סודות נתב"ג ב"צוק איתן"
מיוחד - מאמר של תא"ל אסף אגמון: במהלך מבצע "צוק איתן" חברות תעופה זרות הפסיקו ל-48 שעות את הטיסות לישראל. אם הייתה זו החלטה לא נכונה?
אסף אגמון
| 09/12/2014
במבצע “צוק איתן” מדינת ישראל מצאה את עצמה מתמודדת שוב מול ארגון טרור ערוך ומסודר שעיקר תכליתו להטיל אימה על אזרחי מדינת ישראל, לשבש את שגרת חייהם ולהשפיע בכך על ממשלת ישראל כדי שתיכנע לדרישותיו. למרות שבאידאולוגיה של החמאס עיקרון בסיסי על פיו אין לישראל כמדינת היהודים זכות קיום ויש להכחידה. ברור להנהגת החמאס, הן בזרוע הצבאית והן בזרוע האזרחית שאין ביכולתם להשמיד את מדינת ישראל אך שיבוש משמעותי בשגרת חיי אזרחי המדינה ופגיעה בנכסיה האסטרטגיים הינם מטרות בעלות חשיבות עליונה.
מכאן, ששדה התעופה הבינלאומי היחידי המשמש את התעופה הבין לאומית המסחרית של ישראל, המהווה גם את הקשר המשמעותי העיקרי של ישראל עם מדינות העולם, היווה מטרה בעלת חשיבות עליונה לתקיפה מצד החמאס ומאידך מובן מאליו כי נתב”ג היווה יעד בעל עדיפות עליונה להגנתו בעיניי צה”ל והדרג המדיני. הכלים ההתקפיים הרלוונטיים לעניין זה המצויים בידי החמאס הינם בעיקר הרקטות לסוגיהם השונים.
הרקטות המסוגלות להגיע לנתב”ג כוללות את הפאג’ר 5, מתוצרת איראן, שלה טווח המוערך בכשבעים ק”מ וראש קרבי במשקל של כ - 90 ק”ג; M-75, רקטה כבדה מייצור עצמי של חמאס, עם טווח דומה וראש קרבי קטן יותר מהפאג’ר 5, וכן רקטות ארוכות טווח בהרבה - מדגם R-160, גם הן מייצור עצמי. לרקטות אלה טווח של מעל 150 ק”מ עם ראש קרבי של כ – 120 ק”ג, ובמסגרת העימות הנוכחי נורו בודדות מהן אל אזורים צפוניים לרבות מבואות חיפה. למרבית הרקטות שנורו על ידי חמאס ראש קרבי המכיל רסס מתכתי בכמות גדולה, שנועד להעצים את הפגיעה שלהם בבני אדם בלתי מוגנים. מערכת ההגנה המרכזית מול איום זה הנמצאת בידי צה”ל כיום היא "כיפת ברזל".
"כיפת ברזל" הינה מערכת ייחודית להגנה מפני רקטות, והיא מורכבת ממכ”ם גילוי, המאתר את הרקטות, ממשגרים, המכילים טילי יירוט מתקדמים (טמיר), וממרכז שליטה ובקרה (שו”ב). עם זיהוי האיום, ותחילת העקיבה המכ”מית, מקצה מערכת השו”ב טיל או מספר טילים של המערכת, המשוגרים לכיוון כללי של האיום. לטיל מערכת הנחיה עצמית לשלב היירוט הסופי, וכמו כן הוא מקבל עדכונים מהמכ”ם של הסוללה. השמדת הרקטה התוקפת נעשית על ידי פיצוץ הטיל המיירט, ופיזור רסס שפוגע במטרה. מובן, שגם שאריות של טיל הטמיר, באם הן נופלות בתוך שטח נמל תעופה, ובמיוחד על המסלולים יכולים לסכן כלי טיס - שכן רסיסים אלה יכולים לפול על גוף המטוס או משטחי ההיגוי שלו וכן הם יכולים להישאב לתוך מנועי המטוסים (FOD). ירי של טילי היירוט מתוכנן כך שלא יעבור בנתיבי הטיסה המיועדים לתעופה הבין לאומית וכן שחלקי הרקטה המיורטת או חלקי הטיל המיירט לא יפלו בשטח נתב”ג.
