פרשנות | מלחמת חרבות הברזל מחשלת דור מפקדים חדש בצבא - אך אינה מצליחה להצמיח מדינאים
בעוד המלחמה מחשלת את שדרת הפיקוד העתידית של צה"ל, היא לא מצמיחה לנו דור חדש של מדינאים עם כישורי ניהול לעיתות מלחמה ושלום
דן ארקין
| 04/01/2024
רואים אותם כל ערב על מסכי הטלוויזיה. מפקדי אוגדות, מח"טים, מג"דים, סמג"דים, מ"פים וסמ"פים שמובילים את יחידותיהם בגזרות הלחימה בעזה. קסדות, אפוד, משקפת על החזה ונשק אישי, ולכן קשה להבחין בפרצופי הקצינים.
הם מתראיינים בצורה מעוררת כבוד כמפקדים שיודעים להילחם ולשמור על רוח הלחימה של פקודיהם.
שדרת הפיקוד העתידית של צה"ל
הסתכלו בהם היטב – זו שדרת הפיקוד העתידית של צה"ל. אלו מפקדי העתיד. היום בצנחנים, בחטיבה 14, באוגדה, בגולני ובגבעתי, מחר במטכ"ל, בפיקודים, בזרועות, בצמרת צה"ל. הם עם חייליהם בחוצות עזה וחאן יונס, איבדו פקודים וחברים, דבקים בפקודות, במשימה הצבאית ובשחרור החטופים.
מלחמת אוקטובר 2023 תסתיים ללא אלבומי ניצחון, והמפקדים הבכירים לא יהיו סלב'ס חברתיים. חלק מהצמרת הצבאית תיאלץ להיפרד מצה"ל לו הקדישו את מיטב שנותיהם, וללכת הביתה. לבכירים ביותר זו תהיה טרגדיה אישית, אבל זה הפירוש של לקיחת אחריות.
אולם אין מקום לדאגה. המפקדים היום על הכוחות בעזה, ואולי מחר בתוככי לבנון, צוברים כבר 90 יום ניסיון קרבי ופיקודי. במסלול הצבאי שלהם לא תוכננה מלחמה ב-7 באוקטובר 2023, ומשפרצה, הם מובילים את הכוחות בביטחון ועם הרבה ידעי מקצועי. הם מנהלים מלחמה מהסוג הקשה והמסוכן.
לא נגד צבא סדיר של מדינה במישורי לחימת טנקים ש' בש', אלא נגד ארגון טרור, אויב מסתתר, נגד פירי מנהרות בשטח עירוני צפוף. לחימה אורבנית הידועה במסוכנת ללוחמים ולמפקדים.
רשימת הנופלים בקרב מעידה על פיקוד קרוב וצמוד. מפקדים בראש, מובילים את הכוח תוך חתירה למגע, ומכאן המספר הרב של קצינים שנפלו בקרב בראש יחידותיהם. המלחמה מכינה לצה"ל שדרת פיקוד חדשה, צעירה ולמודת קרבות וטכנולוגיות צבאיות מתקדמות.
למרבה הצער שונה המצב במגזר האזרחי. עד כה אין שום סימן שהצמרת האזרחית נוטלת על עצמה אחראיות ותסיק מסקנות כי בתום המלחמה עליה לפנות מקומה לטובים ממנה. עדיין אין ראיות להכרה פנימית-עצמאית בקרב ראשי המדינה, ראש ממשלה, שרים וח"כים, כי מה שהיה עד 7 באוקטובר לא יהיה עוד.
השיח בציבור מתמקד בשאלה "אז מי יבוא במקומם", ומי שרוצים להחליף שלטון שלדעתם כשל, ישאלו איך מחליפים אותם, שהרי שום אזרח שפוי אינו רוצה כאן מהפכה אזרחית או צבאית. רק בשיטות דמוקרטיות.
ובכן, לא אלמן ישראל. מפקדי הכוחות הלוחמים היום בצבא הם מטכ"ל העתיד, ורבים בציבור סבורים שגם המטכ"ל האזרחי חייב ריענון רציני.
