7 שנים: כך פרצה "לבנון השנייה"

מתוך ספרו של עמיר רפפורט "אש על כוחותינו: כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השנייה". כך פרצה המלחמה, דקה אחרי דקה

ביציאה מחדר הדיונים בלשכת הרמטכ"ל ניגש ראש אגף המבצעים גדי אייזנקוט לראש אגף התכנון אלוף יצחק (חקי) הראל. השעה היתה קרוב לחצות, 12 ביולי 2006. כמה דקות קודם לכן הודיע הרמטכ"ל רב-אלוף דן חלוץ על החלטת הממשלה להורות לצה"ל יתקוף משגרים של רקטות פאג'ר בלב כפרים בדרום לבנון. אייזנקוט היה מודאג. "חייבים לעצור הכל, הם לא מבינים את משמעות ההחלטה שקיבלו", לחש להראל. לשני האלופים היה ברור: חיזבאללה יגיב בירי מאסיבי של רקטות על העורף הישראלי, ומאותו רגע יהיה קשה מאוד לבלום את ההידרדרות למלחמה. "כבר מאוחר מדי. אי-אפשר לעצור את המטוסים", השיב ראש אגף התכנון (אג"ת). "המקסימום שאפשר לעשות זה לנסות להשתלט על האירוע, שיהיה לו סוף."

מחוץ לחדר הדיונים, בקומה 14 של בניין מערכת הביטחון בקריה בתל-אביב, יש ספת עור ושולחן שעליו פזורים תמיד עיתונים. הקירות מצופים בשכבת עץ דקה ובהירה. כאשר חלפו האלופים על פני פינת הישיבה והתפזרו איש-איש למשרדו בלב כבד, בבסיסי חיל האוויר ברחבי הארץ כבר נערכו ההכנות האחרונות לביצוע תוכנית "משקל סגולי". פצצות נתלו על מטוסי הקרב. צינורות נמתחו אל מכלי הדלק כדי לוודא שהם מלאים. טכנאים התרוצצו על המסלולים. הטייסים התעמקו בפרטי המטרות שאותן עמדו לתקוף: בתי מגורים שבתוכם הוסתרו רקטות הפאג'ר מתוצרת איראן, שלכל אחת מהן ראש נפץ במשקל של יותר ממאה קילוגרם.

ישראל עמדה לצאת למערכה בלבנון מתוך תחושה קשה של השפלה ומתוך דחף עז לנקום את חטיפתם של חיילי המילואים אלדד רגב ואודי גולדווסר באותו בוקר ללבנון. היעדים שהוצבו היו בגובה השמיים, אבל לא היתה תוכנית ברורה להשגתם ולא הוצגו אפילו לוחות זמנים. השרים שאישרו את תקיפת משגרי הפאג'ר לא ידעו שצה"ל כלל לא המליץ על ביצוע תוכנית "משקל סגולי". הם שימשו חותמת גומי להחלטה מבושלת שהובאה בפניהם. מבחינתם, צה"ל עמד לצאת למבצע שיימשך כמה שעות, לכל היותר כמה ימים. הם לא הבינו כי להצבעתם באותו ערב יש משמעות אחת: יציאה למלחמה.

תוכניות המגירה של צה"ל למקרה של הסלמה בלבנון כללו תקיפה של יעדי תשתית שמטרתה לאלץ את ממשלת לבנון לפעול בעצמה כנגד חיזבאללה, ומהלך קרקעי להרחקת הקטיושות מהגבול. אלא שהדרג המדיני לא אישר פגיעה בתשתיות ואילו הרמטכ"ל חלוץ פסל על הסף את האפשרות של פעולה קרקעית מבלי שהציע תוכנית אחרת. אלופי צה"ל, הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה והשרים - איש מהם לא ידע מה יהיה השלב הבא אחרי תקיפת הפאג'רים. השתלשלות העניינים מרגע חטיפת חיילי המילואים בשעה תשע וחמש דקות באותו בוקר ועד ליציאה למלחמת לבנון השנייה, ממחישה עד כמה סובלת ישראל מליקוי עמוק, בסיסי ומתמשך באופן שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר.

