הפטפטת האטומית
שר הביטחון אהוד ברק הוא לא הראשון ש"פטפט" לגבי סוגיית הגרעין. קדמו לו בכירים ישראלים רבים שפשוט לא היו יכולים להתאפק מלדבר על הנושא
הגנה לישראל
| 19/05/2011
.jpg "המרכז למחקר גרעיני שורק (צילום: AP)")
כרעם ביום בהיר נפלה על ישראל, לקראת סוף 2006, הצהרתו המפתיעה של שר ההגנה המיועד של ארה"ב, ד"ר רוברט גייטס, כי "לישראל יש נשק גרעיני". גייטס לא טען כי המדובר בהערכה אישית שלו או בהערכת גורמי הביון האמריקאים. ההצהרה הוצגה כעובדה מוגמרת שלכאורה שמה קץ למדיניות העמימות הגרעינית שהציגה ישראל בפני העולם במשך שנים רבות.
מערכות הביון והממשלים השונים מתבססים מזה יותר מ-30 שנה על ההכרה הוודאית כי ישראל היא מעצמה גרעינית וכי "אף אם עדיין לא הרכיבה פצצת אטום היא יכולה להפעיל פצצה כזו בהתרעה קצרה ביותר". הערכות המודיעין של ארה"ב לגבי "האופציה הגרעינית" של ישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בדברים שהשמיע מזכיר ההגנה בעדותו בסנט, לא נולדו בחלל ריק ולא התבססו רק על ממצאי מודיעין-איסוף של סוכני CIA בעולם ובישראל.
תרומה רבה ומשמעותית לביסוס המידע המנחה את קהיליית המודיעין במערב לגבי יכולתה הגרעינית של ישראל, נבעה מהתבטאויות בלתי זהירות, ואולי אף חסרות אחריות, של מנהיגים ישראליים. באופן רשמי התמידה ישראל להבהיר כי היא "לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון ולעשות בו שימוש". אבל עמדה רשמית לחוד ופטפטת לחוד.
הראשון שרמז על הכיוון שבו צועדת ישראל, כבר לפני יותר מ-40 שנה, היה לא אחר מאשר פרופסור ארנסט דוד ברגמן, יד ימינו של דוד בן-גוריון בתחום הגרעיני, ומי שכיהן כיו"ר הראשונה של הוועדה לאנרגיה אטומית. בראיון לרפאל בשן ("מעריב" 13/5/66) הבהיר ברגמן כך: "עכשיו כבר מדברים על 'אופציה גרעינית'". לא רמיזות, הצהרות.
חלפו שנים אחדות של שקט אטומי-תקשורתי ואז הכריז פרופסור אפרים קציר, בעת כהונתו כנשיא המדינה, כאשר נפגש במעונו הרשמי עם קבוצת כתבים לענייני מדע מארה"ב ומאירופה (1/12/74) כי "לישראל יש פוטנציאל גרעיני". כאשר נשאל על ידי אחד הכתבים שהבינו איזו "פצצה" הנחית להם קציר, אם "הפוטנציאל הזה איננו נושא מדאיג" השיב קציר ללא הרהור: "מדוע צריך נושא זה להדאיג אותנו. שידאג העולם".
העולם שמע בקשב רב ומיהר להגיב כי הצהרה זו נחשבת לאישור רשמי ראשון לפעילות הגרעינית של ישראל.
המלכוד האמריקני
כאשר ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, האיש אשר בתשובה לשאלת מראיין בטלוויזיה הגרמנית הזכיר - אולי בפליטת פה או אולי במהלך מכוון - את ישראל כמעצמה גרעינית, וזאת בנשימה אחת עם צרפת, רוסיה וארה"ב, ההודאה הזו הופכת, בעיני רבים, לעובדה חד-משמעית שגורמת סערה רבתי בעולם, וכמובן גם בישראל . פוטנציאל הנזק הנובע מן האמירה הברורה של אולמרט בשעה שכיהן בתפקיד ראש ממשלת ישראל גדולה הרבה יותר מכפי שהציבור יכול להעלות על דעתו. זאת בגלל תיקון חקיקתי קטן, כמעט זניח, בספר החוקים של ארה"ב.
