לצלוף ולהציל

פריסה "שקטה" או "רועשת"? ירי לכיוון הראש או החזה? תומר שניר, יוצא יחידה מיוחדת, מפרט את השיקולים בבניית תכנית פעולה לנטרול מחבלים המחזיקים בבני ערובה, וכיצד משתמשים ב"אפקט הפחד"

(צילום: נתי שוחט)

בדרך כלל, כאשר שומעים את המילה "צלף", עובר לאנשים בראש (לפחות אצלי זה כך) דימוי של לוחם עשוי ללא חת, לבוש בחליפת הסוואה דמוית צמח או עשב כלשהו, זוחל אי שם לעמדת ירי נסתרת, במרחק רב ממטרתו. אם כבר צלף, אז שיהיה לטווח רחוק, נכון?

מעטים מכירים או מודעים לתפקידם של צלפי הלוט"ר (לוחמה בטרור), שטווחי הירי שלהם קצרים בהרבה מאלו של חבריהם מהצבא. זאת, לא משום שהם טובים או מדויקים פחות מהם, אלא כיוון שתוואי השטח בו הם פועלים שונה בתכלית. לוחמה בטרור, כשמה כן היא, עוסקת בניטרול ובמניעת איומי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת, מונח הזכור לנו בעיקר מימי האינתיפאדות למיניהן). פעולות אלו יתמקדו בדרך כלל במקומות בהם קיים ריבוי מטרות, כמו מרכזי הערים או מקומות הומי אדם (למשל נמלי תעופה, אירועים חברתיים או אצטדיונים).

בתנאים אלו, טווחי ירי של צלף שיפעל כדי לסכל ארוע טרור, יהיו קצרים יחסית ויסתכמו בכ-300 מטר לכל היותר. זאת, כיוון שהבניינים ותכסית האזור יחסמו את קו הירי. קיימים, כמובן, גם מקרים שבהם משתלטים חוטפים על בני ערובה על רקע פלילי, אך הם פחות קורים באזורנו, ויותר במדינות דוגמת ארצות הברית, שם הגישה לכלי נשק קלה הרבה יותר והפיקוח על נשיאתם פחות הדוק.

"משולש ההרג"

התפקידים של הצלפים באירוע לוט"ר יתחלקו לאיסוף מודיעין, נטרול "מלוכלכים" (המפגעים), הסחה וכמובן פריצה לשם חילוץ בני ערובה. כיוון שטווחי הפעילות קצרים יותר מטווחי לוחמת חי"ר (כ-100-300 מ' לעומת 700-1200 מ' ויותר במשימות צליפה "רגילות"), וכיוון שהניטרול חייב להיות ודאי ומיידי, צלף לוט"ר יכוון לרוב לראשה של דמות המטרה ולא לחזה או למרכז המסה.

נקודת המכוון תהיה "משולש ההרג" - אזור דמיוני בין שתי העיניים והאף. אם נכוון לאזור זה כאשר פני המחבל מופנות אלינו, הכדור יפגע בגזע המוח, ויגרום לניתוק מיידי של השליטה על השרירים. אם החוטף יחזיק בידיו בן ערובה כמגן אנושי ויכוון אליו אקדח, רובה או סכין – חייבים לנטרל אותו מיד. אם תהיה פגיעה בראש, אך לא ניתוק מיידי של השליטה על כל חלקי הגוף, עלול להיווצר אינסטינקט לחיצה (Flinch) של אצבעות המפגע. החוטף אמנם ייהרג, אך יחד אתו גם בן הערובה.

"אפקט הפחד"

צוות הצלפים באירוע טרור יכול לפעול בשני אופנים מרכזיים בפריסתו בשטח, וזאת כמובן בתיאום מראש עם מפקד הפעולה. השיטה הראשונה תהיה פריסה "שקטה", כלומר קבלת הפקודה לסגור את שטח הפעולה מכל הכיוונים בהם יש אפשרות לאיסוף מרבי של מודיעין על המתרחש בתוך המבנה, והמיקום הטוב ביותר לבצע ירי. מרגע זה, הצלפים יהיו במצב התגנבות. כלומר, איש לא יראה אותם מהמבנה - לא בני הערובה ובוודאי שלא המחבלים.