בזמן מבצע “צוק איתן” נפרסו משגרי "כיפת ברזל" סביב נתב”ג בצורה בו תינתן הגנה מקסימלית מול שיבוש מינימלי של תהליכי ההמראה והנחיתה. למזלנו, המסלול לנחיתה מצפון נחנך חודשים ספורים לפני פרוץ המבצע, כך שיכולנו לתכנן תהליכי טיסה ללא סיכון בטחוני ועם הפרדות בטיחות (נחיתה מצפון והמראות מזרחה וצפונה). כל הגזרה הדרומית של נתב”ג פונתה מפעילות של תעופה אזרחית והתאפשרה הפעלה חופשית של מערכת “כיפת ברזל” מבלי לסכן מטוסים אל מול רקטות שאיימו לפגוע בנתיבי הטיסה לנתב”ג, בשדה התעופה ובמטוסים החונים בו.
מעבר להערכות מערכות “כיפת ברזל” כהגנה אקטיבית על נתיבי הטיסה ועל נתב”ג עצמו, נערך השדה בהערכות הולמת להעלאת נוסעים (או הורדתם) בצורה מהירה ותוכננו הסעות קרקעיות קצרות להמראה או ממסלול הנחיתה ל-GATE במינימום זמן. כל זאת, אל מול הרקטות המאיימות לשבש את תנועת המטוסים הבינלאומית בשדה. תכנוני ההמראות והנחיתות נעשו כדי למנוע צפיפות רגעית בשדה. בנוסף, הונחו המטוסים להגיע לנחיתה עם רזרבות דלק גדולות יותר וזאת על מנת לאפשר המתנות של המטוסים באוויר אם תהיה תקיפה על השדה בזמן נחיתתם למקרה בו המגדל יורה למטוסים להמתין באוויר. כמו כן תכנון זמני ההמתנה על הקרקע כשהנוסעים בתוך המטוסים, צומצמו על ידי תכנון הולם.
תפעול כל מערך ההגנה על נתב”ג תוכנן, נוסה ופוקח על ידי צוות מומחים מתחומי התעופה בראשות רשות התעופה האזרחית (רת”א), חיל האוויר ורשות שדות התעופה, כאשר ההוצאה לפועל של התוכנית מתבצעת על ידי הנהלת השדה ומגדל הפיקוח בתיאום עם מפקדי סוללות כיפת הברזל שפרסו סביב השדה ויחידת הבקרה. לאורך כל ימי הלחימה, ניסה החמאס לפגוע בשדה הבינלאומי של נתב”ג על מנת לזכות בהישג שימצב את החמאס כמי שהצליח לפגוע בנכס לאומי מהמעלה הראשונה של מדינת ישראל. נזק שיהיה בעל תהודה בינלאומית ויפיץ את יוקרתו של הארגון במדינות השוכנות בקרבתנו ובעולם כולו.
מתחילת המבצע שוגרו לעבר אזור נתב”ג עשרות רקטות. כל רקטה שהייתה סבירות שתפגע באזור המסכן את הפעילות בשדה התעופה או את האזור המאוכלס בסביבת השדה בפרט וגוש דן בכלל יורטה בהצלחה על ידי לוחמי מערכת “כיפת ברזל”. בתאריך 22.7.2014 רקטה שנורתה לאזור שדה התעופה לא יורטה עקב שיקולים מבצעיים. רקטה זו נחתה בבית בישוב יהוד, הנמצא במרחק של כ- 2 ק”מ מהשדה וגרמה נזק למבנה ללא פגיעה בנפש כולל לאשה מבוגרת ששהתה בביתה כ-10 מטרים ממקום הפגיעה. אירוע זה גרם למספר תגובות: מטוס של חברת דלתא שהיה כשעה לפני נחיתה בנתב”ג קיבל מידע כי השדה מותקף ועל כן החליט לא להמשיך לנחיתה, סב על עקבותיו ונחת בפריז. מטוס של חברת US AIRWAYS שהיה אמור להמריא מספר שעות מאוחר יותר כשעל סיפונו כ- 300 נוסעים (רובם אזרחי ארה”ב) מיהר והמריא ריק כאשר הוא משאיר את הנוסעים שלו בשדה התעופה.