לנהל את המדינה
אין קושי להרכיב רשימה של אישים שמסוגלים לנהל את המדינה. רשימה מקרית ואקראית של אישים מוכרים שיש בהם פוטנציאל להוות הנהגה חדשה, מסוג חדש, שמתאים לתקופת חירום שלא היתה כמוה לחומרה מאז מלחמת הקוממיות.
דוגמאות: רם בן ברק, יאיר גולן, יוסי כהן, נועם תיבון, ישראל זיו, דן מרידור, גד שמני, ידידיה יערי, עמוס ידלין, יפתח רון-טל, עידו נחושתן, רוני נומה, בני גנץ, גדי אייזנקוט. אלו דוגמאות בלבד, ואפשר להוסיף שמות ממגזרי הכלכלה, הכספים, הרשויות המקומיות והטכנולוגיות, מעולמות המשפט והאקדמיה.
ואם משחקים בדמיון מדוע לא לכונן "בית עליון", מועצת חכמים של אישים מבוגרים שאולי עברו את גיל התפקידים האקזקוטיביים, אך הם אנשי מעשה עתירי ניסיון וידע שמבינים משהו בניהול, בפיקוד ובעשייה, ובעלי רקורד מוכח. כמו למשל, אהוד ברק, אברהם בייגה שוחט, רוני בר און, עמוס ירון, רון חולדאי. ויש עוד מועמדים.
יש לשים לב כל הנ"ל באים מכל קצווי הקשת הפוליטית או שאינם מזוהים פוליטית. מהימין ומהשמאל, לא מעניין לאיזו מפלגה הם נוטים.
יש ביניהם קצינים בכירים לשעבר, בעלי ניסיון בניהול ארגונים גדולים, יש מנהלים ויש מהם חילונים ויש חובשי כיפות. זה סוג האנשים שלדעת רבים עשויים להיות מועמדים מתאימים לנהל את מדינת ישראל שאחרי 7 באוקטובר.
האתגרים עצומים. חלקים בציבור עדיין מתקשים להפנים שהמדינה נתונה במשבר אמיתי. מלחמה, חטופים ומפונים. קיבוצים, מושבים וערים בצפון ובדרום כמעט ריקים מאדם. מחבלים אכזריים ופראיים, רוצחים ואנסים, פלשו לתוך מדינת ישראל, ואיש לא עצר בעדם ואיש לא ידע ולא ניחש ולא שיער ולא התכונן.
קשה לתפוס, אך מדינת ישראל נלחמת היום בשש חזיתות, ויש שיגידו יותר: עזה, לבנון, סוריה, חות'ים, איראן ואיו"ש. אין שקט באף לא אחת מחזיתות אלו. העולם האוהד מסייע ושולח סיוע, כמו ארה"ב ומעט אירופה. רוב מדינות העולם עסוקות בשלהן, לא מגיבות, תוקפות את ישראל או סתם אדישות.
מדובר בהתמודדות עם ציר רשע ענק שמשתרע מאיראן לסוריה, עירק, טורקיה, רוסיה, תימן ויש סימנים להצטרפות סינית לציר הזה. ההתמודדות תדרוש בעתיד הלא רחוק בישראל משאבים עצומים, כולל משאבי נפש של העם והציבור.
זה דורש הנהגה. מנהיגות, מובילים, יוזמים ויזמים, בעלי רעיונות, כישורי ניהול מלחמה ושלום, ניהול מו"מ עם ידידים ועם אויבים. זה ידרוש הרבה שכל ישר, ניסיון צבאי ומדיני, גמישות ועמידה על עקרונות, וגם כישורי לוליינות פוליטית במציאות הישראלית אכולת השסעים.
הנהגה האחראית לשסע ולקרעים ולהתעלמות מסימני אותות מלחמה מדרום חייבת תהיה לפנות את מקומה למנהיגים שפויים, בעלי מחשבה ישרה והגיונית, נטולי משיחיות הזויה, וחשוב ביותר - ללא דופי אישי וציבורי. זה מה שצריך לקרות כאן ביום שאחרי-אחרי.
