מה טומן העתיד בגזרת מצרים?
מה טומן העתיד בגזרת מצרים?
שלמה ברום
| 19/05/2011
מצרים מהווה מקרה מבחן מעניין,לתהפוכות העוברות על המזרח לתיכון. בשלב זה, מצרים נמצאת תחת שלטון הצבא, שאמור להעביר, את השלטון לרשויות האזרחיות לאחר קיומן של בחירות לפרלמנט, האמורות להתקיים בשבוע הבא. הבחירות לנשיאות יתקיימו במועד מאוחר יותר. קשה להעריך לאן יוביל תהליך זה; לא ברור מה תהיינה תוצאות הבחירות לפרלמנט ולנשיאות ומה יהיה אופי הממשלה שתקום לאחר מכן. שאלה מרכזית בהקשר זה היא מה יהיה כוחם של "האחים המוסלמים" לעומת המפלגות החילוניות.
כל אלו הן שאלות תלויות ועומדות, אולם לעומתן, אפשר כבר לראות את הרוח הנושבת באשר לישראל. ראש הממשלה האזרחית הממונה הזמנית, שהתפטרה מתפקידוה אתמו, הפועלת תחת שלטון הצבא, וכן שר החוץ ושרים אחרים, כבר השמיעו הצהרות אנטי ישראליות והבטחות לנקיטת מדיניות נוקשה יותר כלפי ישראל, במיוחד סביב הדיון הציבורי על עסקת הגז אתה. שר הכלכלה המצרי אמר שמצרים אמנם מחויבת להסכם השלום עם ישראל, אך לא חייבת למכור לה גז; וסגן ראש הממשלה האשים את ישראל בהתקפות על מצרים ובמניפולציות נגדה.
התבטאויות שונות של אלה שהציגו עצמם כמועמדים לתפקיד נשיא מצרים מצביעות גם הן על כוונה לנהל מדיניות נוקשה יותר כלפי ישראל. עמרו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית, שנחשב כמועמד בעל הסיכויים הגדולים ביותר להיבחר לנשיא, אמר בראיון ל"וושינגטון פוסט", כשנשאל על הגרעין האיראני: "נושא הגרעין במזרח התיכון משמעו ישראל ואחר כך איראן. למצרים יש הרבה להרוויח מיחסים עם איראן".
בראיונות אחרים טען מוסא שמובארק שגה בהחלטתו לשתף פעולה עם ישראל ולהטיל סגר על רצועת עזה וסיפר שבתקופת כהונתו כשר החוץ היו לו חילוקי דעות אתו באשר ליחס לישראל, והוא עצמו חשב שצריך לנקוט צעדים נחרצים יותר נגדה. מועמד נוסף לנשיאות, יו"ר סבא"א לשעבר, מוחמד אל-בראדעי, אמר שאם ישראל תתקוף את רצועת עזה, מצרים תכריז מלחמה נגד "השלטון הציוני".
נראה שההערכות, לפיהן המשטרים החדשים שיקומו, וגם הישנים שישרדו, יתמקדו בבעיות הפנים של ארצותיהם ופחות במדיניות חוץ, אינן מבוססות דיין. קשה להניח שאישים כמו עמרו מוסא או מוחמד אל בראדעי חוץ, יימנעו מלהתמקד בנושאי חוץ. ההיפך נראה סביר יותר. כך, למשל, סביר להניח שאם עמרו מוסא ייבחר לנשיא, הוא יקדיש, למשל, תשומת לב רבה לוועידה בנושא פֵרוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית, המתוכננת לשנת 2012, ולא יירתע מעימותים עם ישראל בסוגיה זאת.
אפשר גם להניח שממשלות ערביות שיתקשו להתמודד עם בעיות פנים, ובעיקר עם הכלכלה הרעועה שלהן, יעדיפו לצבור נקודות מול דעת הקהל בארצן על ידי הישגים מדיניים בזירת החוץ.
