נתניהו אינו מצליח ב"תורת המשחקים"
בניסיון להשיג אמינות לאיום האמריקאי, איבד נתניהו את האמון עם ארה"ב. איך זה קשור ל"תורת המשחקים"? והאם הפצ"ר סלל את דרכו של האלוף גדי אייזנקוט לכיסא סגן הרמטכ"ל ב"רגע האמת" של פרשת הרפז? מנגד, שר הביטחון במאמץ עליון להגיע ל-3 מנדטים, טור שבועי של עמיר רפפורט, בכל יום חמישי ב-14
עמיר רפפורט
| 19/05/2011
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מאמין גדול ב"תורת המשחקים". נתניהו הוא כלכלן, ו"תורת המשחקים", שפותחה כענף מתמטי שחוקר מצבי עימות ואסטרטגיה של קבלת החלטות, התפתחה במיוחד ככלי שמסייע לקבלת החלטות בעולמות המסחריים.
לא כאן המקום להתייחס לכל עקרונות "תורת המשחקים", אבל מי שראה את הסרט המרגש "נפלאות התבונה" יכול להיזכר ב"שיווי המשקל של נאש" – אחד התיאוריות החשובות בתחום, שזיכתה את פרופסור ג'ון נאש (הדמות עליו מבוסס הסיפור האמיתי של הסרט) בפרס נובל לכלכלה. גם הכלכלן הפרופסור ישראל אומן שלנו זכה בנובל על חידושיו בתחום "תורת המשחקים".
לא רק כלכלה: עקרונות "תורת המשחקים" משמשים מזה עשרות שנים כתיאוריה תומכת בקבלת החלטות גם ביחסים בינלאומיים. כך למשל, אחד העקרונות החשובים של התיאוריה קובע כי במטרה ליצור שינוי בקבלת ההחלטות אצל היריב, ולהניע אותו לפעול בניגוד לאינטרס המובהק שלו, חייבים ליצור אמינות לאיום שמופנה כלפיו.
ועכשיו לימינו - נתניהו ואנשים מאמינים כי כדי "לשכנע" את טהרן לעצור את תכנית הגרעין הצבאית (אינטרס איראני מובהק), האיום של ארצות הברית, ישראל ומדינות המערב חייב להיות מוחשי וחד משמעי. אחרת, האיראנים יסברו כי מוטב להם לדבוק בתכניתם, וברגע האמת, כאשר הפצצה כמעט תהיה מוכנה, האמריקאים יעדיפו לא לתקוף אותם משום שזה לא "ישתלם" להם, וכך יוכלו להשלים את כל הדרך עד למטרתם. לפי נתניהו ואנשי החשיבה שלו (מן הסתם במטה לביטחון לאומי ובצה"ל), ההצהרות האמורפיות של ברק אובמה ש"ארה"ב לא תסכים לפצצה גרעינית", לא יעשו את העבודה. איראן תצחק כל הדרך אל הפצצה. או שתסבול מהסנקציות הכלכליות, אבל תגיע ליעד.
על פי "תורת המשחקים", אחד הכלים המשמשים להקניית אמינות לאיום מסוים הוא קביעת "קווים אדומים" על ידי צד כלשהו, כך שלא יוכל לסגת מהם. ב"משבר הטילים" בקובה ב-1961, ארצות הברית הבהירה לברית המועצות שהיא מוכנה לצאת למלחמה גרעינית, שאינו אינטרס שלה, כדי לא לאפשר הצבת טילים על אדמת קובה. ברית המועצות התרשמה שהאיום אמיתי, והטילים הוחזרו לאירופה בלי שנורתה יריה אחת.
לפי נתניהו ואנשיו, ארצות הברית עצמה הציבה איום מוחשי בפני איראן, אלא שזה היה מזמן - בין 2003 ל-2005, אז חששו האיראנים באמת מפלישה אמריקאית, אחרי המלחמה בעיראק, והקפיאו את התכנית הגרעינית שלהם בפעם היחידה מאז ייסודה לפני כ-20 שנה. כאשר החשש שלהם פג, הצנטריפוגות חזרו לעבוד. "קווים אדומים" אינם המצאה של האמריקאים או חלק בלתי נפרד רק מ"תורת המשחקים".
