25 שנים להסכם: המים הסודיים שזרמו בירדן
בימים אלה מציינים 25 שנה לחתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן. תזכורת על שלבים קודמים בדרך להיסטוריה. הטור השבועי של אפרים לפיד
אפרים לפיד
| 26/10/2019
חוסיין מלך ירדן. היווה דמות משמעותית עוד שנים לפני חתימת הסכם השלום. צילום (ארכיון): AP
בששת החודשים שקדמו להקמת המדינה נפגשה גולדה מאירסון (לימים – מאיר), סגניתו של משה שרת במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, פעמיים עם עבדאללה מלך ירדן (שעד 1949 נקראה בשמה הקודם, "עבר הירדן"). המטרה הייתה לשכנעו שלא ייתן יד להתקפה ערבית על היהודים.
לפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, הצטרפו אליהו ששון, ראש המחלקה הערבית של הסוכנות, ועזרא דנין, ראש המחלקה הערבית של הש"י. היא התקיימה בתחנת הכוח בנהריים הסמוכה לגבול. בחודשי ינואר ופברואר 1948 קיימה המחלקה המדינית קשר עם עבדאללה בזכות שירותים טובים של ידיד משותף, שבאמצעותו נשלחו שדרים אל המלך. אך בשבוע הראשון של חודש מאי כבר לא היה ספק שעל אף הבטחותיו החליט עבדאללה ללכת עם הליגה הערבית, שאיימה לפלוש לשטח ארץ-ישראל אם היהודים יכריזו על מדינה עצמאית.
הלגיון הירדני, שבראשו עמד קצין בריטי ואומן ע"י מדריכים בריטיים, נחשב לצבא הטוב ביותר במזרח התיכון, והצטרפותו למלחמה הקטינה את סיכויי היהודים לנצח. למאמצים למנוע את כניסת ירדן למלחמה היה עוד שיקול חיוני: אם ישוכנע עבדאללה לא להצטרף, לצבא העיראקי יהיה קשה הרבה יותר לחדור לארץ ולהצטרף להתקפה. דוד בן-גוריון היה בדעה שאין מה להפסיד והורה לגולדה מאיר לצאת לפגישה שנייה עם המלך. הפעם סירב עבדאללה לבוא לנהריים. למרות זאת, יצאו לדרך ב-11 במאי 1948 גולדה מאיר ועזרא דנין, הפעם ללא ששון.
דנין, שחבש "קולפאק", דיבר ערבית רהוטה, והיה בקי במנהגים הערביים, ובקלות היה יכול להיחשב לערבי. גולדה הייתה לבושה בשמלה מסורתית של אישה ערבייה, כאילו מתלווה אל בעלה. בפגישה השנייה עם המלך ניגשה מאיר ישר לעניין: "האם הפרת את ההבטחה שנתת לנו?". תשובתו הייתה מתחמקת בניסוחה, אך לא הותירה מקום לספק: "כאשר הבטחתי את הדבר חשבתי שאני שליט על גורלי ואוכל לעשות את הישר בעיני, אבל מאז התברר לי שלא כך המצב". אחר כך הוסיף שקודם היה לבדו אבל עכשיו "אני אחד מחמישה" (יתר הארבע הן מצרים, סוריה, לבנון ועיראק). אף על פי כן, סבור היה שאפשר למנוע מלחמה.
למרות שישראל וירדן ניסו לשמור בסוד את עצם קיומן של השיחות, השמועות עליהן התפשטו. בעקבות מלחמת העצמאות השתלט המלך עבדאללה הראשון על הגדה המערבית ועל מזרח ירושלים. אוכלוסיית ירדן גדלה בכמה מאות אלפי פלסטינים אשר עברו לגדה המזרחית. ב-1951 נרצח עבדאללה בירושלים ע"י פלסטיני תושב העיר, חבר בקבוצה קיצונית שעמדה בקשר עם המופתי אל-חוסייני. נשמעו טענו כי השמועות על השיחות של המלך עם גולדה מאיר ומלוויה הגבירו את השנאה שרחשו חלק מהפלסטינים כלפיו והן שגרמו למותו.
