חוסן לאומי: על אורך נשימה וקוצר רוח
החברה הישראלית נעשית קצרת רוח וחסרת אמון במקבלי ההחלטות ובגופים המקצועיים, ולכן צה"ל נדרש להכרעות בזק
איל אפרתי
| 09/12/2014
אחת הנקודות אשר עמדה במבחן במהלך מבצע "צוק איתן" והוזכרה לא אחת על ידי פוליטיקאים, פרשנים ואנשי צבא הייתה מידת חוסנה הלאומי של ישראל. המושג "חוסן לאומי" אינו ותיק, והוא הגיע בהשאלה מתחומי מדעי ההתנהגות, בהם נחקר ה”חוסן הנפשי” כתחום המגדיר את היכולת של פרט להסתגל למצבי קושי ולעמוד מול גורמי לחץ ומצוקה. החוסן הלאומי, בשונה מחוסן נפשי, מדגיש תחומים נוספים המסייעים לחברה להתמודד מול מצבי דחק כמו היבטים כלכליים, תרבותיים וחברתיים.
העיסוק המוגבר בנושא החוסן נבע מהמחשבה שביכולתו להוות מדד למידה בה תספק החברה הישראלית ‘אורך נשימה’ ו’מרחב לגיטימציה’ לדרג המדיני והצבאי להפעיל משאבים לאומיים ולקיים חיכוך צבאי מתמשך. מתן הלגיטימציה של החברה בישראל למקבלי ההחלטות חיוני במיוחד, כיוון שבכל העימותים הצבאיים שהתחוללו בשלושת העשורים האחרונים הפך העורף עצמו למוקד מרכזי של זירת המאבק. כך, במלחמת המפרץ (1991), באינתיפאדה השנייה (2005-2000), במלחמת לבנון השנייה (2006), ובשרשרת המבצעים מאז שנת 2005 בגזרת עזה.
אם כן, בשל העובדה שגם העורף מחוכך בלחימה ומשום השפעתה המרכזית של דעת הקהל על הדרג הביטחוני, למקומה של דעת הקהל הישראלית השפעה קרדינאלית על מרחב הפעולה הניתן לצה”ל. ואכן, בכל המאמצים הביטחוניים האחרונים אורכן של הפעולות הצבאיות נמצא בהלימה עם אורך הרוח הציבורי. גם עם תחילת מבצע "צוק איתן" נקשרו לא מעט כתרים ליכולתה של החברה הישראלית, בשונה מן העבר, לגלות מידה נדיבה של אשראי לפעולת צה”ל - להבין את חשיבות המבצע, להתמודד עם שיגרת הטילים, להכיל את עובדת הנפגעים מקרב החיילים והאזרחים ולעצום עין לנוכח העדויות על פגיעה בתושבי עזה שאינם מעורבים בלחימה. אלא, שככל שנקפו הימים, בלון החמצן שהוענק לצה”ל הלך ואזל, ועד מהרה חזרה שגרת הטענות המוכרת. אלו עוסקות לרוב בטיבן של ההחלטות הביטחוניות, באופן הפעלת הכוחות ובסופו של יום גם ביכולות המבצעיות של הכוחות הלוחמים.
נדמה, אם כן, שדפוס זה עתיד להיות לחם חוקם של מהלכים צבאיים בעתיד – גם כאשר תהיה ברורה נחיצות הפעולה וגם כאשר יינתן לה אשראי בינלאומי - החברה הישראלית תהיה קצרת רוח וחסרת אמון במקבלי ההחלטות ובגופים המבצעים. מכאן, שמעתה יהיה צה”ל זקוק להכרעות בזק בפעולותיו המבצעיות, שהרי אורך הנשימה אשר יתאפשר לו, דומה יהיה לנשיפת אוויר בודדה. תופעות אלה של ספקנות, ביקורתיות ואף חשדנות, אינן ייחודיות רק ליחסה של החברה הישראלית לצה”ל, אלא מאפיינות את הקשר האזרחי המתהווה אל מול מרבית מוסדות המדינה.