גורמי ה–FAA החליטו להפעיל נוהל שלהם בו מוגדר כי נפילת חימוש בתוך שדה תעופה או במרחק של מייל אחד ממנו מחייבת הפסקת פעילות של מטוסים אמריקאיים בשדה לתקופה של עד 24 שעות לטובת “הערכת מצב” וקבלת החלטות לגבי המשך הפעילות מאותו שדה. החלטה זו של ה-FAA גררה אחריה הוצאה של “המלצה חמורה” של רשות התעופה האירופית (EASA) שגרמה לשרשרת של החלטות ע”י חברות אירופאיות ונוספות להפסיק את טיסותיהן לישראל.
ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, מר מייקל בלומברג, נקט בצעד סולידריות עם מסר קצר וברור כאשר החליט לטוס בעצמו לישראל בחברת “אל על” ואמר: הגבלת הטיסות לישראל כאשר השדה בטוח היא טעות שפוגעת בישראל ומעניקה לחמאס ניצחון. חמאס רוצה לסגור את השדה ואסור לנו לאפשר לזה לקרות. אני בעצמי טייס, תמיד האמנתי שה-FAA עושה עבודה מצוינת וכך אני מאמין גם עכשיו, אבל ההחלטה שהוא קיבל בעניין הזה לדעתי שגויה”.
יש לציין שמספר חברות תעופה, ובראשן בריטיש אירווייז, החליטו להמשיך את טיסותיהן במתכונתן הרגילה. כמובן שחברות התעופה הישראליות ובראשן “אל על” המשיכו ואף הגבירו את כמות הטיסות שלהן בנתב”ג במיוחד עקב הצורך למצוא פתרון לאלפי נוסעים שמצאו את עצמם “תקועים” הן בנתב”ג ללא יכולת לטוס ליעדיהם והן בחו”ל ללא יכולת לחזור לישראל. בולט במיוחד היה מצבם של הנופשים הישראלים הרבים שבילו בטורקיה ונתקעו שם עקב הפסקת הטיסות לארץ על ידי החברות הטורקיות “טורקיש אירוויס”, “פגסוס” וחברות צ’רטר טורקיות. יש לציין כי חברות ישראליות לא טסות לטורקיה עקב חוסר בנכונות של השלטונות הטורקיים למלא אחר דרישות רשויות הביטחון הישראליות לנקיטת אמצעים ביטחוניים שיאפשרו טיסות לטורקיה על ידי חברות תעופה ישראליות.
במבצע מיוחד הוטסו נופשים אלו ברכבת אווירית ליוון ומשם הוטסו לישראל, במימון ממשלת ישראל, על ידי מטוסי החברות הישראליות. בשלב זה הוחל תהליך שהובל על ידי מנהל רת”א (רשות התעופה האזרחית הישראלית –CAAI) ביחד עם חיל האויר, המועצה לביטחון לאומי ורשות שדות התעופה, על מנת להסביר ולפרט את העובדות והנחות העבודה שהינן בבסיס ההחלטות שגובשו לגבי העדר סיכון בטיחותי ובטחוני אמיתי להמשך הטיסות האזרחיות בנתב”ג. תהליך זה בוצע עם נציגי ה-FAA ובהמשך בוצע תהליך דומה עם רשות התעופה האירופאית – הגוף האחראי על הטיסות באירופה. לגופים אלו נמסרו עובדות ונתונים סטטיסטיים המראים כי נתב”ג ממשיך להיות שדה בטוח וכי מן הראוי לבטל את האיסור (האמריקאי) וההמלצה החמורה (האירופית) וזאת כדי שהטיסות האזרחיות מנתב”ג ואליו ישובו לסדרן. זאת ועוד,
רת”א שמרה על קשר עם גופי תעופה בינלאומיים. כך למשל, נשמר קשר רציף עם דרגים בכירים ב-FAA וכן קשר עם רוסיה, באמצעות סגן שר התחבורה הרוסי. עיקר הקשר נסב סביב דאגתם של רשויות התעופה האזרחית בארצות השונות לבטחונם של מטוסי ארצותיהםבטיסותיהם לישראל. בנוסף, נשמר קשר עם חברות התעופה, הישראליות והזרות. למרבית הצער, תהליך החזרה לתפעול רגיל ומלא בנתב”ג ארך מספר ימים ובחברות מסוימות (קבוצת לופטהנזה למשל), גם אחרי חזרתן לטיסה, הצוותים אוישו על בסיס התנדבותי בלבד. חמאס, המוכרז על ידי הממשל האמריקאי כארגון טרור וכשכזה אינו ראוי לכל שיח ומגע, הבין מיד את ההישג האסטרטגי שהשיג ומיד הבליט את “הצלחתו בניתוק הישות הציונית מהעולם”. לא יקשה עלינו להיזכר כי התעופה האזרחית הייתה מטרה ראשונה במעלה של ארגוני הטרור למיניהם בכל העולם כדי להשיג פרסום, השלטת פאניקה וכאוס ברחבי העולם.
