פרשנות | משמר לאומי, ללא שיפור טכנולוגיות מעקב במרחב הציבורי - בזבוז משאבים
בחינה של הסטטיסטיקה בישראל תראה שאין מתאם ברור בין גידול בכוח השיטור לקיטון בפשיעה | ארגוני הפשיעה נהנים מקיפוח יכולות האיסוף של המשטרה | כוח תגובה ללא מודיעין מקדים וזמן אמת, לא יהיה אפקטיבי
עמי רוחקס דומבה
| 02/04/2023
אילוסטרציה | צילום: משטרת ישראל
מאז נוסדה הממשלה הנוכחית (מספר 37) בסוף דצמבר 2022, לפני כשלושה חודשים, ישנה ציפייה בציבור כי מידת הפשיעה ברחובות תרד. למרות זאת, נתונים סטטיסטיים מעידים כי השינוי המיוחל לא קרה.
איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי (בט״פ לשעבר), טוען כי הבעיה טמונה בכמות כוח האדם במשטרה. ושם הוא משקיע את מאמציו. הקמת משמר לאומי זה צו השעה. האם יותר שוטרים ברחובות שווה בהכרח פחות פשיעה? הסטטיסטיקה תראה שאין מתאם בין גידול במצבת המשטרה לאורך השנים, לקיטון בפשיעה.
עדיף להשקיע במודיעין, במקום בהרחבת כוח התגובה
במאמר זה אטען כי הפתרון טמון במעקב רציף אחרי אזרחים במרחב הציבורי. בצורה אחרת, עדיף להשקיע בפריסת אמצעי מודיעין משטרתיים במרחב הציבורי מאשר הקמת משמר לאומי.
בהפשטה, נחלק את עולם הפשע לשניים. חלק אחד מאורגן (ארגונים, משפחות וכו׳). קרי, אוסף של פושעים הקשורים יחד בתשתית לוגיסטית משותפת. אלו ארגונים מסודרים, עם מבנה פיקודי היררכי, תהליכי גיוס מסודרים, תפיסה שיווקית מסודרת (כיצד להגדיל הכנסות), ועוד.
חלק שני, פושעים שפועלים עצמאית. בין בצורה סדרתית או חד פעמית.
בשני המקרים, מדובר בפעילות פשיעה שחלק עיקרי ממהותה היא התחמקות מיכולות המודיעין של המשטרה. באמצעות פעילות מוסתרת בממד הפיזי, הצפנה במרחב הוירטואלי, שימוש בעסקים תמימים לביצוע פשיעה, ועוד. מכאן, שככל שהמשטרה תרחיב את יכולות האיסוף שלה, במרחב הפיזי והוירטואלי, כך עלות הפשיעה תגדל. יהיה קשה יותר ויקר יותר להסתיר את הפעילות הלא חוקית מהמשטרה.
בחקר ההרתעה האקדמאי, ישנו ביטוי ״הרתעה במניעה״. המשמעות היא שכאשר רוצים להרתיע את האויב מלעשות פעולה מסוימת, בונים יכולות שעל בסיסן האויב יבין שהפעולה תגבה ממנו תשלום יקר. ככל שהאויב יתפוס את הפעולה שהוא רוצה לבצע כיקר יותר עבורו, כך הוא ימנע מלהוציא אותה לפועל.
בהקשר הדיון שלנו, ככל שפושע יכול להסתיר את מעשיו מהמשטרה בצורה טובה יותר, כך הוא פחות מורתע לבצע פשע. מעקב אחרי פרשיות פשע שהגיעו לבתי משפט בישראל, יראה כי חלק מבכירי הפושעים בישראל יוצאים מבתי המשפט זכאים, בשל חוסר ראיות הדרושות להרשעתם.
אזרח נורמטיבי או פושע?
האתגר של המשטרה טמון בכך שהפושע מחזיק בשני כובעים. פעם אחת הוא אזרח תמים ופעם אחת הוא פושע העובר על החוק. על מנת לנטר את הפושע במרחב הציבורי או הוירטואלי, המשטרה צריכה להפעיל את כלי האיסוף על כל האזרחים. זאת, מכיוון שבראיית מיגור פשיעה, כל אזרח הוא פושע פוטנציאלי.
