הטרור בצרפת: המחבל גדל בחממה
אנחנו מעדיפים תקינות פוליטית, "אסור להאשים ציבורים שלמים". ובכן, לא רק מותר אלא חובה להטיל אחריות על חממות הטרורהטרור בצרפת: המחבל גדל בחממה
שמואל גורדון
| 19/05/2011
לאחר אירועים כמו רצח הילדים בטולוז נוהגים פרשנים וחסידי אומות העולם לומר: "המחבל שייך לקומץ קטן בלבד, אסור להאשים באחריות לפיגוע ציבור שלם שחי בשלווה ובשקט". ורובנו יודעים בסתר ליבנו כי אמירה זו ריקה מתוכן. אצבעותיו של המחבל הצרפתי הן שסחטו את ההדקים של אקדחיו ורצחו תינוקות של בית רבן וחיילים צרפתים. אולם היו כמה מעגלים שסייעו בידיו ביודעין או בלעדיו.
המעגל הפנימי הוא משפחתו שהעניקה לו תמיכה וסיוע פעיל. לדוגמה, אמו היא שקנתה את האופנוע שבו השתמש המחבל, אחותו ואחיו נאשמים בסיוע פעיל. מעגל שני הוא חבריו ושכניו של המחבל, שידעו על כוונותיו הרצחניות ואולי אף על ביצוע מעשי הרצח מיד אחריהם. חלקם נתן תמיכה במימון רכש אמצעי הלחימה, תמיכה מורלית חשובה לא פחות, והסתירו מידע חיוני ממשטרת צרפת.
מעגל שלישי הוא מאות ואלפי צעירים שחולמים ומתכוננים למעשי טרור רצחניים ובמסגרת החברתית שלהם צמח המחבל וצומחים אחרים. המעגל החיצוני הוא חלקים נרחבים באוכלוסיה הצפון אפריקאית בטולוז ובצרפת כולה שנותנים גיבוי פסיבי, נותנים מסתור ותשתיות אזרחיות לטרוריסטים שהולכים ומתרבים.
ללא ארבעת מעגלים אלו, ללא חממות הטרור, היה קשה ביותר לבצע מעשי טרור רבים ומזוויעים. אסור לנו להתעלם ממעגלים אלו בלחימה המתמשכת בטרור אם ברצוננו לדכא, למנוע ולהפחית את מעשי הטרור בישראל ובעולם הרחב. כשאנו מגדירים מעגלים אלו (בעזה, בלבנון, ובגדה המערבית) כ"לא מעורבים" - מציאות אכזרית מטיחה עצמה בפנינו.
עד כאן יסכימו אתי רבים; אשתמש בהסכמה כדי להיכנס לשדה מוקשים: הטרור אינו תחום יחיד בו אנו מדברים על 'קומץ'. לפני זמן קצר הואשמו שני רבנים בפשעי מין כלפי תלמידיהם ותלמידותיהם. שוב צצה הטענה כי אלו מקרים בודדים, אפילו פחות מקומץ, ואין להם קשר לסביבה בה פשעו הרבנים. אך כאשר התרחבה החקירה התברר כי רבים-רבים ידעו על המעשים, התעלמו מהם, השתיקו אותם ואיש לא יצא נגדם. אף אחד לא פנה למשטרה, לעובדים סוציאליים, לרבנים ידועי-שם וכן הלאה. אפילו רב נכבד מאוד, חתן פרס ישראל על מפעל חיים פעל להשתקת התעללות של רב ששימש תחתיו. פעם אחר פעם סיפקו "לא מעורבים" חממות של הגנה, הסתרה והשתקה. לא היה זה קומץ קטן בלבד.
ומכאן לשדה מוקשים צפוף יותר: נתוני רשויות החוק מצביעים על פשיעה גדולה בעשרות אחוזים בישובים ערביים מאשר בכלל האוכלוסיה. המשטרה טוענת כי גורם מרכזי הוא חוסר שיתוף פעולה של תושבי ישובים אלו עם החקירות. תושבים לא מעטים יודעים מהו הרקע של כל מעשה רצח, והיכן יש לחקור. מעטים יותר יודעים בוודאות מי היו המבצעים ומיהם שולחיהם. האם הכיסוי והשתיקה אינם סיוע ותמיכה? אינם חממה למבצעי הפשע? לו היו מסייעים למשטרה בפענוח שיעור גדול יותר מהרציחות והפציעות, לו היו נלכדים יותר סוחרי סמים - הייתה נוצרת הרתעה מצטברת והפחתה ניכרת במעשי הפשע.
המשותף לשלוש הדוגמאות הוא שמבצעי טרור ומעשי פשע חיים בחממות, נעזרים במעגלים קרובים ורחוקים של סיוע פעיל ותמיכה סבילה. אבל אנחנו מגלגלים עינינו, מעדיפים תקינות פולייטית, ומתביישים להודות בעובדות עגומות; הרי "אסור להטיל אחריות על ציבורים שלמים". ובכן, לא רק מותר אלא חובה להטיל אחריות על חממות הטרור, חובה לטפל בשורשי הרשע והפשע אם ברצוננו לחיות בחברה טובה יותר בביטחון רב יותר, הן ביטחון פנים והן ביטחון חוץ.