בספטמבר 1960 בקש שליח של המלך חוסיין, שלישו הצבאי, קולונל אמין ג'מיעאן, פגישה חשאית עם ראש אמ"ן, אלוף חיים הרצוג. הימים היו ימי מתיחות קשה בין ירדן לבין הקהילייה הערבית המאוחדת (קע"ם). ראש ממשלת ירדן, הזאע אל-מג'אלי, נהרג בלשכתו מפצצה שהונחה משליח קע"ם בסוריה. נציגו של חוסיין ביקש מראש אמ"ן הרצוג כי ישראל תבטיח לירדן כי לא תיחשף לסכנה מישראל בעודה מתכננת להזיז כוחות לגבול עם סוריה ולאיים עליה במלחמה.
בהוראת ראש הממשלה בן-גוריון, השיב אלוף הרצוג כי "קיומה של ירדן עצמאית בהנהגת חוסיין היא מעניינה של ישראל". מבחן מעשי גדול הגיע בספטמבר 1970, עת פלש שריון סורי לירדן בשיא העימות המזויין בין צבא ירדן וארגוני המחבלים. ישראל ריכזה כוחות בגולן, חיל האוויר הישראלי ביצע יעפים מול השריון הסורי, וכך הורתעה סוריה מלערב את חיל האוויר שלה בעימות עם ירדן .
יחסים במבחן
בספטמבר 1963 כונן יעקב הרצוג, יועצם המדיני של ארבעה ראשי ממשלה בישראל, בביתו של ד"ר עמנואל הרברט בלונדון, את ערוץ השיחות החשאי עם המלך חוסיין (שכינויו המודיעיני היה "צ'ארלס"). יעקב, אחיו הצעיר של חיים הרצוג, ראש אמ"ן לשעבר, הביא עימו למלך מסר מראש הממשלה ושר הביטחון החדש, לוי אשכול, לפיו "ישראל רואה בשלמותה ובביטחונה של ירדן אינטרס חיוני".
בסוף מאי 1967 לא עמד המלך הירדני בלחצו של הנשיא המצרי עבד א-נאצר. הוא טס לקהיר וחתם על ברית צבאית עם מצרים וסוריה, בה התחייב להצטרף למלחמה נגד ישראל ב-1967. כעבור ימים ספורים פרצה המלחמה. חוסיין קיים את הבטחתו, למרות שישראל פנתה אליו באמצעות האו"ם והודיעה כי אם לא יתקוף, היא תימנע מפעולה נגדו. בתגובה על התקפות הירדנים פעל צה"ל, ולמרות החששות (הצבא הירדני נחשב לאיום רציני, והוערך כחזק יותר מן הצבא הסורי, הערכה שנתבדתה במלחמה), צבא ירדן הובס. ירדן איבדה את הגדה המערבית, וכך הצטמצם החלק הפלסטיני בירדן.
למרות תוצאות המלחמה ביקש חוסיין להמשיך בפגישות עם ישראלים. יעקב הרצוג, מ-1966 מנכ"ל משרד ראש הממשלה, נפגש איתו שלוש פעמים במה שהוגדר ע"י שני הצדדים כ"פגישות גישוש". בשבוע השני של מרץ 1968 , עוד לפני מבצע כראמה, פנה מלך ירדן באמצעות אנשי קשר שונים אל שרים בממשלת ישראל, והפציר לקיים מגעים ישירים "בדרג הגבוה ביותר". בעקבות לחצו התקיימה בלונדון במאי 1968 פגישה של שר החוץ אבא אבן עם המלך חוסיין. התמיכה הישראלית בירדן הפכה לסוד גלוי בספטמבר 1970, כאשר נחלצה ישראל להגן על הממלכה מפני סוריה, שהחלה לשגר כוחות לירדן בניסיון לתמוך בארגונים הפלסטינים במאבקם נגד השלטון ההאשמי. כוחות ישראליים, שכללו מטוסים וטנקים, הועברו לאזור הסמוך לגבול ירדן-סוריה, והובהר כי במקרה של התקפה סורית על ירדן, ישראל לא תעמוד מנגד.
כל השנים הללו נשמרו קשרי מודיעין הדוקים עם ירדן באחריות ה"מוסד", ונמשך דיאלוג סמוי בין ישראל למלך חוסיין. ראוי להעריך מאד את האומץ של המלך להגיע לישראל בספטמבר 1973 ולשתף אותה במידע על הכנות מצרים וסוריה למלחמה עם ישראל.
בממשלות ישראל, בהרכביהן השונים, היו כאלה שרצו לראות בירדן מולדת חלופית לפלסטינים, במקום מדינה פלסטינית עצמאית, ואפילו קיוו להפיכה שתפיל את המונרכיה.