ישראל הציבה בעצמה לא פעם "קווים אדומים" (אפילו כשהיא מצהירה ש"לא תנהל מו"מ עם חוטפים" היא מנסה לשכנע טרורוסיטים שלא כדאי להם לחטוף. כמה אמינה ההצהרה הישראלית הזאת אנחנו יודעים, וגם החמאס וארגונים נוספים). תזכורת קטנה: ב-1967 הכריזה ישראל כי לא תסכים לסגירת מיצרי טיראן, ועמדה הצהרתה גם במחיר של פתיחת מלחמת ששת הימים. במלחמת ההתשה טענה כי לא תסכים להצבת טילים סובייטים קרוב לתעלה, אך התקפלה. המחיר שולם בריבית במלחמת יום הכיפורים, שבה "הטיל כופף את זנב המטוס".
ואיך כל זה קשור לאיראן ולשרשרת הנאומים במסגרת ועידת העצרת הכללית, שנערכת בימים אלה באו"ם? בנימין נתניהו ניסה בכל מאודו לשכנע את האמריקאים להציב קו אדום אמין לאיראן, במסגרת נאום אובמה בוועידה. אובמה נאם ביום הכיפורים ולא הציב קו אדום שכזה. גם נאומו של נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם, לא שכנע את האמריקאים להציב קו שכזה.
מה השתבש ב"תורת המשחקים" של נתניהו? נראה כי ראש הממשלה הלך עם התיאוריה רחוק מדי. אחרי הכל, תורת המשחקים היא "כלי" שמסייע בקבלת ההחלטות ולא בהכרח כלי שמכתיב את המציאות עצמה. מעבר לכך, מדינה יכולה להציב קווים אדומים כראות מנהיגיה, אבל הרבה יותר מסובך לגרום למדינה אחרת להציב "קו אדום" בשמך.
יתרה מכך: נתניהו לא הצליח ליצור אמינות לאיום האמריקאי, במידה רבה בגלל משבר האמון עם ארצות הברית (משבר שעוד יוחרף אם אובמה ינצח בבחירות ויחליט להעניש את נתניהו על מה שיתפס בעיניו כהתערבות בענייניה הפנימיים של ארה"ב, לטובת יריבו, מיט רומני).
שורה תחתונה, נכון לעכשיו: לא קו אדום ולא אמון. הכל תלוי עכשיו בשאלה עד כמה אובמה מתכוון לדבריו ש"ארה"ב 'לא תסכים לפצצה'". על פי לוח הזמנים הנוכחי, המבחן הגדול יגיע כנראה באביב הבא, כאשר איראן תהיה במרחק של חודש-חודשיים מהשגת יכולת גרעינית צבאית ראשונית.
אייזנקוט
ואם חשבתם ש"תורת המשחקים" מעסיקה את צמרת צה"ל ומערכת הביטחון יומם וליל על רקע הנעשה באו"ם, טעיתם. הנושא החם באמת קשור למינוי סגן הרמטכ"ל ורגע האמת של דו"ח המבקר המדינה ב"פרשת הרפז", שצפוי בשבוע הבא.
טובי המוחות יעסקו כל סוף השבוע בשאלה איך להוציא טוב מבחינה ציבורית את אהוד ברק ואת הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי – על רקע הדו"ח. בצה"ל מחכים בכל יום להכרזה על אלוף גדי אייזנקוט כסגן הרמטכ"ל הבא. אמיר אורן חשף ב"הארץ" כי פרקליט המדינה, יהודה ויינשטיין, הכשיר את המינוי בהחלטה מיוחדת ערב יום הכיפורים, למרות המעורבות המינורית של אייזנקוט בפרשת הרפז (הוא זה שהתייעץ עם גבי סיבוני ועם תמיר פרדו, כיום ראש המוסד, בסוגייה, ולפי השתשלות האירועים דרכם עשה המסמך את דרכו לערוץ 2 בטלוויזיה).
