איזהו גיבור, גרסת תש"ח
ההגדרה "גיבור ישראל" עברה שינויים עם השנים. מייד לאחר מלחמת העצמאות זכו רק תריסר לוחמים לתואר זה. על התהליך ומשמעותו ברשימתו של זאב לכיש בטור השבועי של אפרים לפיד
זאב לכיש
| 24/07/2019
טקס הענקת אות "גיבור ישראל" ללוחמי צה"ל ביום הצבא. משמאל לימין: יוחאי בן נון, אריה עצמוני, אמיל בריג, רון פלר, יאיר רחלי, בן ציון לייטנר ואברהם אביגדורוב (צילום: אלדן דוד, לע"מ)
ב-17 ביולי 1949, כ' בתמוז, יום השנה למותו של הרצל, חוזה המדינה, הוכרז במדינת ישראל הצעירה "יום הצבא" – מחווה לצה"ל עם סיום מלחמת העצמאות, הקשה שבמלחמות ישראל.
"יום הצבא" צוין במסדר רב משתתפים שהתקיים בתל-אביב (כיום באזור תחנת הרכבת מרכז), במהלכו הוענק לתריסר חיילי צה"ל "אות גבורה" על ידי נשיא המדינה חיים ויצמן עם הרמטכ"ל רא"ל יעקב דורי ובנוכחות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרי הממשלה ואלפי אזרחים. זה היה אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא, שזיכה אותם בתואר הלא פורמלי של "גיבורי ישראל".
במשך עשרות שנים, עד להמרת "אות הגבורה" ב-"עיטור הגבורה" בשנת 1973 (בעקבות חוק העיטורים בצה"ל מ-1970), היו הם היחידים שעוטרו באות הגבורה של צה"ל. העיסוק באותות הצטיינות על מעשי גבורה במלחמת העצמאות החל כבר בחודשים הראשונים של המלחמה. במארס 1949 הפיץ הרמטכ"ל הצעה להענקת שלושה סוגי אותות הצטיינות. הרמטכ"ל מינה ועדה לנושא בהרכב סא"ל נחום שדמי (ראש מחלקת הסגל במטכ"ל, לשעבר מפקד 'ההגנה' באירופה) ששימש כיו"ר הוועדה, יחד עם החברים סא"ל שמעון אבידן (ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, לשעבר מפקד בפלמ"ח ומח"ט "גבעתי" במלחמה) וסא"ל מרדכי מקלף (מח"ט "כרמלי" במלחמה).
ב-6 ביולי 1948 העביר שדמי לרמטכ"ל רשימת מומלצים בת 14 שמות, בהמשך הורדו מספר שמות, אך לבסוף נקבעו 12 החיילים, מהם ארבע חללים: טוראי יזהר ערמוני ז"ל מחטיבת יפתח פלמ"ח, טוראי עמנואל לנדאו ז"ל מחטיבת יפתח פלמ"ח, אוויראי צבי זיבל ז"ל מחיל האוויר (במקורו ממחלקת הטיס של הפלמ"ח), ומ"כ זרובבל הורביץ ז"ל מחטיבת הראל פלמ"ח.
שמונת הלוחמים הנוספים היו טוראי אברהם אביגדורוב מחטיבת יפתח פלמ"ח, טוראי סימן-טוב גנה מחטיבה 8, רב-סמל פלוגתי אריה עצמוני (מרקוביץ) מחטיבת גולני, סמל אמיל בריג מחטיבת גולני, טוראי ראשון בן-ציון לייטנר מחטיבת גבעתי, סמל רון פלר מחטיבת גבעתי, טוראי יאיר רחלי מחטיבת יפתח פלמ"ח, וקצין חיל הים רב-חובל יוחאי בן נון.
