פרשנות | שרים בממשלה תוקפים את הרמטכ״ל כדי לנקות את עצמם
כולם כשלו ב-7 באוקטובר והמיטו על ישראל אסון קשה וכולם ישלמו מחירים כבדים - הדרג הצבאי והמדיני
דן ארקין
| 24/03/2024
Fix top
צילום: דובר צה״ל
ההתקפות נגד הרמטכ"ל בקבינט הן אירוע מהחמורים בתולדות יחסי ממשלה-צבא בישראל. להטיח ברמטכ"ל שלחיילים שמתגייסים "אין אמון בך", ו"לאימהות שלהם אין אמון בך", אלו האשמות מבעיתות, וגם שקריות.
דיבורים כגון אלו הם תקיעת טריז מפחיד בין צעירים, מלש"בים, שמחר-מחרתיים יתגייסו ליחידות לוחמות, לבין רב אלוף הרצי הלוי, אחד הקצינים, המפקדים והלוחמים המפוארים בתולדות הצבא הזה. לומר שלבני 18 האלו אין אמון במי שיהיה בקרוב מפקדם העליון פירושו בעצם לומר להם 'לשם מה אתם מתגייסים, למען מי אתם צפויים להילחם. שבו בבית'.
יש מקום לביקורת נוקבת נגד הרמטכ"ל והמטכ"ל שלו. כולם כשלו ב-7 באוקטובר והמיטו על ישראל אסון קשה, וכולם ישלמו מחירים כבדים. הדרג הצבאי ובראשו אותו רמטכ"ל, הכירו באשמה, נטלו אחריות, הבהירו שביום מן הימים יסיקו מסקנה ויפרשו מתפקידיהם. הדרג המדיני שמעליהם עוד לא עשה כן. עדיין לא נטל אחריות, מראשו ועד אחרון שריו, כולל מי שפתחו פה גדול נגד הרמטכ"ל.
מתכוננים לוועדת חקירה
רמטכ"ל שבעצם הימים האלו מנהל מלחמה מהקשות בתולדות צה"ל. בעוד חיילי צה״ל לוחמים במסדרונות ובמרתפי בית החולים שיפה בעזה וברחובות חן יונס מודיעים שרים, נבחרי העם, לציבור הרחב שחיילים שיתגייסו מחר בבוקר לא נותנים אמון במפקדם העליון. מה יחשוב הצעיר הזה שהולך לקנות ציוד לקראת גיוס בימים שבהם חטופים וחטופות בידי הטרור ומפונים מחוץ לבתיהם ויישוביהם.
שינה טרופה צפייה לאימהות לוחמים מחשש לבן ופחד איום מפני "הותר לפרסום". האם זה הזמן לתקוף את מי שמפקד על הצבא, מנהל את המלחמה ומתנהל אישית באצילות ובאיפוק רב נוכח תוקפיו.
ההתקפות האלו נגד צמרת הצבא עתידות להימשך, מכיוון שהן נראות כהכנה לקראת תכני טיעונים שישמיעו פוליטיקאים באוזני חברי ועדת החקירה ממלכתית לחקירת אירועי 7 באוקטובר, בתקווה שתקום. לטיעונים מסוג זה יש נוסח קבוע: "לא ידעתי כי לא סיפרו לי. הצבא לא סיפר לנו הפוליטיקאים. סמכנו על אמ"ן, על שב"כ ועל המוסד, והם לא הזהירו מפני מלחמה. להפך, חזרו ואמרו שהצבא מוכן ומזומן, שהוא בכוננות, מוכן לכל הפתעה, לקדם פני רעה".
נימוק "לא ידעתי כי לא סיפרו לי" הוא פרימיטיבי. נוסחת "חמאס מורתע" נשמעה מפי ראש הדרג המדיני שלא הכין שעורי בית. פוליטיקאי, שר בממשלה, חבר כנסת, אינם סטטיסטים. מוטלת עליהם אחריות. למיניסטר חבר ממשלה יש אחריות מיניסטריאלית קולקטיבית. נבחר ציבור הדואג לשלום הציבור ולביטחונו חייב לשאול שאלות. לברר, לחקור, ליזום פגישות עם מי שבידיהם המידע, לפני שהם מעצבים לעצמם דעה.
