טענות ל״סתימת פיות״ במרשתת ההודית. האם ישראל בסכנה דומה?
בעוד תת היבשת קורסת תחת משבר הקורונה, רה״מ מודי עסוק בפניות לטוויטר בדרישה להסרת ציוצים ביקורתיים כנגדו. בישראל, הכשיר לאחרונה ביהמ״ש העליון את פעולות האכיפה האלטרנטיבית של יחידת הסייבר בפרקליטות
מנדי קוגוסובסקי
| 29/04/2021
הודו, השבוע. טיפול מאולתר בחמצן במכונית הפרטית – לברי המזל. צילום: REUTERS/Amir Dave
״באינטרנט הכול הולך מהר מאוד. אם פונים בתביעה לרשת חברתית להוריד תוכן כלשהו או לחסום אותו שעות אחרי שהוא מתפרסם, ובינתיים הדבר צבר תאוצה ועוקבים, השאלה היא מה התועלת. בנוסף, אם החסימה היא רק ל-IP מקומי, כלומר שבשאר העולם עדיין אפשר לראות – זה עוד יותר בלתי אפקטיבי. וכמובן שקיימת כאן כל שאלת הפגיעה בחופש הביטוי״, כך אומרת ד״ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית למשפט וטכנולוגיה.
שוחחתי עם ד״ר שוורץ אלטשולר בעקבות הבקשה של ממשלת הודו מחברת טוויטר להסיר מהפלטפורמה שלה עשרות פוסטים המביעים ביקורת נגד התנהלותו של ראש הממשלה נרנדרה מודי בהקשר להתמודדות עם המגפה. במדינה החווה קטסטרופה בריאותית והומניטרית חסרת תקדים, בה שורפים את גופות המתים ברחובות ומנשימים חולים באמצעים מאולתרים בתוך רכבים פרטיים כי בבתי החולים נגמר החמצן וגם המקום, הובילה הבקשה לתרעומת נרחבת על ״סתימת פיות״ פוליטית במדינה דמוקרטית – לפחות על פי הגדרתה העצמית.
הרי לא מדובר על ציוצים שעלולים היו לפגוע בביטחון הלאומי או האישי של אזרחי הודו. העובדות בשטח ברורות. מודי יכול וצריך היה להתנהל אחרת. ארגון הבריאות העולמי תלה את האשם במצב ב״סערה מושלמת״ של וריאנט מידבק יותר, שיעור התחסנות נמוך והתקהלויות נרחבות. אבל מודי, לאומן הינדי השולט במדינה ביד ברזל, לא מעוניין לשמוע ביקורת דוגמת זו שכתב עליו פוליטיקאי ממדינת בנגל המערבית: ״הודו לעולם לא תסלח למודי על כך שזלזל במגפת הקורונה במדינה ואפשר לכל כך הרבה אנשים למות בגלל ניהול כושל״. טוויטר נענתה לבקשת הממשלה באופן חלקי, וחסמה את התכנים בהודו בלבד. בינתיים, הזעם הציבורי הולך ונבנה.
האם מצב כזה עלול לקרות גם בישראל? ומהם גבולות הגזרה מבחינת סמכויות האכיפה האלטרנטיבית של יחידת הסייבר בפרקליטות המדינה, הגוף אליו מתנקזות כל הפניות להסרת או חסימת תכנים מהרשתות?
מידע מספרי קיים. שקיפות לגבי התוכן - פחות
״רשויות המדינה יכולות לדווח ליחידת הסייבר בפרקליטות על תכנים פוגעניים מסוגים שונים, מהעלבת עובד ציבור ועד להסתה לאלימות או לטרור, שמופיעים ברשתות החברתיות השונות״, אומרת שוורץ אלטשולר. ״המחלקה בוחנת את הדיווחים, וכשרואה לנכון פונה לרשתות ומבקשת להסיר את התכנים – לא בכלל שניתן לומר שזה אסור לפי חוקי המדינה – כי הרי לא הוגשו כתבי אישום, אבל לרוב טוענים מול הרשתות שהתכנים פוגעים בכללי הקהילה שלהם. הרשתות, מצידן, חוששות מרגולציה ומעוניינות בקשרים טובים עם השלטונות, ולכן מרבית הבקשות האלו מתקבלות״.