למרות חוות הדעת של ויינשטיין, מינוי אייזנקוט עדיין אינו מובטח. לברק יש עוד מה להגיד בעניין. אום אייזנקוט ימונה זה לא אומר שהוא יהיה בהכרח המועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא. אגב, גם הסגן הנוכחי, אלוף יאיר נוה, יהיה מועמד, למרות שלא "סופרים" אותו בתקשורת. כך או כך, גדי אייזנקוט היה לפני 12 שנה המזכיר הצבאי של אהוד ברק במשרד הביטחון, ואם הכל יילך כשורה מבחינתו יחבור אליו בקרוב לקומה ה-14 של בניין המטה הכללי וצמרת משרד הביטחון בקריה בתל אביב (מן הצד ה"צבאי" של הקומה).
שרידות פוליטית
והאם האיום הגרעיני ודו"ח הרפז ממלאים בימים אלה את מרבית סדר יומו של אהוד ברק? מתברר שיש עוד נושא "כבד" – הישרדותו הפוליטית. ברק נמצא ב"קלאש" רציני עם ראש הממשלה נתניהו ("ידיעות אחרונות" אף חשף היום, כי נתניהו ואישתו הזמינו את אוייבו של ברק, גבי אשכנזי, ואת אישתו רונית למפגש לבבי). ברק יודע כי לא יוכל לקבל שיריון לו ולאנשיו ברשימת הליכוד לכנסת.
את חבר הסיעה, השר לשעבר מתן וילנאי, הוא כבר סידר כשגריר בסין. מקורב אחר, השר שלום שמחון, עשוי להסתדר בקרוב בתפקיד נחשק משל עצמו. אבל איך אהוד ברק מצליח לעבור את אחוז החסימה, כלומר לזכות ב-3 מנדטים (כ-80 אלף קולות)? ברק ואנשיו מאמינים כי הוא עצמו יכול להביא מנדט מנדט וחצי, אורית נוקד ושלום שמחון שווים, אולי, עוד מנדט בתנועה הקיבוצית ובתנועת המושבים, כמאל שמען (גם הוא ח"כ בסיעת "עצמאות") ינסה להביא קולות במגזר הדרוזי.
האם כל זה יספיק לעבור את אחוז החסימה או יביא להתרסקות? ואולי ברק בכלל יהיה הפתעת הבחירות הבאות? אין לדעת.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מאמין גדול ב"תורת המשחקים". נתניהו הוא כלכלן, ו"תורת המשחקים", שפותחה כענף מתמטי שחוקר מצבי עימות ואסטרטגיה של קבלת החלטות, התפתחה במיוחד ככלי שמסייע לקבלת החלטות בעולמות המסחריים.
לא כאן המקום להתייחס לכל עקרונות "תורת המשחקים", אבל מי שראה את הסרט המרגש "נפלאות התבונה" יכול להיזכר ב"שיווי המשקל של נאש" – אחד התיאוריות החשובות בתחום, שזיכתה את פרופסור ג'ון נאש (הדמות עליו מבוסס הסיפור האמיתי של הסרט) בפרס נובל לכלכלה. גם הכלכלן הפרופסור ישראל אומן שלנו זכה בנובל על חידושיו בתחום "תורת המשחקים".
לא רק כלכלה: עקרונות "תורת המשחקים" משמשים מזה עשרות שנים כתיאוריה תומכת בקבלת החלטות גם ביחסים בינלאומיים. כך למשל, אחד העקרונות החשובים של התיאוריה קובע כי במטרה ליצור שינוי בקבלת ההחלטות אצל היריב, ולהניע אותו לפעול בניגוד לאינטרס המובהק שלו, חייבים ליצור אמינות לאיום שמופנה כלפיו.
