ההכרעה בקרב תקבע על ידי כוחות היבשה
ההכרעה בקרב תקבע על ידי כוחות היבשה
אברהם בר דוד
| 19/05/2011
בעיתון The Marker מה- 28 באוגוסט ובגיליון האחרון של המגזין ישראל דיפנס, פורסמו מאמרים שונים הנוגעים למערכת הביטחון ולתקציביה. בו בזמן שהדיון בישראל דיפנס התמקד בשיח בין מפקדי זרועות צה"ל בעבר - האלופים במיל' דוד עברי, יפתח רון ודודו בן-בעש"ט, המאמר ב-דה מרקר הינו פרי רעיונו של ד"ר שמואל גורדון. ברצוני להגיב על שניהם כי הם קשורים זה לזה.
לעיתים קרובות אנשים אשר שרתו שנים ארוכות במערכת הביטחון ואף רכשו ניסיון "על בשרם" במלחמות, נותנים הצהרות ומשתמשים באמירות שלא מבוססות דיין. היות והם נחשבים בעיני הציבור הרחב כמומחים בתחומם, הם מטעים את הציבור ומקבעים דעות שאינן תמיד רלוונטיות.
המאמר של ד"ר שמואל גורדון מתיימר לתת מענה שעיקרו הוא ביטול הצורך בכוח יבשתי כי אין לו תפקיד במלחמה המודרנית וביטול הצורך להצטייד בטנקים.
חבל שכותב המאמר לא הביט לנבכי ההיסטוריה גם הזרה וגם שלנו כאן. לפני שנים רבות כבר קבע "ליטל הארט" כי ההכרעה בקרב נקבעת על ידי כוח יבשתי ועל ידי כיבוש שטח. היו ניסיונות בעבר לסטות מהגדרה זאת ולכן הוחלט לפתח נשק שבעצם משמיד הכול, כך שלא יהיה צורך בהפעלת הכוח היבשתי – זה היה פיתוחו של נשק אטומי טקטי שכמובן לאחר שנים לא רבות הוצא בכלל משימוש כי הובן שאין הוא תורם דבר להכרעה. וכך נאלצו לחזור למקורות.
גם בצה"ל היה בעבר ניסיון דומה אם כי שונה. לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט לבנות צבא קטן וזריז. ואז נפתחה מלחמת יום הכיפורים שמצאה את צה"ל עם סדר כוחות חסר והדבר הראשון שנעשה מייד לאחר המלחמה היה הגדלת הכוח היבשתי בצורה משמעותית.
הטעות חזרה אף במלחמה שלא רחוקה מאיתנו, מלחמת לבנון השנייה. היה מי שחשב כי בכוח האש והאוויר תוכרע הלחימה ואף ביטא זאת בכלי התקשורת תוך כדי המלחמה. השגיאות הצבאיות של הפעלת הכוח או בעצם אי הפעלתו והצורך לנייד אוכל ומים בטנקים משום שלא היו כלים אחרים העמידים בתנאי הלחימה, הם הביטוי החריף ביותר לשגיאות שנעשו במלחמה. כדאי לזכור כי מלחמת לבנון השנייה הייתה מול ארגון טרור לא גדול ותוצאותיה הצבאיות אינן מרנינות.
במשך מרבית השנים הכוח היבשתי בצה"ל מקופח בתקציבים ובסדרי העדיפויות. נכון ציין מפקד זרוע היבשה לשעבר, אלוף יפתח רון טל, כי בתרחישי המלחמה הנראים לעין יש צורך לחזק כוח זה. אם יש הסתייגות מהנגמ"ש החדש, הנמר, והוא הוגדר על ידי הדובר כ"אוטובוס שעולה חמישה מיליון דולר", צר לי לציין כי האשמה היא בכוח המפעיל שלא הגדיר את הכלי הנדרש וקבע את דפוסי הלחימה באמצעותו. מי שאחראי ליצור תורת לחימה לשימוש נאות בכלים שברשותו הוא הכוח המפעיל ובמקרה זה מדובר בזרוע היבשה.