על פי פרסום של פרקליטות המדינה, בשנת 2019 הוגשו 19,606 בקשות להסרת תכנים על ידי יחידת הסייבר. מרבית הבקשות התקבלו והתכנים הוסרו, אבל כ-10% מהבקשות, כלומר למעלה מ-1,900 תכנים, לא הוסרו מהרשת לאור החלטתם של מפעילי הפלטפורמות המקוונות. עוד נכתב בפרסום, כי ״למעלה מ-95% מהתכנים שמתבקשת הסרתם עוסקים בתחום הביטחוני, ופעילות זו מהווה מרכיב חשוב במאמץ הלאומי במאבק בטרור״. בפילוח של היחידה לגבי שנת 2019, צוין כי 76% מהבקשות היו ״עברות מזוהות עם ארגוני טרור״, 22% נפלו תחת הקטגוריה של ״ארגוני הסתה״, ו-2% בלבד – תחת הקטגוריה ״אחר״. וזהו, זה המידע המסופק.
״כבר בתחילת הדרך של יחידת הסייבר פנה המכון הישראלי לדמוקרטיה, יחד עם עוד ארגוני זכויות אדם, ותבע שקיפות של התהליך הזה. רצינו לדעת לדעת כמה פניות מתקבלות בשנה ואיך הן מפולחות – למשל, מה שייך להסתה לטרור, ומה שייך להעלבת עובדי ציבור, שזה משהו שיכול ליפול לקטגוריה של סתימת פיות וביקורת פוליטית״, ממשיכה שוורץ אלטשולר. ״בהמשך לכך הפרקליטות התחילה לשחרר מידע, ועכשיו אנחנו יודעים שרוב הפניות קשורות לענייני אלימות וטרור, אבל זה עדיין מצב בעייתי – הם לא מוכנים לספק תכנים ספציפיים, אין דוגמאות, רק נתונים מספריים״.
שוורץ אלטשולר מתייחסת לעליה העצומה בפניות הרשויות להסרת תכנים. ״ב-2018, כשהתחילה פעילות האכיפה האלטרנטיבית הזו, היה מדובר בכ-2,000 פניות בשנה. עכשיו, שלוש שנים מאוחר יותר, כבר מדובר על כ-20 אלף בשנה. בנוסף, אני סברתי שיש פה בעיה גדולה כי לא חוקק חוק בנושא. המחלקה יוצרת למעשה מערך צנזורה אלטרנטיבי ועובדת ישירות מול הרשתות, לא מול האזרחים.
״הרי מה צריך לעשות אם אזרח כותב תכנים הנתפסים כהסתה? צריך להגיש כתב אישום, ולבקש מביהמ״ש סעד זמני להסרת התוכן עד לסיום ההליכים. אם יזוכה במשפט, ניתן יהיה לפרסם מחדש את התכנים. אבל הטענה של הרשויות היא שעד שמגישים את כתב האישום, ועד שמסירים התוכן, עובר זמן רב מדי, והנזק כבר נגרם״.
״פסק דין בעייתי מאוד״
בהקשר המשפטי, מזכירה שוורץ אלטשולר את פסק הדין של שופט בית המשפט העליון חנן מלצר, שפרש מוקדם יותר החודש. במסיבת הפרישה שלו, כנהוג, הקריא השופט הפורש את פסק דינו האחרון – שדחה עתירה שהגישו מרכז עדאלה והאגודה לזכויות האזרח בנוגע לפניה הישירה של יחידת הסייבר לרשתות החברתיות, באופן עצמאי וללא צורך בצו בית משפט. העליון קבע, שפעולות אלה נעשות מכוח הסמכות השיורית של הממשלה ולכן תקינות. עם זאת, הציע השופט לבחון הסדרה של הפעילות בעתיד במסגרת חקיקה. ״פסק דין בעייתי מאוד״, כך מגדירה אותו שוורץ אלטשולר.
ד״ר תהילה שוורץ אלטשולר. צילום: באדיבות המכון הישראלי לדמוקרטיה
״מצד אחד, כן יש פה משהו טוב: אם מדובר באמת על טרור, אלימות, דברים כמו אינתיפאדת הטיקטוק או הכחשת מגיפה שקורים עכשיו ועלולים לגרום לנזק אמיתי – המדינה יכולה לטפל בהם במהירות ולהסירם, אבל קיימים במתווה הזה חסרונות גדולים״, היא מסבירה. ״ראשית, אין כאן שקיפות מספקת, הכול נעשה מתחת לרדאר. האזרח אפילו לא מקבל הודעה שהתוכן שפרסם הוסר, לא שותף לכל התהליך - אפילו לא יודע שהתוכן שלו עלה לדיון. ולכן, גם היכולת לקבל נתונים שקופים ולבצע על זה בקרה היא בעייתית״.