ברשימת 12 המעוטרים הסופיים בולט מסיבה לא ברורה חלקם של חברי הפלמ"ח, לעומת העדר נציגים של חטיבות אחרות של צה"ל, שהיו שותפות לקרבות מופת מכוננים במלחמה. מעבר לכך לא ברור למה רבע מהמעוטרים (אביגדורוב, לנדאו ורחלי) השתייכו לאותה הכשרת פלמ"ח, ואחר כך באותה מחלקה בגדוד הראשון בחטיבת "יפתח". יש ברשימה ייצוג הולם ל"מגזרים" נוספים: שלושה יוצאי הצבא הבריטי (גנה, עצמוני והורביץ), ארבעה ניצולי שואה (לנדאו, בריג, לייטנר ועצמוני), וגם לוחם לח"י אחד (גנה). נשים לוחמות לא נכללו, ואף לא קצינים, פרט לאחד – יוחאי בן-נון, איש חיל הים.
"יום הצבא" הוכתר בהצלחה רבתי, וטקס הענקת אותות הגבורה היה מרגש מאוד. נשיא המדינה הצמיד את האות לחזה של כל אחד משמונת הלוחמים והרמטכ"ל העניק את תעודת הקלף. לאחר מכן הוענקו האותות והתעודות למשפחות החללים. בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, נשא נאום בו הביע תקווה כי "כ' בתמוז יהיה מעכשיו גם יום המבשר – יום הרצל, וגם יום המבצע – יום צבא הגנה לישראל", אולם לא התייחס לחלוקת האותות ולמקבליהם. ביומנו, רשם רק כי "יום הצבא – נהדר. שיא הסדר". לעומת אי הסדר ששרר ב"מצעד שלא צעד", חודשיים קודם לכן. הסדר המופתי של המצעד הצבאי היה, מבחינתו, שיאו של היום.
סיפוריהם של תריסר המעוטרים ב"אות הגבורה" פורסמו בהרחבה בעיתונים שלמחרת האירוע. אך לא נחסכה גם הביקורת. בעיתון האופוזיציוני חרות נטען שבן-גוריון השכיח "את עצם שחרור המולדת על ידי לוחמי המחתרת". עזריאל קרליבך, עורך מעריב, מתח ביקורת על "השתלטות" הצבא על יום הזיכרון לחוזה המדינה, ויצא נגד ריבוי מצעדים צבאיים בכלל. ועדת שדמי סיימה ב-20 באוקטובר 1949 את תפקידה, בדקה 2,498 המלצות, והציעה לאשר 1,704 המלצות מכל יחידות הצבא: כל החטיבות, החילות והמחוזות. חטיבה 5 ("גבעתי") עלתה על כולן, הגישה 170 המלצות, לעומת חטיבה 7 שהגישה רק 15 המלצות. חיל האוויר העביר 231 המלצות.
מ"יום הצבא" ב-17 ביולי 1949 הפכה סוגיית אותות ההצטיינות גם לנושא פוליטי. בדצמבר 1954 נדון חוק לנושא בקריאה ראשונה בכנסת, אך כשעלתה הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית ביוני 1955, נתגלעו ויכוחים רבים והוא לא נחקק אלא בשנת 1970 כ"חוק העיטורים בצבא-הגנה לישראל, תש"ל-1970", שמומש הלכה למעשה רק בשנת 1973.
הצורך של הדרג הצבאי הבכיר להציג "גיבורים" באירועי "יום הצבא", דחס את תהליך הבחירה בלוח זמנים לא סביר, פגם בו והבליט את יסוד האלתור. בן-גוריון העדיף את האותות הקולקטיביים: "אות ההגנה" (אותו הקפיד לענוד) ואת "אות הקוממיות" שהוענק לכל חייל, על פני האותות האישיים (ידוע סירובו לקבל את "פרס ישראל"). יחד עם זאת, כאמור, היה בן-גוריון שותף, לפחות חלקי, לתהליך חלוקת אותות הגבורה.
***
המחבר, סא"ל (דימ') זאב לכיש, לשעבר קצין מודיעין וקצין היסטוריה בחיל האוויר, ניהל את מוזיאון ההגנה ומוזיאון הפלמ"ח.
המאמר בשלמותו פורסם בקובץ "עלי זהב וחרב - 70 למדינה, עיונים בסוגיות מתולדות כוח ומגן וצה"ל" (בעריכת ניר מן), 2019.
מידע רב על אותות הגבורה באתר www.gvura.org.il, שייסד ומפעיל סא"ל ד"ר עופר דרורי.
