ליברמן השלים פול האוס: לנדאו ימונה לדירקטור. בדרך ליו"ר רפאל
שר הביטחון, אביגדור ליברמן, השלים (כמעט) את מהלך המינוי של שלושת היו"רים לתעשיות הביטחוניות הגדולות (מלבד אלביט ו-SK). לצד מינוי היו"רים, ליברמן גם הצהיר שהוא רוצה לרכוש טילים ורקטות - הצהרה שאם תיושם תתן ליו"רים החדשים אוויר לנשימה. בסוף, הציבור ימדוד את היכולות שלהם דרך דו"חות החברות
עמי רוחקס דומבה
| 15/01/2017
www.facebook.com/AvigdorLiberman
שלושת המינויים בתעשיות הביטחוניות הגדולות של שר הביטחון אביגדור ליברמן לקראת יישום. ליברמן הצהיר כי הוא ימנה את שלושת היו"רים בסמוך למועד כניסתו לתפקיד שר הביטחון, אך אישור המינויים לא נראה בטוח. עד חמישי האחרון.
בעוד יצחק אהרונוביץ' מונה ליו"ר תעש מערכות בלי יותר מידי בעיות, מינויו של יאיר שמיר ליו"ר תעשייה אווירית לא הצליח לעבור. עד ה1.1.2017, אז החליטה הממשלה לעקוף את החלטת הוועדה לבדיקת מינויים בחברות ממשלתיות, ולקדם את מינויו של שמיר. כעת, מינויו של שמיר מחכה לדיון נוסף בוועדה (ויהיה מוזר אם הוועדה תפעל בניגוד לדעת הממשלה). גם מינויו של עוזי לנדאו ליו"ר רפאל לא עבר בקלות. עד יום ג' האחרון, כך לפי calcalist שדיווח על הסרת החסמים בהקשר מינוי לנדאו לדירקטוריון רפאל.
לצד מינוי היו"רים, ליברמן גם הכריז שהוא רוצה לספק להם עבודה. בפגישה סגורה לפני כחודש אמר ליברמן שישראל צריכה לרכוש טילי לורה לטווח בינוני (תוצרת תעשייה אווירית) ורקטות מדויקות (תוצרת תעש מערכות). בהקשר של רפאל, משרד הביטחון כבר הצהיר שהוא רוצה לרכוש מאות מערכות מעיל רוח. כמו גם אזרבאיז'ן שהצהירה כי היא מעוניינת לרכוש כיפת ברזל.
רכש הטק"ק, הרקטות ומעיל רוח, נועד לספק לצה"ל מענה לאיומים עתידיים בזירה המזרח תיכונית. אם יצאו לפועל כמתוכנן. (רכישת הרקטות והטילים לא נכללו בתר"ש גדעון, אז לא ברור מאיפה הכסף. ויש גם את התנגדות חיל אוויר לשימוש בטילים / רקטות לטווח בינוני במקום מטוסים).
אין ספק כי הקשר הקרוב בין שר הביטחון לראשי התעשיות הביטחוניות יכול לתרום רבות לשימור ופיתוח התעשייה לאור התחרות המתגברת מצד ארה"ב, סין, רוסיה ואירופה. למרות הביקורת בשיח הציבורי לגבי המינויים, בסוף יו"ר נמדד בדו"חות סוף שנה - לא בשיח. והסיבה ששמיר לא עבר את הוועדה בפעם הראשונה קשורה לכובע הכפול שלו, לא ליכולות העסקיות שלו.
אם שמים רגע בצד את הביקורת, ובוחנים את התעשייה הביטחונית בראי גלובלי (כי מרבית התעשייה הזו מוכוונת ייצוא) ומקומי, ניתן לראות שבפני שר הביטחון עומדים מספר אתגרים לא פשוטים בהקשר זה. הרבה יותר גדולים ממינוי יושבי ראש חדשים.
שאלת הייצוא. התעשייה הביטחונית מאז שנות ה-80 מוטת ייצוא. מדובר בשוק עולמי שנשלט בחציו על ידי ארה"ב, כאשר רוסיה, צרפת וסין לוקחות גם הן חלקים גדולים יותר ממנו מבעבר. בארה"ב תקציב הביטחון קטן בשנים האחרונות, בפרט הרכש של הצבא האמריקאי. מלבד פרויקטי ענק מסויימים, התעשיות הגדולות בארה"ב שמות פעמיהן לייצוא.
