יחסי טורקיה ישראל בראי התעשיות הבטחוניות
טורקיה-ישראל בראי התעשיות הבטחוניות
אריה מזרחי
| 19/05/2011
ארדואן ואולמרט ב- 2007 (צילום: AP)
בימים האחרונים עוסקת התקשורת באינטנסיביות ביחסי טורקיה - ישראל כאשר מרבית הכותבים וה"מומחים" למיניהם מטילים את האשמה על כתפי הממשלה והעומד בראשה.
כדאי לבחון את מהלך הדברים בפרספקטיבה היסטורית, ומאחר ויחסי טורקיה - ישראל נשענו בעיקר על הקשרים הביטחוניים שנבעו מאינטרסים משותפים, הרי שראי התעשיות הביטחוניות יכול להוות דגם שממנו אפשר להבין את המתרחש ואף לנסות ולמצוא כיוון עתידי חיובי.
בשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת והעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, התהדקו הקשרים הביטחוניים וניתן לכך ביטוי מעשי בשלושה פרויקטי ענק של מכירת ציוד צבאי משולב בהעברת ידע ובסופו של תהליך, ייצור מקומי בטורקיה בשיתוף מרבית התעשיות המקומיות.
הפרויקט הראשון היה שדרוג מטוסי הפנטום על ידי תעשיה אווירית בעלות של כ-600 מליון דולר. השני היה שדרוג 170 טנקי M-60 (פטון) בערך של 687 מליון דולר על ידי התעשייה הצבאית (תעש), הפרויקט הגדול ביותר של ישראל עד אותה עת. הפרויקט השלישי, פרויקט המלטי"ם של התעשייה האווירית ואלביט, כ-200 מליון דולר.
יחד עם פרויקטים נוספים בהיקפים קטנים יותר, עמד היקף היצוא הביטחוני לטורקיה בעשור האחרון על כשני מיליארד דולר. כל הפרויקטים הוגדרו הן על ידי הלקוח והן על ידינו כהצלחה, חרף העובדה שהטורקים בהגדרה הינם לקוח קשה, קפדן, מרבה להתאונן ונושא ונותן קשוח.
התעש כמודל-פרויקט הטנק הטורקי
בחודש מרץ 2002, עת כיהנתי בתפקיד יו"ר התעשייה הצבאית, הגיע לסיומו תהליך הבדיקות הדיונים והמו"מ, וממשלת טורקיה החליטה לתת אור ירוק לפרויקט במימון מלא של כ-700 מליון דולר.
ביום ה', 28 במרץ, הגעתי לאנקרה במטרה לחתום על ההסכם למחרת היום. ב-21 למרץ התרחש הפיגוע במלון פארק בנתניה. תגובת הממשלה הייתה מהירה ויאסר ערפת הושם במצור במוקטעה. ב-25 למרץ נהרגו שני קצינים טורקים מכוח רב לאומי בחברון על ידי מחבלים וכרגיל, הופנתה אצבע מאשימה לכיוון ישראל עוד לפני שנתבררו העובדות.
בטורקיה שלטה ממשלתו של בולנט אצ'וויט שנתמכה על ידי הצבא, שהיה הכוח המרכזי המייצב, בעל נטייה מערבית מובהקת ובעל קשרים הדוקים עם הצמרת הביטחונית בישראל.
התנועה האסלאמית, בראשותו של ארדואן, התכוננה לבחירות ופעלה בכל דרך שהיא לפגוע בממשלה המכהנת. התנועה האסלאמית ניצלה את אירועי האינתיפאדה והלווית הקצינים הטורקים שנערכה באנקרה וארגנה הפגנות ענק נגד ישראל ובעד הפלשתינים, כדי לגייס את ההמון המוסלמי ולהרוויח הון פוליטי בבחירות הקרבות. במהלך השנים, לאחר שהגשים את שאיפותיו, ניצח בבחירות בנובמבר 2002 והפך למנהיג לגיטימי ונערץ בארצו, הציב ארדואן לעצמו מטרה חדשה והיא צרופה של טורקיה לאיחוד האירופי. לצורך השגת מטרה זו יחסיו עם ישראל לבשו צורה של ירח דבש מחודש, מה עוד שהכיר בהשפעתה של ישראל בוושינגטון והבין את הצרכים והיתרונות הביטחוניים שמעניקה לו הידידות עם ישראל. הנה כי כן, אנו רואים כי ארדואן פועל על פי האינטרס הפוליטי האישי שלו בראש ובראשונה.