צה”ל, בדומה לגופים נוספים, מתמודד עם ציבור מפוכח אשר השיל, זה מכבר, את עקרונות האתיקה הרפובליקנית, בהן רשויות המדינה חפים ממדידה וביקורת. מכאן, שכדי להצליח לפעול ללא בחינה, ועדות חקירה או לחץ ציבורי, נדרש צה”ל לבצע מבצעים מתמשכים רק תחת מרחב בהיר של הסכמה. את ההסבר לאותם גילויי תמיכה ושותפות, להן זכה צה”ל מן הציבור בימיה הראשונים של המערכה, ניתן למצוא בעובדה שכמוסד לאומי הוא עדיין ממוצב בלב הקונצנזוס החברתי, אך קשה יהיה למנוע את התהליך העיקבי והמתמשך של אובדן הסכמה הציבורית על אופן תפקודו.
סוגיה חשובה המעסיקה סוציולוגים וחוקרי החברה הישראלית היא האם יצליח צה”ל בעתיד להפריד בין הביקורת הקיימת על אופן התנהלותו בשגרה לאופן פעולתו בחירום? האם וכיצד יהיה ניתן לעצב נכונות לאומית לספק משאבים אנושיים, כלכליים ולגיטימציה בתקופות משבר ותחת איום? לאור ההתפתחויות החברתיות ותחת מעטה של אתיקה תרבותית ליברלית, קשה לחזות כיצד יצליחו הממשלה וצה”ל לזכות בעתיד ביכולת הכלה של הציבור למחירי המלחמות – להיקפי הנפגעים, לעול התקציבי ולהעדרה של הכרעה בהירה ומוחלטת. מכאן, המסקנה היא שלנוכח קוצרה של הרוח הישראלית ומיעוטו של החוסן החברתי יאלץ צה”ל לקיים רק מהלכים קרביים מהירים, שאם לא כך, עתיד הוא להיות חשוף לתילי ביקורת הציבור בדיוק במידה בה הציבור יהיה חשוף לטילי האויב.
**
ד”ר אייל אפרתי היה ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה”ל (ממד”ה) באגף כוח האדם בצה”ל, בין היתר במהלך מלחמת לבנון השנייה, והוא מבכירי החוקרים בישראל על יחסי הצבא והחברה
החברה הישראלית נעשית קצרת רוח וחסרת אמון במקבלי ההחלטות ובגופים המקצועיים, ולכן צה"ל נדרש להכרעות בזק
איל אפרתי
| 09/12/2014
אחת הנקודות אשר עמדה במבחן במהלך מבצע "צוק איתן" והוזכרה לא אחת על ידי פוליטיקאים, פרשנים ואנשי צבא הייתה מידת חוסנה הלאומי של ישראל. המושג "חוסן לאומי" אינו ותיק, והוא הגיע בהשאלה מתחומי מדעי ההתנהגות, בהם נחקר ה”חוסן הנפשי” כתחום המגדיר את היכולת של פרט להסתגל למצבי קושי ולעמוד מול גורמי לחץ ומצוקה. החוסן הלאומי, בשונה מחוסן נפשי, מדגיש תחומים נוספים המסייעים לחברה להתמודד מול מצבי דחק כמו היבטים כלכליים, תרבותיים וחברתיים.
העיסוק המוגבר בנושא החוסן נבע מהמחשבה שביכולתו להוות מדד למידה בה תספק החברה הישראלית ‘אורך נשימה’ ו’מרחב לגיטימציה’ לדרג המדיני והצבאי להפעיל משאבים לאומיים ולקיים חיכוך צבאי מתמשך. מתן הלגיטימציה של החברה בישראל למקבלי ההחלטות חיוני במיוחד, כיוון שבכל העימותים הצבאיים שהתחוללו בשלושת העשורים האחרונים הפך העורף עצמו למוקד מרכזי של זירת המאבק. כך, במלחמת המפרץ (1991), באינתיפאדה השנייה (2005-2000), במלחמת לבנון השנייה (2006), ובשרשרת המבצעים מאז שנת 2005 בגזרת עזה.
אם כן, בשל העובדה שגם העורף מחוכך בלחימה ומשום השפעתה המרכזית של דעת הקהל על הדרג הביטחוני, למקומה של דעת הקהל הישראלית השפעה קרדינאלית על מרחב הפעולה הניתן לצה”ל. ואכן, בכל המאמצים הביטחוניים האחרונים אורכן של הפעולות הצבאיות נמצא בהלימה עם אורך הרוח הציבורי. גם עם תחילת מבצע "צוק איתן" נקשרו לא מעט כתרים ליכולתה של החברה הישראלית, בשונה מן העבר, לגלות מידה נדיבה של אשראי לפעולת צה”ל - להבין את חשיבות המבצע, להתמודד עם שיגרת הטילים, להכיל את עובדת הנפגעים מקרב החיילים והאזרחים ולעצום עין לנוכח העדויות על פגיעה בתושבי עזה שאינם מעורבים בלחימה. אלא, שככל שנקפו הימים, בלון החמצן שהוענק לצה”ל הלך ואזל, ועד מהרה חזרה שגרת הטענות המוכרת. אלו עוסקות לרוב בטיבן של ההחלטות הביטחוניות, באופן הפעלת הכוחות ובסופו של יום גם ביכולות המבצעיות של הכוחות הלוחמים.