.jpg "שמעון פרס")
התיקון הזה שנתקבל ב-1976 קרוי "תיקון סיימינגטון" (Symington Amendment) על שמו של יוזמו, הסנאטור הדמוקרטי סטיוארט סיימינגטון, שעיקר מטרת פעילותו הציבורית רבת השנים, עד מותו, הוקדש למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני. באופן היבש ביותר אפשר לומר כי במסגרת חוק הפיקוח על סיוע החוץ האמריקאי, על פי "תיקון סיימינגטון", אסור לארה"ב להעניק סיוע ביטחוני, או כלכלי, למדינה המעבירה לאחרות, או מקבלת מאחרות, מידע העוסק בציוד להעשרה גרעינית, או למדינה המפתחת נשק גרעיני, או מנסה את השימוש בו. התיקון לחוק אינו מאפשר לממשל, ואף לא לנשיא, שיקול דעת. החוק קובע חד-משמעית שבמקרה כזה חייבת ארה"ב להפסיק מיידית את הסיוע, מכל סוג.
"תיקון סיימינגטון" כבר עמד במבחן המציאות. בפעם הראשונה הוא הופעל על ידי הנשיא ג'ימי קרטר שהורה ב-1977 על הפעלת סנקציות ביטחוניות וכלכליות נגד פקיסטן לאחר שהסתבר כי מדינה מוסלמית זו עוסקת בחשאי בהקמת מיתקן להעשרת אורניום. הפעם השנייה בה הופעלת הוראת "התיקון" הייתה במאי 1998. בעקבות ניסוי גרעיני שבוצע על ידי הודו שאחריו, כעבור ימים מספר, הגיע ניסוי גרעיני פקיסטני – הורה הנשיא ביל קלינטון להפעיל סנקציות, ביטחוניות וכלכליות, כנגד שתי המדינות.
מזה שנים רבות מקבלת ישראל מארה"ב, מדי שנה, סיוע בהיקף של כשבעה מיליארד דולר. מחצית הסכום כסיוע ביטחוני ומחצית כסיוע כלכלי. בנוסף לכל מעניקה ארה"ב לישראל ערבויות לגיוס מיליארדי דולרים נוספים בשוק הפיננסי האמריקאי. לא צריך להיות כלכלן מעמיק הגות כדי להבין איזו מפולת כלכלית-ביטחונית תנחת על קיומה של ישראל אם אמנם תחסום ארה"ב את צינור הסיוע, מתוך אילוצי הפעלתו של "תיקון סיימינגטון".
מנהיג ישראלי אחד, שמעון פרס הבלתי נלאה, המכהן כיום כנשיא מדינת ישראל, הוסיף שמן למדורת הפרסומים על "האופציה הגרעינית" הישראלית במסגרת הספר "סודות - סיפור חייו של ארנון מילצ'ן". בספר מביאים מאיר דורון וג'וזף גלמן, את סיפור חייו של סוכן חשאי (ישראלי) שהפך לאיל הון הוליוודי. בספר זה, שמילצ'ן שיתף פעולה עם כותביו, כתוב (עמוד 248): "פצצת האטום הישראלית הראשונה יוצרה בשנת 1967 בקירוב ומאז לא חדלה ישראל לפתח יכולות אטומיות מגוונות" וגם כי "ישראל היא בעלת הארסנל האטומי החמישי בגודלו בעולם".