לאחר אירועים כמו רצח הילדים בטולוז נוהגים פרשנים וחסידי אומות העולם לומר: "המחבל שייך לקומץ קטן בלבד, אסור להאשים באחריות לפיגוע ציבור שלם שחי בשלווה ובשקט". ורובנו יודעים בסתר ליבנו כי אמירה זו ריקה מתוכן. אצבעותיו של המחבל הצרפתי הן שסחטו את ההדקים של אקדחיו ורצחו תינוקות של בית רבן וחיילים צרפתים. אולם היו כמה מעגלים שסייעו בידיו ביודעין או בלעדיו.
המעגל הפנימי הוא משפחתו שהעניקה לו תמיכה וסיוע פעיל. לדוגמה, אמו היא שקנתה את האופנוע שבו השתמש המחבל, אחותו ואחיו נאשמים בסיוע פעיל. מעגל שני הוא חבריו ושכניו של המחבל, שידעו על כוונותיו הרצחניות ואולי אף על ביצוע מעשי הרצח מיד אחריהם. חלקם נתן תמיכה במימון רכש אמצעי הלחימה, תמיכה מורלית חשובה לא פחות, והסתירו מידע חיוני ממשטרת צרפת.
מעגל שלישי הוא מאות ואלפי צעירים שחולמים ומתכוננים למעשי טרור רצחניים ובמסגרת החברתית שלהם צמח המחבל וצומחים אחרים. המעגל החיצוני הוא חלקים נרחבים באוכלוסיה הצפון אפריקאית בטולוז ובצרפת כולה שנותנים גיבוי פסיבי, נותנים מסתור ותשתיות אזרחיות לטרוריסטים שהולכים ומתרבים.
ללא ארבעת מעגלים אלו, ללא חממות הטרור, היה קשה ביותר לבצע מעשי טרור רבים ומזוויעים. אסור לנו להתעלם ממעגלים אלו בלחימה המתמשכת בטרור אם ברצוננו לדכא, למנוע ולהפחית את מעשי הטרור בישראל ובעולם הרחב. כשאנו מגדירים מעגלים אלו (בעזה, בלבנון, ובגדה המערבית) כ"לא מעורבים" - מציאות אכזרית מטיחה עצמה בפנינו.
עד כאן יסכימו אתי רבים; אשתמש בהסכמה כדי להיכנס לשדה מוקשים: הטרור אינו תחום יחיד בו אנו מדברים על 'קומץ'. לפני זמן קצר הואשמו שני רבנים בפשעי מין כלפי תלמידיהם ותלמידותיהם. שוב צצה הטענה כי אלו מקרים בודדים, אפילו פחות מקומץ, ואין להם קשר לסביבה בה פשעו הרבנים. אך כאשר התרחבה החקירה התברר כי רבים-רבים ידעו על המעשים, התעלמו מהם, השתיקו אותם ואיש לא יצא נגדם. אף אחד לא פנה למשטרה, לעובדים סוציאליים, לרבנים ידועי-שם וכן הלאה. אפילו רב נכבד מאוד, חתן פרס ישראל על מפעל חיים פעל להשתקת התעללות של רב ששימש תחתיו. פעם אחר פעם סיפקו "לא מעורבים" חממות של הגנה, הסתרה והשתקה. לא היה זה קומץ קטן בלבד.
ומכאן לשדה מוקשים צפוף יותר: נתוני רשויות החוק מצביעים על פשיעה גדולה בעשרות אחוזים בישובים ערביים מאשר בכלל האוכלוסיה. המשטרה טוענת כי גורם מרכזי הוא חוסר שיתוף פעולה של תושבי ישובים אלו עם החקירות. תושבים לא מעטים יודעים מהו הרקע של כל מעשה רצח, והיכן יש לחקור. מעטים יותר יודעים בוודאות מי היו המבצעים ומיהם שולחיהם. האם הכיסוי והשתיקה אינם סיוע ותמיכה? אינם חממה למבצעי הפשע? לו היו מסייעים למשטרה בפענוח שיעור גדול יותר מהרציחות והפציעות, לו היו נלכדים יותר סוחרי סמים - הייתה נוצרת הרתעה מצטברת והפחתה ניכרת במעשי הפשע.
המשותף לשלוש הדוגמאות הוא שמבצעי טרור ומעשי פשע חיים בחממות, נעזרים במעגלים קרובים ורחוקים של סיוע פעיל ותמיכה סבילה. אבל אנחנו מגלגלים עינינו, מעדיפים תקינות פולייטית, ומתביישים להודות בעובדות עגומות; הרי "אסור להטיל אחריות על ציבורים שלמים". ובכן, לא רק מותר אלא חובה להטיל אחריות על חממות הטרור, חובה לטפל בשורשי הרשע והפשע אם ברצוננו לחיות בחברה טובה יותר בביטחון רב יותר, הן ביטחון פנים והן ביטחון חוץ.