ראש הממשלה אהוד אולמרט קיבל את ההודעה על חטיפת החיילים בצפון כאשר היה בפגישה ראשונה עם אביבה ונועם שליט, הוריו של החייל גלעד שליט שנחטף לרצועת עזה שבועיים וחצי קודם לכן, ב-25 ביוני 2006. "תזהיר את אנשי הצבא שהולכים לעשות להם מלכודת. זה לא ייגמר בשניים האלה", אמר אולמרט למזכירו הצבאי, אלוף גדי שמני, כשהביאו בפניו את הבשורה הקשה. ברגעים כאלה חש כל ראש ממשלה את כובד האחריות שמוטל על כתפיו ומבין עד כמה הוא בודד בצמרת.

באותה שעה, בלשכת שר הביטחון עמיר פרץ בקריה, עמד להתחיל דיון בעקבות תקיפה שבוצעה בעזה לפנות בוקר. חיל האוויר ניסה לחסל את בכירי הזרוע הצבאית של החמאס אחמד ע'נדור ומוחמד דיף, אבל הם רק נפצעו. למזלם, פצצה אחת מתוך השתיים שהוטלו לעברם לא התפוצצה.

הפריט הבולט ביותר בתוך לשכת השר הוא מסך פלזמה ענקי שתלוי מתחת לתקרה. השטיחים הצבעוניים שמוטלים על הרצפה מתגמדים נוכח מימדיו הגדולים של החדר. כ-15 מבכירי מערכת הביטחון, ביניהם הרמטכ"ל חלוץ וראש השב"כ יובל דיסקין, התיישבו באותו בוקר מסביב לשולחן הארוך, מול חלון פנורמי המשקיף על קו החוף של תל-אביב. ואז החלו מכשירי הזימונית שלהם, ה"ביפרים", לצפצף. הדיווח הראשון היה על ירי מאסיבי של פצצות מרגמה וטילים לאורך גבול לבנון. בית במושב שתולה התמוטט אחרי שספג פגיעה ישירה. במוצב דבורנית, ליד ראש הנקרה, נהדפה התקפת מחבלים על הגדרות.

ברגעים הראשונים זה נראה היה כמו שחרור קיטור מצד חיזבאללה בתגובה על ניסיון החיסול של בכירי החמאס דיף וע'נדור . אבל הלב ניבא רעות. מתקפה כזו, ידעו בכירי מערכת הביטחון היטב, יכולה לשמש הסחה לפעולת חטיפה. כמה דקות אחרי שהתחיל הדיון בנוגע לאירועים ברצועת עזה, החלו עוזריהם של האלופים לשגר להם באמצעות מזכירת השר פתקים ובהם עדכונים על המתרחש בגבול הצפון. למרות הדאגה הרבה נשמר הכלל הקובע כי רק ראש לשכת הרמטכ"ל, הרל"ש, רשאי להתפרץ בעצמו לדיון בראשות שר הביטחון. גם ראש אגף המבצעים אייזנקוט קיבל פתק. הוא נטש לכמה דקות את הישיבה כדי להתעדכן בטלפון. מהר מאוד חזר לשולחן ובפיו הודעה דרמטית: "הדבר החמור עכשיו הוא שאין לנו קשר עם 'לבנה'."

"מה זה לבנה?", שאל שר הביטחון פרץ, שנכנס לתפקידו תשעה שבועות קודם לכן והיה חף מכל ניסיון צבאי וביטחוני.

"בדרך כלל מדובר בטנק ובנגמ"חון (נגמ"ש המבוסס על תובה של טנק, שהגחון שלו מוגן בפני מטענים)", השיב אייזנקוט כמו מורה המסביר לתלמיד. "ה'לבנה' יכולה להיות מורכבת גם מכלי רכב אחרים. יכול להיות שהם כרגע עסוקים ובגלל זה אין קשר אתם, אבל הכרזנו 'חניבעל'."

הפעם לא היה צריך פרץ לשאול לפשר המושג הצבאי. הוא כבר ידע, בעקבות חטיפת גלעד שליט, כי מרגע ההכרזה על נוהל "חניבעל" פועל צה"ל לחסום באמצעות אש מן האוויר את דרכי המילוט של החוטפים ולרדוף אחריהם. "איפה זה קרה בדיוק?" שאל פרץ. סגן הרמטכ"ל, אלוף משה קפלינסקי ("קפלן"), הציג על גבי מפה שהונחה על השולחן את הקטע שבין נקודות הדיווח 104 ו-105 של גדר המערכת, מצפון למושבים שתולה וזרעית, שבו אבד הקשר עם ה"לבנה". "זו שעה סבירה לחטיפה?", שאל פרץ. אנשי הצבא השיבו בחיוב.

