי הציבור ועם נציגי הצעירים.
אני בטוח כי בין הצעירים הערבים והחרדים יש רבים המבינים ומוכנים לצעד החדש והם נבלמים על ידי הפוליטיקאים שלהם.