נדמה, אם כן, שדפוס זה עתיד להיות לחם חוקם של מהלכים צבאיים בעתיד – גם כאשר תהיה ברורה נחיצות הפעולה וגם כאשר יינתן לה אשראי בינלאומי - החברה הישראלית תהיה קצרת רוח וחסרת אמון במקבלי ההחלטות ובגופים המבצעים. מכאן, שמעתה יהיה צה”ל זקוק להכרעות בזק בפעולותיו המבצעיות, שהרי אורך הנשימה אשר יתאפשר לו, דומה יהיה לנשיפת אוויר בודדה. תופעות אלה של ספקנות, ביקורתיות ואף חשדנות, אינן ייחודיות רק ליחסה של החברה הישראלית לצה”ל, אלא מאפיינות את הקשר האזרחי המתהווה אל מול מרבית מוסדות המדינה.
צה”ל, בדומה לגופים נוספים, מתמודד עם ציבור מפוכח אשר השיל, זה מכבר, את עקרונות האתיקה הרפובליקנית, בהן רשויות המדינה חפים ממדידה וביקורת. מכאן, שכדי להצליח לפעול ללא בחינה, ועדות חקירה או לחץ ציבורי, נדרש צה”ל לבצע מבצעים מתמשכים רק תחת מרחב בהיר של הסכמה. את ההסבר לאותם גילויי תמיכה ושותפות, להן זכה צה”ל מן הציבור בימיה הראשונים של המערכה, ניתן למצוא בעובדה שכמוסד לאומי הוא עדיין ממוצב בלב הקונצנזוס החברתי, אך קשה יהיה למנוע את התהליך העיקבי והמתמשך של אובדן הסכמה הציבורית על אופן תפקודו.
סוגיה חשובה המעסיקה סוציולוגים וחוקרי החברה הישראלית היא האם יצליח צה”ל בעתיד להפריד בין הביקורת הקיימת על אופן התנהלותו בשגרה לאופן פעולתו בחירום? האם וכיצד יהיה ניתן לעצב נכונות לאומית לספק משאבים אנושיים, כלכליים ולגיטימציה בתקופות משבר ותחת איום? לאור ההתפתחויות החברתיות ותחת מעטה של אתיקה תרבותית ליברלית, קשה לחזות כיצד יצליחו הממשלה וצה”ל לזכות בעתיד ביכולת הכלה של הציבור למחירי המלחמות – להיקפי הנפגעים, לעול התקציבי ולהעדרה של הכרעה בהירה ומוחלטת. מכאן, המסקנה היא שלנוכח קוצרה של הרוח הישראלית ומיעוטו של החוסן החברתי יאלץ צה”ל לקיים רק מהלכים קרביים מהירים, שאם לא כך, עתיד הוא להיות חשוף לתילי ביקורת הציבור בדיוק במידה בה הציבור יהיה חשוף לטילי האויב.
**
ד”ר אייל אפרתי היה ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה”ל (ממד”ה) באגף כוח האדם בצה”ל, בין היתר במהלך מלחמת לבנון השנייה, והוא מבכירי החוקרים בישראל על יחסי הצבא והחברה
העיסוק המוגבר בנושא החוסן נבע מהמחשבה שביכולתו להוות מדד למידה בה תספק החברה הישראלית ‘אורך נשימה’ ו’מרחב לגיטימציה’ לדרג המדיני והצבאי להפעיל משאבים לאומיים ולקיים חיכוך צבאי מתמשך. מתן הלגיטימציה של החברה בישראל למקבלי ההחלטות חיוני במיוחד, כיוון שבכל העימותים הצבאיים שהתחוללו בשלושת העשורים האחרונים הפך העורף עצמו למוקד מרכזי של זירת המאבק. כך, במלחמת המפרץ (1991), באינתיפאדה השנייה (2005-2000), במלחמת לבנון השנייה (2006), ובשרשרת המבצעים מאז שנת 2005 בגזרת עזה.
