"הפיקודים של צה"ל אינם מיותרים"
תגובה למאמרם של ד”ר ישראל בן דור וסא”ל (מיל’) משה שחר, בגיליון מס’ 6 של ישראל דיפנס, טען כי עבר זמנם של הפיקודים המרחביים. תא”ל (מיל’) יעקב זיגדון דווקא חושב שאין אפשרות להחליף את הידע שנרכש בין מסדרונות הפיקוד המרחבי
יעקב זיגדון
| 19/05/2011
תרועת האשכבה שהכריזה על ‘מותם’ של הפיקודים המרחביים בצה”ל הייתה מוקדמת מדי. המענה המוצע לפיקוד מרחבי, במאמרם של בן צור ושחר, הוא ניהול הלחימה היבשתית מ’מרכז עצבים’ ב”פיקוד העליון” בדומה למוח בגוף האדם, תוך מיצוי יכולות העידן הטכנולוגי.
התמודדות עם תזה מפתה מעין זאת הינה בעייתית מראש. זוהי התמודדות, כביכול, של הישן מול החדש, של המסורת והשמרנות מול המודרניות והחדשנות, של הצעיר והסקסי מול הזקן השחוק. זוהי התמודדות שנטיית הלב הראשונית הינה לכיוון הרעיון הרענן והמחשבה השונה. לעיתים, כמאמר הפתגם המיוחס לבדווים, חכם השביל מההולך בו. גם במקרה הזה. אומנות הפיקוד על הלחימה מתנקזת ליחסי הגומלין הנוצרים במשולש שקודקודיו הם הקרקע, האויב וכוחותינו. צה”ל הינו צבא טריטוריאלי שנועד להגן על שטח המולדת, בדרך כלל, מתוך שטח המולדת.
זוהי ראשית הצירים של הולדת הפיקוד המרחבי והמעניקה לו את עיקר זכות קיומו ושמו. האיום היבשתי מתוחם למרחב הפיקודים, כאשר כל פיקוד מרחבי נועד לתת מענה יבשתי לאיום אחד או יותר (למעט הפלשתיני והירדני שמפוצלים בין שני פיקודים). כל זה מחייב התמחות במרחב ובאויב. דווקא יחידות הביצוע, קרי, רוב החטיבות והאוגדות, אינן יחידות מתמחות מרחב ואיום. עקב מספרן הזעום יחסית של גופי הביצוע למגוון האיומים שבפניהם ניצב צה”ל, נוצר מצב שדווקא רוב יחידות הביצוע אינן מתמחות בגזרה מסוימת ומול אויב מוגדר. לרוב היחידות הלוחמות יש יותר מתכנית אופרטיבית אחת. מכאן, שפיקוד מרחבי נבנה כמוכוון גזרה, בעוד שהאוגדות, ברובן, כמוכוונות יכולות.
כך מצאנו, לדוגמא, את החטיבה הירושלמית, מסתערת על ארמון הנציב במלחמת ששת הימים ונלחמת על נפשה במעוזים על גדות התעלה במלחמת יום הכיפורים. יתרונו הבולט של הפיקוד המרחבי הוא בחילול ידע בגזרתו הקבועה, פיתוחו ותחזוקו במהלך השנים. הידע המצטבר מבשיל לכדי תכנית אופרטיבית. בעת הצורך מנחיל הפיקוד ידע זה ליחידות מתחלפות המוקצות לו במתאר כזה או אחר. ידע מעמיק והתמחות אינם נוצרים ביום אחד, ידע זה נוצר בעשייה סיזיפית של תרגילים, אימונים, משחקי מלחמה, דיונים מבצעיים, סקירות, הקפצות, ביקורים, ביקורות, סימולציות, שיח בין מפקדים ועוד. הכנת הכוח ללחימה הוא מתפקידו של הפיקוד האמון על מרחבו.
