אסור להיכנס לעזה
לשמור בכל תוקף על מדיניות ההכלה כלפי רצועת עזה; איפוק הוא שם המשחקההסלמה בדרום: איפוק הוא שם המשחק
שמואל גורדון
| 19/05/2011
פוליטיקאים חסרי אחריות וגנרלים במילואים, קוראים בראש חוצות "להיכנס בהם, להיכנס לעזה, לעשות סדר חדש". מוטב שישמרו את לשונם השלוחה (נשקם האחרון) עד יעבור זעם, עד אשר יסתיים המשבר האיראני (בתקווה שאחרים יוציאו עבורנו את הערמונים מהאש). כמה נימוקים בסיסיים מחייבים התאפקות עד כלות כל הקיצין ואמנה אחדים מהם: הייתכן שטרם למדנו את הלקח ממלחמת לבנון השנייה?
אריק שרון התמיד בכל מאודו במדיניות הכלה כלפי ארגון חיזבאללה. הייתה זו מדיניות שהוכיחה עצמה במשך שנים. מחליפו הפך את המדיניות הנבונה על פיה והחליט לשנות את המצב בדרום לבנון בהזדמנות ראשונה. התוצאה - מלחמת לבנון השניה - היא עלבון למדינה, לאזרחים, לצה"ל, ולקובעי ההחלטה השגויה רמי המעלה.
נימוק שני, חיוני מאין כמותו הוא המשבר האיראני שנמצא עדיין בחיתוליו. כשיגיע לפרקו עלינו להיות מוכנים לקראתו בכל מאודנו. אסור להסתבך בסכסוך נוסף כל עוד המערכה מול איראן רובצת לפתחנו. פשוט אסור.
נימוק שלישי: מה יש לנו לחפש ברצועת עזה? לא הספיקה לנו "עופרת יצוקה"? לא למדנו לקח מדשדוש הכוחות שנכנסו לשם? מדוע לחזור על שגיאה שעשינו פעמיים (דשדוש בלבנון ודשדוש בעזה)?
נימוק רביעי: כמעט שלא ניתן להשיג הכרעה צבאית בעימות עם ארגוני טרור, ובמיוחד לא ברצועת עזה; גם אם ידוכא ארגון חמאס, עדיין יישאר ג'יהאד איסלאמי, ואם גם הוא ידוכא, ועדות ההתנגדות ירימו ראש, ואחריהן קבוצות קיקיוניות שברשותן קסאמים, גראדים ועוד מרעין בישין.
נימוק חמישי – מוסר הלחימה: האם שכחנו את מאות ההרוגים ואלפי הפצועים הלא מעורבים ב"עופרת יצוקה"? האם ברור לכולם כי מבצע נוסף עלול לגרור מספרים גדולים בהרבה? האם נוכל להסתכל על עצמנו בראי? לא אני. ומה עם תדמיתנו ומעמדנו בעולם?
ונימוק אחרון וכאוב: כיבוש הרצועה או חלק ממנה יעלה גם לנו בקורבנות. מבצע חסר תכלית אינו מצדיק אפילו קורבן אחד; עלינו לזכור כי מאחורי כל חייל הרוג נמצאת משפחה שלמה שתהפוך לאומללה עד סוף ימי חייה.
ודאי יאמרו, מה לא לעשות אנחנו יודעים, אבל מה יש לעשות? התשובה אינה קלה לעיכול: מאבק בטרור הוא מלחמת התשה מתמשכת, שגליה עולים ויורדים, והשפעתה המצטברת על היריבים ידועה רק למתי מעט. זהו מאבק של שלח לחמך וברבות הימים תשיבנו. מי זוכר את ארגון פתח כאויב הגדול שרדפנו את מנהיגו ערפאת, ואסור היה לדבר איתו. כיום, בפועל, הוא בן בריתנו בדיכוי הטרור בגדה המערבית; מי זוכר ארגונים אחרים שנעלמו מהעין, מהאוזן ומהתקשורת.
ואזכיר את הגלוי לעין: ארגון חמאס, שיש לו אינטרס מובהק לשמור על השקט (כמו האינטרס שלנו), פועל להשגת המטרה המשותפת, אם אין זה שיתוף פעולה, מהו שיתוף פעולה? תהליכים אלו נותנים מקום לתקווה, להערכה, להחלטה שרוב העם יתמוך בה בשתי ידיו: עלינו להמשיך בלוחמת התשה כמו בימים האחרונים, בשיקול דעת, באיפוק מרבי, בשחיקה נחושה ומתוחכמת של הנהגות ארגוני הטרור ופעיליהם, ובביטחון שלחימה ממוקדת מתמשכת ומזיקה (ליריב כמובן) בשילוב דיפלומטיה חסויה ועקבית, תשיג הפסקת אש ואחריה עוד אחת ועוד אחת עד שיהפכו ארגוני הטרור עורם כמו פאתח, כמו חמאס, ויבוא לציון גואל.