כל מפקדי הזרועות שהשתתפו בדיון המוזכר אמרו כי האתגרים העומדים כיום בפני צה"ל הם מהחמורים ביותר שידענו והאיומים על עצם קיום המדינה החריפו משמעותית. יש להניח כי הם מבינים דבר אחד או שניים אם הם חושבים כך ולכן מאוד מפתיעה ההמלצה של ד"ר שמואל גורדון על היכולת לצמצם את כוח היבשה ולבטל הצטיידותו בטנקי מערכה מתקדמים. הוא כנראה שכח כי צה"ל צמצם משמעותית את הכוח היבשתי בשנים האחרונות, הוציא משימוש המון כלי לחימה מיושנים וגם עתה הוא עדיין מפעיל כלי לחימה עיקריים כגון טנקים, נגמ"שים ותותחים שהם בני 40 עד 70 שנה. זה צריך להדאיג כל אחד מאיתנו ששולח את יקיריו לשרת הן בסדיר והן במילואים.
ובאשר לשיח מפקדי הזרועות, אני חושב שמן הראוי לזכור כי כמעט בכל המלחמות שחווינו עד היום חיל האוויר לא יכול היה לספק את הסיוע הדרוש לקרב היבשה. לא משום שלא רצה, אלא משום שהיו משימות חשובות יותר בעיני מקבלי ההחלטות על הפעלתו - משימות שהיו בעדיפות על הצורך למתן סיוע לכוח יבשתי מתמרן. אני חושש כי אם חלילה תפרוץ מלחמה בעתיד – המשימות של חיל האוויר תהיינה גדולות ומורכבות הרבה יותר ועל כן ואסור לבנות על כך כי תהיה בידיו היכולת לסייע בקרב היבשה. לכן, מן הראוי כי לגופי התמרון הקרקעיים תהיה יכולת פגיעה נקודתית גם לטווחים ארוכים שעד היום היו נחלתו הבלעדית של חיל האוויר.
לא כל קוראי העיתונים בקיאים בצרכים הצבאיים ובאיומים העומדים לפני צה"ל. דבר זה מחייב כי אנשי צבא בכירים לשעבר ישכילו להעביר לציבור הרחב את המידע הנכון והרלוונטי. אמנם אנחנו לא המחליטים אך בואו ניתן לקברניטים את הנתונים – אם יש לנו כאלה ולציבור נספק מידע ודעות המבוססים על מה שאנחנו חווינו.
בעיתון The Marker מה- 28 באוגוסט ובגיליון האחרון של המגזין ישראל דיפנס, פורסמו מאמרים שונים הנוגעים למערכת הביטחון ולתקציביה. בו בזמן שהדיון בישראל דיפנס התמקד בשיח בין מפקדי זרועות צה"ל בעבר - האלופים במיל' דוד עברי, יפתח רון ודודו בן-בעש"ט, המאמר ב-דה מרקר הינו פרי רעיונו של ד"ר שמואל גורדון. ברצוני להגיב על שניהם כי הם קשורים זה לזה.
לעיתים קרובות אנשים אשר שרתו שנים ארוכות במערכת הביטחון ואף רכשו ניסיון "על בשרם" במלחמות, נותנים הצהרות ומשתמשים באמירות שלא מבוססות דיין. היות והם נחשבים בעיני הציבור הרחב כמומחים בתחומם, הם מטעים את הציבור ומקבעים דעות שאינן תמיד רלוונטיות.
המאמר של ד"ר שמואל גורדון מתיימר לתת מענה שעיקרו הוא ביטול הצורך בכוח יבשתי כי אין לו תפקיד במלחמה המודרנית וביטול הצורך להצטייד בטנקים.
חבל שכותב המאמר לא הביט לנבכי ההיסטוריה גם הזרה וגם שלנו כאן. לפני שנים רבות כבר קבע "ליטל הארט" כי ההכרעה בקרב נקבעת על ידי כוח יבשתי ועל ידי כיבוש שטח. היו ניסיונות בעבר לסטות מהגדרה זאת ולכן הוחלט לפתח נשק שבעצם משמיד הכול, כך שלא יהיה צורך בהפעלת הכוח היבשתי – זה היה פיתוחו של נשק אטומי טקטי שכמובן לאחר שנים לא רבות הוצא בכלל משימוש כי הובן שאין הוא תורם דבר להכרעה. וכך נאלצו לחזור למקורות.