נוכח ההתפתחות הדרמטית מיהרו הרמטכ"ל, ראש אגף המבצעים ומפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי, ל"בור" הפיקוד של המטה הכללי שמתחת לאדמה. שם כבר שררה אווירת נכאים. על פי הדיווח שהתקבל באותן דקות, במקום שבו אבד הקשר עם הסיור נמצאו שני ג'יפים צבאיים שרופים מסוג האמר. לפי אותו דיווח, שלושה חיילים נהרגו ושניים נפצעו. שני חיילים נוספים שהיו בסיור שהותקף נחשבו בשלב זה נעדרים.

עכשיו כבר היה ברור שמדובר בחטיפה, אך ככל שחלפו הדקות פחת הסיכוי לעלות על עקבותיהם של החוטפים ושל החטופים. השעה הראשונה מרגע החטיפה מכונה "שעת הזהב". את מה שלא ייעשה בפרק הזמן הזה, יהיה קשה מאוד לתקן אחר כך. אבל הדקות נקפו, דבר לא התגלה, ואז הגיעה בשורה קשה נוספת: טנק מרכבה סימן 2 שנשלח לתוך שטח לבנון במסגרת המרדף חסר הסיכוי אחר החוטפים, עלה על מטען חבלה ענק במרחק של 500 מטר מהגבול, על הציר המוביל אל הכפר עייטא א-שעב. בדיוק המלכודת שעליה דיבר ראש הממשלה כשדיווחו לו על החטיפה.

הטנק, שמשימתו היתה למנוע תנועת כלי רכב מן הכפר הסמוך למקום החטיפה, היה אמור להיות מלווה בנגמ"ש, אלא שזה לא הצליח לחצות את גדר המערכת בגלל תקלה. אנשי צוות הנגמ"ש הלכו ברגל אחרי הטנק וראו אותו מתפוצץ כמה עשרות מטרים לפניהם. כמה משרידי הטנק התעופפו מעליהם ונחתו במרחק של 800 מטר, בתוך שטח ישראל. בטנק לא היתה מותקנת פלטת גחון שאמורה להפחית את עוצמת הפגיעה של מטענים שמתפוצצים מתחתיו, אף על פי שבביקורת שנערכה כמה ימים קודם לכן ניתנה הנחיה ברורה להתקין פלטות כאלה בכל הטנקים בגזרה. ההערכה היתה שארבעת אנשי הצוות של הטנק נספו , אבל היה קשה להתקרב אליהם בגלל אש המרגמות הכבדה שירה חיזבאללה לכל רוחב הגזרה.

***

האוויר בתוך בור הפיקוד של המטה הכללי דחוס. הגוון השולט הוא האפור של קירות הבטון. עבודות שיפוצים שהיו בעיצומן הפכו את השהות מתחת לאדמה לבלתי נסבלת כמעט. אבל בשיאו של האירוע הקשה, לאחר שנודע על פיצוץ הטנק, הרמטכ"ל חלוץ דווקא שידר נחישות ורוח קרב. "אז מה עושים?", הוא שאל בהתייעצות ראשונה, בחדר של זירת הצפון בחטיבת המבצעים. "תוקפים את ביירות", ענה לו ראש אג"ת חקי הראל. "כבר שנה אנחנו אומרים שצריך להטיל על ממשלת לבנון את האחריות על הנעשה בשטחה. עכשיו צריך ליישם את זה סוף-סוף."

התפיסה שלפיה ממשלת לבנון צריכה לשאת בתוצאות של מעשי חיזבאללה הפכה לתפיסה השלטת בצה"ל לאחר נסיגת הכוחות הסוריים מלבנון , במאי 2005. הגישה עד אז היתה שהסורים ישלמו את המחיר על הפרובוקציות של בן חסותם, מזכ"ל הארגון חסן נסראללה.

אייזנקוט הגיע ל"בור" לאחר ששלף את תוכניות המגירה של צה"ל למקרה של הסלמה מול לבנון. הוא הציע להמשיך בתקיפות של חיל האוויר לאורך הגבול עוד ארבע או חמש שעות . "אחרי זה", אמר, "צריך לחשוב מה ההישג הנדרש מפעולה שלנו, מה האסטרטגיה, מה הכיוונים, מה המשאבים שיידרשו ואיך אנחנו מתכוונים לפעול. גם יידרשו לנו כמה ימים להכנות."