האתגר הזה, במדינה דמוקרטית כמו ישראל, מוביל להתנגדות ציבורית לכל יכולת מעקב של המשטרה במרחב הציבורי. רק לאחרונה נפסלה מהמשטרה היכולת לזיהוי ביומטרי של אזרחים במרחב הציבורי. באותה יוזמה, אושר רק זיהוי לוחיות רישוי (LPR), כחלק ממערכת ״עין הנץ״ של המשטרה.
פשיעה, היא תופעה ביטחונית שיש לטפל בה בצורה ביטחונית - ולשם כך, המשטרה צריכה מודיעין. ״להיות כמו סין״? ובכן, כן. מדינת ישראל צועדת לכיוון 10 מליוני תושבים. ישנו סף מסוים של אוכלוסיה, שממנו, ללא איסוף מודיעין על אזרחים במרחב הציבורי, לא ניתן לספק ביטחון אישי. את מידת חודרנות המעקב, הממשלה יחד עם הכנסת ובתי המשפט, צריכים לקבוע.
אין ספק כי מדובר בפרדוקס הדורש דיון ציבורי. בעוד משטר דמוקרטי בנוי לאתרג את זכויות הפרט, על מנת לשמור על ביטחונו הפיזי של הפרט, יש צורך לעקוב אחריו. כיצד המשטר יכול להבטיח את זכויות הפרט, בעודו עוקב אחריו? התשובה לכך טמונה בחקיקה ובמערכת משפט עצמאית שתוכל לרסן את כוחה של הממשלה והמשטרה.
נדרשת הסכמה בין האזרח לשלטון
החשש מיכולות מודיעין כאלו בידיים של המשטרה מוצדק. המשמעות היא פגיעה אנושה בפרטיות האזרח במרחב הציבורי. כמו גם, פוטנציאל לכוח בלתי מרוסן לממשלה (המשטרה כפופה לרשות המבצעת). על מנת להכניס למרחב הציבורי טכנולוגיית מעקב כמו ״עין הנץ״, פגסוס או זיהוי ביומטרי, נדרשת הסכמה בין האזרח לשלטון.
ללא קידום הסכמה כזו, ההשקעה במשטרה גדולה יותר או במשמר אזרחי, יכולה להתברר ככשלון. כוח תגובה גדול, גם אם פרוס בצורה יותר טובה במרחב הציבורי, חסר ערך כמעט ללא מודיעין מוקדם וזמן אמת. פעולה בדיעבד, כפי שקורה היום, אינה אפקטיבית.
המשטרה עסוקה בחקירות ארוכות, חלקן הגדול מסתיים ללא הרשעה בבית משפט מפאת ההעדר ראיות. כל הליך חקירה שהסתיים ללא ראיות מוצקות והביא להרשעה - בזבוז כסף ציבורי. המשמעות היא כי בוצע פשע, הפושע הצליח להתחמק מיכולות המודיעין של המשטרה, ומערכת המשפט מסונדלת.
ככל שיהיה למשטרה מודיעין יותר איכותי, קרוב ככל הניתן לזמן אמת, כך החקירות יהיו אפקטיביות יותר (בהוכחת חפותו של פלוני או בהרשעתו), תכנון כוח האדם במשטרה יהיה אפקטיבי יותר (מיקוד מאמץ אנושי) והמשטרה תוכל לעשות יותר, באותו תקציב שנתי.
בין הפעולות הנדרשות, פריסת מצלמות במרחב הציבורי - כולל זיהוי ביומטרי, פריסתן גם בצמתים ובצירי תחבורה. הפעלת יכולות האזנה לטלפונים סלולריים, כולל תקשורת מוצפנת, ניטור רציף של המרחב הפיננסי למציאת אנומליות. ועוד. כל אלו טכנולוגיות קיימות, חודרניות, אבל כאלו שיכולות לתת למשטרה מודעות מצבית טובה יותר על עולם הפשע הישראלי.
לסיכום, גם אם נניח כי כוונותיו של בן גביר טהורות והוא באמת מקים משמר לאומי לצרכי מיגור פשיעה בלבד, מדובר בריכוז מאמץ בוקטור שלא צפוי להניב אפקטיביות רבה יותר למשטרה. במקום זאת, היה עדיף כי בן גביר ירכז מאמץ בהעברת חקיקה, בהסכמה, שתתיר למשטרה לעשות שימוש בטכנולוגיות מעקב במרחב הציבורי.
