האם 2013 תהיה שנת מלחמה?
האם שנת 2013 שעומדת בפתח תהיה סוערת מבחינה ביטחונית? איזה מגמות התחדדו ב-2012? איש המודיעין, אל"מ (מיל') רונן כהן, בסקירה מיוחדת על האזור לקראת השנה האזרחית הבאה
Ronen Cohen
| 19/05/2011
(צילום: AP)
איום הטרור הפלשתיני, שליווה את חיי הישראלים במשך מספר עשורים ודמה לירי יומיומי ב"צרורות", הפך בשנים האחרונות לאירוע ספורדי, מזדמן, דומה יותר ל"כדורי סרק", ביחס למה שכמעט והורגלנו. במקביל, היותו של הגבול הצפוי עם לבנון, שקט וכמעט ללא אירועים ביטחוניים, הפך לשגרת החיים של יישובי הצפון כבר מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. ארגון חיזבאללה, שאיתגר את צה"ל ומערכת הביטחון במשך למעלה מעשרים שנה, דמם באחת ומגרשו הביתי בדרום לבנון משתלב היטב בנוף הרי הצפון הפסטורליים, הירוקים והשלווים.
בכך, הצטרף הגבול הלבנוני למקבילו הסורי, שנחשב שקט מבחינה ביטחונית כבר מזה 38 שנים. אמנם צה"ל והתקשורת הישראלית נרעשו ונרגשו ממספר פלשתינים ממוצא סורי שהצליחו לחדור לכפר מג'דל שמס ולהביע את מחאתם, או מפצצות מרגמה טועות שנורו לשטח ישראל תוך כדי מלחמת האזרחים המתחוללת בסוריה, אך אין באירועים מסעירים אלה בכדי להשפיע על מגמת המציאות הביטחונית השלווה לאורך גבול הצפון.
כך, פיקוד הצפון הפך מפיקוד בלחימה ב"אזור הביטחון" בלבנון ולאורך הגבול, המשלב פעילות הגנתית ומבצעים בעומק שטח האויב, לפיקוד העוסק במוכנות למלחמה ובבניין הכוח. הפעם האחרונה בה נתקלו חיילי צה"ל בפעיל מארגון החיזבאללה הייתה במהלך מלחמת לבנון השנייה.
גם פיקוד המרכז, הנושא באחריות למרחב יהודה ושומרון ולגבול הירדני, ידע שנים סוערות יותר, הטרור הפלשתיני של ראשית שנות האלפיים אתגר את המציאות הביטחונית ישראלית מידי יום על ידי שרשרת פיגועי התאבדות, ירי וחטיפת חיילים ואזרחים והשפיע באופן ישיר על המשק והכלכלה בישראל ועל ביטחונו האישי של האזרח בערים המרכזיות בעורף שטח המדינה. כמעט שכחנו את הימים הקשים האלה. גם חיילי צה"ל הפועלים בגזרת פיקוד המרכז לא זכו כבר מספר שנים להיתקל בחוליית מחבלים פלשתינית המבצעת ירי לעברם ואם נוציא מכלל חיילי צה"ל את אלו המשתייכים ליחידות המיוחדות הפועלים בגזרת הפיקוד ספק אם נמצא חייל עברי בודד בעל ניסיון מעיין זה.
פיקוד הדרום אינו נמצא במצב שונה באופן מהותי. עיקר הפעילות המבצעית במרחב הפיקוד נשען על שילוב של מודיעין ותקיפה מהאוויר, כך שגם כאן נתקשה לרכז קבוצת לוחמים משמעותית מצבא היבשה שפגשו פעיל חמאס בטווח המאיים על חייהם.
קריסת ה"מחנה המתון"
ולמרות כל זאת, שנת 2013, שעומדת בפתח תהיה "שנת הכרעה" ביטחונית. לא רק השעון של פצצת הגרעין האיראנית מתקתק. שנת 2012 חידדה מספר מגמות, שעלולות להשפיע על היציבות המדינית ביטחונית בשנים הבאות. המגמה הבולטת ביותר היא, ללא ספק, קריסת ה"מחנה הערבי המתון", הגם שכינוי זה מקורו במדינות מערביות כדוגמת ארה"ב, אירופה וישראל, הרי שמאז חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל הפכה מצרים ממובילת המאבק האלים נגד ישראל בקרב מדינות ערב, למדינה הראשונה בתולדות הסכסוך הערבי – ישראלי שהושיטה יד לשלום ל"אויב הציוני".
