טור מיוחד | אמיתות ושקרים על המשבר הביטחוני החמור. ולאן הוא יתפתח?
שיגורי הרקטות מצד חיזבאללה כנראה היו נקמה איראנית על פעולות המיוחסות לצה״ל בתקופה האחרונה - בישראל מעדיפים את הנרטיב של חמאס והר הבית
עמיר רפפורט
| 11/04/2023
צילום: עמוס בן גרשום - לע״מ
ב-7 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי חיל האוויר את הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור. על הפעולה הוטל איפול כבד של הצנזורה. מטרת האיפול הייתה לאפשר לנשיא הסורי בשאר אל אסד "מרחב הכחשה": אם ישראל אינה לוקחת אחריות פומבית על התקיפה ולא מספרת עליה, הוא אינו מחויב להגיב עליה.
כעבור כ-16 שנים, בעיצומו של חג הפסח בשבוע שעבר, שוגר מלבנון לעבר שטח ישראל מטח הרקטות הכבד ביותר מאז ימי מלחמת לבנון השנייה. הפעם, ישראל נזקקה למרחב הכחשה בעצמה: מטעמי נוחות, היא ייחסה את התקיפה רק לכוח הרקטות של החמאס שהתמקם ליד צור שבדרום לבנון.
מרחב הכחשה
העובדה שחיזבאללה ואיראן לא לקחו אחריות על הירי אפשרה לישראל להסתפק בתגובה מתונה נגד החמאס בלבד, מבלי לגרור את האזור כולו ללחימה, שהייתה עלולה להתנהל בכמה חזיתות במקביל, בעיצומה של תקופת הפסח.
בישראל אפילו פורסמו הדלפות, לכאורה, כאילו המודיעין העריך שירי החמאס לא תואם עם מנהיג החיזבאללה חסן נסראללה. יכול להיות, אבל התמונה הרחבה היא חד משמעית: העימות הגדול בימים אלה הוא בין איראן לישראל.
חמאס לא היה יכול להקים כוח רקטות בדרום לבנון ללא אישור של חיזבאללה. חיזבאללה נבנה על ידי איראן בעיקר ככוח שנועד להסב לישראל נזק כבד ביותר, במקרה של התקפה על מתקני הגרעין שלה.
במקרה היחיד שבו נסראללה פעל על דעת עצמו בפעולה אסטרטגית, בפיגוע החטיפה שהביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-2006, הוא חטף מהאיראנים על הראש והתחייב לציית לחלוטין להנחיות הבאות מטהרן.
כך או כך, רצף התמונות שהגיעו מביירות לפני ואחרי מטח הרקטות, ובהם נראים בכירים מאיראן, מהחיזבאללה, מהחמאס ואף מארגונים פלשתינים נוספים, מעביר את המסר על חזית מאוחדת. בלי לקחת אחריות על תקיפה ספציפית של ישראל, כזאת או אחרת.
פיגוע רודף פיגוע
באותו זמן, פיגוע רודף פיגוע בישראל. הפיגוע שבו נרצחו שלושת בנות משפחת די מאפרת על יד צומת חמרה, אף נראה כעליית מדרגה ברמת התחכום והארגון שלו: כאן אין מדובר ב"מפגע בודד" שיצא לטבוח ביהודים באופן ספונטני וללא תכנון מוקדם.
וזה הסיפור הגדול, שמערכת הביטחון והדרג המדיני מעדיפים לא לתדרך עליו: איראן מנצלת בימים אלה את השינויים הגאו-פוליטיים העולמיים בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה, ובעיקר את הברית החדשה שלה עם רוסיה וסין (תוך שיפור היחסים עם מדינות המפרץ).
זאת, כדי לפרוץ בתוכנית הגרעין שלה, למרחק של שבועיים בלבד מכמות אורניום מועשר, שתאפשר לה להכין פצצת גרעין ראשונה (עדיין ייקח לה שנה-שנתיים כדי לייצר את הפצצה עצמה, לפי ההערכות השונות במערב). כך או כך, כבר לא ניתן למנוע את הפצצה, כנראה.
איראן גם פועלת לשנות את המשוואה שהייתה תקפה בשנים האחרונות. לפיה, ישראל וארצות הברית ביצעו כלפיה התקפות בסוריה ואפילו בצפון עיראק ובאיראן עצמה, מבלי שהיא הגיבה בשטח ישראל, למעט שליחת כמה מל"טים שיורטו בהצלחה.