ההגדרה "גיבור ישראל" עברה שינויים עם השנים. מייד לאחר מלחמת העצמאות זכו רק תריסר לוחמים לתואר זה. על התהליך ומשמעותו ברשימתו של זאב לכיש בטור השבועי של אפרים לפיד
טקס הענקת אות "גיבור ישראל" ללוחמי צה"ל ביום הצבא. משמאל לימין: יוחאי בן נון, אריה עצמוני, אמיל בריג, רון פלר, יאיר רחלי, בן ציון לייטנר ואברהם אביגדורוב (צילום: אלדן דוד, לע"מ)
ב-17 ביולי 1949, כ' בתמוז, יום השנה למותו של הרצל, חוזה המדינה, הוכרז במדינת ישראל הצעירה "יום הצבא" – מחווה לצה"ל עם סיום מלחמת העצמאות, הקשה שבמלחמות ישראל.
"יום הצבא" צוין במסדר רב משתתפים שהתקיים בתל-אביב (כיום באזור תחנת הרכבת מרכז), במהלכו הוענק לתריסר חיילי צה"ל "אות גבורה" על ידי נשיא המדינה חיים ויצמן עם הרמטכ"ל רא"ל יעקב דורי ובנוכחות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרי הממשלה ואלפי אזרחים. זה היה אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא, שזיכה אותם בתואר הלא פורמלי של "גיבורי ישראל".
במשך עשרות שנים, עד להמרת "אות הגבורה" ב-"עיטור הגבורה" בשנת 1973 (בעקבות חוק העיטורים בצה"ל מ-1970), היו הם היחידים שעוטרו באות הגבורה של צה"ל. העיסוק באותות הצטיינות על מעשי גבורה במלחמת העצמאות החל כבר בחודשים הראשונים של המלחמה. במארס 1949 הפיץ הרמטכ"ל הצעה להענקת שלושה סוגי אותות הצטיינות. הרמטכ"ל מינה ועדה לנושא בהרכב סא"ל נחום שדמי (ראש מחלקת הסגל במטכ"ל, לשעבר מפקד 'ההגנה' באירופה) ששימש כיו"ר הוועדה, יחד עם החברים סא"ל שמעון אבידן (ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, לשעבר מפקד בפלמ"ח ומח"ט "גבעתי" במלחמה) וסא"ל מרדכי מקלף (מח"ט "כרמלי" במלחמה).
ב-6 ביולי 1948 העביר שדמי לרמטכ"ל רשימת מומלצים בת 14 שמות, בהמשך הורדו מספר שמות, אך לבסוף נקבעו 12 החיילים, מהם ארבע חללים: טוראי יזהר ערמוני ז"ל מחטיבת יפתח פלמ"ח, טוראי עמנואל לנדאו ז"ל מחטיבת יפתח פלמ"ח, אוויראי צבי זיבל ז"ל מחיל האוויר (במקורו ממחלקת הטיס של הפלמ"ח), ומ"כ זרובבל הורביץ ז"ל מחטיבת הראל פלמ"ח.
שמונת הלוחמים הנוספים היו טוראי אברהם אביגדורוב מחטיבת יפתח פלמ"ח, טוראי סימן-טוב גנה מחטיבה 8, רב-סמל פלוגתי אריה עצמוני (מרקוביץ) מחטיבת גולני, סמל אמיל בריג מחטיבת גולני, טוראי ראשון בן-ציון לייטנר מחטיבת גבעתי, סמל רון פלר מחטיבת גבעתי, טוראי יאיר רחלי מחטיבת יפתח פלמ"ח, וקצין חיל הים רב-חובל יוחאי בן נון.