חלוץ הדגיש כי "מדובר באירוע חמור שמחייב תגובה חמורה", וקבע כי בצהריים ייערך דיון מעמיק ראשון על אפשרויות הפעולה שעומדות בפני צה"ל. הוא עלה ללשכתו וניהל משם מספר שיחות טלפון. באחת מהן הורה ליועץ ההשקעות בסניף בנק לאומי ברחוב דיזינגוף בתל-אביב למכור את תיק המניות הפרטי שלו.

לשכותיהם של הרמטכ"ל ושל שר הביטחון נמצאות בבניין שהוקם כמה שנים קודם בלב הקריה בתל-אביב. המונומנט המרשים, פרי יצירתו של האדריכל אברהם יסקי, מורכב משני מגדלים בני 16 קומות המחוברים ביניהם באמצעות גשרים בקומות העליונות. מגדל אחד משמש את המטה הכללי של צה"ל ותאומו - את משרד הביטחון.

במרחק של כמה עשרות מטרים מחלוץ, בצד השני של הגשר המפריד בין שני המגדלים, התעמק שר הביטחון פרץ בפעולות צה"ל. מזכירו הצבאי, תת-אלוף איתן דנגוט, פרס את מפת דרום לבנון על השולחן והציג בפניו ספר שבו מפורטות המטרות שצה"ל אמור לתקוף על פי פקודת "חניבעל". כל גשר וכל כביש מוצגים באמצעות תמונה שלצדה תיאור מילולי קצר. בעוד דנגוט מדפדף בספר התקשר פרץ לאולמרט. "חשוב שלא נעשה שום דבר לא מתואם. המצב צריך להיות בשליטה מוחלטת. צריך כבר עכשיו להטיל אחריות למה שקרה על ממשלת לבנון", הציע פרץ, בהתבסס על מה שהספיק לקלוט מאנשי הצבא.

אולמרט התייצב מול עשרות מצלמות הטלוויזיה והעיתונות במהלך קבלת פנים שתוכננה מראש לראש ממשלת יפן ג'וניצ'ירו קואיזומי בחצר משרד ראש הממשלה בירושלים. הדברים שאמר היו מנוגדים לקו שעוד יידבק בו בהמשך. "אני רוצה להבהיר: אירועי הבוקר אינם בגדר התקפת טרור, אלא פעולה של מדינה ריבונית שתקפה את ישראל ללא סיבה וללא התגרות", אמר ראש הממשלה. "ממשלת לבנון, שחיזבאללה הוא חלק ממנה, מנסה לערער את היציבות האזורית. לבנון תישא בתוצאות פעולותיה. צה"ל פועל בלבנון, והממשלה תכונס הערב כדי לאשר תגובות נוספות. אני בטוח שהתגובות האלה תהדהדנה במקומות הנכונים ובעוצמות שמתחייבות."

כאשר נשאל אולמרט על ידי אחד העיתונאים אם גם סוריה אחראית למה שאירע, הוא שיגר איום גם כלפי דמשק. "ממשלת סוריה היא ממשלת טרור", אמר ראש הממשלה. "כמובן שתתחייב היערכות מתאימה כדי לטפל בהתנהלות הזאת של ממשלת סוריה." באותו מעמד הכריז אולמרט כי מדינת ישראל לא תנהל משא ומתן על החזרת החטופים. "לא ניכנע לסחטנות ולא ננהל משא ומתן עם גורמי טרור בכל מה שקשור לחייהם של חיילים ישראלים. זה היה נכון אתמול, וזה נכון גם היום", התחייב.

בפגישה עם ראש ממשלת יפן השתתפה גם שרת החוץ, ציפי לבני. מיד אחרי שהפגישה הסתיימה קיימה לבני התייעצות ראשונה עם בכירי משרדה, אבל לא היתה לכך חשיבות מעשית. תהליך קבלת ההחלטות ממילא התקיים רק בציר אחד: הציר הביטחוני.