מתוך הספר "לוחמי הסתר – המודיעין הישראלי – מבט מבפנים" מאת אפרים לפיד
בימים אלה מציינים 25 שנה לחתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן. תזכורת על שלבים קודמים בדרך להיסטוריה. הטור השבועי של אפרים לפיד
חוסיין מלך ירדן. היווה דמות משמעותית עוד שנים לפני חתימת הסכם השלום. צילום (ארכיון): AP
בששת החודשים שקדמו להקמת המדינה נפגשה גולדה מאירסון (לימים – מאיר), סגניתו של משה שרת במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, פעמיים עם עבדאללה מלך ירדן (שעד 1949 נקראה בשמה הקודם, "עבר הירדן"). המטרה הייתה לשכנעו שלא ייתן יד להתקפה ערבית על היהודים.
לפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, הצטרפו אליהו ששון, ראש המחלקה הערבית של הסוכנות, ועזרא דנין, ראש המחלקה הערבית של הש"י. היא התקיימה בתחנת הכוח בנהריים הסמוכה לגבול. בחודשי ינואר ופברואר 1948 קיימה המחלקה המדינית קשר עם עבדאללה בזכות שירותים טובים של ידיד משותף, שבאמצעותו נשלחו שדרים אל המלך. אך בשבוע הראשון של חודש מאי כבר לא היה ספק שעל אף הבטחותיו החליט עבדאללה ללכת עם הליגה הערבית, שאיימה לפלוש לשטח ארץ-ישראל אם היהודים יכריזו על מדינה עצמאית.
הלגיון הירדני, שבראשו עמד קצין בריטי ואומן ע"י מדריכים בריטיים, נחשב לצבא הטוב ביותר במזרח התיכון, והצטרפותו למלחמה הקטינה את סיכויי היהודים לנצח. למאמצים למנוע את כניסת ירדן למלחמה היה עוד שיקול חיוני: אם ישוכנע עבדאללה לא להצטרף, לצבא העיראקי יהיה קשה הרבה יותר לחדור לארץ ולהצטרף להתקפה. דוד בן-גוריון היה בדעה שאין מה להפסיד והורה לגולדה מאיר לצאת לפגישה שנייה עם המלך. הפעם סירב עבדאללה לבוא לנהריים. למרות זאת, יצאו לדרך ב-11 במאי 1948 גולדה מאיר ועזרא דנין, הפעם ללא ששון.
דנין, שחבש "קולפאק", דיבר ערבית רהוטה, והיה בקי במנהגים הערביים, ובקלות היה יכול להיחשב לערבי. גולדה הייתה לבושה בשמלה מסורתית של אישה ערבייה, כאילו מתלווה אל בעלה. בפגישה השנייה עם המלך ניגשה מאיר ישר לעניין: "האם הפרת את ההבטחה שנתת לנו?". תשובתו הייתה מתחמקת בניסוחה, אך לא הותירה מקום לספק: "כאשר הבטחתי את הדבר חשבתי שאני שליט על גורלי ואוכל לעשות את הישר בעיני, אבל מאז התברר לי שלא כך המצב". אחר כך הוסיף שקודם היה לבדו אבל עכשיו "אני אחד מחמישה" (יתר הארבע הן מצרים, סוריה, לבנון ועיראק). אף על פי כן, סבור היה שאפשר למנוע מלחמה.
למרות שישראל וירדן ניסו לשמור בסוד את עצם קיומן של השיחות, השמועות עליהן התפשטו. בעקבות מלחמת העצמאות השתלט המלך עבדאללה הראשון על הגדה המערבית ועל מזרח ירושלים. אוכלוסיית ירדן גדלה בכמה מאות אלפי פלסטינים אשר עברו לגדה המזרחית. ב-1951 נרצח עבדאללה בירושלים ע"י פלסטיני תושב העיר, חבר בקבוצה קיצונית שעמדה בקשר עם המופתי אל-חוסייני. נשמעו טענו כי השמועות על השיחות של המלך עם גולדה מאיר ומלוויה הגבירו את השנאה שרחשו חלק מהפלסטינים כלפיו והן שגרמו למותו.
בספטמבר 1960 בקש שליח של המלך חוסיין, שלישו הצבאי, קולונל אמין ג'מיעאן, פגישה חשאית עם ראש אמ"ן, אלוף חיים הרצוג. הימים היו ימי מתיחות קשה בין ירדן לבין הקהילייה הערבית המאוחדת (קע"ם). ראש ממשלת ירדן, הזאע אל-מג'אלי, נהרג בלשכתו מפצצה שהונחה משליח קע"ם בסוריה. נציגו של חוסיין ביקש מראש אמ"ן הרצוג כי ישראל תבטיח לירדן כי לא תיחשף לסכנה מישראל בעודה מתכננת להזיז כוחות לגבול עם סוריה ולאיים עליה במלחמה.