ברשימת 12 המעוטרים הסופיים בולט מסיבה לא ברורה חלקם של חברי הפלמ"ח, לעומת העדר נציגים של חטיבות אחרות של צה"ל, שהיו שותפות לקרבות מופת מכוננים במלחמה. מעבר לכך לא ברור למה רבע מהמעוטרים (אביגדורוב, לנדאו ורחלי) השתייכו לאותה הכשרת פלמ"ח, ואחר כך באותה מחלקה בגדוד הראשון בחטיבת "יפתח". יש ברשימה ייצוג הולם ל"מגזרים" נוספים: שלושה יוצאי הצבא הבריטי (גנה, עצמוני והורביץ), ארבעה ניצולי שואה (לנדאו, בריג, לייטנר ועצמוני), וגם לוחם לח"י אחד (גנה). נשים לוחמות לא נכללו, ואף לא קצינים, פרט לאחד – יוחאי בן-נון, איש חיל הים.
"יום הצבא" הוכתר בהצלחה רבתי, וטקס הענקת אותות הגבורה היה מרגש מאוד. נשיא המדינה הצמיד את האות לחזה של כל אחד משמונת הלוחמים והרמטכ"ל העניק את תעודת הקלף. לאחר מכן הוענקו האותות והתעודות למשפחות החללים. בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, נשא נאום בו הביע תקווה כי "כ' בתמוז יהיה מעכשיו גם יום המבשר – יום הרצל, וגם יום המבצע – יום צבא הגנה לישראל", אולם לא התייחס לחלוקת האותות ולמקבליהם. ביומנו, רשם רק כי "יום הצבא – נהדר. שיא הסדר". לעומת אי הסדר ששרר ב"מצעד שלא צעד", חודשיים קודם לכן. הסדר המופתי של המצעד הצבאי היה, מבחינתו, שיאו של היום.
סיפוריהם של תריסר המעוטרים ב"אות הגבורה" פורסמו בהרחבה בעיתונים שלמחרת האירוע. אך לא נחסכה גם הביקורת. בעיתון האופוזיציוני חרות נטען שבן-גוריון השכיח "את עצם שחרור המולדת על ידי לוחמי המחתרת". עזריאל קרליבך, עורך מעריב, מתח ביקורת על "השתלטות" הצבא על יום הזיכרון לחוזה המדינה, ויצא נגד ריבוי מצעדים צבאיים בכלל. ועדת שדמי סיימה ב-20 באוקטובר 1949 את תפקידה, בדקה 2,498 המלצות, והציעה לאשר 1,704 המלצות מכל יחידות הצבא: כל החטיבות, החילות והמחוזות. חטיבה 5 ("גבעתי") עלתה על כולן, הגישה 170 המלצות, לעומת חטיבה 7 שהגישה רק 15 המלצות. חיל האוויר העביר 231 המלצות.
מ"יום הצבא" ב-17 ביולי 1949 הפכה סוגיית אותות ההצטיינות גם לנושא פוליטי. בדצמבר 1954 נדון חוק לנושא בקריאה ראשונה בכנסת, אך כשעלתה הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית ביוני 1955, נתגלעו ויכוחים רבים והוא לא נחקק אלא בשנת 1970 כ"חוק העיטורים בצבא-הגנה לישראל, תש"ל-1970", שמומש הלכה למעשה רק בשנת 1973.
הצורך של הדרג הצבאי הבכיר להציג "גיבורים" באירועי "יום הצבא", דחס את תהליך הבחירה בלוח זמנים לא סביר, פגם בו והבליט את יסוד האלתור. בן-גוריון העדיף את האותות הקולקטיביים: "אות ההגנה" (אותו הקפיד לענוד) ואת "אות הקוממיות" שהוענק לכל חייל, על פני האותות האישיים (ידוע סירובו לקבל את "פרס ישראל"). יחד עם זאת, כאמור, היה בן-גוריון שותף, לפחות חלקי, לתהליך חלוקת אותות הגבורה.
***
המחבר, סא"ל (דימ') זאב לכיש, לשעבר קצין מודיעין וקצין היסטוריה בחיל האוויר, ניהל את מוזיאון ההגנה ומוזיאון הפלמ"ח.
המאמר בשלמותו פורסם בקובץ "עלי זהב וחרב - 70 למדינה, עיונים בסוגיות מתולדות כוח ומגן וצה"ל" (בעריכת ניר מן), 2019.
מידע רב על אותות הגבורה באתר www.gvura.org.il, שייסד ומפעיל סא"ל ד"ר עופר דרורי.