אם כן, בשל העובדה שגם העורף מחוכך בלחימה ומשום השפעתה המרכזית של דעת הקהל על הדרג הביטחוני, למקומה של דעת הקהל הישראלית השפעה קרדינאלית על מרחב הפעולה הניתן לצה”ל. ואכן, בכל המאמצים הביטחוניים האחרונים אורכן של הפעולות הצבאיות נמצא בהלימה עם אורך הרוח הציבורי. גם עם תחילת מבצע "צוק איתן" נקשרו לא מעט כתרים ליכולתה של החברה הישראלית, בשונה מן העבר, לגלות מידה נדיבה של אשראי לפעולת צה”ל - להבין את חשיבות המבצע, להתמודד עם שיגרת הטילים, להכיל את עובדת הנפגעים מקרב החיילים והאזרחים ולעצום עין לנוכח העדויות על פגיעה בתושבי עזה שאינם מעורבים בלחימה. אלא, שככל שנקפו הימים, בלון החמצן שהוענק לצה”ל הלך ואזל, ועד מהרה חזרה שגרת הטענות המוכרת. אלו עוסקות לרוב בטיבן של ההחלטות הביטחוניות, באופן הפעלת הכוחות ובסופו של יום גם ביכולות המבצעיות של הכוחות הלוחמים.
נדמה, אם כן, שדפוס זה עתיד להיות לחם חוקם של מהלכים צבאיים בעתיד – גם כאשר תהיה ברורה נחיצות הפעולה וגם כאשר יינתן לה אשראי בינלאומי - החברה הישראלית תהיה קצרת רוח וחסרת אמון במקבלי ההחלטות ובגופים המבצעים. מכאן, שמעתה יהיה צה”ל זקוק להכרעות בזק בפעולותיו המבצעיות, שהרי אורך הנשימה אשר יתאפשר לו, דומה יהיה לנשיפת אוויר בודדה. תופעות אלה של ספקנות, ביקורתיות ואף חשדנות, אינן ייחודיות רק ליחסה של החברה הישראלית לצה”ל, אלא מאפיינות את הקשר האזרחי המתהווה אל מול מרבית מוסדות המדינה.
צה”ל, בדומה לגופים נוספים, מתמודד עם ציבור מפוכח אשר השיל, זה מכבר, את עקרונות האתיקה הרפובליקנית, בהן רשויות המדינה חפים ממדידה וביקורת. מכאן, שכדי להצליח לפעול ללא בחינה, ועדות חקירה או לחץ ציבורי, נדרש צה”ל לבצע מבצעים מתמשכים רק תחת מרחב בהיר של הסכמה. את ההסבר לאותם גילויי תמיכה ושותפות, להן זכה צה”ל מן הציבור בימיה הראשונים של המערכה, ניתן למצוא בעובדה שכמוסד לאומי הוא עדיין ממוצב בלב הקונצנזוס החברתי, אך קשה יהיה למנוע את התהליך העיקבי והמתמשך של אובדן הסכמה הציבורית על אופן תפקודו.
סוגיה חשובה המעסיקה סוציולוגים וחוקרי החברה הישראלית היא האם יצליח צה”ל בעתיד להפריד בין הביקורת הקיימת על אופן התנהלותו בשגרה לאופן פעולתו בחירום? האם וכיצד יהיה ניתן לעצב נכונות לאומית לספק משאבים אנושיים, כלכליים ולגיטימציה בתקופות משבר ותחת איום? לאור ההתפתחויות החברתיות ותחת מעטה של אתיקה תרבותית ליברלית, קשה לחזות כיצד יצליחו הממשלה וצה”ל לזכות בעתיד ביכולת הכלה של הציבור למחירי המלחמות – להיקפי הנפגעים, לעול התקציבי ולהעדרה של הכרעה בהירה ומוחלטת. מכאן, המסקנה היא שלנוכח קוצרה של הרוח הישראלית ומיעוטו של החוסן החברתי יאלץ צה”ל לקיים רק מהלכים קרביים מהירים, שאם לא כך, עתיד הוא להיות חשוף לתילי ביקורת הציבור בדיוק במידה בה הציבור יהיה חשוף לטילי האויב.
**
ד”ר אייל אפרתי היה ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה”ל (ממד”ה) באגף כוח האדם בצה”ל, בין היתר במהלך מלחמת לבנון השנייה, והוא מבכירי החוקרים בישראל על יחסי הצבא והחברה
