כבדהו וחשדהו: או שסומכים על עובדי שב"כ או שלא. דעה
חקיקה חדשה שמקודמת בכנסת תתיר לשב"כ לעקוב אחרי אזרחים בשעת מגיפה. התומכים והמתנגדים להחלטה דנים באופי החוקים והתקנות. אולם אלו רק מנגנונים תומכים. בסופו של דבר התנהלות שב"כ בבסיסה היא תוצר תרבות ואחריות אישית של עובדיו
עמי רוחקס דומבה
| 21/05/2020
צילום: דוברות שב"כ
אתחיל מהסוף. או שאזרחים סומכים על שב"כ, או ששב"כ הוא אויב המדינה. בסופו של דבר, לא יעזרו חוקים או תקנות. אלו מנגנונים תומכים בלבד. הבסיס הוא תרבות ואחריות אישית של עובדי שב"כ במדינה דמוקרטית.
בעקבות פרסום תזכיר החוק שמתיר לשב"כ לבצע ניטור אזרחים שבאו במגע עם חולי קורונה, ערכתי שיחה עם חבר שהעלתה את ההבדל בין ניטור גורף לניטור אישי. שאלת ניטור האזרחים על ידי שב"כ הציתה שיח בעד ונגד. במאמר זה אדון בשיח זה. החוק המתגבש מטרתו לעגן את האפשרות להפעיל את שב"כ לצורך מעקב אחרי אזרחים בשל מגיפה. במקרה זה הקורונה, אבל מרגע החקיקה התקדימית, שם המגיפה לא משנה. זה יהיה חוק גנרי שיופעל תמיד במצבים דומים. יותר. או פחות.
הצורך בחקיקה בכנסת נבע מהתנגדות בג"צ להפעיל את שב"כ בהקשר הקורונה רק באמצעות תקנות שעת חירום. גם וועדת חוץ וביטחון התנגדה לשימוש לא מבוקר זה. שהממשלה תפעיל ישירות את שב"כ למעקב אחרי אזרחים כפעולה שאינה כתובה בחוק השב"כ תוך ניצול תקנות שעת חירום? מה אנחנו, רפובליקת בננות?
החלטה: נדרש ניטור אזרחים
מחד, עולה השאלה האם צריך לנטר בכלל אזרחים במהלך המגיפה. המטרה של הפעלת שב"כ היא להפחית תחלואה ועומס על בתי חולים. החלופה היא חיסון עדר (כמו בשוודיה נניח) ואחוזי תמותה גבוהים יותר. אם ימצא חיסון או תרופה בטרם כלל אזרחי ישראל יחלו בקורונה, הפעלת שב"כ תחסוך חיים. זו התיאוריה. אם לא, והנגיף ימשיך ללא מנגנון הרס עצמי, כנראה שבטווח הארוך הפעלת שב"כ תהיה לחינם. אבל זו תהיה חכמה בדיעבד. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, ממשלת ישראל החליטה שצריך ניטור.
מרגע ההחלטה, עולה השאלה מי מנטר. שב"כ או חברה פרטית. הממשלה טוענת שאין חלופות טובות כמו המערכת של שב"כ בשוק העסקי. כנראה החלופות גם עולות יותר מהפעלת שב"כ שכבר פיתח כלי בכספי מיסים. שב"כ גם פועל על פי חוק, מפוקח על ידי וועדת חוץ וביטחון, העובדים שלו עוברים פוליגרף תקופתי, וישנה תרבות של מידור סוד. על פניו, עבור האזרח עדיף שגוף עם שכבות פיקוח כאלו ינטר אזרחים מאשר חברה פרטית שיותר קשה לפקח עליה.
מאידך, שב"כ הוא גוף ביון. אנשיו מתורגלים במניפולציה על אנשים, וקיימת אפשרות שבכסות הקורונה, הארגון יבצע מעקב אחרי עיתונאים ומתנגדי שלטון. בסופו של יום, ראש השירות כפוף ישירות לראש הממשלה. אז מה ימנע ממנו , או מאנשיו, לספק ללשכת רוה"מ מידע אישי איפה היו מתנגדי השלטון, עם מי נפגשו, ומה אמרו? כל זאת כאמור תחת מעקב 'תמים' אחרי חולי קורונה. ברפובליקת בננות מה שמחזיק את השלטון בשלטון זה שירות ביון פנימי. בדמוקרטיה, לחילופין, שירות ביון פנימי אמור לשמור על האופי הדמוקרטי.