מצרים בהובלתו של מובארק צלחה את אתגר מלחמת "שלום הגליל" בקיץ 1982, את קריסת הסכמי אוסלו חמש עשרה שנים מאוחר יותר, את מבצע "חומת מגן" ועוד עשרות אירועים וסבבי הסלמה בלבנון, ביהודה ושומרון ובעזה במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת ועד למהפכה בכיכר תחריר בקהיר בזמננו אנו. על ה"מחנה הערבי המתון" נמנו גם ירדן שחתמה על הסכם שלום עם ישראל ב-1994 אך הייתה למעשה חלק ממחנה זה באופן סמוי שנים רבות קודם לכן, וערב הסעודית, שאמנם מעולם לא הצטרפה ל"מחנה השלום", אך מערכת יחסיה עם ארה"ב, במיוחד מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1990, ועמדותיה המדיניות כנגד איראן וחיזבאללה ומדינות נוספות המשתייכות ל"ציר הרשע", הקנו לה מקום ב"מחנה הערבי המתון".
מערכת היחסים העדינה שנרקמה במהלך השנים בין מחנה ערבי זה לבין המערב, איפשרה לישראל גמישות יתר בכל הקשור לסוגיות ביטחוניות, החל מהמאבק היומיומי בטרור ועד לסבבי הסלמה רחבי היקף בלבנון וברצועת עזה. גמישות זו באה לידי ביטוי בכך שישראל אמנם ספגה ביקורת ומתקפות פומביות קשות עד כדי נקיטת צעדים דיפלומטים סמליים מצד מדינות ה"מחנה המתון", אך בסופו של יום פעלה בחופש פעולה רחב יחסית. יתרה מכך, כאשר פעלה ישראל מול שחקנים הנמנים על "ציר הרשע", כדוגמת חיזבאללה וחמאס, הרי שמחנה זה אף תמך בפעולה ושאף לפגיעה קשה ואף חיסול היריב גם אם כלפי חוץ גינה את ישראל השכם והערב. במבט אל העתיד, מה"מחנה הערבי המתון" נשארה בעיקר הגדרתו ככזה, המדינות הנמנות עליו הן עדיין מצרים, ירדן, ערב הסעודית והרשות הפלשתינית, אך מצרים כידוע שינתה את פניה לחלוטין ושלושת האחרות צפו בדאגה בהפיכה בכיכר תחריר תוך גילוי הבנה עמוקה לסכנת יציבות המשטרים המרחפת מעל ראשיהן.
אל ה"מחנה הערבי המתון" הצטרפה הרשות הפלשתינית בעידן אבו מאזן וסאלם פיאד. הרשות החדשה שינתה פניה כליל, מרשות דו פרצופית המשחקת ב"גובה הלהבות" של הפעלת טרור נגד ישראל, בהובלתו של יאסר ערפאת, לרשות הפועלת באופן נמרץ ויעיל נגד הטרור ובמיוחד נגד החמאס. ההוכחה החד משמעית לשינוי שחל ברשות הייתה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008 - ינואר 2009) במהלכו פעלה הרשות כ"סמן ימני קיצוני" לצד ישראל ומיצבה עצמה חזק כחלק מה"מחנה הערבי המתון". אבו מאזן וחבורתו היו רוצים לחזור למרכז תשומת הלב הבין לאומית והאזורית ערבית, בוודאי היו רוצים לחזור לשולחן המו"מ הישראלי-פלשתיני, הגם שספק אם ביכולתם או ברצונם לסיים את הסכסוך ארוך השנים. מנגד ובהיעדר מו"מ, הוצאת ההמון הפלשתיני לרחובות וקל וחומר הידרדרות לאינתיפאדה נוספת עלולה לסכן את הרשות ומוסדותיה ולשרת את יריבה המר, החמאס.
