פירוק יחידות בצה"ל, תהליכים ומה שביניהם
תא"ל (מיל') ניצן נוריאל, ראש המטה ללוחמה בטרור לשעבר, על השינויים המגזריים שעובר צה"ל, ועל החלטת הרמטכ"ל לפרק את גדוד "חרב" המורכב מבני העדה הדרוזית בישראל
ניצן נוריאל
| 10/09/2015
החלטת הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט לפרק את גדוד "חרב", המורכב מבני העדה הדרוזית, עורר תגובות רבות מכול הגוונים של בעד ונגד. מטרת טור זה לשפוך אור על תהליכים דומים מהעבר ובעיקר על מה נכון לעשות בעתיד.
מכלול השיקולים לפרק את גדוד "חרב" נע מאחוזי גיוס הולכים ויורדים ועד לרצון לראותם בכלל יחידות הצבא ללא שיוך מגזרי (כפי שקיים בפועל מזה זמן). לתוך מארג השיקולים נכנסו מן הסתם גם מרכיבי מאבקי כוח בתוך העדה. בשורה התחתונה דיון הנמצא על השולחן למעלה מעשור בא לסיומו.
צה"ל מפרק יחידות מעת לעת כתוצאה משינויים בצורך המבצעי, שינויים משמעותיים באמצעי הלחימה ובמהלכי התייעלות. זהו תהליך המתרחש כול הזמן ומלווה תמיד בסערת רגשות הכורכת שאלות מהות בסגיות אנושיות שלכולן יש מקום. מבחנה של החלטה הוא בתהליך קבלתה ולא פחות בתהליך יישומה.
במהלך שרותי הצבאי יצא לי להיות נוכח בדיונים שעסקו בסגירת יחידות ואף בעצמי נדרשתי לסגור יחידה, כך שהתוכן המדובר מוכר לי היטב.
כקצין המבצעים של פיקוד הצפון ליוויתי מקרוב את פירוק גדוד 126 של חטיבה 211 (מפקד החטיבה היה אל"מ שי אביטל לימים מפקד מפקדת העומק). התלבטנו בשאלה האם בשל העובדה שהגדוד מיועד לפרוק לא נאפשר לו לעלות לבצע פעילות מבצעית בקו צפון (שהיה קו יוקרתי בשל אופי הפעילות). טענתי אז שגדוד, כול עוד הוא קיים, לא נכון להתייחס אליו כאל סוג ב'. לשמחתי עמדתי התקבלה והגדוד עשה קו לתפארת. כך צריך להיות גם עם גדוד "חרב" - עד הרגע האחרון הוא גדוד מבצעי.
בתקופה מאוחרת יותר, נדרשנו לבטל מפקדת אוגדה. שעות של דיונים ליוו אתנו בשאלה איך שומרים על מורשת האוגדה (זו הייתה האוגדה שצלחה את התעלה בפיקודו של אריאל שרון ז"ל. רק בשאלה איך ומי יבשר לאריק את הבשורה עסקנו לא מעט). ההחלטה הייתה להטיל על האוגדה שקולטת את חלק מהחטיבות, לשאת באחריות לכלל המורשת וחללי החטיבה – לא משימה פשוטה אך הכרחית. פירוק גדוד "חרב" מחייב הגדרה ברורה מי נושא באחריות למורשת ולחללי היחידה, לרבות לתקצוב הנושא לאורך שנים.
ב-1996 נדרשתי לפרק את חומ"ר שומרון כתוצאה מהבנה שגויה שהמציאות באיו"ש הולכת לרגיעה. לא מיותר לציין שהתנגדתי למהלך זה עד ערעור אלוף הפיקוד, עוזי דיין ולרמטכ"ל אמנון לליפקין שחק ז"ל (אבל על כך ארחיב בטור נפרד שבו אעסוק באירועי מנהרת הכותל). לאחר שנכשלתי במאמצי למנוע את סגירת החטיבה, המשימה המרכזית שלקחתי על עצמי הייתה לוודא שלכלל אנשי הקבע והקצינים הראויים תמצא אכסניה מתאימה ולשלא ימצאו עצמם נשלחים הביתה. כך צריך לעשות גם עם הקצינים ואנשי הקבע בגדוד "חרב", כול מי שראוי - צריך שתימצא לו יחידה מתאימה.