מדינות העולם, ארגוני וחברות התעופה השקיעו ומשקיעות הון עתק על מנת להתגבר על איומי טרור אלו. פעולות ה-FAA, גופי האיחוד האירופי וחברות התעופה שצעדו בעקבותיהם העניקו לחמאס ולארגוני הטרור תמריץ מתחדש לנסות ולפגוע בתעופה האזרחית בעולם בכל אמצעי ובכל דרך הניתנת בידם. מדינת ישראל השקיעה מחשבה וכסף רב בחותרה לנטרל איומי טרור על התעופה האזרחית שלה. זה התחיל לפני שנים רבות באבטחה המיוחדת הניתנת על ידי אנשי ביטחון מיוחדים על המטוס בזמן הטיסה, המשיך באבטחת המטוס בזמן שהותו על הקרקע בכל מקום בו הוא יהיה, המשיך בנוהלי סינון ואבטחה משוכללים ומעודכנים בשדות התעופה תוך ניסיון לפגיעה מינימלית בנוחות הנוסעים וביעילות תפעול השדות והטרמינלים וממשיך במערכת המהפכנית “מגן רקיע” המיועדת להגן על מטוסי הנוסעים והמטען הישראליים מפני טילי כתף המאיימים עליהם בזמן ההמראה והנחיתה (מתוצרת אלביט מערכות).
מערכת זו מורכבת על המטוס ובעזרת מכ”מ מאתרת כי שוגר טיל על המטוס ואזי בתהליך אוטומטי, ללא התערבות הטייס, שולחת קרן לייזר המשבשת את ראש הביות של הטיל ומסיטה אותו מהמטוס ועל ידי כך מונעת את האפשרות של הטיל לפגוע במטוס. המערכת מסיימת בימים אלו את ניסויי הטיסה האחרונים שלה ובזמן הקרוב מאוד תהפוך למערכת מבצעית לכל דבר ועניין.
חשוב לציין, כי התמודדות קהילת התעופה האזרחית בעול מהווה נדבך חשוב של העולם החופשי במלחמתו בטרור. שומה על קהילה זו להיות בראש המחנה הנלחם בטרור ומונע ממנו כל הישג מעשי או תדמיתי. נסו לשער בנפשכם איך אזרחי ארה”ב בפרט, ואזרחי העולם החופשי בכלל, היו חשים אם למחרת ה-11 בספטמבר 2001 היה מכריז האו”ם על החלטה להעביר את מטהו מניו יורק לבריסל למשל. הרי רבי הקומות בסביבת מטה האו”ם בניו יורק הפכו להיות מאוד מסוכנים. ארגון מקצועי ככל שיהיה, חייב להבין את ההקשר שבו הוא פועל, ולקבל את החלטותיו תוך כדי הבנת המשמעויות הכוללות שלהן. במקרה דנן, נראה כי המצב בפועל רחוק מאוד מכך ונגרם נזק תדמיתי וכלכלי שיכול היה להיות קטן בהרבה, אילו אותם גופים היו מתנהגים באחריות ובשיקול דעת נכון יותר.
**
המאמר פורסם לראשונה ב-Aviation Security International
מיוחד - מאמר של תא"ל אסף אגמון: במהלך מבצע "צוק איתן" חברות תעופה זרות הפסיקו ל-48 שעות את הטיסות לישראל. אם הייתה זו החלטה לא נכונה?
אסף אגמון
| 09/12/2014
במבצע “צוק איתן” מדינת ישראל מצאה את עצמה מתמודדת שוב מול ארגון טרור ערוך ומסודר שעיקר תכליתו להטיל אימה על אזרחי מדינת ישראל, לשבש את שגרת חייהם ולהשפיע בכך על ממשלת ישראל כדי שתיכנע לדרישותיו. למרות שבאידאולוגיה של החמאס עיקרון בסיסי על פיו אין לישראל כמדינת היהודים זכות קיום ויש להכחידה. ברור להנהגת החמאס, הן בזרוע הצבאית והן בזרוע האזרחית שאין ביכולתם להשמיד את מדינת ישראל אך שיבוש משמעותי בשגרת חיי אזרחי המדינה ופגיעה בנכסיה האסטרטגיים הינם מטרות בעלות חשיבות עליונה.