בחינה של הסטטיסטיקה בישראל תראה שאין מתאם ברור בין גידול בכוח השיטור לקיטון בפשיעה | ארגוני הפשיעה נהנים מקיפוח יכולות האיסוף של המשטרה | כוח תגובה ללא מודיעין מקדים וזמן אמת, לא יהיה אפקטיבי
אילוסטרציה | צילום: משטרת ישראל
מאז נוסדה הממשלה הנוכחית (מספר 37) בסוף דצמבר 2022, לפני כשלושה חודשים, ישנה ציפייה בציבור כי מידת הפשיעה ברחובות תרד. למרות זאת, נתונים סטטיסטיים מעידים כי השינוי המיוחל לא קרה.
איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי (בט״פ לשעבר), טוען כי הבעיה טמונה בכמות כוח האדם במשטרה. ושם הוא משקיע את מאמציו. הקמת משמר לאומי זה צו השעה. האם יותר שוטרים ברחובות שווה בהכרח פחות פשיעה? הסטטיסטיקה תראה שאין מתאם בין גידול במצבת המשטרה לאורך השנים, לקיטון בפשיעה.
עדיף להשקיע במודיעין, במקום בהרחבת כוח התגובה
במאמר זה אטען כי הפתרון טמון במעקב רציף אחרי אזרחים במרחב הציבורי. בצורה אחרת, עדיף להשקיע בפריסת אמצעי מודיעין משטרתיים במרחב הציבורי מאשר הקמת משמר לאומי.
בהפשטה, נחלק את עולם הפשע לשניים. חלק אחד מאורגן (ארגונים, משפחות וכו׳). קרי, אוסף של פושעים הקשורים יחד בתשתית לוגיסטית משותפת. אלו ארגונים מסודרים, עם מבנה פיקודי היררכי, תהליכי גיוס מסודרים, תפיסה שיווקית מסודרת (כיצד להגדיל הכנסות), ועוד.
חלק שני, פושעים שפועלים עצמאית. בין בצורה סדרתית או חד פעמית.
בשני המקרים, מדובר בפעילות פשיעה שחלק עיקרי ממהותה היא התחמקות מיכולות המודיעין של המשטרה. באמצעות פעילות מוסתרת בממד הפיזי, הצפנה במרחב הוירטואלי, שימוש בעסקים תמימים לביצוע פשיעה, ועוד. מכאן, שככל שהמשטרה תרחיב את יכולות האיסוף שלה, במרחב הפיזי והוירטואלי, כך עלות הפשיעה תגדל. יהיה קשה יותר ויקר יותר להסתיר את הפעילות הלא חוקית מהמשטרה.
בחקר ההרתעה האקדמאי, ישנו ביטוי ״הרתעה במניעה״. המשמעות היא שכאשר רוצים להרתיע את האויב מלעשות פעולה מסוימת, בונים יכולות שעל בסיסן האויב יבין שהפעולה תגבה ממנו תשלום יקר. ככל שהאויב יתפוס את הפעולה שהוא רוצה לבצע כיקר יותר עבורו, כך הוא ימנע מלהוציא אותה לפועל.
בהקשר הדיון שלנו, ככל שפושע יכול להסתיר את מעשיו מהמשטרה בצורה טובה יותר, כך הוא פחות מורתע לבצע פשע. מעקב אחרי פרשיות פשע שהגיעו לבתי משפט בישראל, יראה כי חלק מבכירי הפושעים בישראל יוצאים מבתי המשפט זכאים, בשל חוסר ראיות הדרושות להרשעתם.
אזרח נורמטיבי או פושע?
האתגר של המשטרה טמון בכך שהפושע מחזיק בשני כובעים. פעם אחת הוא אזרח תמים ופעם אחת הוא פושע העובר על החוק. על מנת לנטר את הפושע במרחב הציבורי או הוירטואלי, המשטרה צריכה להפעיל את כלי האיסוף על כל האזרחים. זאת, מכיוון שבראיית מיגור פשיעה, כל אזרח הוא פושע פוטנציאלי.