גם בצה"ל היה בעבר ניסיון דומה אם כי שונה. לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט לבנות צבא קטן וזריז. ואז נפתחה מלחמת יום הכיפורים שמצאה את צה"ל עם סדר כוחות חסר והדבר הראשון שנעשה מייד לאחר המלחמה היה הגדלת הכוח היבשתי בצורה משמעותית.
הטעות חזרה אף במלחמה שלא רחוקה מאיתנו, מלחמת לבנון השנייה. היה מי שחשב כי בכוח האש והאוויר תוכרע הלחימה ואף ביטא זאת בכלי התקשורת תוך כדי המלחמה. השגיאות הצבאיות של הפעלת הכוח או בעצם אי הפעלתו והצורך לנייד אוכל ומים בטנקים משום שלא היו כלים אחרים העמידים בתנאי הלחימה, הם הביטוי החריף ביותר לשגיאות שנעשו במלחמה. כדאי לזכור כי מלחמת לבנון השנייה הייתה מול ארגון טרור לא גדול ותוצאותיה הצבאיות אינן מרנינות.
במשך מרבית השנים הכוח היבשתי בצה"ל מקופח בתקציבים ובסדרי העדיפויות. נכון ציין מפקד זרוע היבשה לשעבר, אלוף יפתח רון טל, כי בתרחישי המלחמה הנראים לעין יש צורך לחזק כוח זה. אם יש הסתייגות מהנגמ"ש החדש, הנמר, והוא הוגדר על ידי הדובר כ"אוטובוס שעולה חמישה מיליון דולר", צר לי לציין כי האשמה היא בכוח המפעיל שלא הגדיר את הכלי הנדרש וקבע את דפוסי הלחימה באמצעותו. מי שאחראי ליצור תורת לחימה לשימוש נאות בכלים שברשותו הוא הכוח המפעיל ובמקרה זה מדובר בזרוע היבשה.
כל מפקדי הזרועות שהשתתפו בדיון המוזכר אמרו כי האתגרים העומדים כיום בפני צה"ל הם מהחמורים ביותר שידענו והאיומים על עצם קיום המדינה החריפו משמעותית. יש להניח כי הם מבינים דבר אחד או שניים אם הם חושבים כך ולכן מאוד מפתיעה ההמלצה של ד"ר שמואל גורדון על היכולת לצמצם את כוח היבשה ולבטל הצטיידותו בטנקי מערכה מתקדמים. הוא כנראה שכח כי צה"ל צמצם משמעותית את הכוח היבשתי בשנים האחרונות, הוציא משימוש המון כלי לחימה מיושנים וגם עתה הוא עדיין מפעיל כלי לחימה עיקריים כגון טנקים, נגמ"שים ותותחים שהם בני 40 עד 70 שנה. זה צריך להדאיג כל אחד מאיתנו ששולח את יקיריו לשרת הן בסדיר והן במילואים.
ובאשר לשיח מפקדי הזרועות, אני חושב שמן הראוי לזכור כי כמעט בכל המלחמות שחווינו עד היום חיל האוויר לא יכול היה לספק את הסיוע הדרוש לקרב היבשה. לא משום שלא רצה, אלא משום שהיו משימות חשובות יותר בעיני מקבלי ההחלטות על הפעלתו - משימות שהיו בעדיפות על הצורך למתן סיוע לכוח יבשתי מתמרן. אני חושש כי אם חלילה תפרוץ מלחמה בעתיד – המשימות של חיל האוויר תהיינה גדולות ומורכבות הרבה יותר ועל כן ואסור לבנות על כך כי תהיה בידיו היכולת לסייע בקרב היבשה. לכן, מן הראוי כי לגופי התמרון הקרקעיים תהיה יכולת פגיעה נקודתית גם לטווחים ארוכים שעד היום היו נחלתו הבלעדית של חיל האוויר.
לא כל קוראי העיתונים בקיאים בצרכים הצבאיים ובאיומים העומדים לפני צה"ל. דבר זה מחייב כי אנשי צבא בכירים לשעבר ישכילו להעביר לציבור הרחב את המידע הנכון והרלוונטי. אמנם אנחנו לא המחליטים אך בואו ניתן לקברניטים את הנתונים – אם יש לנו כאלה ולציבור נספק מידע ודעות המבוססים על מה שאנחנו חווינו.