הפיקוד מקבל יחידות ביצוע שנבנו על ידי זרוע היבשה כמצב נתון. מאחר והפיקוד אחראי על הפעלתו עליו להכין את הכוח ללחימה בגזרתו, ללא קשר לשיוכו האורגני. זה לא קורה היום באופן מושלם בצה”ל, אבל מי שמפעיל את הכוח צריך גם להכין אותו ולהשפיע על בניינו. האם “צוות ניהול מט”כלי” ידע לעשות זאת? מלחמות ישראל אינן מסתיימות בשישה ימים, כולל מלחמת ששת הימים. היא נמשכה עוד אלף ימים. זה טבען של המלחמות באזורנו, בניגוד למבצע נקודתי. האם “צוות הניהול” ינהל גם את החלק הממושך של הלחימה? ברבות הימים, וכדי לתת מענה לצורך הממושכות, יתעבה “צוות” זה ואולי אף יגיע למימדים של מפקדת פיקוד מרחבית נוכחית.
ישנה כיום חלוקת קשב ברורה בין המטה הכללי לפיקודים המרחביים. הפיקוד המרחבי עוסק בלחימה היבשתית מקו המגע ועד לעומק מסוים. עומק גזרת הלחימה הפיקודי נקבע על פי אפקטיביות הלחימה היבשתית המשוערת. מעבר לקו זה פועל המטה הכללי, בעיקר באמצעות זרוע האוויר וכוחות מיוחדים. הקשב הפיקודי נתון לשילוב ולתיאום מאמצי התמרון ביניהם ובינם לבין שאר מאמצי הלחימה; מודיעין, אש ולוגיסטיקה. המטה הכללי קשוב לתיאום הבין זרועי ולהנחיות הדרג המדיני. הטלת המעמסה הנוספת הזאת על המטה הכללי באמצעות “מנהלי לחימה מהפיקוד העליון” היא בבחינת הגדשת הסאה עד כדי אי יכולת ריאלית לבצע אותה. שגו המחברים גם בסמנטיקה ואולי היא שמבטאת את פריזמת עולמם. החידוש המרכזי במאמרם הוא “מנהל הלחימה”. לחימה לא מנהלים! על מלחמה פוקדים מפקדים. גם אם ימצאו קווי דמיון משותפים – ויש כאלה, בין עולם הפיקוד לעולם הניהול, אזי יש הבדל אחד מהותי בין שניהם. בעולם הניהולי – עסקי, המנהל מנהיג את אנשיו, לכל היותר – לפרנסתם. בעולם הפיקוד, המפקד מנהיג את אנשיו למותם. פיקוד בלחימה הוא עניין טוטאלי בעוד שניהול יכול להסתיים בדו”ח הרבעוני הקרוב.
הרעיון המבוטא במושג “מנהל לחימה” מתאים אולי למבצעים מיוחדים, מצומצמים בהיקפם ובמשכם. די ברור שלא צריך להקים את פיקוד אוגנדה כדי לפקוד על “מבצע אנטבה”. השליטה מפיקוד עליון היא החריג והיא המתאימה למבצעי עומק ומבצעים מיוחדים שבהם המימד של המרחב הסביבתי והלחימה היבשתית אינן שלטוניות. אין צורך לקדש טכנולוגיה רק בגלל שהיא קיימת ושווה למצות אותה. העובדה שיכולות טכנולוגיות – תקשורתיות מאפשרות לנשיא ארצות הברית לראות מוושינגטון את מה שרואה הלוחם באפגניסטן ואף לשמוע את נשימותיו, אינה בהכרח צריכה להוביל למסקנה שככה נכון גם לבנות פיקוד מרחבי למדינת ישראל. הטכנולוגיה צריכה לשרת תפיסה כשבתורה היא גם יכולה להשפיע על עיצוב התפיסה – אך בטח לא להחליפה. ועוד לא דיברנו על העניינים שברוח. בעת מבחן, הלוחם בשטח ילך רק אחרי או לפקודת מפקד שאותו הוא מעריך וסומך עליו. המפקד “הזה” צריך להיות לידו, צריך לחוש אותו והוא את לוחמיו. צריך להישען על הקיים והמסורת עם נקודת מבט ספקנית, מבררת וחוקרת כל הזמן. צריך להתעדכן ולהשתכלל ולמצות את הטכנולוגיה עד תום – ובתנאי שלא נבלבל את היוצרות ונאבד את האיזון בין הנוצץ למציאות.
