"פתאום נהיה שקט"
המעבורת "קולומביה" אבדה לפני תשע שנים. באסון נספה גם האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון. נציג חיל האוויר במרכז הבקרה בוושינגטון חוזר לאירוע
הגנה לישראל
| 19/05/2011
אילן רמון ז"ל (צילום: אתר חיל האוויר)
תשע שנים חלפו מאז אובדנה של המעבורת "קולומביה", ומותם של אנשי צוות המעבורת, בניהם גם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון. לפני תשע שנים היה סא"ל מ', אז רס"ן, הנציג הישראלי היחיד שישב במרכז הבקרה לניסויים בוושינגטון וידע כבר מן הרגע הראשון על התקלה במעבורת.
ביטאון חיל האוויר חוזר לאותם רגעים מבעיתים."פתאום שרר שקט בכל לולאות הקשר. עד לאותו הרגע, במשך כל 16 הימים, שמעתי כל הזמן אנשים מדברים. שמענו את מה שנאמר לאסטרונאוטים, את התקשורת הפנימית בין אנשי נאס"א. ושמענו כל הזמן את אילן, שידע שאנחנו מקשיבים ושידר כל הזמן מה הוא מרגיש וחושב. פתאום נהיה שקט", מספר מ'.
כבר מתחילתם של אותם הרגעים הדוממים החלה הדאגה לבעור בליבו של מ'. "הדקות עוברות. אתה יודע איפה הם אמורים להיות בכל דקה והם אינם. ניסיתי לשכנע את עצמי שעוד מעט כבר נדע מה קורה, שעוד מעט יצליחו לדבר איתם והם יצליחו להיחלץ מזה, אבל הלב היה כבד. בערך שתי דקות לפני שעת הנחיתה המתוכננת היה לי ברור שהמעבורת איננה. היה לנו רגע של הלם, של אובדן".
באותם רגעים של שקט נפל משקל כבד על כתפיו של מ'. "התחלתי לחשוב מה אני, כנציג בודד של חיל-האוויר, צריך לעשות באירוע כזה. המחשבה הראשונה שלי הייתה על אילן ועל המשפחה". מ' הכיר את אילן רמון באופן אישי, אך על הפחד מן הסוף הגרוע ביותר לא דיברו בניהם. "שנינו טייסים, ואנחנו לא מדברים על הדברים האלה, כי בכל פעם שאתה עולה לגיחה יכול להיות שלא תחזור. לא שמעתי מאילן חששות של ממש. לא הרגשתי את הצורך לשאול אותו אם הוא פוחד והוא לא הרגיש צורך לענות".
תשע שנים חלפו מאז אובדנה של המעבורת "קולומביה", ומותם של אנשי צוות המעבורת, בניהם גם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון. לפני תשע שנים היה סא"ל מ', אז רס"ן, הנציג הישראלי היחיד שישב במרכז הבקרה לניסויים בוושינגטון וידע כבר מן הרגע הראשון על התקלה במעבורת.
ביטאון חיל האוויר חוזר לאותם רגעים מבעיתים."פתאום שרר שקט בכל לולאות הקשר. עד לאותו הרגע, במשך כל 16 הימים, שמעתי כל הזמן אנשים מדברים. שמענו את מה שנאמר לאסטרונאוטים, את התקשורת הפנימית בין אנשי נאס"א. ושמענו כל הזמן את אילן, שידע שאנחנו מקשיבים ושידר כל הזמן מה הוא מרגיש וחושב. פתאום נהיה שקט", מספר מ'.
כבר מתחילתם של אותם הרגעים הדוממים החלה הדאגה לבעור בליבו של מ'. "הדקות עוברות. אתה יודע איפה הם אמורים להיות בכל דקה והם אינם. ניסיתי לשכנע את עצמי שעוד מעט כבר נדע מה קורה, שעוד מעט יצליחו לדבר איתם והם יצליחו להיחלץ מזה, אבל הלב היה כבד. בערך שתי דקות לפני שעת הנחיתה המתוכננת היה לי ברור שהמעבורת איננה. היה לנו רגע של הלם, של אובדן".
באותם רגעים של שקט נפל משקל כבד על כתפיו של מ'. "התחלתי לחשוב מה אני, כנציג בודד של חיל-האוויר, צריך לעשות באירוע כזה. המחשבה הראשונה שלי הייתה על אילן ועל המשפחה". מ' הכיר את אילן רמון באופן אישי, אך על הפחד מן הסוף הגרוע ביותר לא דיברו בניהם. "שנינו טייסים, ואנחנו לא מדברים על הדברים האלה, כי בכל פעם שאתה עולה לגיחה יכול להיות שלא תחזור. לא שמעתי מאילן חששות של ממש. לא הרגשתי את הצורך לשאול אותו אם הוא פוחד והוא לא הרגיש צורך לענות".