זה הרקע לשליחת המחבל לביצוע הפיגוע במגידו ב-13 במרס (לפי כל הסימנים, איש חיזבאללה ביצע את הפעולה, גם כאן נשמר "מרחב הכחשה"). כפי הנראה יומיים לפני הפסח, ביצעה ישראל התקפה על יעד איראני בסוריה, שבה נהרגו שני קצינים איראניים. ההלוויות שנערכו להם באיראן היו המוניות. מתקפת הטילים על ישראל בפסח לא הייתה מפתיעה, לפיכך, בהקשר של נקמה צפויה על כך.
בפועל ישראל משתפת פעולה עם הנרטיב של החמאס, לפיו ירי הרקטות היה אך ורק תגובה על התנהלות משטרת ישראל במסגד אל אקצא בעיצומם של ימי הרמדאן.
מלחמת דת
לחמאס יש אינטרס ברור למצב את עצמו כ"מגן ירושלים" במסגרת הקרב הפנימי מול הפתח בזירה הפנים פלסטינית. ולכל אויבנו יש אינטרס מובהק להפוך את העימות הישראלי-פלשתיני מסכסוך לאומי – טריטוריאלי, אחד מיני מאות סכסוכים דומים ברחבי העולם, לעימות דתי ייחודי.
כזה שמסעיר את הציבור גם בקרב מדינות הסכמי אברהם ובקרב הציבור הערבי בישראל ולמעשה בכל העולם המוסלמי. מלחמת דת רעה לישראל, אך נפלנו לתוך המלכודת הזאת בעיניים פקוחות.
וגם זה מטריד: במשך עשרות שנים היה ידוע באזור כי אויבנו נוהגים להצהיר דברי רהב כוזבים בסגנון "קול הרעם מקהיר" לפני מלחמת ששת הימים, בעוד שישראל דיברה מעט אבל תקפה הרבה. באחרונה, היוצרות התהפכו גם בהקשר הזה. אלו שמרבים בדברי רהב הם דווקא הדוברים הישראליים, כולל ח"כים ושרים מתלהמים מהשורה השנייה והשלישית של הפוליטיקה הישראלית. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו בתדרוך לתקשורת ביום שני בערב.
במסגרתו סיפר על התקפה על חיזבאללה לאחר ירי הרקטות (לא קרה) והתקפה על צבא סוריה (כן קרה). היעד ביום ראשון היה המפקדה של מאהר אסד, אחי הנשיא, כאיתות לנשיא עצמו בעקבות ירי של עוד שלוש רקטות משטח סוריה לעבר רמת הגולן בהמשך ימי החג.
בתדרוך ביום שני הגדיר נתניהו את אירועי התקופה האחרונה כ"מתקפת טרור". זה גם לא ממש מדויק. גל הטרור שהתחיל כבר בתחילת שנת 2022, והולך וגואה (19 הרוגים מתחילת השנה ועד ערב פסח שני) מסתמן כתקופת טרור ארוכה ולא כ"מתקפה".
ייתכן כי בראיה לאחור התקופה תיעשה דומה יותר ויותר לימי המרד הערבי הגדול (1936-1939), האינתיפאדה הראשונה (1987-1991) והשנייה (2000-2004). דור פלשתיני שלם כבר שכח את מחירה הכבד של האינתיפאדה. ייתכן שגם אנחנו.
משבר אסטרטגי בין ישראל לארה"ב?
והנה עוד כמה שאלות שהתחדדו בעקבות האירועים בפסח: האם קיים משבר אסטרטגי ביחסים בין ישראל לארה"ב? התשובה לכך היא כן ולא. לכאורה, שיתופי הפעולה העמוקים בין ישראל לארה"ב, כולל בתחומי המודיעין הרגישים ביותר, נמשכים בכל הרמות.
המשבר המדיני הגלוי, כולל דברי הנשיא ביידן ואי הזמנתו של נתניהו לביקור בבית הלבן, מצננים את היחסים בין דרגי העבודה, בשטח. כך מתרשמים גורמים שעוסקים בתיאומים בין המדינות, כולל בנושא הגרעין האיראני. יתירה מכך, המשבר המדיני הפומבי מחליש עוד יותר את תדמית העוצמה של ישראל ומעודד את אויבנו לנצל את שעת הכושר ולתקוף.