לא מספיק לשמוע ש"חמאס מורתע". כאשר אין שקט ברצועה, כאשר במשך שנים יש "טפטופים", אנשי חמאס שורפים שדות, חמאס מתאמן, אנשיו מתקרבים לגדר. מתפרסמים סרטונים על הכנות חדירה ליישובי הרצועה. האם לא מן הראוי שכבוד השר, גם אם אינו שר הביטחון, ישאל שאלות, יעלה בדעתו שאולי "החמאס לא כל כך מורתע". אולי כדאי לברר.
לו כבוד הח"כ שקל ובדק, לו גילה עניין, לו טרח קצת, אולי היה שומע ומגלה גם מידע שונה ממה שסיפרו לו ויכול היה לגבש לעצמו דעה שונה, ואפילו מעז להביע אותה באומץ באוזני ההנהגה.
פוליטיקאי מקצועי אמיץ חייב להניח שאולי הם שם למעלה בהנהגה, וגם בצבא, טועים. לתהות על סימנים מעידים שאולי מבשרים שמשהו רע עומד לקרות. כך חייב היה לנהוג פוליטיקאי אחראי, סקרן, כזה שמכיר בכך שמשימתו היא לפעול למען שלום שולחיו, שהוא שליח ציבור.
ימים טרופים אלו מביאים עמם גם באחרונה מקרים השייכים לתרבות השיח, אך הם מסימני הזמן. מישהו אומר משהו, יש אמת בדבריו, אבל "הוא לא צריך היה לומר את הדברים":
ימים מטורפים
דברי תא"ל דן גולדפוס, קצין מוכשר עז נפש מגיבורי המלחמה, על מה שבין הצבא לבין הדרג המדיני והעם היו דברים נכונים ומקובלים על רבים. אך הם עוררו ביקורת כיוון שהאיש הוא קצין לובש מדים, ואין זה מן הראוי שחייל יתבטא כך בנושאים כאלו.
דברי סנטור צ'אק שומר היכו גלים בישראל: למעשה פנה לעם בישראל ללכת לבחירות. דברי הסנטור ידיד ישראל היו אמיתיים וכנים ונבעו מרצון טוב. אך, כך הביקורת הנגדית, זו היתה התערבות גסה בפוליטיקה הישראלית. גם כאן: התוכן נכון ומקובל, אך יש פגם במסגרת. סנטור אמריקני לא יתערב בפוליטיקה של מדינה זרה, אפילו ידידותית.
היו שסברו שגם בדברים הקשים שאמר לפני זמן רב יאיר גולן, בעבר סגן הרמטכ"ל, היתה אמת מסוימת, אלא שאסור היה לו לומר אותם במדים, ואמנם האיש כנראה הפסיד רמטכ"לות בשל כך.
מסקנה: הימים באמת מטורפים. צה"ל ניצב בפני הדילמה אולי הקשה בתולדותיו: להיכנס לרפיח, לא להיכנס, להמתין, לדחות. להקשיב לקולות שבאים מידידים בוושינגטון או להתמיד ביישום מטרות המלחמה.
ביקורת עולמית קשה על מצוקת פליטי עזה ותמונות ילדי עזה הרעבים השכיחו בעולם את זוועות 7 באוקטובר. ההפגנות בתל אביב ובמקומות אחרים הולכות וצוברות קהל, תוך פיצול תוכן: חלק בעד בחירות והחלפת ראש הממשלה, וחלק בעד השבת החטופים עכשיו.
אופטימיסטים מובהקים יגידו שבסוף "נצא מכל זה", אבל האמת היא שמדינת ישראל נתונה בצרה. מתנהלת מלחמה בעצימות שונה בחמש חזיתות (צפון, דרום, איו"ש, חות'ים וחזית דיפלומטית בעולם). וינסטון צ'רצ'יל היה נושא כאן ועכשיו את נאום הדם והידע שלו.
כדי "לצאת מזה" דרושה הנהגה אמיצה וחכמה שבשלב הראשון, לפני הכל, תשאף ותפעל בכוח מלא לתכלית אחת - להחזיר את החטופים. ללא דיחוי, ואת כולם ביחד ובכל תנאי, אפילו התנאים יהיו מעוררי פלצות כמו שחרור טובחי 7 באוקטובר. אין מה לעשות.
הציבור מתחיל להתייאש מנסיעות המשלחות מבירה לבירה, מדיווחי 'התקדמות', 'אופטימיות זהירה', 'משברון', 'יש סיכוי', 'דיווחים סותרים'. קצה נפשן של משפחות החטופים.
הנהגה שתביא הביתה את ה-134 תפחית את סף הדיכאון שרבים בארץ נתונים בו. השבתם הביתה תסמל את מימוש הברית והחוזה שבין ממשלה לבין אזרחיה במדינה דמוקרטית. כל היתר יכול לחכות.