לכאורה ניתן לשאול מה ערכה של החשיפה הזו, הרי כבר רבות נכתב בחו"ל על יכולותיה הגרעיניות של ישראל אבל תהיה זו טעות לחשוב כך מן הטעם הפשוט: לפרסום העלילות הגרעיניות של ארנון מילצ'ן יש ייחודיות. הביוגרפיה מסתמכת, על פי הטענה, גם על שיחות שקיימו המחברים עם הנשיא שמעון פרס ואשר לדבריהם אישר באופן כללי את הסיפור שחשפו בספר.
ומה לנו הוכחה טובה מזו לאמיתות הפרסום אם אחד מה"אבות המייסדים" של הכור בדימונה היה שמעון פרס שבוודאי יודע דבר או שניים על המסתתר מאחורי כיפת הכור, מבלי שהיה לו צורך לשמוע את סיפוריו של המרגל האטומי מרדכי ואנונו.
יכולת מהלומה שנייה
תרומה קטנה אך משמעותית ביותר לממלכת התעלומה והסוד של ישראל הוסיף ב-1999 יפתח שפיר ממכון יפה באוניברסיטת תל אביב. בראיון שהתפרסם ברוב עיתוני גרמניה הסביר שפיר, כי להערכתו ישראל יכולה לייצר ראשי נפץ גרעיניים קטנים דיים לצורך התאמה לצוללת הישראלית מסוג "דולפין". כאן ראוי להבהיר כי על פי פרסומי יצרן הצוללות הגרמני מסוגלת ה"דולפין" לשאת ולשגר 12 טילי שיוט, ולפי פרסומים זרים יכולים טילים אלה – למשל מן הסוג "פופאיי טורבו" שאותם מייצרת ישראל - לשאת ראשי חץ גרעיניים. כל מי שעוסק בתחום האסטרטגיה הגרעינית יודע, כי צוללות בעלות יכולות כאלה הן חלק ממה שקרוי "יכולת המהלומה השנייה".
תמצית כל הפטפטת האטומית והצטברות "ההודאות" מביאה, בקהילות המודיעין השונות במערב ובערב, להערכה אחת ברורה: לא זו בלבד שיש בידי ישראל נשק גרעיני אלא שבנסיבות מסויימות היא גם מתכוונת להשתמש בו ואף יכולה להפעילו במסגרת יכולת המהלומה השנייה, כדי לפגוע אנושות בכל אויב שיעז לתקוף אותה.
כרעם ביום בהיר נפלה על ישראל, לקראת סוף 2006, הצהרתו המפתיעה של שר ההגנה המיועד של ארה"ב, ד"ר רוברט גייטס, כי "לישראל יש נשק גרעיני". גייטס לא טען כי המדובר בהערכה אישית שלו או בהערכת גורמי הביון האמריקאים. ההצהרה הוצגה כעובדה מוגמרת שלכאורה שמה קץ למדיניות העמימות הגרעינית שהציגה ישראל בפני העולם במשך שנים רבות.
מערכות הביון והממשלים השונים מתבססים מזה יותר מ-30 שנה על ההכרה הוודאית כי ישראל היא מעצמה גרעינית וכי "אף אם עדיין לא הרכיבה פצצת אטום היא יכולה להפעיל פצצה כזו בהתרעה קצרה ביותר". הערכות המודיעין של ארה"ב לגבי "האופציה הגרעינית" של ישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בדברים שהשמיע מזכיר ההגנה בעדותו בסנט, לא נולדו בחלל ריק ולא התבססו רק על ממצאי מודיעין-איסוף של סוכני CIA בעולם ובישראל.
תרומה רבה ומשמעותית לביסוס המידע המנחה את קהיליית המודיעין במערב לגבי יכולתה הגרעינית של ישראל, נבעה מהתבטאויות בלתי זהירות, ואולי אף חסרות אחריות, של מנהיגים ישראליים. באופן רשמי התמידה ישראל להבהיר כי היא "לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון ולעשות בו שימוש". אבל עמדה רשמית לחוד ופטפטת לחוד.