מצרים בעידן מורסי
מצרים הייתה זו שהובילה, כיוונה והתוותה את דרכו של המחנה למעלה משלושים שנים. כיום אין ספק שהמגמות שאפיינו את המחנה בעבר ישתנו באופן משמעותי. שתי מגמות חדשות שראוי לבחון לעתיד הן הצרת צעדי ישראל ומרחב גמישותה בפעילותה הביטחונית נגד יריביה ופעילות אנטי ישראלית תוך מתיחת הגבול עד כמה שניתן ביחס להסכם השלום ולנספח הביטחוני המצורף אליו.
מגמת הצרת צעדי ישראל עלולה לבוא לידי ביטוי למשל בעת פעולה צבאית ישראלית בלבנון, מובארק היה מעדיף ללקות שוב ושוב בליבו ובתנאי שכף רגלו לא תדרוך על אדמת איראן ואילו מורסי כבר הספיק לחבק את אחמדינג'אד. מצרים של מורסי עלולה ליצור אתגר משמעותי לישראל החל מלחץ בינלאומי ודיפלומטי, דרך נקיטת צעדי ענישה ברובד המדיני ועד איום פוטנציאלי צבאי ממערב. ספק אם ישראל תוכל לפעול בלבנון במשך 34 יום, כפי שניתן לה חופש פעולה במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006. מצרים בעידן מורסי כבר בוחנת את גבולות הסכם השלום (באוגוסט 2012 הכניסה כוחות שיריון לסיני בניגוד להסכם, וללא תיאום מוקדם עם ישראל).
אתגרים נוספים עלולים להיות גם הצטרפות מצרית למרוץ חימוש הגרעיני (כמובן, שהמצרים יכריזו במקרה כזה שהם מעוניינים בכור לצרכים אזרחיים), הפרת הנספח הביטחוני על ידי פעילות הצבא המצרי בסיני וניסיון להביא להרגלה בנוכחות יחידות צבא אסורות על פי הנספח, פעילות הפוגעת בישראל בהקשר לרצועת עזה ומעבר רפיח במיוחד, ואין להוציא מכלל אפשרות גם "מתיחת הגבול" בכל הקשור למעבר הימי בתעלת סואץ, כלומר הגבלה של תנועות ישראליות בתעלה. בהיבט בניין הכוח הצבאי, מצרים תמשיך ככל הנראה בחיזוק מרכיבים מערביים בחילות האוויר, הים וכוחות השריון בצבא היבשה, יתכן שבעתיד תחזק מצרים את מרכיב הטילים לטווח ארוך כחלק מדוקטרינה צבאית שמטרתה לשרת את המדיניות בעידן מורסי. כך או כך, על מורסי מוטלת משימה מורכבת יותר ומיידית והיא חיזוק, ביסוס ויציבות המשטר החדש.
משימה זו היא גולת הכותרת של מדיניות הפנים המצרית לכל הפחות לשנתיים הקרובות, והיא משתרעת מהאתגר הכלכלי ועד לאיומים על המשטר החדש מבית. על כן, ישראל נדרשת לבחון את המגמות בעלות פוטנציאל הסיכון לטווח הרחוק יותר, כאשר בטווח הקרוב לא צפויים אתגרים מרחיקי לכת. עדיין, מצרים איננה חיזבאללה אך את התכנון הנדרש לבניין הכוח הצה"לי יש לבחון כבר כיום.
"ציר הרשע", מתחזק או נחלש?
שחקניות "ציר הרשע", איראן, חיזבאללה וסוריה, נמצאות, למעשה, בפרשת דרכים, לראשונה מאז חברו יחד תחת אינטרסים משותפים במיוחד לאחר מוות אסד האב. במידה שאסד יצליח מאבקו עקוב הדם נגד גורמי האופוזיציה, הרי שהסיוע ההדוק והמעורבות הבלתי מתפשרת מצד איראן ובעיקר חיזבאללה ייצור מחויבות עמוקה שתהדק יותר מתמיד את המשולש השיעי – עלאווי – לבנוני (העדה השיעית בלבנון, ליתר דיוק).