לצד ארה"ב, רוסיה גם היא מגבירה את הייצוא ומציגה יכולות לא רעות בסוריה. גם ייצוא הנשק האירופאי התעורר, בעיקר כי הבינו בבירות אירופה שאם רוצים עצמאות באמל"ח צריך למכור. הודו גם היא רוצה להפוך לייצואנית ומושכת אליה הרבה פרוייקטים הכוללים העברת טכנולוגיה. גם סין עושה מאמצים אדירים לייצוא נשק ומסמנת את השוק העולמי כיעד לשנים הבאות עם מוצרים טובים ומחירים נמוכים יחסית.
המשמעות היא שההצלחה העסקית של יו"ר בתעשייה ביטחונית ישראלית הופכת להיות יעד יותר קשה להשגה. צריך לזכור שישראל מייצאת אמל"ח שנחשב מתקדם (High End) וזה מציב אותה בתחרות מול מדינות עם מוצרים ברמה כזו כמו ארה"ב, צרפת, גרמניה וכו'.
זאת, בעוד מוצרים של מדינות כמו הודו, סין ורוסיה שבחלק גדול מהמקרים נחשבים באיכות דומה, נמכרים במחירים נמוכים יחסית. ולכן, ישראל נמצאת כברירת מחדל במקום עסקי מאתגר בשוק העולמי. כל עוד הלקוח היה מוכן לשלם על הפער הטכנולוגי של המוצר הישראלי, המצב היה טוב. אבל היום פער זה הצטמצם ולעתים לא קיים, וזה משחק של מחיר ופוליטיקה.
ישראל גם מייצאת תחת רגולציות בינלאומיות רבות (MTCR, וסנאר וכו') עליהן מופקד משרד הביטחון באמצעות אפ"י. רגולציות אלו מכתיבות את המוצרים שניתן למכור, ולפעמים, כאשר מדינות אחרות 'מעגלות פינות' התעשייה הישראלית נמצאת בעמדה פחות טובה במשא ומתן.
עוד היבט הוא הרצון לשמר את התעשייה הקיימת. בעידן שבו תעשיות ביטחוניות בעולם נלחמות על הישרדות, כל מדינה מעדיפה מוצרים מקומיים על פני ייבוא. זו מגמה שמקטינה את כמות ההצלחות של התעשייה הישראלית, בלי קשר לאיכות או מחיר המוצרים. לעיתים מדינה תעדיף לשלם יותר על מוצר מאותה משפחה כדי לשמר תעשייה מקומית (עצמאות באמל"ח. זוכרים?).
שאלת תעש. עדיין שאלת מכירת תעש מערכות לאלביט מערכות תלויה באוויר. כרגע מחכים לדעתו של האלוף (מיל') יעקב עמידרור. הדו"ח שאמור לפרט את עמדתו לגבי השפעת מכירה זו על התחרות בתעשייה הביטחונית הישראלית אמור להימסר למשרד האוצר בחודש פברואר הקרוב.
שאלת התותח. נושא נוסף הוא ההחלטה על רכישת התותח החדש לצה"ל. בעקבות פרסומים בתקשורת שמשרד הביטחון הולך לבחור בתותח של אלביט מערכות, החליט מנכ״ל התעשיה האווירית יוסי וייס להופיע בפני ועדה של מפא״ת במשרד הביטחון בניסיון לשכנע לפתוח את ייצור התותח למכרז. אמנם מקרים של החלטה ללא מכרז לא נדירים בתעשייה הביטחונית הישראלית, אבל נראה כי סיפור התותח החדש יגיע בסוף לשולחנו של מנכ"ל משרד הביטחון, וכנראה גם לזה של השר.
שאלת המעבר לנגב. ליברמן גם אחראי, באמצעות משרד הביטחון, למעבר חלק ובזמן של יחידות הטכנולוגיה של צה"ל לנגב , על כינוס חוות השרתים ועל בניית הענן של צה"ל (שעדיין לא יצא מכרז לגביו). מהלך טכנולוגי ענק שאולי לא קשור במישרין לתעשיות הביטחוניות, אבל הן יצטרכו להתאים עצמן אליו כאלו המספקות לצה"ל אמל"ח.
אם בוחנים את התמונה הגדולה של התעשייה הביטחונית, הקשר האישי בין שר הביטחון למנהלי התעשיות והרצון שלו לתת לתעשייה עבודה בדמות רכישת אמל"ח ישראלי - הם מהלכים שאמורים לשמור על התעשייה הזו בשנים הבאות. שלא צפויות להיות פשוטות מבחינה עסקית.
וצריך לזכור עוד משהו - היו"רים שימונו על ידי ליברמן, דווקא בגלל שמונו על ידו ובגלל הביקורת הציבורית ברקע, מחויבים להוכיח שהם ראויים דרך דו"חות החברה והביצועים העסקיים שלה. אם יתברר שהביצועים העסקיים שלהם לא שונים מהיו"רים הקודמים או פחותים מהם, ליברמן עלול לשלם מחיר פוליטי בבחירות הבאות.