הראשון שרמז על הכיוון שבו צועדת ישראל, כבר לפני יותר מ-40 שנה, היה לא אחר מאשר פרופסור ארנסט דוד ברגמן, יד ימינו של דוד בן-גוריון בתחום הגרעיני, ומי שכיהן כיו"ר הראשונה של הוועדה לאנרגיה אטומית. בראיון לרפאל בשן ("מעריב" 13/5/66) הבהיר ברגמן כך: "עכשיו כבר מדברים על 'אופציה גרעינית'". לא רמיזות, הצהרות.
חלפו שנים אחדות של שקט אטומי-תקשורתי ואז הכריז פרופסור אפרים קציר, בעת כהונתו כנשיא המדינה, כאשר נפגש במעונו הרשמי עם קבוצת כתבים לענייני מדע מארה"ב ומאירופה (1/12/74) כי "לישראל יש פוטנציאל גרעיני". כאשר נשאל על ידי אחד הכתבים שהבינו איזו "פצצה" הנחית להם קציר, אם "הפוטנציאל הזה איננו נושא מדאיג" השיב קציר ללא הרהור: "מדוע צריך נושא זה להדאיג אותנו. שידאג העולם".
העולם שמע בקשב רב ומיהר להגיב כי הצהרה זו נחשבת לאישור רשמי ראשון לפעילות הגרעינית של ישראל.
המלכוד האמריקני
כאשר ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, האיש אשר בתשובה לשאלת מראיין בטלוויזיה הגרמנית הזכיר - אולי בפליטת פה או אולי במהלך מכוון - את ישראל כמעצמה גרעינית, וזאת בנשימה אחת עם צרפת, רוסיה וארה"ב, ההודאה הזו הופכת, בעיני רבים, לעובדה חד-משמעית שגורמת סערה רבתי בעולם, וכמובן גם בישראל . פוטנציאל הנזק הנובע מן האמירה הברורה של אולמרט בשעה שכיהן בתפקיד ראש ממשלת ישראל גדולה הרבה יותר מכפי שהציבור יכול להעלות על דעתו. זאת בגלל תיקון חקיקתי קטן, כמעט זניח, בספר החוקים של ארה"ב.
התיקון הזה שנתקבל ב-1976 קרוי "תיקון סיימינגטון" (Symington Amendment) על שמו של יוזמו, הסנאטור הדמוקרטי סטיוארט סיימינגטון, שעיקר מטרת פעילותו הציבורית רבת השנים, עד מותו, הוקדש למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני. באופן היבש ביותר אפשר לומר כי במסגרת חוק הפיקוח על סיוע החוץ האמריקאי, על פי "תיקון סיימינגטון", אסור לארה"ב להעניק סיוע ביטחוני, או כלכלי, למדינה המעבירה לאחרות, או מקבלת מאחרות, מידע העוסק בציוד להעשרה גרעינית, או למדינה המפתחת נשק גרעיני, או מנסה את השימוש בו. התיקון לחוק אינו מאפשר לממשל, ואף לא לנשיא, שיקול דעת. החוק קובע חד-משמעית שבמקרה כזה חייבת ארה"ב להפסיק מיידית את הסיוע, מכל סוג.
"תיקון סיימינגטון" כבר עמד במבחן המציאות. בפעם הראשונה הוא הופעל על ידי הנשיא ג'ימי קרטר שהורה ב-1977 על הפעלת סנקציות ביטחוניות וכלכליות נגד פקיסטן לאחר שהסתבר כי מדינה מוסלמית זו עוסקת בחשאי בהקמת מיתקן להעשרת אורניום. הפעם השנייה בה הופעלת הוראת "התיקון" הייתה במאי 1998. בעקבות ניסוי גרעיני שבוצע על ידי הודו שאחריו, כעבור ימים מספר, הגיע ניסוי גרעיני פקיסטני – הורה הנשיא ביל קלינטון להפעיל סנקציות, ביטחוניות וכלכליות, כנגד שתי המדינות.