משולש זה יכול לשרוד, להתהדק ואף להתחזק גם במצב בו תחולק המדינה הסורית לקנטונים עדתיים. במידה שלא תצלח דרכו של אסד, תהפוך סוריה למדינה סונית והמיעוט העלאווי עלול לסבול מדיכוי קשה ומתמשך ויתכן שחלקו יאלץ לנדוד אף מחוץ לסוריה. מדינה סורית סונית תתמודד, בדומה למצרים, עם אתגר בניית השלטון החדש, ביסוס מעמדו ושמירה על יציבותו, ורק לאחר מכן תתפנה לסוגיות הקשורות למדיניות החוץ וישראל. גם שיקום הצבא אינו תהליך קל ומהיר וסביר שיתפתח באופן הדרגתי לאורך מספר שנים. חיזבאללה יפעל גם ב-2013 לחיזוקן של שתי מגמות: המשך התעצמותו בהיקף ובמגוון הרקטות לטווח ארוך, תוך שיפור מרכיב עוצמת החימוש והדיוק ובמסות אדירות של נשק נ"ט מתקדם; וחיזוק מרכיבי ההגנה האוויריים והימיים.
סביר כי גם חיזבאללה לא יפעל ביוזמתו כנגד ישראל, כל עוד ישראל לא תתקוף את איראן או את לבנון. חיזבאללה ישמור את כוחו ליום בו יידרש להגיב נגד ישראל וזו הסיבה העיקרית מבחינתו לשמירת השקט בגבול לבנון מאז תום המלחמה. למעשה, חיזבאללה חדל מלהיות ארגון טרור בלבנון מזה כשש שנים וגם מחוץ ללבנון הישגיו אינם מרשימים במיוחד, לא זו בלבד שחיזבאללה נאלץ להסתייע בגופי טרור הפועלים בחו"ל, אלא שפעולתו האחרונה נגד הישראלים בבולגריה (פיגוע בבורגוס באוגוסט 2012, שבו נהרגו חמישה אנשים) מעידה על בעיות מקצועיות קשות והראיה לכך היא תוצאתו של הפיגוע במובן היקף הנפגעים. שביעות רצונו של נסראללה מהפיגוע רק מחזקת את מצוקתו של הארגון מעצם התרחקותו מהפן הגי'האדי מעשי.
הג'יהאד העולמי
לפני מספר חודשים כתבתי בישראל דיפנס (גיליון מספר 7) על המגמות הצפויות בקרב ארגוני הג'יהאד העולמי, בכתבה צוינה ההתפתחות בסיני ובעזה. גם בסיומה של שנת 2012, לאחר הפעולה הצבאית המתוקשרת שנקטה מצרים נגד תאי טרור בסיני, המצב בסיני בעייתי מאוד. הישגי הפעולה הצבאית המצרית הם כ"טיפה בים" ביחס להיקף ולעומק תשתיות הטרור במרחבי סיני.
תשתיות אלו שהחלו להיבנות במרחבי ג'בל הילאל (למול פתחת ניצנה) לפני כמעט כעשור, כבר הספיקו לזלוג לתוך האזורים המיושבים יחסית בצפון סיני. פגיעה משמעותית בתשתיות הטרור בסיני תתאפשר רק אם מורסי יהיה נחוש לייבש את הטרור, ויתמיד לאורך זמן תוך הכוונת הפעילות הצבאית על ידי מודיעין מדויק. ניתן להעריך כי מצרים בעידן מורסי לא תפעל ברציפות ולאורך זמן נגד תשתיות הגי'האד העולמי בסיני, הגם שביסודו הוא מהווה איום על יציבות המשטר החדש. מורסי יבחר לפעול אולי בעוצמה אך לסירוגין ובהתאם לצורך המידי, על כן יוכלו תשתיות אלו לפעול כמעט באין מפריע ולהמשיך לאתגר את הגבול עם ישראל - מעזה ועד אילת.
רגע לפני 2013, ישראל נמצאת במצב ביטחוני מורכב הדורש ערנות בכל החזיתות, לטווח הרחוק יחסית, של מעבר לשנה-שנתיים הבאות. בינתיים, האם 2013 תעמוד דווקא בסימן של התקפה באיראן, שתשפיע בהכרח על כל הזירות במזרח התיכון? גם זו אפשרות, שעליה נכתבו מאמרים רבים, ועוד ייכתבו.