איך פותרים את ההבדל בין רפובליקת בננות לדמוקרטיה? ובכן, על מנת לפתור את הדילמה המובנית בהפעלת שב"כ על אזרחים, ישנו מנגנון בחירת היעדים למעקב. קרי, חולי הקורונה. בהפשטה, בפני הממשלה ישנם שני מנגנונים - אישור גורף או אישור פרטני. אישור פרטני, מחייב צו שופט לכל מעקב. אישור גורף אינו מחייב בחינה משפטית של כל יעד למעקב.
ההבדל בין השיטות מכתיב את מידת החופש שיש לשלטון בהפעלת שב"כ. בחוק המתגבש, את רשימת היעדים למעקב מעביר משרד הבריאות לשב"כ, ללא שום בקרה משפטית. כלומר, החשש הוא שהממשלה תעביר יעדים למעקב ללא בקרה של הרשות השופטת. בתרחיש היפותטי, מאפשר המתווה החוקי המתגבש, להעביר לשב"כ יעדים פוליטים למעקב או עיתונאים באמצעות 'צביעתם' כחולי קורונה באותה רשימה. זאת, על אף שמעולם לא חלו. באותו תרחיש, אם היה צורך בצו שופט פרטני, כל אדם ברשימה היה נבדק על ידי רשות שופטת שמתחרה ברשות המבצעת, והיה יותר קשה "לעוות" את השימוש בכסות הקורונה.
המתנגדים לאישור גורף כפי שניתן בחוק המתגבש טוענים שאישור כזה למעשה מתיר לממשלה לעקוב אחרי מתנגדי שלטון ועיתונאים ולכן מדובר בחוק שאינו דמוקרטי במהותו. אלו המצדדים בהפעלת שב"כ טוענים כי החקיקה החדשה והקיימת לגבי שב"כ מטילה מספר שכבות בקרה על הארגון בהפעלת היכולות. מכאן, שהפעלתו לעומת חלופה פרטית, יותר מבוקרת וזולה. עוד יטענו אלו, שאישור שופט פרטני לכל חולה קורונה אינו אפקטיבי במתאר של וירוס עם מנגנון הדבקה מהיר כמו הקורונה.
מנגנוני פיקוח
ואכן, בחינה של החקיקה החדשה תראה שישנם מספר מנגנוני פיקוח על הפעלת שב"כ בהקשר הקורונה. ראשית, עונש פלילי לגורם שיעשה שימוש לרעה בנתונים. הגבלת שיתוף המידע של שב"כ והן של משרד הבריאות. בקרה של וועדת חוץ וביטחון. בקרה של וועדת שרים. סגמנטציה מלאה של הפעילות בתוך שב"כ (כוח אדם ותשתיות מחשוב). מחיקת נתונים בשב"כ לאחר 14 יום. במשרד הבריאות לאחר 60 יום. והפעלה מידתית וקצובה בזמן של יכולות השירות.
עם זאת, אחזור לדברי בפתיחה. לא משנה כמה חקיקה מגבילה תהיה, בסופו של דבר מדובר באנשים. ובל נהיה נאיבים. מי שירצה בשב"כ לעבור על הכללים יוכל להשתמש בכסות הקורונה על מנת להעביר מידע לגורמים פוליטיים. אזכיר גם כי שב"כ מופקד על שמירת הדמוקרטיה בחוק. הוא שירות הביטחון היחיד בישראל שמופקד על משימה זו. והוא גם זה שנמצא תחת החשד הכי כבד לפגוע בה, מצד חלק מהאזרחים.
לסיכום, שני הצדדים לשיח צודקים. החשש מהפעלת שירות ביון נגד אזרחים מוצדק בכל דמוקרטיה, וישראל היא היחידה המשתמשת בינתיים במתווה זה להתמודדות עם הקורונה. מאידך, גם מוצדק להשתמש בשב"כ בשל היכולות, החקיקה המגבילה והעלות למדינה. בהיבט ההפעלה, הממשלה בחרה באישור גורף ללא צו שופט פרטני לכל מקרה. זהו סיכון מושכל שלוקחת הכנסת (המחוקק) אל מול חלופה של חיסון עדר וחשש לתמותה גדולה.
זו אינה משוואה של נכון או לא נכון. אלא משוואת ניהול סיכונים שמנהל הפרלמנט המורכב מנבחרי הציבור. אותו ציבור שחלקו מפחד מהפעלת שב"כ למטרה זו. ולכן, או שאזרחים סומכים על שב"כ, או ששב"כ הוא אויב המדינה. בסופו של דבר, לא יעזרו חוקים או תקנות. אלו מנגנונים תומכים בלבד. הבסיס הוא תרבות ואחריות אישית של עובדי שב"כ במדינה דמוקרטית.