תגובה למאמרם של ד”ר ישראל בן דור וסא”ל (מיל’) משה שחר, בגיליון מס’ 6 של ישראל דיפנס, טען כי עבר זמנם של הפיקודים המרחביים. תא”ל (מיל’) יעקב זיגדון דווקא חושב שאין אפשרות להחליף את הידע שנרכש בין מסדרונות הפיקוד המרחבי
תרועת האשכבה שהכריזה על ‘מותם’ של הפיקודים המרחביים בצה”ל הייתה מוקדמת מדי. המענה המוצע לפיקוד מרחבי, במאמרם של בן צור ושחר, הוא ניהול הלחימה היבשתית מ’מרכז עצבים’ ב”פיקוד העליון” בדומה למוח בגוף האדם, תוך מיצוי יכולות העידן הטכנולוגי.
התמודדות עם תזה מפתה מעין זאת הינה בעייתית מראש. זוהי התמודדות, כביכול, של הישן מול החדש, של המסורת והשמרנות מול המודרניות והחדשנות, של הצעיר והסקסי מול הזקן השחוק. זוהי התמודדות שנטיית הלב הראשונית הינה לכיוון הרעיון הרענן והמחשבה השונה. לעיתים, כמאמר הפתגם המיוחס לבדווים, חכם השביל מההולך בו. גם במקרה הזה. אומנות הפיקוד על הלחימה מתנקזת ליחסי הגומלין הנוצרים במשולש שקודקודיו הם הקרקע, האויב וכוחותינו. צה”ל הינו צבא טריטוריאלי שנועד להגן על שטח המולדת, בדרך כלל, מתוך שטח המולדת.
זוהי ראשית הצירים של הולדת הפיקוד המרחבי והמעניקה לו את עיקר זכות קיומו ושמו. האיום היבשתי מתוחם למרחב הפיקודים, כאשר כל פיקוד מרחבי נועד לתת מענה יבשתי לאיום אחד או יותר (למעט הפלשתיני והירדני שמפוצלים בין שני פיקודים). כל זה מחייב התמחות במרחב ובאויב. דווקא יחידות הביצוע, קרי, רוב החטיבות והאוגדות, אינן יחידות מתמחות מרחב ואיום. עקב מספרן הזעום יחסית של גופי הביצוע למגוון האיומים שבפניהם ניצב צה”ל, נוצר מצב שדווקא רוב יחידות הביצוע אינן מתמחות בגזרה מסוימת ומול אויב מוגדר. לרוב היחידות הלוחמות יש יותר מתכנית אופרטיבית אחת. מכאן, שפיקוד מרחבי נבנה כמוכוון גזרה, בעוד שהאוגדות, ברובן, כמוכוונות יכולות.
כך מצאנו, לדוגמא, את החטיבה הירושלמית, מסתערת על ארמון הנציב במלחמת ששת הימים ונלחמת על נפשה במעוזים על גדות התעלה במלחמת יום הכיפורים. יתרונו הבולט של הפיקוד המרחבי הוא בחילול ידע בגזרתו הקבועה, פיתוחו ותחזוקו במהלך השנים. הידע המצטבר מבשיל לכדי תכנית אופרטיבית. בעת הצורך מנחיל הפיקוד ידע זה ליחידות מתחלפות המוקצות לו במתאר כזה או אחר. ידע מעמיק והתמחות אינם נוצרים ביום אחד, ידע זה נוצר בעשייה סיזיפית של תרגילים, אימונים, משחקי מלחמה, דיונים מבצעיים, סקירות, הקפצות, ביקורים, ביקורות, סימולציות, שיח בין מפקדים ועוד. הכנת הכוח ללחימה הוא מתפקידו של הפיקוד האמון על מרחבו.