האם ההפגנות בישראל באמת מעודדות טרור? בהחלט יכול להיות שגם למשבר הפנימי תרומה לתדמית החולשה של ישראל בימים אלה. חשוב לשים לב שאיראן וחיזבאללה סובלות מנקודת תורפה דומה: הלגיטימציה של חיזבאללה בלבנון לחמם את הגזרה מול ישראל היא אפסית ואילו באיראן יש את "מהומות החיג'אב" ותסיסה קבועה כנגד משטר האייתולות. זוהי נקודת תורפה שישראל ידעה לנצל היטב בעבר.
בדרך למלחמה?
שאלת השאלות היא: האם ישראל נמצאת בדרך ל"למלחמה רב זירתית", כלומר לעימות ישיר מול חמאס בעזה וחיזבאללה מלבנון, במקביל לפיגועים מאיו"ש ואולי אפילו תקיפות מאיראן ומעורבות של האוכלוסייה הערבית בישראל בפיגועים ובמהומות?
זהו תרחיש בלהות שעדיין רחוק ממימוש (למרות האירוע בטיילת בתל אביב בליל שבת, שכנראה היה פיגוע, ערביי ישראל ברובם המוחלט עדיין לא "נכנסו לאירוע".
גם באיו"ש הציבור הרחב לא הצטרף ל"סיבוב האלימות" כמו ב"אינתיפאדות" הראשונה והשנייה. עם זאת, האפשרות של סיבוב לחימה כבד מול חמאס וחיזבאללה במקביל יכולה להתממש בכל יום, בשל "תגובה יתירה" של אחד הצדדים, שתצית אש כבדה.
מכך ישראל ניסתה להימנע בכל כוחה השבוע. אחרי יום העצמאות, הסובלנות של ישראל כלפי ההתקפות עליה כנראה תפחת. בטווח הקצר, ממש בסוף שבוע זה, מציינים באיראן את יום ירושלים (קודס"), שלהם.
שבוע לפני תום הרמאדן האוויר עדיין מלא באבק שריפה.
שיגורי הרקטות מצד חיזבאללה כנראה היו נקמה איראנית על פעולות המיוחסות לצה״ל בתקופה האחרונה - בישראל מעדיפים את הנרטיב של חמאס והר הבית
צילום: עמוס בן גרשום - לע״מ
ב-7 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי חיל האוויר את הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור. על הפעולה הוטל איפול כבד של הצנזורה. מטרת האיפול הייתה לאפשר לנשיא הסורי בשאר אל אסד "מרחב הכחשה": אם ישראל אינה לוקחת אחריות פומבית על התקיפה ולא מספרת עליה, הוא אינו מחויב להגיב עליה.
כעבור כ-16 שנים, בעיצומו של חג הפסח בשבוע שעבר, שוגר מלבנון לעבר שטח ישראל מטח הרקטות הכבד ביותר מאז ימי מלחמת לבנון השנייה. הפעם, ישראל נזקקה למרחב הכחשה בעצמה: מטעמי נוחות, היא ייחסה את התקיפה רק לכוח הרקטות של החמאס שהתמקם ליד צור שבדרום לבנון.
מרחב הכחשה
העובדה שחיזבאללה ואיראן לא לקחו אחריות על הירי אפשרה לישראל להסתפק בתגובה מתונה נגד החמאס בלבד, מבלי לגרור את האזור כולו ללחימה, שהייתה עלולה להתנהל בכמה חזיתות במקביל, בעיצומה של תקופת הפסח.
בישראל אפילו פורסמו הדלפות, לכאורה, כאילו המודיעין העריך שירי החמאס לא תואם עם מנהיג החיזבאללה חסן נסראללה. יכול להיות, אבל התמונה הרחבה היא חד משמעית: העימות הגדול בימים אלה הוא בין איראן לישראל.
חמאס לא היה יכול להקים כוח רקטות בדרום לבנון ללא אישור של חיזבאללה. חיזבאללה נבנה על ידי איראן בעיקר ככוח שנועד להסב לישראל נזק כבד ביותר, במקרה של התקפה על מתקני הגרעין שלה.