שר הביטחון, אביגדור ליברמן, השלים (כמעט) את מהלך המינוי של שלושת היו"רים לתעשיות הביטחוניות הגדולות (מלבד אלביט ו-SK). לצד מינוי היו"רים, ליברמן גם הצהיר שהוא רוצה לרכוש טילים ורקטות - הצהרה שאם תיושם תתן ליו"רים החדשים אוויר לנשימה. בסוף, הציבור ימדוד את היכולות שלהם דרך דו"חות החברות
www.facebook.com/AvigdorLiberman
שלושת המינויים בתעשיות הביטחוניות הגדולות של שר הביטחון אביגדור ליברמן לקראת יישום. ליברמן הצהיר כי הוא ימנה את שלושת היו"רים בסמוך למועד כניסתו לתפקיד שר הביטחון, אך אישור המינויים לא נראה בטוח. עד חמישי האחרון.
בעוד יצחק אהרונוביץ' מונה ליו"ר תעש מערכות בלי יותר מידי בעיות, מינויו של יאיר שמיר ליו"ר תעשייה אווירית לא הצליח לעבור. עד ה1.1.2017, אז החליטה הממשלה לעקוף את החלטת הוועדה לבדיקת מינויים בחברות ממשלתיות, ולקדם את מינויו של שמיר. כעת, מינויו של שמיר מחכה לדיון נוסף בוועדה (ויהיה מוזר אם הוועדה תפעל בניגוד לדעת הממשלה). גם מינויו של עוזי לנדאו ליו"ר רפאל לא עבר בקלות. עד יום ג' האחרון, כך לפי calcalist שדיווח על הסרת החסמים בהקשר מינוי לנדאו לדירקטוריון רפאל.
לצד מינוי היו"רים, ליברמן גם הכריז שהוא רוצה לספק להם עבודה. בפגישה סגורה לפני כחודש אמר ליברמן שישראל צריכה לרכוש טילי לורה לטווח בינוני (תוצרת תעשייה אווירית) ורקטות מדויקות (תוצרת תעש מערכות). בהקשר של רפאל, משרד הביטחון כבר הצהיר שהוא רוצה לרכוש מאות מערכות מעיל רוח. כמו גם אזרבאיז'ן שהצהירה כי היא מעוניינת לרכוש כיפת ברזל.
רכש הטק"ק, הרקטות ומעיל רוח, נועד לספק לצה"ל מענה לאיומים עתידיים בזירה המזרח תיכונית. אם יצאו לפועל כמתוכנן. (רכישת הרקטות והטילים לא נכללו בתר"ש גדעון, אז לא ברור מאיפה הכסף. ויש גם את התנגדות חיל אוויר לשימוש בטילים / רקטות לטווח בינוני במקום מטוסים).
אין ספק כי הקשר הקרוב בין שר הביטחון לראשי התעשיות הביטחוניות יכול לתרום רבות לשימור ופיתוח התעשייה לאור התחרות המתגברת מצד ארה"ב, סין, רוסיה ואירופה. למרות הביקורת בשיח הציבורי לגבי המינויים, בסוף יו"ר נמדד בדו"חות סוף שנה - לא בשיח. והסיבה ששמיר לא עבר את הוועדה בפעם הראשונה קשורה לכובע הכפול שלו, לא ליכולות העסקיות שלו.
אם שמים רגע בצד את הביקורת, ובוחנים את התעשייה הביטחונית בראי גלובלי (כי מרבית התעשייה הזו מוכוונת ייצוא) ומקומי, ניתן לראות שבפני שר הביטחון עומדים מספר אתגרים לא פשוטים בהקשר זה. הרבה יותר גדולים ממינוי יושבי ראש חדשים.
שאלת הייצוא. התעשייה הביטחונית מאז שנות ה-80 מוטת ייצוא. מדובר בשוק עולמי שנשלט בחציו על ידי ארה"ב, כאשר רוסיה, צרפת וסין לוקחות גם הן חלקים גדולים יותר ממנו מבעבר. בארה"ב תקציב הביטחון קטן בשנים האחרונות, בפרט הרכש של הצבא האמריקאי. מלבד פרויקטי ענק מסויימים, התעשיות הגדולות בארה"ב שמות פעמיהן לייצוא.
לצד ארה"ב, רוסיה גם היא מגבירה את הייצוא ומציגה יכולות לא רעות בסוריה. גם ייצוא הנשק האירופאי התעורר, בעיקר כי הבינו בבירות אירופה שאם רוצים עצמאות באמל"ח צריך למכור. הודו גם היא רוצה להפוך לייצואנית ומושכת אליה הרבה פרוייקטים הכוללים העברת טכנולוגיה. גם סין עושה מאמצים אדירים לייצוא נשק ומסמנת את השוק העולמי כיעד לשנים הבאות עם מוצרים טובים ומחירים נמוכים יחסית.