פגיעה אפשרית בהסכמי השלום
מבחינתה של מדינת ישראל, השאלה המרכזית היא האם ייפגע הסכם השלום עם מצרים. בינתיים, רוב הגורמים במצרים, לרבות אלה המתכוונים להתמודד בבחירות הקרובות, הבהירו שיש בכוונתם לקיים את ההסכם, אולם ההתבטאויות שחלקם משמיעים מפעם לפעם מצביעות על כך שלפחות הם חושבים שהצהרות נגד הסכם השלום יכולות לשרת את מערכת הבחירות שלהם.
לכך נוספים נתונים סותרים מסקרי דעת קהל שונים המגבירים את אי הוודאות. סקר של מכון PEW מצא כי 54 אחוזים מהציבור המצרי תומך בביטול הסכם השלום. לעומתו, סקר של מכון IPI ממארס 2011 , מצא שרוב הבוחרים המצריים (63 אחוזים) יעדיפו להצביע בעד מפלגה שתשמור על הסכם השלום עם ישראל, ורק מיעוט ( 37 אחוזים) יעדיפו מפלגה שתבטיח לבטל אותו.
עד כה, מאזן ההתבטאויות של הגורמים השונים במערכת הפוליטית המתגבשת במצרים מצביע על כך שהסבירות שמצרים תחליט לפגוע באופן מהותי בהסכם השלום עם ישראל היא נמוכה. עם זאת, השינויים במצרים כבר העלו את הסוגיה על סדר היום, ובכלל זה כנושא לשיח ציבורי בישראל. הסיבה לכך היא, שאם ייפגע הסכם השלום עם מצרים, ובתרחישים מסוימים אולי גם הסכם השלום עם ירדן, תהיינה לכך משמעויות אסטרטגיות מרחיקות לכת לישראל.
חתימת הסכם השלום 1979 הוציאה את מצרים ממעגל המדינות העשויות להשתתף במלחמה עם ישראל. שינוי זה הקטין במידה רבה את ההסתברות שקואליציה של מדינות ערביות תיזום מלחמה כזאת, והפך את התרחיש של מלחמה בשתי חזיתות לכזה שאין צורך להתייחס אליו כבעל סיכוי ממשי להתרחש. ההיערכות האסטרטגית של ישראל, סדר הכוחות ותוכניות המלחמה שלה נבנו על בסיס הנחה זו. הדבר אִפשר למקד את ההכנות הצבאיות בחזיתות האחרות ולחסוך במשאבים.
אם ישראל תגיע למסקנה שהתרחיש של מלחמה כלל ערבית נגדה יחזור להיות ממשי, היא תצטרך לשנות באופן דרמתי את היערכותה האסטרטגית. ישראל הייתה יכולה להרשות לעצמה להיבנות על ההנחה של מלחמה בחזית אחת בלבד, על בסיס הערכה כי גם אם יחול שינוי אסטרטגי במצרים ו/או בירדן, יידרש זמן רב יחסית עד שהוא יתורגם לאיומים עליה. זאת, משום שגם הצד השני צריך לשנות את היערכותו האסטרטגית.
עם זאת, גם השינוי בהיערכות האסטרטגית של ישראל דורש זמן לא מועט, בשל הצורך להקים עוצבות חדשות ולאמנן, להצטייד במלאי נשק וחימוש ולשנות תוכניות מלחמה. המשמעות הנובעת מכך היא שיש חשיבות רבה למועד איתורו של השינוי האסטרטגי בצד הערבי. הכאוס הנוכחי בעולם הערבי מעמיד את ישראל בפני בעיה קשה של בחירת דרך פעולה בתנאים של אי ודאות. להכנות צבאיות יש לפעמים תכונה של נבואה המגשימה את עצמה, משום שהצד השני עלול לפרשן כמצביעות על כוונות תוקפניות.
אם ישראל תתחיל מוקדם מידי בהכנות לאפשרות של התערערות הסכם השלום עם מצרים, היא תיחשף לסכנה הזאת; אם היא תתחיל בכך מאוחר מדי וההסכם אכן יתערער, היא לא תהיה מוכנה לשינוי בעוד מועד.