במקרה היחיד שבו נסראללה פעל על דעת עצמו בפעולה אסטרטגית, בפיגוע החטיפה שהביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-2006, הוא חטף מהאיראנים על הראש והתחייב לציית לחלוטין להנחיות הבאות מטהרן.
כך או כך, רצף התמונות שהגיעו מביירות לפני ואחרי מטח הרקטות, ובהם נראים בכירים מאיראן, מהחיזבאללה, מהחמאס ואף מארגונים פלשתינים נוספים, מעביר את המסר על חזית מאוחדת. בלי לקחת אחריות על תקיפה ספציפית של ישראל, כזאת או אחרת.
פיגוע רודף פיגוע
באותו זמן, פיגוע רודף פיגוע בישראל. הפיגוע שבו נרצחו שלושת בנות משפחת די מאפרת על יד צומת חמרה, אף נראה כעליית מדרגה ברמת התחכום והארגון שלו: כאן אין מדובר ב"מפגע בודד" שיצא לטבוח ביהודים באופן ספונטני וללא תכנון מוקדם.
וזה הסיפור הגדול, שמערכת הביטחון והדרג המדיני מעדיפים לא לתדרך עליו: איראן מנצלת בימים אלה את השינויים הגאו-פוליטיים העולמיים בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה, ובעיקר את הברית החדשה שלה עם רוסיה וסין (תוך שיפור היחסים עם מדינות המפרץ).
זאת, כדי לפרוץ בתוכנית הגרעין שלה, למרחק של שבועיים בלבד מכמות אורניום מועשר, שתאפשר לה להכין פצצת גרעין ראשונה (עדיין ייקח לה שנה-שנתיים כדי לייצר את הפצצה עצמה, לפי ההערכות השונות במערב). כך או כך, כבר לא ניתן למנוע את הפצצה, כנראה.
איראן גם פועלת לשנות את המשוואה שהייתה תקפה בשנים האחרונות. לפיה, ישראל וארצות הברית ביצעו כלפיה התקפות בסוריה ואפילו בצפון עיראק ובאיראן עצמה, מבלי שהיא הגיבה בשטח ישראל, למעט שליחת כמה מל"טים שיורטו בהצלחה.
זה הרקע לשליחת המחבל לביצוע הפיגוע במגידו ב-13 במרס (לפי כל הסימנים, איש חיזבאללה ביצע את הפעולה, גם כאן נשמר "מרחב הכחשה"). כפי הנראה יומיים לפני הפסח, ביצעה ישראל התקפה על יעד איראני בסוריה, שבה נהרגו שני קצינים איראניים. ההלוויות שנערכו להם באיראן היו המוניות. מתקפת הטילים על ישראל בפסח לא הייתה מפתיעה, לפיכך, בהקשר של נקמה צפויה על כך.
בפועל ישראל משתפת פעולה עם הנרטיב של החמאס, לפיו ירי הרקטות היה אך ורק תגובה על התנהלות משטרת ישראל במסגד אל אקצא בעיצומם של ימי הרמדאן.
מלחמת דת
לחמאס יש אינטרס ברור למצב את עצמו כ"מגן ירושלים" במסגרת הקרב הפנימי מול הפתח בזירה הפנים פלסטינית. ולכל אויבנו יש אינטרס מובהק להפוך את העימות הישראלי-פלשתיני מסכסוך לאומי – טריטוריאלי, אחד מיני מאות סכסוכים דומים ברחבי העולם, לעימות דתי ייחודי.
כזה שמסעיר את הציבור גם בקרב מדינות הסכמי אברהם ובקרב הציבור הערבי בישראל ולמעשה בכל העולם המוסלמי. מלחמת דת רעה לישראל, אך נפלנו לתוך המלכודת הזאת בעיניים פקוחות.
וגם זה מטריד: במשך עשרות שנים היה ידוע באזור כי אויבנו נוהגים להצהיר דברי רהב כוזבים בסגנון "קול הרעם מקהיר" לפני מלחמת ששת הימים, בעוד שישראל דיברה מעט אבל תקפה הרבה. באחרונה, היוצרות התהפכו גם בהקשר הזה. אלו שמרבים בדברי רהב הם דווקא הדוברים הישראליים, כולל ח"כים ושרים מתלהמים מהשורה השנייה והשלישית של הפוליטיקה הישראלית. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו בתדרוך לתקשורת ביום שני בערב.