בעוד המלחמה מחשלת את שדרת הפיקוד העתידית של צה"ל, היא לא מצמיחה לנו דור חדש של מדינאים עם כישורי ניהול לעיתות מלחמה ושלום
רואים אותם כל ערב על מסכי הטלוויזיה. מפקדי אוגדות, מח"טים, מג"דים, סמג"דים, מ"פים וסמ"פים שמובילים את יחידותיהם בגזרות הלחימה בעזה. קסדות, אפוד, משקפת על החזה ונשק אישי, ולכן קשה להבחין בפרצופי הקצינים.
הם מתראיינים בצורה מעוררת כבוד כמפקדים שיודעים להילחם ולשמור על רוח הלחימה של פקודיהם.
שדרת הפיקוד העתידית של צה"ל
הסתכלו בהם היטב – זו שדרת הפיקוד העתידית של צה"ל. אלו מפקדי העתיד. היום בצנחנים, בחטיבה 14, באוגדה, בגולני ובגבעתי, מחר במטכ"ל, בפיקודים, בזרועות, בצמרת צה"ל. הם עם חייליהם בחוצות עזה וחאן יונס, איבדו פקודים וחברים, דבקים בפקודות, במשימה הצבאית ובשחרור החטופים.
מלחמת אוקטובר 2023 תסתיים ללא אלבומי ניצחון, והמפקדים הבכירים לא יהיו סלב'ס חברתיים. חלק מהצמרת הצבאית תיאלץ להיפרד מצה"ל לו הקדישו את מיטב שנותיהם, וללכת הביתה. לבכירים ביותר זו תהיה טרגדיה אישית, אבל זה הפירוש של לקיחת אחריות.
אולם אין מקום לדאגה. המפקדים היום על הכוחות בעזה, ואולי מחר בתוככי לבנון, צוברים כבר 90 יום ניסיון קרבי ופיקודי. במסלול הצבאי שלהם לא תוכננה מלחמה ב-7 באוקטובר 2023, ומשפרצה, הם מובילים את הכוחות בביטחון ועם הרבה ידעי מקצועי. הם מנהלים מלחמה מהסוג הקשה והמסוכן.
לא נגד צבא סדיר של מדינה במישורי לחימת טנקים ש' בש', אלא נגד ארגון טרור, אויב מסתתר, נגד פירי מנהרות בשטח עירוני צפוף. לחימה אורבנית הידועה במסוכנת ללוחמים ולמפקדים.
רשימת הנופלים בקרב מעידה על פיקוד קרוב וצמוד. מפקדים בראש, מובילים את הכוח תוך חתירה למגע, ומכאן המספר הרב של קצינים שנפלו בקרב בראש יחידותיהם. המלחמה מכינה לצה"ל שדרת פיקוד חדשה, צעירה ולמודת קרבות וטכנולוגיות צבאיות מתקדמות.
למרבה הצער שונה המצב במגזר האזרחי. עד כה אין שום סימן שהצמרת האזרחית נוטלת על עצמה אחראיות ותסיק מסקנות כי בתום המלחמה עליה לפנות מקומה לטובים ממנה. עדיין אין ראיות להכרה פנימית-עצמאית בקרב ראשי המדינה, ראש ממשלה, שרים וח"כים, כי מה שהיה עד 7 באוקטובר לא יהיה עוד.
השיח בציבור מתמקד בשאלה "אז מי יבוא במקומם", ומי שרוצים להחליף שלטון שלדעתם כשל, ישאלו איך מחליפים אותם, שהרי שום אזרח שפוי אינו רוצה כאן מהפכה אזרחית או צבאית. רק בשיטות דמוקרטיות.
ובכן, לא אלמן ישראל. מפקדי הכוחות הלוחמים היום בצבא הם מטכ"ל העתיד, ורבים בציבור סבורים שגם המטכ"ל האזרחי חייב ריענון רציני.