ועכשיו לימינו - נתניהו ואנשים מאמינים כי כדי "לשכנע" את טהרן לעצור את תכנית הגרעין הצבאית (אינטרס איראני מובהק), האיום של ארצות הברית, ישראל ומדינות המערב חייב להיות מוחשי וחד משמעי. אחרת, האיראנים יסברו כי מוטב להם לדבוק בתכניתם, וברגע האמת, כאשר הפצצה כמעט תהיה מוכנה, האמריקאים יעדיפו לא לתקוף אותם משום שזה לא "ישתלם" להם, וכך יוכלו להשלים את כל הדרך עד למטרתם. לפי נתניהו ואנשי החשיבה שלו (מן הסתם במטה לביטחון לאומי ובצה"ל), ההצהרות האמורפיות של ברק אובמה ש"ארה"ב לא תסכים לפצצה גרעינית", לא יעשו את העבודה. איראן תצחק כל הדרך אל הפצצה. או שתסבול מהסנקציות הכלכליות, אבל תגיע ליעד.
על פי "תורת המשחקים", אחד הכלים המשמשים להקניית אמינות לאיום מסוים הוא קביעת "קווים אדומים" על ידי צד כלשהו, כך שלא יוכל לסגת מהם. ב"משבר הטילים" בקובה ב-1961, ארצות הברית הבהירה לברית המועצות שהיא מוכנה לצאת למלחמה גרעינית, שאינו אינטרס שלה, כדי לא לאפשר הצבת טילים על אדמת קובה. ברית המועצות התרשמה שהאיום אמיתי, והטילים הוחזרו לאירופה בלי שנורתה יריה אחת.
לפי נתניהו ואנשיו, ארצות הברית עצמה הציבה איום מוחשי בפני איראן, אלא שזה היה מזמן - בין 2003 ל-2005, אז חששו האיראנים באמת מפלישה אמריקאית, אחרי המלחמה בעיראק, והקפיאו את התכנית הגרעינית שלהם בפעם היחידה מאז ייסודה לפני כ-20 שנה. כאשר החשש שלהם פג, הצנטריפוגות חזרו לעבוד. "קווים אדומים" אינם המצאה של האמריקאים או חלק בלתי נפרד רק מ"תורת המשחקים".
ישראל הציבה בעצמה לא פעם "קווים אדומים" (אפילו כשהיא מצהירה ש"לא תנהל מו"מ עם חוטפים" היא מנסה לשכנע טרורוסיטים שלא כדאי להם לחטוף. כמה אמינה ההצהרה הישראלית הזאת אנחנו יודעים, וגם החמאס וארגונים נוספים). תזכורת קטנה: ב-1967 הכריזה ישראל כי לא תסכים לסגירת מיצרי טיראן, ועמדה הצהרתה גם במחיר של פתיחת מלחמת ששת הימים. במלחמת ההתשה טענה כי לא תסכים להצבת טילים סובייטים קרוב לתעלה, אך התקפלה. המחיר שולם בריבית במלחמת יום הכיפורים, שבה "הטיל כופף את זנב המטוס".
ואיך כל זה קשור לאיראן ולשרשרת הנאומים במסגרת ועידת העצרת הכללית, שנערכת בימים אלה באו"ם? בנימין נתניהו ניסה בכל מאודו לשכנע את האמריקאים להציב קו אדום אמין לאיראן, במסגרת נאום אובמה בוועידה. אובמה נאם ביום הכיפורים ולא הציב קו אדום שכזה. גם נאומו של נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם, לא שכנע את האמריקאים להציב קו שכזה.
מה השתבש ב"תורת המשחקים" של נתניהו? נראה כי ראש הממשלה הלך עם התיאוריה רחוק מדי. אחרי הכל, תורת המשחקים היא "כלי" שמסייע בקבלת ההחלטות ולא בהכרח כלי שמכתיב את המציאות עצמה. מעבר לכך, מדינה יכולה להציב קווים אדומים כראות מנהיגיה, אבל הרבה יותר מסובך לגרום למדינה אחרת להציב "קו אדום" בשמך.
יתרה מכך: נתניהו לא הצליח ליצור אמינות לאיום האמריקאי, במידה רבה בגלל משבר האמון עם ארצות הברית (משבר שעוד יוחרף אם אובמה ינצח בבחירות ויחליט להעניש את נתניהו על מה שיתפס בעיניו כהתערבות בענייניה הפנימיים של ארה"ב, לטובת יריבו, מיט רומני).