הפיקוד מקבל יחידות ביצוע שנבנו על ידי זרוע היבשה כמצב נתון. מאחר והפיקוד אחראי על הפעלתו עליו להכין את הכוח ללחימה בגזרתו, ללא קשר לשיוכו האורגני. זה לא קורה היום באופן מושלם בצה”ל, אבל מי שמפעיל את הכוח צריך גם להכין אותו ולהשפיע על בניינו. האם “צוות ניהול מט”כלי” ידע לעשות זאת? מלחמות ישראל אינן מסתיימות בשישה ימים, כולל מלחמת ששת הימים. היא נמשכה עוד אלף ימים. זה טבען של המלחמות באזורנו, בניגוד למבצע נקודתי. האם “צוות הניהול” ינהל גם את החלק הממושך של הלחימה? ברבות הימים, וכדי לתת מענה לצורך הממושכות, יתעבה “צוות” זה ואולי אף יגיע למימדים של מפקדת פיקוד מרחבית נוכחית.
ישנה כיום חלוקת קשב ברורה בין המטה הכללי לפיקודים המרחביים. הפיקוד המרחבי עוסק בלחימה היבשתית מקו המגע ועד לעומק מסוים. עומק גזרת הלחימה הפיקודי נקבע על פי אפקטיביות הלחימה היבשתית המשוערת. מעבר לקו זה פועל המטה הכללי, בעיקר באמצעות זרוע האוויר וכוחות מיוחדים. הקשב הפיקודי נתון לשילוב ולתיאום מאמצי התמרון ביניהם ובינם לבין שאר מאמצי הלחימה; מודיעין, אש ולוגיסטיקה. המטה הכללי קשוב לתיאום הבין זרועי ולהנחיות הדרג המדיני. הטלת המעמסה הנוספת הזאת על המטה הכללי באמצעות “מנהלי לחימה מהפיקוד העליון” היא בבחינת הגדשת הסאה עד כדי אי יכולת ריאלית לבצע אותה. שגו המחברים גם בסמנטיקה ואולי היא שמבטאת את פריזמת עולמם. החידוש המרכזי במאמרם הוא “מנהל הלחימה”. לחימה לא מנהלים! על מלחמה פוקדים מפקדים. גם אם ימצאו קווי דמיון משותפים – ויש כאלה, בין עולם הפיקוד לעולם הניהול, אזי יש הבדל אחד מהותי בין שניהם. בעולם הניהולי – עסקי, המנהל מנהיג את אנשיו, לכל היותר – לפרנסתם. בעולם הפיקוד, המפקד מנהיג את אנשיו למותם. פיקוד בלחימה הוא עניין טוטאלי בעוד שניהול יכול להסתיים בדו”ח הרבעוני הקרוב.
הרעיון המבוטא במושג “מנהל לחימה” מתאים אולי למבצעים מיוחדים, מצומצמים בהיקפם ובמשכם. די ברור שלא צריך להקים את פיקוד אוגנדה כדי לפקוד על “מבצע אנטבה”. השליטה מפיקוד עליון היא החריג והיא המתאימה למבצעי עומק ומבצעים מיוחדים שבהם המימד של המרחב הסביבתי והלחימה היבשתית אינן שלטוניות. אין צורך לקדש טכנולוגיה רק בגלל שהיא קיימת ושווה למצות אותה. העובדה שיכולות טכנולוגיות – תקשורתיות מאפשרות לנשיא ארצות הברית לראות מוושינגטון את מה שרואה הלוחם באפגניסטן ואף לשמוע את נשימותיו, אינה בהכרח צריכה להוביל למסקנה שככה נכון גם לבנות פיקוד מרחבי למדינת ישראל. הטכנולוגיה צריכה לשרת תפיסה כשבתורה היא גם יכולה להשפיע על עיצוב התפיסה – אך בטח לא להחליפה. ועוד לא דיברנו על העניינים שברוח. בעת מבחן, הלוחם בשטח ילך רק אחרי או לפקודת מפקד שאותו הוא מעריך וסומך עליו. המפקד “הזה” צריך להיות לידו, צריך לחוש אותו והוא את לוחמיו. צריך להישען על הקיים והמסורת עם נקודת מבט ספקנית, מבררת וחוקרת כל הזמן. צריך להתעדכן ולהשתכלל ולמצות את הטכנולוגיה עד תום – ובתנאי שלא נבלבל את היוצרות ונאבד את האיזון בין הנוצץ למציאות.