סגירת יחידה הוא אירוע טראומתי לאלו המשרתים בה כעת, ביתר שאת לאנשי הקבע שבה (כי סדירים תוך זמן לא ארוך משתחררים), למשפחות השכולות החוששות שמרכיב ההנצחה יטושטש ובמקרה של גדוד "חרב" גם לצעירי העדה שחוששים מקשיי ההשתלבות בצבא הגדול (פערי שפה, פערי תרבות וכו').
לכן, לאחר ההחלטה על סגירת הגדוד נדרשות החלטות משלימות שתכליתן להבטיח תהליך נכון. למיטב שיפוטי יידרש תהליך הכנה לצעירי העדה לקראת השתלבותם ביחידות הצבא, כך גם הכנה לכלל המפקדים (אולי חלק מובנה בתהליכי ההכשרה השונים). יהיה נכון להוסיף פרק הכרת העדה הדרוזית לכלל יחידות צה"ל כדי לצמצם חששות. מן הסתם גם תצטרך להיעשות בדיקה פרטנית של השפעת המהלך על היקפי הגיוס בעדה, אחוזי היציאה לקצונה, אופן התפתחות המפקדים בצבא וכו'. ללא מהלכים משלימים אלו יש סיכוי שהשילוב המצופה של חיילי העדה הדרוזית בכלל יחידות צה"ל יהיה פחות טוב.
בשורה התחתונה צה"ל פירק יחידות בעבר, גדודים מבצעיים ואף יחידות ייעודיות שסיימו את תפקידן משום שאמצעי הלחימה ששרתו אותם חלפו מן העולם. את כלל הניסיון הזה צריך להטמיע בפירוק גדוד "חרב" שזה הגדוד המגדרי הראשון שמתפרק (ומכאן יחודו של תהליך זה).
נכון היה לשלב בתהליך את כלל מפקדי העבר של הגדוד ולא מאוחר לעשות זאת על אף שחלקם המכריע מתנגד למהלך.
תא"ל (מיל') ניצן נוריאל, ראש המטה ללוחמה בטרור לשעבר, על השינויים המגזריים שעובר צה"ל, ועל החלטת הרמטכ"ל לפרק את גדוד "חרב" המורכב מבני העדה הדרוזית בישראל
החלטת הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט לפרק את גדוד "חרב", המורכב מבני העדה הדרוזית, עורר תגובות רבות מכול הגוונים של בעד ונגד. מטרת טור זה לשפוך אור על תהליכים דומים מהעבר ובעיקר על מה נכון לעשות בעתיד.
מכלול השיקולים לפרק את גדוד "חרב" נע מאחוזי גיוס הולכים ויורדים ועד לרצון לראותם בכלל יחידות הצבא ללא שיוך מגזרי (כפי שקיים בפועל מזה זמן). לתוך מארג השיקולים נכנסו מן הסתם גם מרכיבי מאבקי כוח בתוך העדה. בשורה התחתונה דיון הנמצא על השולחן למעלה מעשור בא לסיומו.
צה"ל מפרק יחידות מעת לעת כתוצאה משינויים בצורך המבצעי, שינויים משמעותיים באמצעי הלחימה ובמהלכי התייעלות. זהו תהליך המתרחש כול הזמן ומלווה תמיד בסערת רגשות הכורכת שאלות מהות בסגיות אנושיות שלכולן יש מקום. מבחנה של החלטה הוא בתהליך קבלתה ולא פחות בתהליך יישומה.
במהלך שרותי הצבאי יצא לי להיות נוכח בדיונים שעסקו בסגירת יחידות ואף בעצמי נדרשתי לסגור יחידה, כך שהתוכן המדובר מוכר לי היטב.