כיום, לאחר שנכזבה תוחלתו להצטרף לאיחוד האירופי, מציב ארדואן לעצמו מטרה חדשה- מנהיגות העולם האסלאמי - להיכנס לנעליו של מובארק ולהנהיג את העולם הערבי מוסלמי במזרח התיכון. כיום משתמש ארדואן שוב בישראל והפעם לצורך ביסוס מעמדו כמנהיג אסלאמי ושוב חזרה ל-2002: ליבוי יצרים, איומים, שפה בוטה ואולי אף מעשים.
מסקנה ראשונה הינה כי אין שום קשר בין התנהגותה או תגובותיה של ישראל למעשי ארדואן. הוא פועל אך ורק על פי האינטרסים שלו. שום התנצלות לא הייתה עוזרת. אולי הייתה עוזרת לנו אצל ידידתנו ארצות הברית שביקשה מאיתנו בכל לשון של בקשה להגיע להבנה עם ארדואן, אך ודאי שלא הייתה מסיטה את ארדואן ממטרתו.
המסקנה השנייה הינה כי השוק הביטחוני הטורקי חשוב לנו מאד מהסיבות הבאות:
- טורקיה מהווה גורם גיאו- אסטרטגי חשוב מאד, חיוני ואולי אף מכריע לביטחונה של ישראל.
- כלכלתה של טורקיה משגשגת והוצאותיה על ביטחון משמעותיות.
- קיימת תשתית רחבה וקומונליות רבה למערכות נשק ישראליות עקב ההיסטוריה המוצלחת של הפרויקטים השונים ושיתוף הפעולה הפורה עם התעשיות המקומיות בטורקיה.
מכל האמור לעיל, לדעתי, ממשלת ישראל צריכה ליצור סיעור מוחות משמעותי שייעזר בכל המומחים בשאלה: כיצד ניתן לכוון לכך שלארדואן ייווצר צורך באינטרס שלו לשתף פעולה עם ישראל.
בימים האחרונים עוסקת התקשורת באינטנסיביות ביחסי טורקיה - ישראל כאשר מרבית הכותבים וה"מומחים" למיניהם מטילים את האשמה על כתפי הממשלה והעומד בראשה.
כדאי לבחון את מהלך הדברים בפרספקטיבה היסטורית, ומאחר ויחסי טורקיה - ישראל נשענו בעיקר על הקשרים הביטחוניים שנבעו מאינטרסים משותפים, הרי שראי התעשיות הביטחוניות יכול להוות דגם שממנו אפשר להבין את המתרחש ואף לנסות ולמצוא כיוון עתידי חיובי.
בשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת והעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, התהדקו הקשרים הביטחוניים וניתן לכך ביטוי מעשי בשלושה פרויקטי ענק של מכירת ציוד צבאי משולב בהעברת ידע ובסופו של תהליך, ייצור מקומי בטורקיה בשיתוף מרבית התעשיות המקומיות.
הפרויקט הראשון היה שדרוג מטוסי הפנטום על ידי תעשיה אווירית בעלות של כ-600 מליון דולר. השני היה שדרוג 170 טנקי M-60 (פטון) בערך של 687 מליון דולר על ידי התעשייה הצבאית (תעש), הפרויקט הגדול ביותר של ישראל עד אותה עת. הפרויקט השלישי, פרויקט המלטי"ם של התעשייה האווירית ואלביט, כ-200 מליון דולר.
יחד עם פרויקטים נוספים בהיקפים קטנים יותר, עמד היקף היצוא הביטחוני לטורקיה בעשור האחרון על כשני מיליארד דולר. כל הפרויקטים הוגדרו הן על ידי הלקוח והן על ידינו כהצלחה, חרף העובדה שהטורקים בהגדרה הינם לקוח קשה, קפדן, מרבה להתאונן ונושא ונותן קשוח.