כולם כשלו ב-7 באוקטובר והמיטו על ישראל אסון קשה וכולם ישלמו מחירים כבדים - הדרג הצבאי והמדיני
צילום: דובר צה״ל
ההתקפות נגד הרמטכ"ל בקבינט הן אירוע מהחמורים בתולדות יחסי ממשלה-צבא בישראל. להטיח ברמטכ"ל שלחיילים שמתגייסים "אין אמון בך", ו"לאימהות שלהם אין אמון בך", אלו האשמות מבעיתות, וגם שקריות.
דיבורים כגון אלו הם תקיעת טריז מפחיד בין צעירים, מלש"בים, שמחר-מחרתיים יתגייסו ליחידות לוחמות, לבין רב אלוף הרצי הלוי, אחד הקצינים, המפקדים והלוחמים המפוארים בתולדות הצבא הזה. לומר שלבני 18 האלו אין אמון במי שיהיה בקרוב מפקדם העליון פירושו בעצם לומר להם 'לשם מה אתם מתגייסים, למען מי אתם צפויים להילחם. שבו בבית'.
יש מקום לביקורת נוקבת נגד הרמטכ"ל והמטכ"ל שלו. כולם כשלו ב-7 באוקטובר והמיטו על ישראל אסון קשה, וכולם ישלמו מחירים כבדים. הדרג הצבאי ובראשו אותו רמטכ"ל, הכירו באשמה, נטלו אחריות, הבהירו שביום מן הימים יסיקו מסקנה ויפרשו מתפקידיהם. הדרג המדיני שמעליהם עוד לא עשה כן. עדיין לא נטל אחריות, מראשו ועד אחרון שריו, כולל מי שפתחו פה גדול נגד הרמטכ"ל.
מתכוננים לוועדת חקירה
רמטכ"ל שבעצם הימים האלו מנהל מלחמה מהקשות בתולדות צה"ל. בעוד חיילי צה״ל לוחמים במסדרונות ובמרתפי בית החולים שיפה בעזה וברחובות חן יונס מודיעים שרים, נבחרי העם, לציבור הרחב שחיילים שיתגייסו מחר בבוקר לא נותנים אמון במפקדם העליון. מה יחשוב הצעיר הזה שהולך לקנות ציוד לקראת גיוס בימים שבהם חטופים וחטופות בידי הטרור ומפונים מחוץ לבתיהם ויישוביהם.
שינה טרופה צפייה לאימהות לוחמים מחשש לבן ופחד איום מפני "הותר לפרסום". האם זה הזמן לתקוף את מי שמפקד על הצבא, מנהל את המלחמה ומתנהל אישית באצילות ובאיפוק רב נוכח תוקפיו.
ההתקפות האלו נגד צמרת הצבא עתידות להימשך, מכיוון שהן נראות כהכנה לקראת תכני טיעונים שישמיעו פוליטיקאים באוזני חברי ועדת החקירה ממלכתית לחקירת אירועי 7 באוקטובר, בתקווה שתקום. לטיעונים מסוג זה יש נוסח קבוע: "לא ידעתי כי לא סיפרו לי. הצבא לא סיפר לנו הפוליטיקאים. סמכנו על אמ"ן, על שב"כ ועל המוסד, והם לא הזהירו מפני מלחמה. להפך, חזרו ואמרו שהצבא מוכן ומזומן, שהוא בכוננות, מוכן לכל הפתעה, לקדם פני רעה".
נימוק "לא ידעתי כי לא סיפרו לי" הוא פרימיטיבי. נוסחת "חמאס מורתע" נשמעה מפי ראש הדרג המדיני שלא הכין שעורי בית. פוליטיקאי, שר בממשלה, חבר כנסת, אינם סטטיסטים. מוטלת עליהם אחריות. למיניסטר חבר ממשלה יש אחריות מיניסטריאלית קולקטיבית. נבחר ציבור הדואג לשלום הציבור ולביטחונו חייב לשאול שאלות. לברר, לחקור, ליזום פגישות עם מי שבידיהם המידע, לפני שהם מעצבים לעצמם דעה.
לא מספיק לשמוע ש"חמאס מורתע". כאשר אין שקט ברצועה, כאשר במשך שנים יש "טפטופים", אנשי חמאס שורפים שדות, חמאס מתאמן, אנשיו מתקרבים לגדר. מתפרסמים סרטונים על הכנות חדירה ליישובי הרצועה. האם לא מן הראוי שכבוד השר, גם אם אינו שר הביטחון, ישאל שאלות, יעלה בדעתו שאולי "החמאס לא כל כך מורתע". אולי כדאי לברר.