המאמר התפרסם במלואו בספר "הערכה אסטרטגית לישראל 2011", של המכון למחקרי ביטחון לאומי
לפרסומים נוספים של מכון INSS
מצרים מהווה מקרה מבחן מעניין,לתהפוכות העוברות על המזרח לתיכון. בשלב זה, מצרים נמצאת תחת שלטון הצבא, שאמור להעביר, את השלטון לרשויות האזרחיות לאחר קיומן של בחירות לפרלמנט, האמורות להתקיים בשבוע הבא. הבחירות לנשיאות יתקיימו במועד מאוחר יותר. קשה להעריך לאן יוביל תהליך זה; לא ברור מה תהיינה תוצאות הבחירות לפרלמנט ולנשיאות ומה יהיה אופי הממשלה שתקום לאחר מכן. שאלה מרכזית בהקשר זה היא מה יהיה כוחם של "האחים המוסלמים" לעומת המפלגות החילוניות.
כל אלו הן שאלות תלויות ועומדות, אולם לעומתן, אפשר כבר לראות את הרוח הנושבת באשר לישראל. ראש הממשלה האזרחית הממונה הזמנית, שהתפטרה מתפקידוה אתמו, הפועלת תחת שלטון הצבא, וכן שר החוץ ושרים אחרים, כבר השמיעו הצהרות אנטי ישראליות והבטחות לנקיטת מדיניות נוקשה יותר כלפי ישראל, במיוחד סביב הדיון הציבורי על עסקת הגז אתה. שר הכלכלה המצרי אמר שמצרים אמנם מחויבת להסכם השלום עם ישראל, אך לא חייבת למכור לה גז; וסגן ראש הממשלה האשים את ישראל בהתקפות על מצרים ובמניפולציות נגדה.
התבטאויות שונות של אלה שהציגו עצמם כמועמדים לתפקיד נשיא מצרים מצביעות גם הן על כוונה לנהל מדיניות נוקשה יותר כלפי ישראל. עמרו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית, שנחשב כמועמד בעל הסיכויים הגדולים ביותר להיבחר לנשיא, אמר בראיון ל"וושינגטון פוסט", כשנשאל על הגרעין האיראני: "נושא הגרעין במזרח התיכון משמעו ישראל ואחר כך איראן. למצרים יש הרבה להרוויח מיחסים עם איראן".
בראיונות אחרים טען מוסא שמובארק שגה בהחלטתו לשתף פעולה עם ישראל ולהטיל סגר על רצועת עזה וסיפר שבתקופת כהונתו כשר החוץ היו לו חילוקי דעות אתו באשר ליחס לישראל, והוא עצמו חשב שצריך לנקוט צעדים נחרצים יותר נגדה. מועמד נוסף לנשיאות, יו"ר סבא"א לשעבר, מוחמד אל-בראדעי, אמר שאם ישראל תתקוף את רצועת עזה, מצרים תכריז מלחמה נגד "השלטון הציוני".
נראה שההערכות, לפיהן המשטרים החדשים שיקומו, וגם הישנים שישרדו, יתמקדו בבעיות הפנים של ארצותיהם ופחות במדיניות חוץ, אינן מבוססות דיין. קשה להניח שאישים כמו עמרו מוסא או מוחמד אל בראדעי חוץ, יימנעו מלהתמקד בנושאי חוץ. ההיפך נראה סביר יותר. כך, למשל, סביר להניח שאם עמרו מוסא ייבחר לנשיא, הוא יקדיש, למשל, תשומת לב רבה לוועידה בנושא פֵרוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית, המתוכננת לשנת 2012, ולא יירתע מעימותים עם ישראל בסוגיה זאת.
אפשר גם להניח שממשלות ערביות שיתקשו להתמודד עם בעיות פנים, ובעיקר עם הכלכלה הרעועה שלהן, יעדיפו לצבור נקודות מול דעת הקהל בארצן על ידי הישגים מדיניים בזירת החוץ.