**
המאמר פורסם לראשונה במגזין ישראל דיפנס, גיליון 11 דצמבר 2012
איום הטרור הפלשתיני, שליווה את חיי הישראלים במשך מספר עשורים ודמה לירי יומיומי ב"צרורות", הפך בשנים האחרונות לאירוע ספורדי, מזדמן, דומה יותר ל"כדורי סרק", ביחס למה שכמעט והורגלנו. במקביל, היותו של הגבול הצפוי עם לבנון, שקט וכמעט ללא אירועים ביטחוניים, הפך לשגרת החיים של יישובי הצפון כבר מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. ארגון חיזבאללה, שאיתגר את צה"ל ומערכת הביטחון במשך למעלה מעשרים שנה, דמם באחת ומגרשו הביתי בדרום לבנון משתלב היטב בנוף הרי הצפון הפסטורליים, הירוקים והשלווים.
בכך, הצטרף הגבול הלבנוני למקבילו הסורי, שנחשב שקט מבחינה ביטחונית כבר מזה 38 שנים. אמנם צה"ל והתקשורת הישראלית נרעשו ונרגשו ממספר פלשתינים ממוצא סורי שהצליחו לחדור לכפר מג'דל שמס ולהביע את מחאתם, או מפצצות מרגמה טועות שנורו לשטח ישראל תוך כדי מלחמת האזרחים המתחוללת בסוריה, אך אין באירועים מסעירים אלה בכדי להשפיע על מגמת המציאות הביטחונית השלווה לאורך גבול הצפון.
כך, פיקוד הצפון הפך מפיקוד בלחימה ב"אזור הביטחון" בלבנון ולאורך הגבול, המשלב פעילות הגנתית ומבצעים בעומק שטח האויב, לפיקוד העוסק במוכנות למלחמה ובבניין הכוח. הפעם האחרונה בה נתקלו חיילי צה"ל בפעיל מארגון החיזבאללה הייתה במהלך מלחמת לבנון השנייה.
גם פיקוד המרכז, הנושא באחריות למרחב יהודה ושומרון ולגבול הירדני, ידע שנים סוערות יותר, הטרור הפלשתיני של ראשית שנות האלפיים אתגר את המציאות הביטחונית ישראלית מידי יום על ידי שרשרת פיגועי התאבדות, ירי וחטיפת חיילים ואזרחים והשפיע באופן ישיר על המשק והכלכלה בישראל ועל ביטחונו האישי של האזרח בערים המרכזיות בעורף שטח המדינה. כמעט שכחנו את הימים הקשים האלה. גם חיילי צה"ל הפועלים בגזרת פיקוד המרכז לא זכו כבר מספר שנים להיתקל בחוליית מחבלים פלשתינית המבצעת ירי לעברם ואם נוציא מכלל חיילי צה"ל את אלו המשתייכים ליחידות המיוחדות הפועלים בגזרת הפיקוד ספק אם נמצא חייל עברי בודד בעל ניסיון מעיין זה.
פיקוד הדרום אינו נמצא במצב שונה באופן מהותי. עיקר הפעילות המבצעית במרחב הפיקוד נשען על שילוב של מודיעין ותקיפה מהאוויר, כך שגם כאן נתקשה לרכז קבוצת לוחמים משמעותית מצבא היבשה שפגשו פעיל חמאס בטווח המאיים על חייהם.
קריסת ה"מחנה המתון"
ולמרות כל זאת, שנת 2013, שעומדת בפתח תהיה "שנת הכרעה" ביטחונית. לא רק השעון של פצצת הגרעין האיראנית מתקתק. שנת 2012 חידדה מספר מגמות, שעלולות להשפיע על היציבות המדינית ביטחונית בשנים הבאות. המגמה הבולטת ביותר היא, ללא ספק, קריסת ה"מחנה הערבי המתון", הגם שכינוי זה מקורו במדינות מערביות כדוגמת ארה"ב, אירופה וישראל, הרי שמאז חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל הפכה מצרים ממובילת המאבק האלים נגד ישראל בקרב מדינות ערב, למדינה הראשונה בתולדות הסכסוך הערבי – ישראלי שהושיטה יד לשלום ל"אויב הציוני".