בעיה נוספת עליה מצביעה שוורץ אלטשולר, בדומה למה שמתרחש כיום בהודו, היא שהתוכן נחסם רק עבור משתמשי IP ישראלים. ״מה זה משיג? חומה מסביב לאזרחי ישראל? אם אנחנו באמת מדברים על תכנים שכלולים לגרום לנזק מבחינת טרור – אז בארץ אנחנו לא נראה אותם, אבל בכל העולם כן? אצל הפלסטינים, בעולם הערבי? וזה כמובן בנוסף לשאלה העקרונית על מהות התכנים והאם הסרתם היא לגיטימית״.
וישנה עוד בעיה, שכבר עלתה לא פעם לדיון ציבורי אבל טרם נמצא לה פתרון. ״אם אנחנו מתייחסים להתמודדות עם תוכן קיצוני באמת, אז לא נמצא אותו בפייסבוק, באינסטגרם, בטיקטוק – אלא בקבוצות הסגורות והמוצפנות של וואטסאפ וטלגרם״, אומרת שוורץ אלטשולר. ״לא רק שכללי הקהילה לגבי הסרת תוכן מקבוצות כאלה הם הרבה יותר מצומצמים, אלא גם שמי שלא חבר בקבוצה לא יודע בכלל שהתוכן הזה קיים, אין איך לסרוק אותו. כאשר מדברים על הדינמיקה ממילים לשכנוע למעשים, הפחד שלי הוא ממה שקורה כיום בקבוצות האלה״.
בנוגע לתכנים האחרים, לשוורץ אלטשולר יש מסר מעט מרגיע: ״משהו שהוא מאוד בתחום הביטוי הפוליטי, אם אין בו ממש הסתה לאלימות או גזענות, לא תמיד הרשתות יסכימו להסיר, גם אם תהיה בקשה״, היא אומרת. ״צריך לזכור, שבישראל יהיה קשה יותר לבקש להסיר ביקורת פוליטית או מידע שהוא רק מעליב אבל שלא גורם לנזק, לא מסוכן באמת״.
לפחות בינתיים.
בעוד תת היבשת קורסת תחת משבר הקורונה, רה״מ מודי עסוק בפניות לטוויטר בדרישה להסרת ציוצים ביקורתיים כנגדו. בישראל, הכשיר לאחרונה ביהמ״ש העליון את פעולות האכיפה האלטרנטיבית של יחידת הסייבר בפרקליטות
הודו, השבוע. טיפול מאולתר בחמצן במכונית הפרטית – לברי המזל. צילום: REUTERS/Amir Dave
״באינטרנט הכול הולך מהר מאוד. אם פונים בתביעה לרשת חברתית להוריד תוכן כלשהו או לחסום אותו שעות אחרי שהוא מתפרסם, ובינתיים הדבר צבר תאוצה ועוקבים, השאלה היא מה התועלת. בנוסף, אם החסימה היא רק ל-IP מקומי, כלומר שבשאר העולם עדיין אפשר לראות – זה עוד יותר בלתי אפקטיבי. וכמובן שקיימת כאן כל שאלת הפגיעה בחופש הביטוי״, כך אומרת ד״ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית למשפט וטכנולוגיה.
שוחחתי עם ד״ר שוורץ אלטשולר בעקבות הבקשה של ממשלת הודו מחברת טוויטר להסיר מהפלטפורמה שלה עשרות פוסטים המביעים ביקורת נגד התנהלותו של ראש הממשלה נרנדרה מודי בהקשר להתמודדות עם המגפה. במדינה החווה קטסטרופה בריאותית והומניטרית חסרת תקדים, בה שורפים את גופות המתים ברחובות ומנשימים חולים באמצעים מאולתרים בתוך רכבים פרטיים כי בבתי החולים נגמר החמצן וגם המקום, הובילה הבקשה לתרעומת נרחבת על ״סתימת פיות״ פוליטית במדינה דמוקרטית – לפחות על פי הגדרתה העצמית.
