נימוסים והליכות בחלל
בשנים האחרונות מנסות מעצמות החלל לסכם דרכי התנהגות בשמיים מעל. האם יש לראות בחלל זירת לחימה ככל זירת לחימה אחרת? והאם ועד איזו מידה ניתן להגביל את השימוש הצבאי בחלל ולמנוע הצבת מערכות נשק וחימוש? לקראת כנס "סייבר וביטחון בחלל" שייערך ביום שלישי
הגנה לישראל
| 19/05/2011
בשנים האחרונות מספר המדינות שבבעלותן לוויין עולה בהתמדה ומדינות רבות נסמכות על שירותי לוויין לפעילויות אזרחיות, מסחריות וצבאיות בכדור הארץ. הבטחת הפעילות התקינה של מערכות חלל היא יעד כלל עולמי ואיננה עוד בעיה של המעצמות בלבד.
רוב ההסכמים והאמנות בנושא חלל, על פיהם נוהגות המדינות כיום, גובשו בזמן המלחמה הקרה וחלקם אינם תואמים את ההתפתחות הטכנולוגית העצומה שחלה מאז ואת הפעילות הגוברת בחלל. לדוגמה, אמנת החלל הבינלאומית של האו"ם, משנת 1967, קובעת כי החלל ישמש למטרות שלום, אך אינה קובעת במפורש שאסורה פגיעה בלוויינים. ערכן הרב של מערכות אלה ומשמעותן בראש ובראשונה לקיומה השוטף והתקין של הכלכלה עולמית, אך גם כאמצעי למימוש עוצמתן הפוליטית והצבאית של מדינות, הופך את הדיון בסוגיה של המותר והאסור בחלל לזירת התגוששות בין המעצמות.
ארה"ב, רוסיה, סין ואירופה מסכימות ביניהן כי הבטחת הפעילות בחלל היא יעד בעל חשיבות רבה, אך הן חלוקות ביניהן על הדרכים לעשות זאת. בשנים האחרונות קידמו רוסיה וסין מספר הצעות לאו"ם למניעת מרוצי חימוש בחלל (PAROS ו-PPWT). תמיכתן ביוזמות למניעת חימוש החלל נובעת בעיקר מהרצון לאמץ לעצמן תדמית מוסרית ושלומנית, ביודען שארה"ב ממילא תתנגד להטלת מגבלות מסוג זה, ועל כן יוזמות אלו לא תצאנה אל הפועל.
אירופה מצדה תומכת ביוזמות אלה, אך מקדמת יוזמה משלה לאימוץ "דפוס התנהגות" בחלל (Space Code of Conduct). ארה"ב אכן מתנגדת ליוזמות של רוסיה וסין מאחר והיא רואה ביוזמות אלה ניסיונות להגביל את חופש פעולתה בחלל מבלי לייצר מנגנוני פיקוח, בקרה ואכיפה שיבטיחו כי שותפותיה יפעלו על פי הכללים. בהיעדר מנגנונים אלה, וללא שקיפות ויחסי אמון, סבורה ארה"ב כי הסכמים מחייבים מהסוג הזה יסבו יותר נזק מתועלת ויפגעו בביטחונה הלאומי בחלל ועל הקרקע. רוסיה וסין שוללות את העמדה האמריקאית ומפרשות אותה כאגרסיבית.
לפיכך, נותרה על הפרק ההצעה האירופאית. יתרונה של היוזמה האירופאית בכך שהיא אינה הסכם בינלאומי מחייב. דפוס או קוד התנהגות כשמו כן הוא, הוא מערך של כללים מעין "נימוסים והליכות" שמדינות מאמצות מרצונן החופשי ופועלות על פיו למען מטרה משותפת. קוד שכזה נתפס כמהלך מקדים לכינון הסכמים בינלאומיים מחייבים מאחר והוא נועד לייצר את האמון שעל בסיסו ניתן יהיה בעתיד לגבש הסכם בינלאומי לפעילות בחלל.