המשמעות היא שההצלחה העסקית של יו"ר בתעשייה ביטחונית ישראלית הופכת להיות יעד יותר קשה להשגה. צריך לזכור שישראל מייצאת אמל"ח שנחשב מתקדם (High End) וזה מציב אותה בתחרות מול מדינות עם מוצרים ברמה כזו כמו ארה"ב, צרפת, גרמניה וכו'.
זאת, בעוד מוצרים של מדינות כמו הודו, סין ורוסיה שבחלק גדול מהמקרים נחשבים באיכות דומה, נמכרים במחירים נמוכים יחסית. ולכן, ישראל נמצאת כברירת מחדל במקום עסקי מאתגר בשוק העולמי. כל עוד הלקוח היה מוכן לשלם על הפער הטכנולוגי של המוצר הישראלי, המצב היה טוב. אבל היום פער זה הצטמצם ולעתים לא קיים, וזה משחק של מחיר ופוליטיקה.
ישראל גם מייצאת תחת רגולציות בינלאומיות רבות (MTCR, וסנאר וכו') עליהן מופקד משרד הביטחון באמצעות אפ"י. רגולציות אלו מכתיבות את המוצרים שניתן למכור, ולפעמים, כאשר מדינות אחרות 'מעגלות פינות' התעשייה הישראלית נמצאת בעמדה פחות טובה במשא ומתן.
עוד היבט הוא הרצון לשמר את התעשייה הקיימת. בעידן שבו תעשיות ביטחוניות בעולם נלחמות על הישרדות, כל מדינה מעדיפה מוצרים מקומיים על פני ייבוא. זו מגמה שמקטינה את כמות ההצלחות של התעשייה הישראלית, בלי קשר לאיכות או מחיר המוצרים. לעיתים מדינה תעדיף לשלם יותר על מוצר מאותה משפחה כדי לשמר תעשייה מקומית (עצמאות באמל"ח. זוכרים?).
שאלת תעש. עדיין שאלת מכירת תעש מערכות לאלביט מערכות תלויה באוויר. כרגע מחכים לדעתו של האלוף (מיל') יעקב עמידרור. הדו"ח שאמור לפרט את עמדתו לגבי השפעת מכירה זו על התחרות בתעשייה הביטחונית הישראלית אמור להימסר למשרד האוצר בחודש פברואר הקרוב.
שאלת התותח. נושא נוסף הוא ההחלטה על רכישת התותח החדש לצה"ל. בעקבות פרסומים בתקשורת שמשרד הביטחון הולך לבחור בתותח של אלביט מערכות, החליט מנכ״ל התעשיה האווירית יוסי וייס להופיע בפני ועדה של מפא״ת במשרד הביטחון בניסיון לשכנע לפתוח את ייצור התותח למכרז. אמנם מקרים של החלטה ללא מכרז לא נדירים בתעשייה הביטחונית הישראלית, אבל נראה כי סיפור התותח החדש יגיע בסוף לשולחנו של מנכ"ל משרד הביטחון, וכנראה גם לזה של השר.
שאלת המעבר לנגב. ליברמן גם אחראי, באמצעות משרד הביטחון, למעבר חלק ובזמן של יחידות הטכנולוגיה של צה"ל לנגב , על כינוס חוות השרתים ועל בניית הענן של צה"ל (שעדיין לא יצא מכרז לגביו). מהלך טכנולוגי ענק שאולי לא קשור במישרין לתעשיות הביטחוניות, אבל הן יצטרכו להתאים עצמן אליו כאלו המספקות לצה"ל אמל"ח.
אם בוחנים את התמונה הגדולה של התעשייה הביטחונית, הקשר האישי בין שר הביטחון למנהלי התעשיות והרצון שלו לתת לתעשייה עבודה בדמות רכישת אמל"ח ישראלי - הם מהלכים שאמורים לשמור על התעשייה הזו בשנים הבאות. שלא צפויות להיות פשוטות מבחינה עסקית.
וצריך לזכור עוד משהו - היו"רים שימונו על ידי ליברמן, דווקא בגלל שמונו על ידו ובגלל הביקורת הציבורית ברקע, מחויבים להוכיח שהם ראויים דרך דו"חות החברה והביצועים העסקיים שלה. אם יתברר שהביצועים העסקיים שלהם לא שונים מהיו"רים הקודמים או פחותים מהם, ליברמן עלול לשלם מחיר פוליטי בבחירות הבאות.