הרי לא מדובר על ציוצים שעלולים היו לפגוע בביטחון הלאומי או האישי של אזרחי הודו. העובדות בשטח ברורות. מודי יכול וצריך היה להתנהל אחרת. ארגון הבריאות העולמי תלה את האשם במצב ב״סערה מושלמת״ של וריאנט מידבק יותר, שיעור התחסנות נמוך והתקהלויות נרחבות. אבל מודי, לאומן הינדי השולט במדינה ביד ברזל, לא מעוניין לשמוע ביקורת דוגמת זו שכתב עליו פוליטיקאי ממדינת בנגל המערבית: ״הודו לעולם לא תסלח למודי על כך שזלזל במגפת הקורונה במדינה ואפשר לכל כך הרבה אנשים למות בגלל ניהול כושל״. טוויטר נענתה לבקשת הממשלה באופן חלקי, וחסמה את התכנים בהודו בלבד. בינתיים, הזעם הציבורי הולך ונבנה.
האם מצב כזה עלול לקרות גם בישראל? ומהם גבולות הגזרה מבחינת סמכויות האכיפה האלטרנטיבית של יחידת הסייבר בפרקליטות המדינה, הגוף אליו מתנקזות כל הפניות להסרת או חסימת תכנים מהרשתות?
מידע מספרי קיים. שקיפות לגבי התוכן - פחות
״רשויות המדינה יכולות לדווח ליחידת הסייבר בפרקליטות על תכנים פוגעניים מסוגים שונים, מהעלבת עובד ציבור ועד להסתה לאלימות או לטרור, שמופיעים ברשתות החברתיות השונות״, אומרת שוורץ אלטשולר. ״המחלקה בוחנת את הדיווחים, וכשרואה לנכון פונה לרשתות ומבקשת להסיר את התכנים – לא בכלל שניתן לומר שזה אסור לפי חוקי המדינה – כי הרי לא הוגשו כתבי אישום, אבל לרוב טוענים מול הרשתות שהתכנים פוגעים בכללי הקהילה שלהם. הרשתות, מצידן, חוששות מרגולציה ומעוניינות בקשרים טובים עם השלטונות, ולכן מרבית הבקשות האלו מתקבלות״.
על פי פרסום של פרקליטות המדינה, בשנת 2019 הוגשו 19,606 בקשות להסרת תכנים על ידי יחידת הסייבר. מרבית הבקשות התקבלו והתכנים הוסרו, אבל כ-10% מהבקשות, כלומר למעלה מ-1,900 תכנים, לא הוסרו מהרשת לאור החלטתם של מפעילי הפלטפורמות המקוונות. עוד נכתב בפרסום, כי ״למעלה מ-95% מהתכנים שמתבקשת הסרתם עוסקים בתחום הביטחוני, ופעילות זו מהווה מרכיב חשוב במאמץ הלאומי במאבק בטרור״. בפילוח של היחידה לגבי שנת 2019, צוין כי 76% מהבקשות היו ״עברות מזוהות עם ארגוני טרור״, 22% נפלו תחת הקטגוריה של ״ארגוני הסתה״, ו-2% בלבד – תחת הקטגוריה ״אחר״. וזהו, זה המידע המסופק.
״כבר בתחילת הדרך של יחידת הסייבר פנה המכון הישראלי לדמוקרטיה, יחד עם עוד ארגוני זכויות אדם, ותבע שקיפות של התהליך הזה. רצינו לדעת לדעת כמה פניות מתקבלות בשנה ואיך הן מפולחות – למשל, מה שייך להסתה לטרור, ומה שייך להעלבת עובדי ציבור, שזה משהו שיכול ליפול לקטגוריה של סתימת פיות וביקורת פוליטית״, ממשיכה שוורץ אלטשולר. ״בהמשך לכך הפרקליטות התחילה לשחרר מידע, ועכשיו אנחנו יודעים שרוב הפניות קשורות לענייני אלימות וטרור, אבל זה עדיין מצב בעייתי – הם לא מוכנים לספק תכנים ספציפיים, אין דוגמאות, רק נתונים מספריים״.
שוורץ אלטשולר מתייחסת לעליה העצומה בפניות הרשויות להסרת תכנים. ״ב-2018, כשהתחילה פעילות האכיפה האלטרנטיבית הזו, היה מדובר בכ-2,000 פניות בשנה. עכשיו, שלוש שנים מאוחר יותר, כבר מדובר על כ-20 אלף בשנה. בנוסף, אני סברתי שיש פה בעיה גדולה כי לא חוקק חוק בנושא. המחלקה יוצרת למעשה מערך צנזורה אלטרנטיבי ועובדת ישירות מול הרשתות, לא מול האזרחים.