התהליך הזה, שהוביל למלחמת לבנון השנייה, ממחיש עד כמה חסר בישראל גוף שירכז עבור האיש העומד בראש הפירמידה את עבודתם של הגופים השונים, ועד כמה תלויים ראש הממשלה ושריו בצה"ל לצורך קבלת החלטות אסטרטגיות. ראש הממשלה הוא היחיד שאמור לראות תמונה כוללת, אשר לוקחת בחשבון את השיקולים צבאיים ואת ההשלכות המדיניות שעשויות להיות לצעדיה של ישראל. אלא שהעזר היחיד לצדו בכל הנוגע לניהול ענייני הביטחון הוא המזכיר הצבאי, קצין בדרגת אלוף בשירות פעיל. המועצה לביטחון לאומי, שהוקמה בשנת 1999, אמנם כפופה למשרד ראש הממשלה, אך היא עוסקת רק במשימות שוליות שמוטלות עליה מדי פעם. אין בה מומחים בעלי שיעור קומה או ידע מצטבר שניתן להשתמש בו בעת משבר. המרחק בינה לבין המועצה לביטחון לאומי של נשיא ארצות-הברית, גוף בעל השפעה ויוקרה רבה, הוא כמרחק בין ירושלים (או רמת-השרון, שם נמצאים משרדי המועצה) לבין וושינגטון.

כמה מגופי הביטחון אמנם כפופים ישירות לראש הממשלה: המוסד, השב"כ והוועדה לאנרגיה אטומית. שר הביטחון שממונה ישירות רק על צה"ל והצבא עצמו אינם נחשפים לכל המידע הביטחוני. למרות זאת, התוכניות של ישראל לשעת חירום מגובשות ידי הצבא בלבד. הן מביאות בחשבון שיקולים מדיניים, אבל כפי שהם נתפסים בעיניים צבאיות. צה"ל, כמו כל צבא אחר בעולם, נוטה באופן טבעי לפתור כל בעיה באמצעים צבאיים. ואם הכוח אינו מספיק, הפתרון הוא להפעיל יותר כוח. העדפת השיקול הצבאי על פני השיקול המדיני היא אפוא מובנית.

מאחר שבסביבת ראש הממשלה לא מתנהלת עבודת מטה של ממש, מרכז הכובד ברגעי משבר ביטחוניים נמצא בקריה בתל-אביב, שם נמצאים המטה הכללי של צה"ל ולשכת שר הביטחון. את לשכת השר אייש ב-12 ביולי 2006 יושב ראש ההסתדרות לשעבר עמיר פרץ, בעל ותק של חודשיים ושמונה ימים בתפקיד וללא רקע ביטחוני קודם. על כיסא הרמטכ"ל ישב דן חלוץ, עטור תהילה כטייס קרב וכמי שהוביל את צה"ל במהלך ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון שנה קודם לכן.

 ***

בצהריים החלה בקריה סדרת דיונים ביטחוניים לקראת ישיבת הממשלה שנקבעה לשעה שמונה בערב. בדיון הראשון, שהחל בשעה רבע לאחת, השתתפו פרץ, חלוץ ועוזריהם האישיים. בשלב זה כבר הודיע חיזבאללה כי חטף שני חיילים ישראליים וכי הם הועברו ל"מקום בטוח." בתחנת הטלויזייה של הארגון, אל-מנאר, שודרו קטעי מוזיקה, "קליפים", עם תמונתו של האסיר הלבנוני סמיר קונטאר, שרצח את דני הרן ושתי בנותיו ואת השוטר אליהו שחר בנהריה, בשנת 1979. במקביל מסר הארגון כי תמורת החיילים שבידיו הוא ידרוש לשחרר אלפי אסירים, ובהם קונטאר. הרדיו והטלוויזיה בישראל ציטטו את הדיווח ואישרו כי קיים חשש כבד בצה"ל שאכן נחטפו שני חיילים.

לפרץ ולחלוץ היה ברור כי צה"ל אינו עומד בפני מהדורה חוזרת של תקיפת מטרות נקודתיות בדרום לבנון בלבד, כפי שקרה אחרי שני סיבובים קודמים של התגרויות מצד חיזבאללה: ניסיון שסוכל על ידי צה"ל לחטוף חיילים בכפר רג'ר שבמורדות רמת הגולן בנובמבר 2005, וירי רקטות לעבר יחידת הבקרה האווירית של חיל האוויר במירון, ב-28 במאי 2006. השפיעה על כך העובדה שההשפלה בצפון באה אחרי התדרדרות רצופה ברצועת עזה שתחילתה בניצחון החמאס בבחירות ברשות הפלשתינית בחודש מרץ, המשכה במבול רקטות הקאסם שנורו לעבר שדרות ויישובים אחרים בנגב המערבי ושצה"ל לא הצליח לבלום, ושיאה בחטיפתו של שליט. בעקבות האירועים בצפון היתה תחושה כי כושר ההרתעה של ישראל כלפי שכניה הופך לאבק.