כקצין המבצעים של פיקוד הצפון ליוויתי מקרוב את פירוק גדוד 126 של חטיבה 211 (מפקד החטיבה היה אל"מ שי אביטל לימים מפקד מפקדת העומק). התלבטנו בשאלה האם בשל העובדה שהגדוד מיועד לפרוק לא נאפשר לו לעלות לבצע פעילות מבצעית בקו צפון (שהיה קו יוקרתי בשל אופי הפעילות). טענתי אז שגדוד, כול עוד הוא קיים, לא נכון להתייחס אליו כאל סוג ב'. לשמחתי עמדתי התקבלה והגדוד עשה קו לתפארת. כך צריך להיות גם עם גדוד "חרב" - עד הרגע האחרון הוא גדוד מבצעי.
בתקופה מאוחרת יותר, נדרשנו לבטל מפקדת אוגדה. שעות של דיונים ליוו אתנו בשאלה איך שומרים על מורשת האוגדה (זו הייתה האוגדה שצלחה את התעלה בפיקודו של אריאל שרון ז"ל. רק בשאלה איך ומי יבשר לאריק את הבשורה עסקנו לא מעט). ההחלטה הייתה להטיל על האוגדה שקולטת את חלק מהחטיבות, לשאת באחריות לכלל המורשת וחללי החטיבה – לא משימה פשוטה אך הכרחית. פירוק גדוד "חרב" מחייב הגדרה ברורה מי נושא באחריות למורשת ולחללי היחידה, לרבות לתקצוב הנושא לאורך שנים.
ב-1996 נדרשתי לפרק את חומ"ר שומרון כתוצאה מהבנה שגויה שהמציאות באיו"ש הולכת לרגיעה. לא מיותר לציין שהתנגדתי למהלך זה עד ערעור אלוף הפיקוד, עוזי דיין ולרמטכ"ל אמנון לליפקין שחק ז"ל (אבל על כך ארחיב בטור נפרד שבו אעסוק באירועי מנהרת הכותל). לאחר שנכשלתי במאמצי למנוע את סגירת החטיבה, המשימה המרכזית שלקחתי על עצמי הייתה לוודא שלכלל אנשי הקבע והקצינים הראויים תמצא אכסניה מתאימה ולשלא ימצאו עצמם נשלחים הביתה. כך צריך לעשות גם עם הקצינים ואנשי הקבע בגדוד "חרב", כול מי שראוי - צריך שתימצא לו יחידה מתאימה.
סגירת יחידה הוא אירוע טראומתי לאלו המשרתים בה כעת, ביתר שאת לאנשי הקבע שבה (כי סדירים תוך זמן לא ארוך משתחררים), למשפחות השכולות החוששות שמרכיב ההנצחה יטושטש ובמקרה של גדוד "חרב" גם לצעירי העדה שחוששים מקשיי ההשתלבות בצבא הגדול (פערי שפה, פערי תרבות וכו').
לכן, לאחר ההחלטה על סגירת הגדוד נדרשות החלטות משלימות שתכליתן להבטיח תהליך נכון. למיטב שיפוטי יידרש תהליך הכנה לצעירי העדה לקראת השתלבותם ביחידות הצבא, כך גם הכנה לכלל המפקדים (אולי חלק מובנה בתהליכי ההכשרה השונים). יהיה נכון להוסיף פרק הכרת העדה הדרוזית לכלל יחידות צה"ל כדי לצמצם חששות. מן הסתם גם תצטרך להיעשות בדיקה פרטנית של השפעת המהלך על היקפי הגיוס בעדה, אחוזי היציאה לקצונה, אופן התפתחות המפקדים בצבא וכו'. ללא מהלכים משלימים אלו יש סיכוי שהשילוב המצופה של חיילי העדה הדרוזית בכלל יחידות צה"ל יהיה פחות טוב.
בשורה התחתונה צה"ל פירק יחידות בעבר, גדודים מבצעיים ואף יחידות ייעודיות שסיימו את תפקידן משום שאמצעי הלחימה ששרתו אותם חלפו מן העולם. את כלל הניסיון הזה צריך להטמיע בפירוק גדוד "חרב" שזה הגדוד המגדרי הראשון שמתפרק (ומכאן יחודו של תהליך זה).
נכון היה לשלב בתהליך את כלל מפקדי העבר של הגדוד ולא מאוחר לעשות זאת על אף שחלקם המכריע מתנגד למהלך.