שורה תחתונה, נכון לעכשיו: לא קו אדום ולא אמון. הכל תלוי עכשיו בשאלה עד כמה אובמה מתכוון לדבריו ש"ארה"ב 'לא תסכים לפצצה'". על פי לוח הזמנים הנוכחי, המבחן הגדול יגיע כנראה באביב הבא, כאשר איראן תהיה במרחק של חודש-חודשיים מהשגת יכולת גרעינית צבאית ראשונית.
אייזנקוט
ואם חשבתם ש"תורת המשחקים" מעסיקה את צמרת צה"ל ומערכת הביטחון יומם וליל על רקע הנעשה באו"ם, טעיתם. הנושא החם באמת קשור למינוי סגן הרמטכ"ל ורגע האמת של דו"ח המבקר המדינה ב"פרשת הרפז", שצפוי בשבוע הבא.
טובי המוחות יעסקו כל סוף השבוע בשאלה איך להוציא טוב מבחינה ציבורית את אהוד ברק ואת הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי – על רקע הדו"ח. בצה"ל מחכים בכל יום להכרזה על אלוף גדי אייזנקוט כסגן הרמטכ"ל הבא. אמיר אורן חשף ב"הארץ" כי פרקליט המדינה, יהודה ויינשטיין, הכשיר את המינוי בהחלטה מיוחדת ערב יום הכיפורים, למרות המעורבות המינורית של אייזנקוט בפרשת הרפז (הוא זה שהתייעץ עם גבי סיבוני ועם תמיר פרדו, כיום ראש המוסד, בסוגייה, ולפי השתשלות האירועים דרכם עשה המסמך את דרכו לערוץ 2 בטלוויזיה).
למרות חוות הדעת של ויינשטיין, מינוי אייזנקוט עדיין אינו מובטח. לברק יש עוד מה להגיד בעניין. אום אייזנקוט ימונה זה לא אומר שהוא יהיה בהכרח המועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא. אגב, גם הסגן הנוכחי, אלוף יאיר נוה, יהיה מועמד, למרות שלא "סופרים" אותו בתקשורת. כך או כך, גדי אייזנקוט היה לפני 12 שנה המזכיר הצבאי של אהוד ברק במשרד הביטחון, ואם הכל יילך כשורה מבחינתו יחבור אליו בקרוב לקומה ה-14 של בניין המטה הכללי וצמרת משרד הביטחון בקריה בתל אביב (מן הצד ה"צבאי" של הקומה).
שרידות פוליטית
והאם האיום הגרעיני ודו"ח הרפז ממלאים בימים אלה את מרבית סדר יומו של אהוד ברק? מתברר שיש עוד נושא "כבד" – הישרדותו הפוליטית. ברק נמצא ב"קלאש" רציני עם ראש הממשלה נתניהו ("ידיעות אחרונות" אף חשף היום, כי נתניהו ואישתו הזמינו את אוייבו של ברק, גבי אשכנזי, ואת אישתו רונית למפגש לבבי). ברק יודע כי לא יוכל לקבל שיריון לו ולאנשיו ברשימת הליכוד לכנסת.
את חבר הסיעה, השר לשעבר מתן וילנאי, הוא כבר סידר כשגריר בסין. מקורב אחר, השר שלום שמחון, עשוי להסתדר בקרוב בתפקיד נחשק משל עצמו. אבל איך אהוד ברק מצליח לעבור את אחוז החסימה, כלומר לזכות ב-3 מנדטים (כ-80 אלף קולות)? ברק ואנשיו מאמינים כי הוא עצמו יכול להביא מנדט מנדט וחצי, אורית נוקד ושלום שמחון שווים, אולי, עוד מנדט בתנועה הקיבוצית ובתנועת המושבים, כמאל שמען (גם הוא ח"כ בסיעת "עצמאות") ינסה להביא קולות במגזר הדרוזי.
האם כל זה יספיק לעבור את אחוז החסימה או יביא להתרסקות? ואולי ברק בכלל יהיה הפתעת הבחירות הבאות? אין לדעת.