"אנחנו יודעים כבר על שבעה הרוגים היום", אמר חלוץ לפרץ. "מאז שיצאנו מלבנון לא היה כזה אירוע. יש הצטברות של חודשיים-שלושה. אנחנו נמצאים בנקודת היפוך. חייבים לפעול." חלוץ היה להוט להסב נזק כלכלי כבד ללבנון. "אני ממליץ לשים את ממשלת לבנון על הכוונת ולטפל בה. צריך לתקוע אותם הכי חזק", אמר הרמטכ"ל לשר הביטחון. "אפשר לעשות להם נזקים של כמה מיליארדים ולהוריד להם את כל החשמל כדי שיהיו שנה בחושך. ניתן גם לפגוע בשדה התעופה בביירות או בארמון הנשיאות בבעבדה. כך ממשלת לבנון תבין שיש מחיר על זה שהיא לא נלחמת בחיזבאללה." עם זאת הבהיר חלוץ: "גם מבחינתנו יהיה מחיר, כי בתגובה יהיו פאג'רים וקטיושות."

"מה היכולת שלנו לשתק ירי של טילי חיזבאללה לכיוון חיפה וחדרה?" שאל פרץ."יש לנו יכולת", השיב חלוץ. הוא דיבר על שלוש תוכניות המגירה של צה"ל לשיתוק משגרי הרקטות של חיזבאללה לטווח בינוני, 45 עד 70 קילומטרים: "משקל סגולי" היא התוכנית להשמדת משגרי הרקטות הנייחים שמוקמו בבתים בתוך כפרים בדרום לבנון ואילו "מקלות קינמון" היא תוכנית לתקיפת משגרים ניידים שמועברים ממקום למקום על גבי משאיות. תוכנית נוספת, "משקל נוצה", מדברת על פגיעה במחסנים של קטיושות בקוטר 122 מ"מ ברחבי דרום לבנון.

"בשלב זה אני לא מציע לעשות את התקיפה על הפאג'רים", אמר חלוץ, אבל פרץ לא מיהר לקבל את עמדת הרמטכ"ל. "השאלה היא מה לגבי הפצמ"רים (פצצות מרגמה) על חדרה וחיפה", התעקש שר הביטחון. "לטפל בעמדות פאג'ר שיכולות לעשות לנו הרבה נזק זה יותר הגיוני מלפגוע בשדה תעופה", הוסיף. פרץ לא התכוון כמובן לפצצות מרגמה, שהטווח שלהן קצר, אלא לרקטות שיכולות להגיע אל עומק ישראל, אבל משתתפי הדיון הבינו את כוונתו.

פרץ גילה אינטואיציה בריאה. "השאלה היא איזה יעד אנחנו מגדירים למהלך", תהה. "האם את החזרת החטופים? יעד כזה יכול לסבך אותנו בצורה קיצונית. אף אחד לא מצפה שרק לחץ יביא את החיילים." חלוץ הסכים. "בוודאי", השיב, "יש לנו ניסיון רע עם רון ארד." פרץ הוסיף שצריך לחשוב איך נותנים מכה ומסיימים את הסיפור. "זאת הבעיה, איך מסיימים", חזר על דבריו.

כבר בהתייעצות הראשונה עלתה השאלה אם צריך לגייס אנשי מילואים. דנגוט, המזכיר הצבאי של שר הביטחון, אמר שלדעתו גיוס מילואים הוא הכרחי נוכח האפשרות שהעימות יתרחב. שפת הגוף של חלוץ שידרה כי הוא אינו אוהב את התערבותו של דנגוט. "אני כבר נתתי הנחיה לא לגייס אף אחד", חתך הרמטכ"ל. ראש המטה של שר הביטחון, תת-אלוף עמי שפרן, הופתע. הוא הפנה את תשומת לבם של השר ושל הרמטכ"ל לידיעה שהופיעה באינטרנט ונראתה על גבי מסך המחשב הדקיק של פרץ, ולפיה כבר החל גיוס מילואים. חלוץ עשה בידו תנועת ביטול כדי להבהיר שהידיעה אינה נכונה.

"אש על כוחותינו, כך הכשלנו את עצמנו במלחמת לבנון השנייה" מאת עמיר רפפורט בהוצאת ספרית מעריב, עורך יואב קרן, עיצוב עטיפה: יורם נאמן/יעל רשף (על פי צילום של חיים אזולאי), 382 עמודים

You might be interested also