ממשל אובמה נטה עד כה לשתף פעולה עם היוזמה הזו ולחפש פתרונות להבטחת הפעילות בחלל ברמה הבינלאומית (לעומת קודמו שהחזיק בעמדה בדלנית). אך הכרזתה של שרת החוץ הילארי קלינטון, לפני כשבועיים, על כך שארה"ב לא תסכים להסדרים שיגיבלו אותה - מציבה סימן שאלה גדול על עתידה של היוזמה האירופאית.
ארה"ב אמנם הצהירה כי תמשיך לפעול ליצירת כללי התנהגות בינלאומיים מוסכמים, אך בשלב זה נראה כי במקום לקדם תהליך בינלאומי לבחינה וגיבוש של כללי התנהגות ברורים בחלל ארה"ב הביאה לעצירתו.
בסופו של דבר, החשדנות של כל השחקנים גוברת על הרצון להגיע לפתרון. התלות של המדינות המתקדמות ושל הכלכלה הגלובלית במערכות לוויינים הופכת אותן למטרות. פגיעותן הרבה של מערכות אלו מחייבת את המדינות המתקדמות בחלל לקדם כללי התנהגות ונורמות בינלאומיות שיגדירו את כללי המשחק, ויתמודדו עם השאלות כיצד ניתן להגן על נכסים בחלל בפני פגיעה אקראית או מכוונת? האם יש לראות בחלל זירת לחימה ככל זירת לחימה אחרת? והאם ועד איזו מידה ניתן להגביל את השימוש הצבאי בחלל ולמנוע הצבת מערכות נשק וחימוש?
סוגיות אלה ואחרות יידונו בכנס סייבר וביטחון בחלל של סדנ יובל נאמן למדע טכנולוגיה וביטחון, שיירך שייערך ב- 20 במרץ באוניברסיטת תל אביב
***
ד"ר דגנית פייקובסקי, מומחית למדיניות חלל, סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, אוניברסיטת ת"א
בשנים האחרונות מנסות מעצמות החלל לסכם דרכי התנהגות בשמיים מעל. האם יש לראות בחלל זירת לחימה ככל זירת לחימה אחרת? והאם ועד איזו מידה ניתן להגביל את השימוש הצבאי בחלל ולמנוע הצבת מערכות נשק וחימוש? לקראת כנס "סייבר וביטחון בחלל" שייערך ביום שלישי
בשנים האחרונות מספר המדינות שבבעלותן לוויין עולה בהתמדה ומדינות רבות נסמכות על שירותי לוויין לפעילויות אזרחיות, מסחריות וצבאיות בכדור הארץ. הבטחת הפעילות התקינה של מערכות חלל היא יעד כלל עולמי ואיננה עוד בעיה של המעצמות בלבד.
רוב ההסכמים והאמנות בנושא חלל, על פיהם נוהגות המדינות כיום, גובשו בזמן המלחמה הקרה וחלקם אינם תואמים את ההתפתחות הטכנולוגית העצומה שחלה מאז ואת הפעילות הגוברת בחלל. לדוגמה, אמנת החלל הבינלאומית של האו"ם, משנת 1967, קובעת כי החלל ישמש למטרות שלום, אך אינה קובעת במפורש שאסורה פגיעה בלוויינים. ערכן הרב של מערכות אלה ומשמעותן בראש ובראשונה לקיומה השוטף והתקין של הכלכלה עולמית, אך גם כאמצעי למימוש עוצמתן הפוליטית והצבאית של מדינות, הופך את הדיון בסוגיה של המותר והאסור בחלל לזירת התגוששות בין המעצמות.