חקיקה חדשה שמקודמת בכנסת תתיר לשב"כ לעקוב אחרי אזרחים בשעת מגיפה. התומכים והמתנגדים להחלטה דנים באופי החוקים והתקנות. אולם אלו רק מנגנונים תומכים. בסופו של דבר התנהלות שב"כ בבסיסה היא תוצר תרבות ואחריות אישית של עובדיו
צילום: דוברות שב"כ
אתחיל מהסוף. או שאזרחים סומכים על שב"כ, או ששב"כ הוא אויב המדינה. בסופו של דבר, לא יעזרו חוקים או תקנות. אלו מנגנונים תומכים בלבד. הבסיס הוא תרבות ואחריות אישית של עובדי שב"כ במדינה דמוקרטית.
בעקבות פרסום תזכיר החוק שמתיר לשב"כ לבצע ניטור אזרחים שבאו במגע עם חולי קורונה, ערכתי שיחה עם חבר שהעלתה את ההבדל בין ניטור גורף לניטור אישי. שאלת ניטור האזרחים על ידי שב"כ הציתה שיח בעד ונגד. במאמר זה אדון בשיח זה. החוק המתגבש מטרתו לעגן את האפשרות להפעיל את שב"כ לצורך מעקב אחרי אזרחים בשל מגיפה. במקרה זה הקורונה, אבל מרגע החקיקה התקדימית, שם המגיפה לא משנה. זה יהיה חוק גנרי שיופעל תמיד במצבים דומים. יותר. או פחות.
הצורך בחקיקה בכנסת נבע מהתנגדות בג"צ להפעיל את שב"כ בהקשר הקורונה רק באמצעות תקנות שעת חירום. גם וועדת חוץ וביטחון התנגדה לשימוש לא מבוקר זה. שהממשלה תפעיל ישירות את שב"כ למעקב אחרי אזרחים כפעולה שאינה כתובה בחוק השב"כ תוך ניצול תקנות שעת חירום? מה אנחנו, רפובליקת בננות?
החלטה: נדרש ניטור אזרחים
מחד, עולה השאלה האם צריך לנטר בכלל אזרחים במהלך המגיפה. המטרה של הפעלת שב"כ היא להפחית תחלואה ועומס על בתי חולים. החלופה היא חיסון עדר (כמו בשוודיה נניח) ואחוזי תמותה גבוהים יותר. אם ימצא חיסון או תרופה בטרם כלל אזרחי ישראל יחלו בקורונה, הפעלת שב"כ תחסוך חיים. זו התיאוריה. אם לא, והנגיף ימשיך ללא מנגנון הרס עצמי, כנראה שבטווח הארוך הפעלת שב"כ תהיה לחינם. אבל זו תהיה חכמה בדיעבד. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, ממשלת ישראל החליטה שצריך ניטור.
מרגע ההחלטה, עולה השאלה מי מנטר. שב"כ או חברה פרטית. הממשלה טוענת שאין חלופות טובות כמו המערכת של שב"כ בשוק העסקי. כנראה החלופות גם עולות יותר מהפעלת שב"כ שכבר פיתח כלי בכספי מיסים. שב"כ גם פועל על פי חוק, מפוקח על ידי וועדת חוץ וביטחון, העובדים שלו עוברים פוליגרף תקופתי, וישנה תרבות של מידור סוד. על פניו, עבור האזרח עדיף שגוף עם שכבות פיקוח כאלו ינטר אזרחים מאשר חברה פרטית שיותר קשה לפקח עליה.
מאידך, שב"כ הוא גוף ביון. אנשיו מתורגלים במניפולציה על אנשים, וקיימת אפשרות שבכסות הקורונה, הארגון יבצע מעקב אחרי עיתונאים ומתנגדי שלטון. בסופו של יום, ראש השירות כפוף ישירות לראש הממשלה. אז מה ימנע ממנו , או מאנשיו, לספק ללשכת רוה"מ מידע אישי איפה היו מתנגדי השלטון, עם מי נפגשו, ומה אמרו? כל זאת כאמור תחת מעקב 'תמים' אחרי חולי קורונה. ברפובליקת בננות מה שמחזיק את השלטון בשלטון זה שירות ביון פנימי. בדמוקרטיה, לחילופין, שירות ביון פנימי אמור לשמור על האופי הדמוקרטי.