התעש כמודל-פרויקט הטנק הטורקי
בחודש מרץ 2002, עת כיהנתי בתפקיד יו"ר התעשייה הצבאית, הגיע לסיומו תהליך הבדיקות הדיונים והמו"מ, וממשלת טורקיה החליטה לתת אור ירוק לפרויקט במימון מלא של כ-700 מליון דולר.
ביום ה', 28 במרץ, הגעתי לאנקרה במטרה לחתום על ההסכם למחרת היום. ב-21 למרץ התרחש הפיגוע במלון פארק בנתניה. תגובת הממשלה הייתה מהירה ויאסר ערפת הושם במצור במוקטעה. ב-25 למרץ נהרגו שני קצינים טורקים מכוח רב לאומי בחברון על ידי מחבלים וכרגיל, הופנתה אצבע מאשימה לכיוון ישראל עוד לפני שנתבררו העובדות.
בטורקיה שלטה ממשלתו של בולנט אצ'וויט שנתמכה על ידי הצבא, שהיה הכוח המרכזי המייצב, בעל נטייה מערבית מובהקת ובעל קשרים הדוקים עם הצמרת הביטחונית בישראל.
התנועה האסלאמית, בראשותו של ארדואן, התכוננה לבחירות ופעלה בכל דרך שהיא לפגוע בממשלה המכהנת. התנועה האסלאמית ניצלה את אירועי האינתיפאדה והלווית הקצינים הטורקים שנערכה באנקרה וארגנה הפגנות ענק נגד ישראל ובעד הפלשתינים, כדי לגייס את ההמון המוסלמי ולהרוויח הון פוליטי בבחירות הקרבות. במהלך השנים, לאחר שהגשים את שאיפותיו, ניצח בבחירות בנובמבר 2002 והפך למנהיג לגיטימי ונערץ בארצו, הציב ארדואן לעצמו מטרה חדשה והיא צרופה של טורקיה לאיחוד האירופי. לצורך השגת מטרה זו יחסיו עם ישראל לבשו צורה של ירח דבש מחודש, מה עוד שהכיר בהשפעתה של ישראל בוושינגטון והבין את הצרכים והיתרונות הביטחוניים שמעניקה לו הידידות עם ישראל. הנה כי כן, אנו רואים כי ארדואן פועל על פי האינטרס הפוליטי האישי שלו בראש ובראשונה.
כיום, לאחר שנכזבה תוחלתו להצטרף לאיחוד האירופי, מציב ארדואן לעצמו מטרה חדשה- מנהיגות העולם האסלאמי - להיכנס לנעליו של מובארק ולהנהיג את העולם הערבי מוסלמי במזרח התיכון. כיום משתמש ארדואן שוב בישראל והפעם לצורך ביסוס מעמדו כמנהיג אסלאמי ושוב חזרה ל-2002: ליבוי יצרים, איומים, שפה בוטה ואולי אף מעשים.
מסקנה ראשונה הינה כי אין שום קשר בין התנהגותה או תגובותיה של ישראל למעשי ארדואן. הוא פועל אך ורק על פי האינטרסים שלו. שום התנצלות לא הייתה עוזרת. אולי הייתה עוזרת לנו אצל ידידתנו ארצות הברית שביקשה מאיתנו בכל לשון של בקשה להגיע להבנה עם ארדואן, אך ודאי שלא הייתה מסיטה את ארדואן ממטרתו.
המסקנה השנייה הינה כי השוק הביטחוני הטורקי חשוב לנו מאד מהסיבות הבאות:
- טורקיה מהווה גורם גיאו- אסטרטגי חשוב מאד, חיוני ואולי אף מכריע לביטחונה של ישראל.
- כלכלתה של טורקיה משגשגת והוצאותיה על ביטחון משמעותיות.
- קיימת תשתית רחבה וקומונליות רבה למערכות נשק ישראליות עקב ההיסטוריה המוצלחת של הפרויקטים השונים ושיתוף הפעולה הפורה עם התעשיות המקומיות בטורקיה.
מכל האמור לעיל, לדעתי, ממשלת ישראל צריכה ליצור סיעור מוחות משמעותי שייעזר בכל המומחים בשאלה: כיצד ניתן לכוון לכך שלארדואן ייווצר צורך באינטרס שלו לשתף פעולה עם ישראל.