מצרים בהובלתו של מובארק צלחה את אתגר מלחמת "שלום הגליל" בקיץ 1982, את קריסת הסכמי אוסלו חמש עשרה שנים מאוחר יותר, את מבצע "חומת מגן" ועוד עשרות אירועים וסבבי הסלמה בלבנון, ביהודה ושומרון ובעזה במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת ועד למהפכה בכיכר תחריר בקהיר בזמננו אנו. על ה"מחנה הערבי המתון" נמנו גם ירדן שחתמה על הסכם שלום עם ישראל ב-1994 אך הייתה למעשה חלק ממחנה זה באופן סמוי שנים רבות קודם לכן, וערב הסעודית, שאמנם מעולם לא הצטרפה ל"מחנה השלום", אך מערכת יחסיה עם ארה"ב, במיוחד מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1990, ועמדותיה המדיניות כנגד איראן וחיזבאללה ומדינות נוספות המשתייכות ל"ציר הרשע", הקנו לה מקום ב"מחנה הערבי המתון".
מערכת היחסים העדינה שנרקמה במהלך השנים בין מחנה ערבי זה לבין המערב, איפשרה לישראל גמישות יתר בכל הקשור לסוגיות ביטחוניות, החל מהמאבק היומיומי בטרור ועד לסבבי הסלמה רחבי היקף בלבנון וברצועת עזה. גמישות זו באה לידי ביטוי בכך שישראל אמנם ספגה ביקורת ומתקפות פומביות קשות עד כדי נקיטת צעדים דיפלומטים סמליים מצד מדינות ה"מחנה המתון", אך בסופו של יום פעלה בחופש פעולה רחב יחסית. יתרה מכך, כאשר פעלה ישראל מול שחקנים הנמנים על "ציר הרשע", כדוגמת חיזבאללה וחמאס, הרי שמחנה זה אף תמך בפעולה ושאף לפגיעה קשה ואף חיסול היריב גם אם כלפי חוץ גינה את ישראל השכם והערב. במבט אל העתיד, מה"מחנה הערבי המתון" נשארה בעיקר הגדרתו ככזה, המדינות הנמנות עליו הן עדיין מצרים, ירדן, ערב הסעודית והרשות הפלשתינית, אך מצרים כידוע שינתה את פניה לחלוטין ושלושת האחרות צפו בדאגה בהפיכה בכיכר תחריר תוך גילוי הבנה עמוקה לסכנת יציבות המשטרים המרחפת מעל ראשיהן.
אל ה"מחנה הערבי המתון" הצטרפה הרשות הפלשתינית בעידן אבו מאזן וסאלם פיאד. הרשות החדשה שינתה פניה כליל, מרשות דו פרצופית המשחקת ב"גובה הלהבות" של הפעלת טרור נגד ישראל, בהובלתו של יאסר ערפאת, לרשות הפועלת באופן נמרץ ויעיל נגד הטרור ובמיוחד נגד החמאס. ההוכחה החד משמעית לשינוי שחל ברשות הייתה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008 - ינואר 2009) במהלכו פעלה הרשות כ"סמן ימני קיצוני" לצד ישראל ומיצבה עצמה חזק כחלק מה"מחנה הערבי המתון". אבו מאזן וחבורתו היו רוצים לחזור למרכז תשומת הלב הבין לאומית והאזורית ערבית, בוודאי היו רוצים לחזור לשולחן המו"מ הישראלי-פלשתיני, הגם שספק אם ביכולתם או ברצונם לסיים את הסכסוך ארוך השנים. מנגד ובהיעדר מו"מ, הוצאת ההמון הפלשתיני לרחובות וקל וחומר הידרדרות לאינתיפאדה נוספת עלולה לסכן את הרשות ומוסדותיה ולשרת את יריבה המר, החמאס.