לו כבוד הח"כ שקל ובדק, לו גילה עניין, לו טרח קצת, אולי היה שומע ומגלה גם מידע שונה ממה שסיפרו לו ויכול היה לגבש לעצמו דעה שונה, ואפילו מעז להביע אותה באומץ באוזני ההנהגה.
פוליטיקאי מקצועי אמיץ חייב להניח שאולי הם שם למעלה בהנהגה, וגם בצבא, טועים. לתהות על סימנים מעידים שאולי מבשרים שמשהו רע עומד לקרות. כך חייב היה לנהוג פוליטיקאי אחראי, סקרן, כזה שמכיר בכך שמשימתו היא לפעול למען שלום שולחיו, שהוא שליח ציבור.
ימים טרופים אלו מביאים עמם גם באחרונה מקרים השייכים לתרבות השיח, אך הם מסימני הזמן. מישהו אומר משהו, יש אמת בדבריו, אבל "הוא לא צריך היה לומר את הדברים":
ימים מטורפים
דברי תא"ל דן גולדפוס, קצין מוכשר עז נפש מגיבורי המלחמה, על מה שבין הצבא לבין הדרג המדיני והעם היו דברים נכונים ומקובלים על רבים. אך הם עוררו ביקורת כיוון שהאיש הוא קצין לובש מדים, ואין זה מן הראוי שחייל יתבטא כך בנושאים כאלו.
דברי סנטור צ'אק שומר היכו גלים בישראל: למעשה פנה לעם בישראל ללכת לבחירות. דברי הסנטור ידיד ישראל היו אמיתיים וכנים ונבעו מרצון טוב. אך, כך הביקורת הנגדית, זו היתה התערבות גסה בפוליטיקה הישראלית. גם כאן: התוכן נכון ומקובל, אך יש פגם במסגרת. סנטור אמריקני לא יתערב בפוליטיקה של מדינה זרה, אפילו ידידותית.
היו שסברו שגם בדברים הקשים שאמר לפני זמן רב יאיר גולן, בעבר סגן הרמטכ"ל, היתה אמת מסוימת, אלא שאסור היה לו לומר אותם במדים, ואמנם האיש כנראה הפסיד רמטכ"לות בשל כך.
מסקנה: הימים באמת מטורפים. צה"ל ניצב בפני הדילמה אולי הקשה בתולדותיו: להיכנס לרפיח, לא להיכנס, להמתין, לדחות. להקשיב לקולות שבאים מידידים בוושינגטון או להתמיד ביישום מטרות המלחמה.
ביקורת עולמית קשה על מצוקת פליטי עזה ותמונות ילדי עזה הרעבים השכיחו בעולם את זוועות 7 באוקטובר. ההפגנות בתל אביב ובמקומות אחרים הולכות וצוברות קהל, תוך פיצול תוכן: חלק בעד בחירות והחלפת ראש הממשלה, וחלק בעד השבת החטופים עכשיו.
אופטימיסטים מובהקים יגידו שבסוף "נצא מכל זה", אבל האמת היא שמדינת ישראל נתונה בצרה. מתנהלת מלחמה בעצימות שונה בחמש חזיתות (צפון, דרום, איו"ש, חות'ים וחזית דיפלומטית בעולם). וינסטון צ'רצ'יל היה נושא כאן ועכשיו את נאום הדם והידע שלו.
כדי "לצאת מזה" דרושה הנהגה אמיצה וחכמה שבשלב הראשון, לפני הכל, תשאף ותפעל בכוח מלא לתכלית אחת - להחזיר את החטופים. ללא דיחוי, ואת כולם ביחד ובכל תנאי, אפילו התנאים יהיו מעוררי פלצות כמו שחרור טובחי 7 באוקטובר. אין מה לעשות.
הציבור מתחיל להתייאש מנסיעות המשלחות מבירה לבירה, מדיווחי 'התקדמות', 'אופטימיות זהירה', 'משברון', 'יש סיכוי', 'דיווחים סותרים'. קצה נפשן של משפחות החטופים.
הנהגה שתביא הביתה את ה-134 תפחית את סף הדיכאון שרבים בארץ נתונים בו. השבתם הביתה תסמל את מימוש הברית והחוזה שבין ממשלה לבין אזרחיה במדינה דמוקרטית. כל היתר יכול לחכות.