ארה"ב, רוסיה, סין ואירופה מסכימות ביניהן כי הבטחת הפעילות בחלל היא יעד בעל חשיבות רבה, אך הן חלוקות ביניהן על הדרכים לעשות זאת. בשנים האחרונות קידמו רוסיה וסין מספר הצעות לאו"ם למניעת מרוצי חימוש בחלל (PAROS ו-PPWT). תמיכתן ביוזמות למניעת חימוש החלל נובעת בעיקר מהרצון לאמץ לעצמן תדמית מוסרית ושלומנית, ביודען שארה"ב ממילא תתנגד להטלת מגבלות מסוג זה, ועל כן יוזמות אלו לא תצאנה אל הפועל.
אירופה מצדה תומכת ביוזמות אלה, אך מקדמת יוזמה משלה לאימוץ "דפוס התנהגות" בחלל (Space Code of Conduct). ארה"ב אכן מתנגדת ליוזמות של רוסיה וסין מאחר והיא רואה ביוזמות אלה ניסיונות להגביל את חופש פעולתה בחלל מבלי לייצר מנגנוני פיקוח, בקרה ואכיפה שיבטיחו כי שותפותיה יפעלו על פי הכללים. בהיעדר מנגנונים אלה, וללא שקיפות ויחסי אמון, סבורה ארה"ב כי הסכמים מחייבים מהסוג הזה יסבו יותר נזק מתועלת ויפגעו בביטחונה הלאומי בחלל ועל הקרקע. רוסיה וסין שוללות את העמדה האמריקאית ומפרשות אותה כאגרסיבית.
לפיכך, נותרה על הפרק ההצעה האירופאית. יתרונה של היוזמה האירופאית בכך שהיא אינה הסכם בינלאומי מחייב. דפוס או קוד התנהגות כשמו כן הוא, הוא מערך של כללים מעין "נימוסים והליכות" שמדינות מאמצות מרצונן החופשי ופועלות על פיו למען מטרה משותפת. קוד שכזה נתפס כמהלך מקדים לכינון הסכמים בינלאומיים מחייבים מאחר והוא נועד לייצר את האמון שעל בסיסו ניתן יהיה בעתיד לגבש הסכם בינלאומי לפעילות בחלל.
ממשל אובמה נטה עד כה לשתף פעולה עם היוזמה הזו ולחפש פתרונות להבטחת הפעילות בחלל ברמה הבינלאומית (לעומת קודמו שהחזיק בעמדה בדלנית). אך הכרזתה של שרת החוץ הילארי קלינטון, לפני כשבועיים, על כך שארה"ב לא תסכים להסדרים שיגיבלו אותה - מציבה סימן שאלה גדול על עתידה של היוזמה האירופאית.
ארה"ב אמנם הצהירה כי תמשיך לפעול ליצירת כללי התנהגות בינלאומיים מוסכמים, אך בשלב זה נראה כי במקום לקדם תהליך בינלאומי לבחינה וגיבוש של כללי התנהגות ברורים בחלל ארה"ב הביאה לעצירתו.
בסופו של דבר, החשדנות של כל השחקנים גוברת על הרצון להגיע לפתרון. התלות של המדינות המתקדמות ושל הכלכלה הגלובלית במערכות לוויינים הופכת אותן למטרות. פגיעותן הרבה של מערכות אלו מחייבת את המדינות המתקדמות בחלל לקדם כללי התנהגות ונורמות בינלאומיות שיגדירו את כללי המשחק, ויתמודדו עם השאלות כיצד ניתן להגן על נכסים בחלל בפני פגיעה אקראית או מכוונת? האם יש לראות בחלל זירת לחימה ככל זירת לחימה אחרת? והאם ועד איזו מידה ניתן להגביל את השימוש הצבאי בחלל ולמנוע הצבת מערכות נשק וחימוש?
סוגיות אלה ואחרות יידונו בכנס סייבר וביטחון בחלל של סדנ יובל נאמן למדע טכנולוגיה וביטחון, שיירך שייערך ב- 20 במרץ באוניברסיטת תל אביב
***
ד"ר דגנית פייקובסקי, מומחית למדיניות חלל, סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, אוניברסיטת ת"א