מכאן, ששדה התעופה הבינלאומי היחידי המשמש את התעופה הבין לאומית המסחרית של ישראל, המהווה גם את הקשר המשמעותי העיקרי של ישראל עם מדינות העולם, היווה מטרה בעלת חשיבות עליונה לתקיפה מצד החמאס ומאידך מובן מאליו כי נתב”ג היווה יעד בעל עדיפות עליונה להגנתו בעיניי צה”ל והדרג המדיני. הכלים ההתקפיים הרלוונטיים לעניין זה המצויים בידי החמאס הינם בעיקר הרקטות לסוגיהם השונים.
הרקטות המסוגלות להגיע לנתב”ג כוללות את הפאג’ר 5, מתוצרת איראן, שלה טווח המוערך בכשבעים ק”מ וראש קרבי במשקל של כ - 90 ק”ג; M-75, רקטה כבדה מייצור עצמי של חמאס, עם טווח דומה וראש קרבי קטן יותר מהפאג’ר 5, וכן רקטות ארוכות טווח בהרבה - מדגם R-160, גם הן מייצור עצמי. לרקטות אלה טווח של מעל 150 ק”מ עם ראש קרבי של כ – 120 ק”ג, ובמסגרת העימות הנוכחי נורו בודדות מהן אל אזורים צפוניים לרבות מבואות חיפה. למרבית הרקטות שנורו על ידי חמאס ראש קרבי המכיל רסס מתכתי בכמות גדולה, שנועד להעצים את הפגיעה שלהם בבני אדם בלתי מוגנים. מערכת ההגנה המרכזית מול איום זה הנמצאת בידי צה”ל כיום היא "כיפת ברזל".
"כיפת ברזל" הינה מערכת ייחודית להגנה מפני רקטות, והיא מורכבת ממכ”ם גילוי, המאתר את הרקטות, ממשגרים, המכילים טילי יירוט מתקדמים (טמיר), וממרכז שליטה ובקרה (שו”ב). עם זיהוי האיום, ותחילת העקיבה המכ”מית, מקצה מערכת השו”ב טיל או מספר טילים של המערכת, המשוגרים לכיוון כללי של האיום. לטיל מערכת הנחיה עצמית לשלב היירוט הסופי, וכמו כן הוא מקבל עדכונים מהמכ”ם של הסוללה. השמדת הרקטה התוקפת נעשית על ידי פיצוץ הטיל המיירט, ופיזור רסס שפוגע במטרה. מובן, שגם שאריות של טיל הטמיר, באם הן נופלות בתוך שטח נמל תעופה, ובמיוחד על המסלולים יכולים לסכן כלי טיס - שכן רסיסים אלה יכולים לפול על גוף המטוס או משטחי ההיגוי שלו וכן הם יכולים להישאב לתוך מנועי המטוסים (FOD). ירי של טילי היירוט מתוכנן כך שלא יעבור בנתיבי הטיסה המיועדים לתעופה הבין לאומית וכן שחלקי הרקטה המיורטת או חלקי הטיל המיירט לא יפלו בשטח נתב”ג.
בזמן מבצע “צוק איתן” נפרסו משגרי "כיפת ברזל" סביב נתב”ג בצורה בו תינתן הגנה מקסימלית מול שיבוש מינימלי של תהליכי ההמראה והנחיתה. למזלנו, המסלול לנחיתה מצפון נחנך חודשים ספורים לפני פרוץ המבצע, כך שיכולנו לתכנן תהליכי טיסה ללא סיכון בטחוני ועם הפרדות בטיחות (נחיתה מצפון והמראות מזרחה וצפונה). כל הגזרה הדרומית של נתב”ג פונתה מפעילות של תעופה אזרחית והתאפשרה הפעלה חופשית של מערכת “כיפת ברזל” מבלי לסכן מטוסים אל מול רקטות שאיימו לפגוע בנתיבי הטיסה לנתב”ג, בשדה התעופה ובמטוסים החונים בו.