פוליטיקאים חסרי אחריות וגנרלים במילואים, קוראים בראש חוצות "להיכנס בהם, להיכנס לעזה, לעשות סדר חדש". מוטב שישמרו את לשונם השלוחה (נשקם האחרון) עד יעבור זעם, עד אשר יסתיים המשבר האיראני (בתקווה שאחרים יוציאו עבורנו את הערמונים מהאש). כמה נימוקים בסיסיים מחייבים התאפקות עד כלות כל הקיצין ואמנה אחדים מהם: הייתכן שטרם למדנו את הלקח ממלחמת לבנון השנייה?
אריק שרון התמיד בכל מאודו במדיניות הכלה כלפי ארגון חיזבאללה. הייתה זו מדיניות שהוכיחה עצמה במשך שנים. מחליפו הפך את המדיניות הנבונה על פיה והחליט לשנות את המצב בדרום לבנון בהזדמנות ראשונה. התוצאה - מלחמת לבנון השניה - היא עלבון למדינה, לאזרחים, לצה"ל, ולקובעי ההחלטה השגויה רמי המעלה.
נימוק שני, חיוני מאין כמותו הוא המשבר האיראני שנמצא עדיין בחיתוליו. כשיגיע לפרקו עלינו להיות מוכנים לקראתו בכל מאודנו. אסור להסתבך בסכסוך נוסף כל עוד המערכה מול איראן רובצת לפתחנו. פשוט אסור.
נימוק שלישי: מה יש לנו לחפש ברצועת עזה? לא הספיקה לנו "עופרת יצוקה"? לא למדנו לקח מדשדוש הכוחות שנכנסו לשם? מדוע לחזור על שגיאה שעשינו פעמיים (דשדוש בלבנון ודשדוש בעזה)?
נימוק רביעי: כמעט שלא ניתן להשיג הכרעה צבאית בעימות עם ארגוני טרור, ובמיוחד לא ברצועת עזה; גם אם ידוכא ארגון חמאס, עדיין יישאר ג'יהאד איסלאמי, ואם גם הוא ידוכא, ועדות ההתנגדות ירימו ראש, ואחריהן קבוצות קיקיוניות שברשותן קסאמים, גראדים ועוד מרעין בישין.
נימוק חמישי – מוסר הלחימה: האם שכחנו את מאות ההרוגים ואלפי הפצועים הלא מעורבים ב"עופרת יצוקה"? האם ברור לכולם כי מבצע נוסף עלול לגרור מספרים גדולים בהרבה? האם נוכל להסתכל על עצמנו בראי? לא אני. ומה עם תדמיתנו ומעמדנו בעולם?
ונימוק אחרון וכאוב: כיבוש הרצועה או חלק ממנה יעלה גם לנו בקורבנות. מבצע חסר תכלית אינו מצדיק אפילו קורבן אחד; עלינו לזכור כי מאחורי כל חייל הרוג נמצאת משפחה שלמה שתהפוך לאומללה עד סוף ימי חייה.
ודאי יאמרו, מה לא לעשות אנחנו יודעים, אבל מה יש לעשות? התשובה אינה קלה לעיכול: מאבק בטרור הוא מלחמת התשה מתמשכת, שגליה עולים ויורדים, והשפעתה המצטברת על היריבים ידועה רק למתי מעט. זהו מאבק של שלח לחמך וברבות הימים תשיבנו. מי זוכר את ארגון פתח כאויב הגדול שרדפנו את מנהיגו ערפאת, ואסור היה לדבר איתו. כיום, בפועל, הוא בן בריתנו בדיכוי הטרור בגדה המערבית; מי זוכר ארגונים אחרים שנעלמו מהעין, מהאוזן ומהתקשורת.
ואזכיר את הגלוי לעין: ארגון חמאס, שיש לו אינטרס מובהק לשמור על השקט (כמו האינטרס שלנו), פועל להשגת המטרה המשותפת, אם אין זה שיתוף פעולה, מהו שיתוף פעולה? תהליכים אלו נותנים מקום לתקווה, להערכה, להחלטה שרוב העם יתמוך בה בשתי ידיו: עלינו להמשיך בלוחמת התשה כמו בימים האחרונים, בשיקול דעת, באיפוק מרבי, בשחיקה נחושה ומתוחכמת של הנהגות ארגוני הטרור ופעיליהם, ובביטחון שלחימה ממוקדת מתמשכת ומזיקה (ליריב כמובן) בשילוב דיפלומטיה חסויה ועקבית, תשיג הפסקת אש ואחריה עוד אחת ועוד אחת עד שיהפכו ארגוני הטרור עורם כמו פאתח, כמו חמאס, ויבוא לציון גואל.