במסגרתו סיפר על התקפה על חיזבאללה לאחר ירי הרקטות (לא קרה) והתקפה על צבא סוריה (כן קרה). היעד ביום ראשון היה המפקדה של מאהר אסד, אחי הנשיא, כאיתות לנשיא עצמו בעקבות ירי של עוד שלוש רקטות משטח סוריה לעבר רמת הגולן בהמשך ימי החג.
בתדרוך ביום שני הגדיר נתניהו את אירועי התקופה האחרונה כ"מתקפת טרור". זה גם לא ממש מדויק. גל הטרור שהתחיל כבר בתחילת שנת 2022, והולך וגואה (19 הרוגים מתחילת השנה ועד ערב פסח שני) מסתמן כתקופת טרור ארוכה ולא כ"מתקפה".
ייתכן כי בראיה לאחור התקופה תיעשה דומה יותר ויותר לימי המרד הערבי הגדול (1936-1939), האינתיפאדה הראשונה (1987-1991) והשנייה (2000-2004). דור פלשתיני שלם כבר שכח את מחירה הכבד של האינתיפאדה. ייתכן שגם אנחנו.
משבר אסטרטגי בין ישראל לארה"ב?
והנה עוד כמה שאלות שהתחדדו בעקבות האירועים בפסח: האם קיים משבר אסטרטגי ביחסים בין ישראל לארה"ב? התשובה לכך היא כן ולא. לכאורה, שיתופי הפעולה העמוקים בין ישראל לארה"ב, כולל בתחומי המודיעין הרגישים ביותר, נמשכים בכל הרמות.
המשבר המדיני הגלוי, כולל דברי הנשיא ביידן ואי הזמנתו של נתניהו לביקור בבית הלבן, מצננים את היחסים בין דרגי העבודה, בשטח. כך מתרשמים גורמים שעוסקים בתיאומים בין המדינות, כולל בנושא הגרעין האיראני. יתירה מכך, המשבר המדיני הפומבי מחליש עוד יותר את תדמית העוצמה של ישראל ומעודד את אויבנו לנצל את שעת הכושר ולתקוף.
האם ההפגנות בישראל באמת מעודדות טרור? בהחלט יכול להיות שגם למשבר הפנימי תרומה לתדמית החולשה של ישראל בימים אלה. חשוב לשים לב שאיראן וחיזבאללה סובלות מנקודת תורפה דומה: הלגיטימציה של חיזבאללה בלבנון לחמם את הגזרה מול ישראל היא אפסית ואילו באיראן יש את "מהומות החיג'אב" ותסיסה קבועה כנגד משטר האייתולות. זוהי נקודת תורפה שישראל ידעה לנצל היטב בעבר.
בדרך למלחמה?
שאלת השאלות היא: האם ישראל נמצאת בדרך ל"למלחמה רב זירתית", כלומר לעימות ישיר מול חמאס בעזה וחיזבאללה מלבנון, במקביל לפיגועים מאיו"ש ואולי אפילו תקיפות מאיראן ומעורבות של האוכלוסייה הערבית בישראל בפיגועים ובמהומות?
זהו תרחיש בלהות שעדיין רחוק ממימוש (למרות האירוע בטיילת בתל אביב בליל שבת, שכנראה היה פיגוע, ערביי ישראל ברובם המוחלט עדיין לא "נכנסו לאירוע".
גם באיו"ש הציבור הרחב לא הצטרף ל"סיבוב האלימות" כמו ב"אינתיפאדות" הראשונה והשנייה. עם זאת, האפשרות של סיבוב לחימה כבד מול חמאס וחיזבאללה במקביל יכולה להתממש בכל יום, בשל "תגובה יתירה" של אחד הצדדים, שתצית אש כבדה.
מכך ישראל ניסתה להימנע בכל כוחה השבוע. אחרי יום העצמאות, הסובלנות של ישראל כלפי ההתקפות עליה כנראה תפחת. בטווח הקצר, ממש בסוף שבוע זה, מציינים באיראן את יום ירושלים (קודס"), שלהם.
שבוע לפני תום הרמאדן האוויר עדיין מלא באבק שריפה.