מצרים בעידן מורסי
מצרים הייתה זו שהובילה, כיוונה והתוותה את דרכו של המחנה למעלה משלושים שנים. כיום אין ספק שהמגמות שאפיינו את המחנה בעבר ישתנו באופן משמעותי. שתי מגמות חדשות שראוי לבחון לעתיד הן הצרת צעדי ישראל ומרחב גמישותה בפעילותה הביטחונית נגד יריביה ופעילות אנטי ישראלית תוך מתיחת הגבול עד כמה שניתן ביחס להסכם השלום ולנספח הביטחוני המצורף אליו.
מגמת הצרת צעדי ישראל עלולה לבוא לידי ביטוי למשל בעת פעולה צבאית ישראלית בלבנון, מובארק היה מעדיף ללקות שוב ושוב בליבו ובתנאי שכף רגלו לא תדרוך על אדמת איראן ואילו מורסי כבר הספיק לחבק את אחמדינג'אד. מצרים של מורסי עלולה ליצור אתגר משמעותי לישראל החל מלחץ בינלאומי ודיפלומטי, דרך נקיטת צעדי ענישה ברובד המדיני ועד איום פוטנציאלי צבאי ממערב. ספק אם ישראל תוכל לפעול בלבנון במשך 34 יום, כפי שניתן לה חופש פעולה במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006. מצרים בעידן מורסי כבר בוחנת את גבולות הסכם השלום (באוגוסט 2012 הכניסה כוחות שיריון לסיני בניגוד להסכם, וללא תיאום מוקדם עם ישראל).
אתגרים נוספים עלולים להיות גם הצטרפות מצרית למרוץ חימוש הגרעיני (כמובן, שהמצרים יכריזו במקרה כזה שהם מעוניינים בכור לצרכים אזרחיים), הפרת הנספח הביטחוני על ידי פעילות הצבא המצרי בסיני וניסיון להביא להרגלה בנוכחות יחידות צבא אסורות על פי הנספח, פעילות הפוגעת בישראל בהקשר לרצועת עזה ומעבר רפיח במיוחד, ואין להוציא מכלל אפשרות גם "מתיחת הגבול" בכל הקשור למעבר הימי בתעלת סואץ, כלומר הגבלה של תנועות ישראליות בתעלה. בהיבט בניין הכוח הצבאי, מצרים תמשיך ככל הנראה בחיזוק מרכיבים מערביים בחילות האוויר, הים וכוחות השריון בצבא היבשה, יתכן שבעתיד תחזק מצרים את מרכיב הטילים לטווח ארוך כחלק מדוקטרינה צבאית שמטרתה לשרת את המדיניות בעידן מורסי. כך או כך, על מורסי מוטלת משימה מורכבת יותר ומיידית והיא חיזוק, ביסוס ויציבות המשטר החדש.
משימה זו היא גולת הכותרת של מדיניות הפנים המצרית לכל הפחות לשנתיים הקרובות, והיא משתרעת מהאתגר הכלכלי ועד לאיומים על המשטר החדש מבית. על כן, ישראל נדרשת לבחון את המגמות בעלות פוטנציאל הסיכון לטווח הרחוק יותר, כאשר בטווח הקרוב לא צפויים אתגרים מרחיקי לכת. עדיין, מצרים איננה חיזבאללה אך את התכנון הנדרש לבניין הכוח הצה"לי יש לבחון כבר כיום.
"ציר הרשע", מתחזק או נחלש?
שחקניות "ציר הרשע", איראן, חיזבאללה וסוריה, נמצאות, למעשה, בפרשת דרכים, לראשונה מאז חברו יחד תחת אינטרסים משותפים במיוחד לאחר מוות אסד האב. במידה שאסד יצליח מאבקו עקוב הדם נגד גורמי האופוזיציה, הרי שהסיוע ההדוק והמעורבות הבלתי מתפשרת מצד איראן ובעיקר חיזבאללה ייצור מחויבות עמוקה שתהדק יותר מתמיד את המשולש השיעי – עלאווי – לבנוני (העדה השיעית בלבנון, ליתר דיוק).