לנהל את המדינה
אין קושי להרכיב רשימה של אישים שמסוגלים לנהל את המדינה. רשימה מקרית ואקראית של אישים מוכרים שיש בהם פוטנציאל להוות הנהגה חדשה, מסוג חדש, שמתאים לתקופת חירום שלא היתה כמוה לחומרה מאז מלחמת הקוממיות.
דוגמאות: רם בן ברק, יאיר גולן, יוסי כהן, נועם תיבון, ישראל זיו, דן מרידור, גד שמני, ידידיה יערי, עמוס ידלין, יפתח רון-טל, עידו נחושתן, רוני נומה, בני גנץ, גדי אייזנקוט. אלו דוגמאות בלבד, ואפשר להוסיף שמות ממגזרי הכלכלה, הכספים, הרשויות המקומיות והטכנולוגיות, מעולמות המשפט והאקדמיה.
ואם משחקים בדמיון מדוע לא לכונן "בית עליון", מועצת חכמים של אישים מבוגרים שאולי עברו את גיל התפקידים האקזקוטיביים, אך הם אנשי מעשה עתירי ניסיון וידע שמבינים משהו בניהול, בפיקוד ובעשייה, ובעלי רקורד מוכח. כמו למשל, אהוד ברק, אברהם בייגה שוחט, רוני בר און, עמוס ירון, רון חולדאי. ויש עוד מועמדים.
יש לשים לב כל הנ"ל באים מכל קצווי הקשת הפוליטית או שאינם מזוהים פוליטית. מהימין ומהשמאל, לא מעניין לאיזו מפלגה הם נוטים.
יש ביניהם קצינים בכירים לשעבר, בעלי ניסיון בניהול ארגונים גדולים, יש מנהלים ויש מהם חילונים ויש חובשי כיפות. זה סוג האנשים שלדעת רבים עשויים להיות מועמדים מתאימים לנהל את מדינת ישראל שאחרי 7 באוקטובר.
האתגרים עצומים. חלקים בציבור עדיין מתקשים להפנים שהמדינה נתונה במשבר אמיתי. מלחמה, חטופים ומפונים. קיבוצים, מושבים וערים בצפון ובדרום כמעט ריקים מאדם. מחבלים אכזריים ופראיים, רוצחים ואנסים, פלשו לתוך מדינת ישראל, ואיש לא עצר בעדם ואיש לא ידע ולא ניחש ולא שיער ולא התכונן.
קשה לתפוס, אך מדינת ישראל נלחמת היום בשש חזיתות, ויש שיגידו יותר: עזה, לבנון, סוריה, חות'ים, איראן ואיו"ש. אין שקט באף לא אחת מחזיתות אלו. העולם האוהד מסייע ושולח סיוע, כמו ארה"ב ומעט אירופה. רוב מדינות העולם עסוקות בשלהן, לא מגיבות, תוקפות את ישראל או סתם אדישות.
מדובר בהתמודדות עם ציר רשע ענק שמשתרע מאיראן לסוריה, עירק, טורקיה, רוסיה, תימן ויש סימנים להצטרפות סינית לציר הזה. ההתמודדות תדרוש בעתיד הלא רחוק בישראל משאבים עצומים, כולל משאבי נפש של העם והציבור.
זה דורש הנהגה. מנהיגות, מובילים, יוזמים ויזמים, בעלי רעיונות, כישורי ניהול מלחמה ושלום, ניהול מו"מ עם ידידים ועם אויבים. זה ידרוש הרבה שכל ישר, ניסיון צבאי ומדיני, גמישות ועמידה על עקרונות, וגם כישורי לוליינות פוליטית במציאות הישראלית אכולת השסעים.
הנהגה האחראית לשסע ולקרעים ולהתעלמות מסימני אותות מלחמה מדרום חייבת תהיה לפנות את מקומה למנהיגים שפויים, בעלי מחשבה ישרה והגיונית, נטולי משיחיות הזויה, וחשוב ביותר - ללא דופי אישי וציבורי. זה מה שצריך לקרות כאן ביום שאחרי-אחרי.