כאשר תיבחר דרך זו, תידרש התאמה בין הפריסה ה"שקטה" של הצלפים, ובין הפריסה של שאר הכוחות בשטח (כוחות הפריצה והחפ"ק). כלומר, גם הם צריכים לשלוט בהתגנבות ברמה גבוהה והאורגניות הצוותית חייבת להיות גבוהה ביותר. הרציונל הוא שלא תהיה השפעה של הימצאות הכוחות בשטח על הלך הרוח של המחבלים, כדי שלא יבצעו פעולות נמהרות מדי. מנסים לשמור אותם רגועים כמה שיותר, גם כדי שלא לסכן את הכוח המתערב.

הצורה השנייה להפעלה היא פריסה "רועשת". המטרה בשיטת הפעלה זו היא להראות למחבלים בכוונה תחילה שיש סביבם כוחות שרק מחכים להם, ושאין להם דרך לברוח. כאשר אנו עוסקים בפאנאטים דתיים שאין להם בעיה למות, לרוב לא יהיה נכון לפעול כך, כיוון שלא נפיק תועלת ורק נחשוף את הצלפים ואת בני הערובה לסיכון מיותר על ידי חשיפת מיקומם המדויק של חלק מחברי חוליות הצליפה. בסוג פריסה זה לא חייב להישמע רעש פיזי ממש. מודעות המחבלים לכוח ההתערבות מספיקה כדי להשיג את המטרה. בפריסה הרועשת ננסה ליצור כמה שיותר לחץ נפשי, עד כדי פחד, אצל המחבלים.

בחלק מהמקרים תהיה בין המחבלים חוליה חלשה, למשל אחד מהם ששודל יתר על המידה להשתתף בפעולה, או כזה שדואג יותר מדי לחייו למרות שטיפת המוח שעבר, והאמונה בצדקת דרכו. בדוקטרינת הפעולה ה"רועשת" נפרוס את הצלפים במיקום גלוי יחסית, כמו על גגות או על אדן חלון הפונה לכיוון המבנה "הנגוע". זאת הסיבה לכך שצוותי צליפה משטרתיים צריכים להקפיד לשמור על כשירות ירי גם בתנוחת ישיבה. הדרך הטובה ביותר להפחיד מישהו היא להוכיח לו שהמרחק בינו ובין מוות הוא קצר ביותר. כל אדם סביר יסכים לכך שמראה של קנה רובה המכוון לעברו הוא מפחיד מאוד.

חשוב לציין כי כדי להשיג את "אפקט הפחד" של המחבלים לא נהיה חייבים לחשוף את כל הכוח למחבלים, וזאת כדי לשמר את יתרון ההפתעה במקביל להפחדה. בנוסף, ניתן יהיה להשתמש בחוליות הצלפים אותם חשפנו כקלף מיקוח אל מול המחבלים. למשל שחרור אחד מבני הערובה תמורת הורדת אחת מעמדות הצלפים (כמובן אלו שדאגנו מראש שהמחבלים יראו, ולאו דווקא אלו שיהיו יעילים באש ובתצפית עליהם).

הנדבך השני של "אפקט הפחד" הוא זה של הצלף עצמו. גם על צלף באירוע טרור יש לחץ נפשי עצום. הוא מהווה בדרך כלל ציר מרכזי בהזרמת המודיעין, ולעיתים צריך לנצל אפילו שבריר שניה כדי לנטרל את המחבל שנחשף אליו. הלחץ האמיתי מגיע כאשר בצמוד למחבל זה נמצא בן ערובה בקו הירי. על הצלף לקחת החלטות משנות חיים ולהתמודד עם החלטות אלו לטובה או לרעה לשארית חייו.

כל האימונים שעבר אותו צלף וההכנה הפיזית והמנטאלית שהביאו אותו עד לאותו רגע, ייבחנו בירייה בודדת שתקבע אם האירוע הסתיים בדרך טובה, או יתדרדר לכדי התקלות של כוח הפריצה במחבלים חמושים בתוך המבנה, וסיכונם של בני הערובה בגלל מחבל שנורה אך עדיין היה יכול להפעיל את נשקו.

You might be interested also