פגיעה אפשרית בהסכמי השלום
מבחינתה של מדינת ישראל, השאלה המרכזית היא האם ייפגע הסכם השלום עם מצרים. בינתיים, רוב הגורמים במצרים, לרבות אלה המתכוונים להתמודד בבחירות הקרובות, הבהירו שיש בכוונתם לקיים את ההסכם, אולם ההתבטאויות שחלקם משמיעים מפעם לפעם מצביעות על כך שלפחות הם חושבים שהצהרות נגד הסכם השלום יכולות לשרת את מערכת הבחירות שלהם.
לכך נוספים נתונים סותרים מסקרי דעת קהל שונים המגבירים את אי הוודאות. סקר של מכון PEW מצא כי 54 אחוזים מהציבור המצרי תומך בביטול הסכם השלום. לעומתו, סקר של מכון IPI ממארס 2011 , מצא שרוב הבוחרים המצריים (63 אחוזים) יעדיפו להצביע בעד מפלגה שתשמור על הסכם השלום עם ישראל, ורק מיעוט ( 37 אחוזים) יעדיפו מפלגה שתבטיח לבטל אותו.
עד כה, מאזן ההתבטאויות של הגורמים השונים במערכת הפוליטית המתגבשת במצרים מצביע על כך שהסבירות שמצרים תחליט לפגוע באופן מהותי בהסכם השלום עם ישראל היא נמוכה. עם זאת, השינויים במצרים כבר העלו את הסוגיה על סדר היום, ובכלל זה כנושא לשיח ציבורי בישראל. הסיבה לכך היא, שאם ייפגע הסכם השלום עם מצרים, ובתרחישים מסוימים אולי גם הסכם השלום עם ירדן, תהיינה לכך משמעויות אסטרטגיות מרחיקות לכת לישראל.
חתימת הסכם השלום 1979 הוציאה את מצרים ממעגל המדינות העשויות להשתתף במלחמה עם ישראל. שינוי זה הקטין במידה רבה את ההסתברות שקואליציה של מדינות ערביות תיזום מלחמה כזאת, והפך את התרחיש של מלחמה בשתי חזיתות לכזה שאין צורך להתייחס אליו כבעל סיכוי ממשי להתרחש. ההיערכות האסטרטגית של ישראל, סדר הכוחות ותוכניות המלחמה שלה נבנו על בסיס הנחה זו. הדבר אִפשר למקד את ההכנות הצבאיות בחזיתות האחרות ולחסוך במשאבים.
אם ישראל תגיע למסקנה שהתרחיש של מלחמה כלל ערבית נגדה יחזור להיות ממשי, היא תצטרך לשנות באופן דרמתי את היערכותה האסטרטגית. ישראל הייתה יכולה להרשות לעצמה להיבנות על ההנחה של מלחמה בחזית אחת בלבד, על בסיס הערכה כי גם אם יחול שינוי אסטרטגי במצרים ו/או בירדן, יידרש זמן רב יחסית עד שהוא יתורגם לאיומים עליה. זאת, משום שגם הצד השני צריך לשנות את היערכותו האסטרטגית.
עם זאת, גם השינוי בהיערכות האסטרטגית של ישראל דורש זמן לא מועט, בשל הצורך להקים עוצבות חדשות ולאמנן, להצטייד במלאי נשק וחימוש ולשנות תוכניות מלחמה. המשמעות הנובעת מכך היא שיש חשיבות רבה למועד איתורו של השינוי האסטרטגי בצד הערבי. הכאוס הנוכחי בעולם הערבי מעמיד את ישראל בפני בעיה קשה של בחירת דרך פעולה בתנאים של אי ודאות. להכנות צבאיות יש לפעמים תכונה של נבואה המגשימה את עצמה, משום שהצד השני עלול לפרשן כמצביעות על כוונות תוקפניות.
אם ישראל תתחיל מוקדם מידי בהכנות לאפשרות של התערערות הסכם השלום עם מצרים, היא תיחשף לסכנה הזאת; אם היא תתחיל בכך מאוחר מדי וההסכם אכן יתערער, היא לא תהיה מוכנה לשינוי בעוד מועד.
המאמר התפרסם במלואו בספר "הערכה אסטרטגית לישראל 2011", של המכון למחקרי ביטחון לאומי
לפרסומים נוספים של מכון INSS