בהוראת ראש הממשלה בן-גוריון, השיב אלוף הרצוג כי "קיומה של ירדן עצמאית בהנהגת חוסיין היא מעניינה של ישראל". מבחן מעשי גדול הגיע בספטמבר 1970, עת פלש שריון סורי לירדן בשיא העימות המזויין בין צבא ירדן וארגוני המחבלים. ישראל ריכזה כוחות בגולן, חיל האוויר הישראלי ביצע יעפים מול השריון הסורי, וכך הורתעה סוריה מלערב את חיל האוויר שלה בעימות עם ירדן .
יחסים במבחן
בספטמבר 1963 כונן יעקב הרצוג, יועצם המדיני של ארבעה ראשי ממשלה בישראל, בביתו של ד"ר עמנואל הרברט בלונדון, את ערוץ השיחות החשאי עם המלך חוסיין (שכינויו המודיעיני היה "צ'ארלס"). יעקב, אחיו הצעיר של חיים הרצוג, ראש אמ"ן לשעבר, הביא עימו למלך מסר מראש הממשלה ושר הביטחון החדש, לוי אשכול, לפיו "ישראל רואה בשלמותה ובביטחונה של ירדן אינטרס חיוני".
בסוף מאי 1967 לא עמד המלך הירדני בלחצו של הנשיא המצרי עבד א-נאצר. הוא טס לקהיר וחתם על ברית צבאית עם מצרים וסוריה, בה התחייב להצטרף למלחמה נגד ישראל ב-1967. כעבור ימים ספורים פרצה המלחמה. חוסיין קיים את הבטחתו, למרות שישראל פנתה אליו באמצעות האו"ם והודיעה כי אם לא יתקוף, היא תימנע מפעולה נגדו. בתגובה על התקפות הירדנים פעל צה"ל, ולמרות החששות (הצבא הירדני נחשב לאיום רציני, והוערך כחזק יותר מן הצבא הסורי, הערכה שנתבדתה במלחמה), צבא ירדן הובס. ירדן איבדה את הגדה המערבית, וכך הצטמצם החלק הפלסטיני בירדן.
למרות תוצאות המלחמה ביקש חוסיין להמשיך בפגישות עם ישראלים. יעקב הרצוג, מ-1966 מנכ"ל משרד ראש הממשלה, נפגש איתו שלוש פעמים במה שהוגדר ע"י שני הצדדים כ"פגישות גישוש". בשבוע השני של מרץ 1968 , עוד לפני מבצע כראמה, פנה מלך ירדן באמצעות אנשי קשר שונים אל שרים בממשלת ישראל, והפציר לקיים מגעים ישירים "בדרג הגבוה ביותר". בעקבות לחצו התקיימה בלונדון במאי 1968 פגישה של שר החוץ אבא אבן עם המלך חוסיין. התמיכה הישראלית בירדן הפכה לסוד גלוי בספטמבר 1970, כאשר נחלצה ישראל להגן על הממלכה מפני סוריה, שהחלה לשגר כוחות לירדן בניסיון לתמוך בארגונים הפלסטינים במאבקם נגד השלטון ההאשמי. כוחות ישראליים, שכללו מטוסים וטנקים, הועברו לאזור הסמוך לגבול ירדן-סוריה, והובהר כי במקרה של התקפה סורית על ירדן, ישראל לא תעמוד מנגד.
כל השנים הללו נשמרו קשרי מודיעין הדוקים עם ירדן באחריות ה"מוסד", ונמשך דיאלוג סמוי בין ישראל למלך חוסיין. ראוי להעריך מאד את האומץ של המלך להגיע לישראל בספטמבר 1973 ולשתף אותה במידע על הכנות מצרים וסוריה למלחמה עם ישראל.
בממשלות ישראל, בהרכביהן השונים, היו כאלה שרצו לראות בירדן מולדת חלופית לפלסטינים, במקום מדינה פלסטינית עצמאית, ואפילו קיוו להפיכה שתפיל את המונרכיה.
מתוך הספר "לוחמי הסתר – המודיעין הישראלי – מבט מבפנים" מאת אפרים לפיד