מעבר להערכות מערכות “כיפת ברזל” כהגנה אקטיבית על נתיבי הטיסה ועל נתב”ג עצמו, נערך השדה בהערכות הולמת להעלאת נוסעים (או הורדתם) בצורה מהירה ותוכננו הסעות קרקעיות קצרות להמראה או ממסלול הנחיתה ל-GATE במינימום זמן. כל זאת, אל מול הרקטות המאיימות לשבש את תנועת המטוסים הבינלאומית בשדה. תכנוני ההמראות והנחיתות נעשו כדי למנוע צפיפות רגעית בשדה. בנוסף, הונחו המטוסים להגיע לנחיתה עם רזרבות דלק גדולות יותר וזאת על מנת לאפשר המתנות של המטוסים באוויר אם תהיה תקיפה על השדה בזמן נחיתתם למקרה בו המגדל יורה למטוסים להמתין באוויר. כמו כן תכנון זמני ההמתנה על הקרקע כשהנוסעים בתוך המטוסים, צומצמו על ידי תכנון הולם.
תפעול כל מערך ההגנה על נתב”ג תוכנן, נוסה ופוקח על ידי צוות מומחים מתחומי התעופה בראשות רשות התעופה האזרחית (רת”א), חיל האוויר ורשות שדות התעופה, כאשר ההוצאה לפועל של התוכנית מתבצעת על ידי הנהלת השדה ומגדל הפיקוח בתיאום עם מפקדי סוללות כיפת הברזל שפרסו סביב השדה ויחידת הבקרה. לאורך כל ימי הלחימה, ניסה החמאס לפגוע בשדה הבינלאומי של נתב”ג על מנת לזכות בהישג שימצב את החמאס כמי שהצליח לפגוע בנכס לאומי מהמעלה הראשונה של מדינת ישראל. נזק שיהיה בעל תהודה בינלאומית ויפיץ את יוקרתו של הארגון במדינות השוכנות בקרבתנו ובעולם כולו.
מתחילת המבצע שוגרו לעבר אזור נתב”ג עשרות רקטות. כל רקטה שהייתה סבירות שתפגע באזור המסכן את הפעילות בשדה התעופה או את האזור המאוכלס בסביבת השדה בפרט וגוש דן בכלל יורטה בהצלחה על ידי לוחמי מערכת “כיפת ברזל”. בתאריך 22.7.2014 רקטה שנורתה לאזור שדה התעופה לא יורטה עקב שיקולים מבצעיים. רקטה זו נחתה בבית בישוב יהוד, הנמצא במרחק של כ- 2 ק”מ מהשדה וגרמה נזק למבנה ללא פגיעה בנפש כולל לאשה מבוגרת ששהתה בביתה כ-10 מטרים ממקום הפגיעה. אירוע זה גרם למספר תגובות: מטוס של חברת דלתא שהיה כשעה לפני נחיתה בנתב”ג קיבל מידע כי השדה מותקף ועל כן החליט לא להמשיך לנחיתה, סב על עקבותיו ונחת בפריז. מטוס של חברת US AIRWAYS שהיה אמור להמריא מספר שעות מאוחר יותר כשעל סיפונו כ- 300 נוסעים (רובם אזרחי ארה”ב) מיהר והמריא ריק כאשר הוא משאיר את הנוסעים שלו בשדה התעופה.
גורמי ה–FAA החליטו להפעיל נוהל שלהם בו מוגדר כי נפילת חימוש בתוך שדה תעופה או במרחק של מייל אחד ממנו מחייבת הפסקת פעילות של מטוסים אמריקאיים בשדה לתקופה של עד 24 שעות לטובת “הערכת מצב” וקבלת החלטות לגבי המשך הפעילות מאותו שדה. החלטה זו של ה-FAA גררה אחריה הוצאה של “המלצה חמורה” של רשות התעופה האירופית (EASA) שגרמה לשרשרת של החלטות ע”י חברות אירופאיות ונוספות להפסיק את טיסותיהן לישראל.
ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, מר מייקל בלומברג, נקט בצעד סולידריות עם מסר קצר וברור כאשר החליט לטוס בעצמו לישראל בחברת “אל על” ואמר: הגבלת הטיסות לישראל כאשר השדה בטוח היא טעות שפוגעת בישראל ומעניקה לחמאס ניצחון. חמאס רוצה לסגור את השדה ואסור לנו לאפשר לזה לקרות. אני בעצמי טייס, תמיד האמנתי שה-FAA עושה עבודה מצוינת וכך אני מאמין גם עכשיו, אבל ההחלטה שהוא קיבל בעניין הזה לדעתי שגויה”.