״הרי מה צריך לעשות אם אזרח כותב תכנים הנתפסים כהסתה? צריך להגיש כתב אישום, ולבקש מביהמ״ש סעד זמני להסרת התוכן עד לסיום ההליכים. אם יזוכה במשפט, ניתן יהיה לפרסם מחדש את התכנים. אבל הטענה של הרשויות היא שעד שמגישים את כתב האישום, ועד שמסירים התוכן, עובר זמן רב מדי, והנזק כבר נגרם״.
״פסק דין בעייתי מאוד״
בהקשר המשפטי, מזכירה שוורץ אלטשולר את פסק הדין של שופט בית המשפט העליון חנן מלצר, שפרש מוקדם יותר החודש. במסיבת הפרישה שלו, כנהוג, הקריא השופט הפורש את פסק דינו האחרון – שדחה עתירה שהגישו מרכז עדאלה והאגודה לזכויות האזרח בנוגע לפניה הישירה של יחידת הסייבר לרשתות החברתיות, באופן עצמאי וללא צורך בצו בית משפט. העליון קבע, שפעולות אלה נעשות מכוח הסמכות השיורית של הממשלה ולכן תקינות. עם זאת, הציע השופט לבחון הסדרה של הפעילות בעתיד במסגרת חקיקה. ״פסק דין בעייתי מאוד״, כך מגדירה אותו שוורץ אלטשולר.
ד״ר תהילה שוורץ אלטשולר. צילום: באדיבות המכון הישראלי לדמוקרטיה
״מצד אחד, כן יש פה משהו טוב: אם מדובר באמת על טרור, אלימות, דברים כמו אינתיפאדת הטיקטוק או הכחשת מגיפה שקורים עכשיו ועלולים לגרום לנזק אמיתי – המדינה יכולה לטפל בהם במהירות ולהסירם, אבל קיימים במתווה הזה חסרונות גדולים״, היא מסבירה. ״ראשית, אין כאן שקיפות מספקת, הכול נעשה מתחת לרדאר. האזרח אפילו לא מקבל הודעה שהתוכן שפרסם הוסר, לא שותף לכל התהליך - אפילו לא יודע שהתוכן שלו עלה לדיון. ולכן, גם היכולת לקבל נתונים שקופים ולבצע על זה בקרה היא בעייתית״.
בעיה נוספת עליה מצביעה שוורץ אלטשולר, בדומה למה שמתרחש כיום בהודו, היא שהתוכן נחסם רק עבור משתמשי IP ישראלים. ״מה זה משיג? חומה מסביב לאזרחי ישראל? אם אנחנו באמת מדברים על תכנים שכלולים לגרום לנזק מבחינת טרור – אז בארץ אנחנו לא נראה אותם, אבל בכל העולם כן? אצל הפלסטינים, בעולם הערבי? וזה כמובן בנוסף לשאלה העקרונית על מהות התכנים והאם הסרתם היא לגיטימית״.
וישנה עוד בעיה, שכבר עלתה לא פעם לדיון ציבורי אבל טרם נמצא לה פתרון. ״אם אנחנו מתייחסים להתמודדות עם תוכן קיצוני באמת, אז לא נמצא אותו בפייסבוק, באינסטגרם, בטיקטוק – אלא בקבוצות הסגורות והמוצפנות של וואטסאפ וטלגרם״, אומרת שוורץ אלטשולר. ״לא רק שכללי הקהילה לגבי הסרת תוכן מקבוצות כאלה הם הרבה יותר מצומצמים, אלא גם שמי שלא חבר בקבוצה לא יודע בכלל שהתוכן הזה קיים, אין איך לסרוק אותו. כאשר מדברים על הדינמיקה ממילים לשכנוע למעשים, הפחד שלי הוא ממה שקורה כיום בקבוצות האלה״.
בנוגע לתכנים האחרים, לשוורץ אלטשולר יש מסר מעט מרגיע: ״משהו שהוא מאוד בתחום הביטוי הפוליטי, אם אין בו ממש הסתה לאלימות או גזענות, לא תמיד הרשתות יסכימו להסיר, גם אם תהיה בקשה״, היא אומרת. ״צריך לזכור, שבישראל יהיה קשה יותר לבקש להסיר ביקורת פוליטית או מידע שהוא רק מעליב אבל שלא גורם לנזק, לא מסוכן באמת״.
לפחות בינתיים.