משולש זה יכול לשרוד, להתהדק ואף להתחזק גם במצב בו תחולק המדינה הסורית לקנטונים עדתיים. במידה שלא תצלח דרכו של אסד, תהפוך סוריה למדינה סונית והמיעוט העלאווי עלול לסבול מדיכוי קשה ומתמשך ויתכן שחלקו יאלץ לנדוד אף מחוץ לסוריה. מדינה סורית סונית תתמודד, בדומה למצרים, עם אתגר בניית השלטון החדש, ביסוס מעמדו ושמירה על יציבותו, ורק לאחר מכן תתפנה לסוגיות הקשורות למדיניות החוץ וישראל. גם שיקום הצבא אינו תהליך קל ומהיר וסביר שיתפתח באופן הדרגתי לאורך מספר שנים. חיזבאללה יפעל גם ב-2013 לחיזוקן של שתי מגמות: המשך התעצמותו בהיקף ובמגוון הרקטות לטווח ארוך, תוך שיפור מרכיב עוצמת החימוש והדיוק ובמסות אדירות של נשק נ"ט מתקדם; וחיזוק מרכיבי ההגנה האוויריים והימיים.
סביר כי גם חיזבאללה לא יפעל ביוזמתו כנגד ישראל, כל עוד ישראל לא תתקוף את איראן או את לבנון. חיזבאללה ישמור את כוחו ליום בו יידרש להגיב נגד ישראל וזו הסיבה העיקרית מבחינתו לשמירת השקט בגבול לבנון מאז תום המלחמה. למעשה, חיזבאללה חדל מלהיות ארגון טרור בלבנון מזה כשש שנים וגם מחוץ ללבנון הישגיו אינם מרשימים במיוחד, לא זו בלבד שחיזבאללה נאלץ להסתייע בגופי טרור הפועלים בחו"ל, אלא שפעולתו האחרונה נגד הישראלים בבולגריה (פיגוע בבורגוס באוגוסט 2012, שבו נהרגו חמישה אנשים) מעידה על בעיות מקצועיות קשות והראיה לכך היא תוצאתו של הפיגוע במובן היקף הנפגעים. שביעות רצונו של נסראללה מהפיגוע רק מחזקת את מצוקתו של הארגון מעצם התרחקותו מהפן הגי'האדי מעשי.
הג'יהאד העולמי
לפני מספר חודשים כתבתי בישראל דיפנס (גיליון מספר 7) על המגמות הצפויות בקרב ארגוני הג'יהאד העולמי, בכתבה צוינה ההתפתחות בסיני ובעזה. גם בסיומה של שנת 2012, לאחר הפעולה הצבאית המתוקשרת שנקטה מצרים נגד תאי טרור בסיני, המצב בסיני בעייתי מאוד. הישגי הפעולה הצבאית המצרית הם כ"טיפה בים" ביחס להיקף ולעומק תשתיות הטרור במרחבי סיני.
תשתיות אלו שהחלו להיבנות במרחבי ג'בל הילאל (למול פתחת ניצנה) לפני כמעט כעשור, כבר הספיקו לזלוג לתוך האזורים המיושבים יחסית בצפון סיני. פגיעה משמעותית בתשתיות הטרור בסיני תתאפשר רק אם מורסי יהיה נחוש לייבש את הטרור, ויתמיד לאורך זמן תוך הכוונת הפעילות הצבאית על ידי מודיעין מדויק. ניתן להעריך כי מצרים בעידן מורסי לא תפעל ברציפות ולאורך זמן נגד תשתיות הגי'האד העולמי בסיני, הגם שביסודו הוא מהווה איום על יציבות המשטר החדש. מורסי יבחר לפעול אולי בעוצמה אך לסירוגין ובהתאם לצורך המידי, על כן יוכלו תשתיות אלו לפעול כמעט באין מפריע ולהמשיך לאתגר את הגבול עם ישראל - מעזה ועד אילת.
רגע לפני 2013, ישראל נמצאת במצב ביטחוני מורכב הדורש ערנות בכל החזיתות, לטווח הרחוק יחסית, של מעבר לשנה-שנתיים הבאות. בינתיים, האם 2013 תעמוד דווקא בסימן של התקפה באיראן, שתשפיע בהכרח על כל הזירות במזרח התיכון? גם זו אפשרות, שעליה נכתבו מאמרים רבים, ועוד ייכתבו.
**
המאמר פורסם לראשונה במגזין ישראל דיפנס, גיליון 11 דצמבר 2012