איך פותרים את ההבדל בין רפובליקת בננות לדמוקרטיה? ובכן, על מנת לפתור את הדילמה המובנית בהפעלת שב"כ על אזרחים, ישנו מנגנון בחירת היעדים למעקב. קרי, חולי הקורונה. בהפשטה, בפני הממשלה ישנם שני מנגנונים - אישור גורף או אישור פרטני. אישור פרטני, מחייב צו שופט לכל מעקב. אישור גורף אינו מחייב בחינה משפטית של כל יעד למעקב.
ההבדל בין השיטות מכתיב את מידת החופש שיש לשלטון בהפעלת שב"כ. בחוק המתגבש, את רשימת היעדים למעקב מעביר משרד הבריאות לשב"כ, ללא שום בקרה משפטית. כלומר, החשש הוא שהממשלה תעביר יעדים למעקב ללא בקרה של הרשות השופטת. בתרחיש היפותטי, מאפשר המתווה החוקי המתגבש, להעביר לשב"כ יעדים פוליטים למעקב או עיתונאים באמצעות 'צביעתם' כחולי קורונה באותה רשימה. זאת, על אף שמעולם לא חלו. באותו תרחיש, אם היה צורך בצו שופט פרטני, כל אדם ברשימה היה נבדק על ידי רשות שופטת שמתחרה ברשות המבצעת, והיה יותר קשה "לעוות" את השימוש בכסות הקורונה.
המתנגדים לאישור גורף כפי שניתן בחוק המתגבש טוענים שאישור כזה למעשה מתיר לממשלה לעקוב אחרי מתנגדי שלטון ועיתונאים ולכן מדובר בחוק שאינו דמוקרטי במהותו. אלו המצדדים בהפעלת שב"כ טוענים כי החקיקה החדשה והקיימת לגבי שב"כ מטילה מספר שכבות בקרה על הארגון בהפעלת היכולות. מכאן, שהפעלתו לעומת חלופה פרטית, יותר מבוקרת וזולה. עוד יטענו אלו, שאישור שופט פרטני לכל חולה קורונה אינו אפקטיבי במתאר של וירוס עם מנגנון הדבקה מהיר כמו הקורונה.
מנגנוני פיקוח
ואכן, בחינה של החקיקה החדשה תראה שישנם מספר מנגנוני פיקוח על הפעלת שב"כ בהקשר הקורונה. ראשית, עונש פלילי לגורם שיעשה שימוש לרעה בנתונים. הגבלת שיתוף המידע של שב"כ והן של משרד הבריאות. בקרה של וועדת חוץ וביטחון. בקרה של וועדת שרים. סגמנטציה מלאה של הפעילות בתוך שב"כ (כוח אדם ותשתיות מחשוב). מחיקת נתונים בשב"כ לאחר 14 יום. במשרד הבריאות לאחר 60 יום. והפעלה מידתית וקצובה בזמן של יכולות השירות.
עם זאת, אחזור לדברי בפתיחה. לא משנה כמה חקיקה מגבילה תהיה, בסופו של דבר מדובר באנשים. ובל נהיה נאיבים. מי שירצה בשב"כ לעבור על הכללים יוכל להשתמש בכסות הקורונה על מנת להעביר מידע לגורמים פוליטיים. אזכיר גם כי שב"כ מופקד על שמירת הדמוקרטיה בחוק. הוא שירות הביטחון היחיד בישראל שמופקד על משימה זו. והוא גם זה שנמצא תחת החשד הכי כבד לפגוע בה, מצד חלק מהאזרחים.
לסיכום, שני הצדדים לשיח צודקים. החשש מהפעלת שירות ביון נגד אזרחים מוצדק בכל דמוקרטיה, וישראל היא היחידה המשתמשת בינתיים במתווה זה להתמודדות עם הקורונה. מאידך, גם מוצדק להשתמש בשב"כ בשל היכולות, החקיקה המגבילה והעלות למדינה. בהיבט ההפעלה, הממשלה בחרה באישור גורף ללא צו שופט פרטני לכל מקרה. זהו סיכון מושכל שלוקחת הכנסת (המחוקק) אל מול חלופה של חיסון עדר וחשש לתמותה גדולה.
זו אינה משוואה של נכון או לא נכון. אלא משוואת ניהול סיכונים שמנהל הפרלמנט המורכב מנבחרי הציבור. אותו ציבור שחלקו מפחד מהפעלת שב"כ למטרה זו. ולכן, או שאזרחים סומכים על שב"כ, או ששב"כ הוא אויב המדינה. בסופו של דבר, לא יעזרו חוקים או תקנות. אלו מנגנונים תומכים בלבד. הבסיס הוא תרבות ואחריות אישית של עובדי שב"כ במדינה דמוקרטית.