האתגר הזה, במדינה דמוקרטית כמו ישראל, מוביל להתנגדות ציבורית לכל יכולת מעקב של המשטרה במרחב הציבורי. רק לאחרונה נפסלה מהמשטרה היכולת לזיהוי ביומטרי של אזרחים במרחב הציבורי. באותה יוזמה, אושר רק זיהוי לוחיות רישוי (LPR), כחלק ממערכת ״עין הנץ״ של המשטרה.
פשיעה, היא תופעה ביטחונית שיש לטפל בה בצורה ביטחונית - ולשם כך, המשטרה צריכה מודיעין. ״להיות כמו סין״? ובכן, כן. מדינת ישראל צועדת לכיוון 10 מליוני תושבים. ישנו סף מסוים של אוכלוסיה, שממנו, ללא איסוף מודיעין על אזרחים במרחב הציבורי, לא ניתן לספק ביטחון אישי. את מידת חודרנות המעקב, הממשלה יחד עם הכנסת ובתי המשפט, צריכים לקבוע.
אין ספק כי מדובר בפרדוקס הדורש דיון ציבורי. בעוד משטר דמוקרטי בנוי לאתרג את זכויות הפרט, על מנת לשמור על ביטחונו הפיזי של הפרט, יש צורך לעקוב אחריו. כיצד המשטר יכול להבטיח את זכויות הפרט, בעודו עוקב אחריו? התשובה לכך טמונה בחקיקה ובמערכת משפט עצמאית שתוכל לרסן את כוחה של הממשלה והמשטרה.
נדרשת הסכמה בין האזרח לשלטון
החשש מיכולות מודיעין כאלו בידיים של המשטרה מוצדק. המשמעות היא פגיעה אנושה בפרטיות האזרח במרחב הציבורי. כמו גם, פוטנציאל לכוח בלתי מרוסן לממשלה (המשטרה כפופה לרשות המבצעת). על מנת להכניס למרחב הציבורי טכנולוגיית מעקב כמו ״עין הנץ״, פגסוס או זיהוי ביומטרי, נדרשת הסכמה בין האזרח לשלטון.
ללא קידום הסכמה כזו, ההשקעה במשטרה גדולה יותר או במשמר אזרחי, יכולה להתברר ככשלון. כוח תגובה גדול, גם אם פרוס בצורה יותר טובה במרחב הציבורי, חסר ערך כמעט ללא מודיעין מוקדם וזמן אמת. פעולה בדיעבד, כפי שקורה היום, אינה אפקטיבית.
המשטרה עסוקה בחקירות ארוכות, חלקן הגדול מסתיים ללא הרשעה בבית משפט מפאת ההעדר ראיות. כל הליך חקירה שהסתיים ללא ראיות מוצקות והביא להרשעה - בזבוז כסף ציבורי. המשמעות היא כי בוצע פשע, הפושע הצליח להתחמק מיכולות המודיעין של המשטרה, ומערכת המשפט מסונדלת.
ככל שיהיה למשטרה מודיעין יותר איכותי, קרוב ככל הניתן לזמן אמת, כך החקירות יהיו אפקטיביות יותר (בהוכחת חפותו של פלוני או בהרשעתו), תכנון כוח האדם במשטרה יהיה אפקטיבי יותר (מיקוד מאמץ אנושי) והמשטרה תוכל לעשות יותר, באותו תקציב שנתי.
בין הפעולות הנדרשות, פריסת מצלמות במרחב הציבורי - כולל זיהוי ביומטרי, פריסתן גם בצמתים ובצירי תחבורה. הפעלת יכולות האזנה לטלפונים סלולריים, כולל תקשורת מוצפנת, ניטור רציף של המרחב הפיננסי למציאת אנומליות. ועוד. כל אלו טכנולוגיות קיימות, חודרניות, אבל כאלו שיכולות לתת למשטרה מודעות מצבית טובה יותר על עולם הפשע הישראלי.
לסיכום, גם אם נניח כי כוונותיו של בן גביר טהורות והוא באמת מקים משמר לאומי לצרכי מיגור פשיעה בלבד, מדובר בריכוז מאמץ בוקטור שלא צפוי להניב אפקטיביות רבה יותר למשטרה. במקום זאת, היה עדיף כי בן גביר ירכז מאמץ בהעברת חקיקה, בהסכמה, שתתיר למשטרה לעשות שימוש בטכנולוגיות מעקב במרחב הציבורי.