יש לציין שמספר חברות תעופה, ובראשן בריטיש אירווייז, החליטו להמשיך את טיסותיהן במתכונתן הרגילה. כמובן שחברות התעופה הישראליות ובראשן “אל על” המשיכו ואף הגבירו את כמות הטיסות שלהן בנתב”ג במיוחד עקב הצורך למצוא פתרון לאלפי נוסעים שמצאו את עצמם “תקועים” הן בנתב”ג ללא יכולת לטוס ליעדיהם והן בחו”ל ללא יכולת לחזור לישראל. בולט במיוחד היה מצבם של הנופשים הישראלים הרבים שבילו בטורקיה ונתקעו שם עקב הפסקת הטיסות לארץ על ידי החברות הטורקיות “טורקיש אירוויס”, “פגסוס” וחברות צ’רטר טורקיות. יש לציין כי חברות ישראליות לא טסות לטורקיה עקב חוסר בנכונות של השלטונות הטורקיים למלא אחר דרישות רשויות הביטחון הישראליות לנקיטת אמצעים ביטחוניים שיאפשרו טיסות לטורקיה על ידי חברות תעופה ישראליות.
במבצע מיוחד הוטסו נופשים אלו ברכבת אווירית ליוון ומשם הוטסו לישראל, במימון ממשלת ישראל, על ידי מטוסי החברות הישראליות. בשלב זה הוחל תהליך שהובל על ידי מנהל רת”א (רשות התעופה האזרחית הישראלית –CAAI) ביחד עם חיל האויר, המועצה לביטחון לאומי ורשות שדות התעופה, על מנת להסביר ולפרט את העובדות והנחות העבודה שהינן בבסיס ההחלטות שגובשו לגבי העדר סיכון בטיחותי ובטחוני אמיתי להמשך הטיסות האזרחיות בנתב”ג. תהליך זה בוצע עם נציגי ה-FAA ובהמשך בוצע תהליך דומה עם רשות התעופה האירופאית – הגוף האחראי על הטיסות באירופה. לגופים אלו נמסרו עובדות ונתונים סטטיסטיים המראים כי נתב”ג ממשיך להיות שדה בטוח וכי מן הראוי לבטל את האיסור (האמריקאי) וההמלצה החמורה (האירופית) וזאת כדי שהטיסות האזרחיות מנתב”ג ואליו ישובו לסדרן. זאת ועוד,
רת”א שמרה על קשר עם גופי תעופה בינלאומיים. כך למשל, נשמר קשר רציף עם דרגים בכירים ב-FAA וכן קשר עם רוסיה, באמצעות סגן שר התחבורה הרוסי. עיקר הקשר נסב סביב דאגתם של רשויות התעופה האזרחית בארצות השונות לבטחונם של מטוסי ארצותיהםבטיסותיהם לישראל. בנוסף, נשמר קשר עם חברות התעופה, הישראליות והזרות. למרבית הצער, תהליך החזרה לתפעול רגיל ומלא בנתב”ג ארך מספר ימים ובחברות מסוימות (קבוצת לופטהנזה למשל), גם אחרי חזרתן לטיסה, הצוותים אוישו על בסיס התנדבותי בלבד. חמאס, המוכרז על ידי הממשל האמריקאי כארגון טרור וכשכזה אינו ראוי לכל שיח ומגע, הבין מיד את ההישג האסטרטגי שהשיג ומיד הבליט את “הצלחתו בניתוק הישות הציונית מהעולם”. לא יקשה עלינו להיזכר כי התעופה האזרחית הייתה מטרה ראשונה במעלה של ארגוני הטרור למיניהם בכל העולם כדי להשיג פרסום, השלטת פאניקה וכאוס ברחבי העולם.