מזה שנים רבות מקבלת ישראל מארה"ב, מדי שנה, סיוע בהיקף של כשבעה מיליארד דולר. מחצית הסכום כסיוע ביטחוני ומחצית כסיוע כלכלי. בנוסף לכל מעניקה ארה"ב לישראל ערבויות לגיוס מיליארדי דולרים נוספים בשוק הפיננסי האמריקאי. לא צריך להיות כלכלן מעמיק הגות כדי להבין איזו מפולת כלכלית-ביטחונית תנחת על קיומה של ישראל אם אמנם תחסום ארה"ב את צינור הסיוע, מתוך אילוצי הפעלתו של "תיקון סיימינגטון".
מנהיג ישראלי אחד, שמעון פרס הבלתי נלאה, המכהן כיום כנשיא מדינת ישראל, הוסיף שמן למדורת הפרסומים על "האופציה הגרעינית" הישראלית במסגרת הספר "סודות - סיפור חייו של ארנון מילצ'ן". בספר מביאים מאיר דורון וג'וזף גלמן, את סיפור חייו של סוכן חשאי (ישראלי) שהפך לאיל הון הוליוודי. בספר זה, שמילצ'ן שיתף פעולה עם כותביו, כתוב (עמוד 248): "פצצת האטום הישראלית הראשונה יוצרה בשנת 1967 בקירוב ומאז לא חדלה ישראל לפתח יכולות אטומיות מגוונות" וגם כי "ישראל היא בעלת הארסנל האטומי החמישי בגודלו בעולם".
לכאורה ניתן לשאול מה ערכה של החשיפה הזו, הרי כבר רבות נכתב בחו"ל על יכולותיה הגרעיניות של ישראל אבל תהיה זו טעות לחשוב כך מן הטעם הפשוט: לפרסום העלילות הגרעיניות של ארנון מילצ'ן יש ייחודיות. הביוגרפיה מסתמכת, על פי הטענה, גם על שיחות שקיימו המחברים עם הנשיא שמעון פרס ואשר לדבריהם אישר באופן כללי את הסיפור שחשפו בספר.
ומה לנו הוכחה טובה מזו לאמיתות הפרסום אם אחד מה"אבות המייסדים" של הכור בדימונה היה שמעון פרס שבוודאי יודע דבר או שניים על המסתתר מאחורי כיפת הכור, מבלי שהיה לו צורך לשמוע את סיפוריו של המרגל האטומי מרדכי ואנונו.
יכולת מהלומה שנייה
תרומה קטנה אך משמעותית ביותר לממלכת התעלומה והסוד של ישראל הוסיף ב-1999 יפתח שפיר ממכון יפה באוניברסיטת תל אביב. בראיון שהתפרסם ברוב עיתוני גרמניה הסביר שפיר, כי להערכתו ישראל יכולה לייצר ראשי נפץ גרעיניים קטנים דיים לצורך התאמה לצוללת הישראלית מסוג "דולפין". כאן ראוי להבהיר כי על פי פרסומי יצרן הצוללות הגרמני מסוגלת ה"דולפין" לשאת ולשגר 12 טילי שיוט, ולפי פרסומים זרים יכולים טילים אלה – למשל מן הסוג "פופאיי טורבו" שאותם מייצרת ישראל - לשאת ראשי חץ גרעיניים. כל מי שעוסק בתחום האסטרטגיה הגרעינית יודע, כי צוללות בעלות יכולות כאלה הן חלק ממה שקרוי "יכולת המהלומה השנייה".
תמצית כל הפטפטת האטומית והצטברות "ההודאות" מביאה, בקהילות המודיעין השונות במערב ובערב, להערכה אחת ברורה: לא זו בלבד שיש בידי ישראל נשק גרעיני אלא שבנסיבות מסויימות היא גם מתכוונת להשתמש בו ואף יכולה להפעילו במסגרת יכולת המהלומה השנייה, כדי לפגוע אנושות בכל אויב שיעז לתקוף אותה.