מדינות העולם, ארגוני וחברות התעופה השקיעו ומשקיעות הון עתק על מנת להתגבר על איומי טרור אלו. פעולות ה-FAA, גופי האיחוד האירופי וחברות התעופה שצעדו בעקבותיהם העניקו לחמאס ולארגוני הטרור תמריץ מתחדש לנסות ולפגוע בתעופה האזרחית בעולם בכל אמצעי ובכל דרך הניתנת בידם. מדינת ישראל השקיעה מחשבה וכסף רב בחותרה לנטרל איומי טרור על התעופה האזרחית שלה. זה התחיל לפני שנים רבות באבטחה המיוחדת הניתנת על ידי אנשי ביטחון מיוחדים על המטוס בזמן הטיסה, המשיך באבטחת המטוס בזמן שהותו על הקרקע בכל מקום בו הוא יהיה, המשיך בנוהלי סינון ואבטחה משוכללים ומעודכנים בשדות התעופה תוך ניסיון לפגיעה מינימלית בנוחות הנוסעים וביעילות תפעול השדות והטרמינלים וממשיך במערכת המהפכנית “מגן רקיע” המיועדת להגן על מטוסי הנוסעים והמטען הישראליים מפני טילי כתף המאיימים עליהם בזמן ההמראה והנחיתה (מתוצרת אלביט מערכות).
מערכת זו מורכבת על המטוס ובעזרת מכ”מ מאתרת כי שוגר טיל על המטוס ואזי בתהליך אוטומטי, ללא התערבות הטייס, שולחת קרן לייזר המשבשת את ראש הביות של הטיל ומסיטה אותו מהמטוס ועל ידי כך מונעת את האפשרות של הטיל לפגוע במטוס. המערכת מסיימת בימים אלו את ניסויי הטיסה האחרונים שלה ובזמן הקרוב מאוד תהפוך למערכת מבצעית לכל דבר ועניין.
חשוב לציין, כי התמודדות קהילת התעופה האזרחית בעול מהווה נדבך חשוב של העולם החופשי במלחמתו בטרור. שומה על קהילה זו להיות בראש המחנה הנלחם בטרור ומונע ממנו כל הישג מעשי או תדמיתי. נסו לשער בנפשכם איך אזרחי ארה”ב בפרט, ואזרחי העולם החופשי בכלל, היו חשים אם למחרת ה-11 בספטמבר 2001 היה מכריז האו”ם על החלטה להעביר את מטהו מניו יורק לבריסל למשל. הרי רבי הקומות בסביבת מטה האו”ם בניו יורק הפכו להיות מאוד מסוכנים. ארגון מקצועי ככל שיהיה, חייב להבין את ההקשר שבו הוא פועל, ולקבל את החלטותיו תוך כדי הבנת המשמעויות הכוללות שלהן. במקרה דנן, נראה כי המצב בפועל רחוק מאוד מכך ונגרם נזק תדמיתי וכלכלי שיכול היה להיות קטן בהרבה, אילו אותם גופים היו מתנהגים באחריות ובשיקול דעת נכון יותר.
**
המאמר פורסם לראשונה ב-Aviation Security International
מכאן, ששדה התעופה הבינלאומי היחידי המשמש את התעופה הבין לאומית המסחרית של ישראל, המהווה גם את הקשר המשמעותי העיקרי של ישראל עם מדינות העולם, היווה מטרה בעלת חשיבות עליונה לתקיפה מצד החמאס ומאידך מובן מאליו כי נתב”ג היווה יעד בעל עדיפות עליונה להגנתו בעיניי צה”ל והדרג המדיני. הכלים ההתקפיים הרלוונטיים לעניין זה המצויים בידי החמאס הינם בעיקר הרקטות לסוגיהם השונים.
הרקטות המסוגלות להגיע לנתב”ג כוללות את הפאג’ר 5, מתוצרת איראן, שלה טווח המוערך בכשבעים ק”מ וראש קרבי במשקל של כ - 90 ק”ג; M-75, רקטה כבדה מייצור עצמי של חמאס, עם טווח דומה וראש קרבי קטן יותר מהפאג’ר 5, וכן רקטות ארוכות טווח בהרבה - מדגם R-160, גם הן מייצור עצמי. לרקטות אלה טווח של מעל 150 ק”מ עם ראש קרבי של כ – 120 ק”ג, ובמסגרת העימות הנוכחי נורו בודדות מהן אל אזורים צפוניים לרבות מבואות חיפה. למרבית הרקטות שנורו על ידי חמאס ראש קרבי המכיל רסס מתכתי בכמות גדולה, שנועד להעצים את הפגיעה שלהם בבני אדם בלתי מוגנים. מערכת ההגנה המרכזית מול איום זה הנמצאת בידי צה”ל כיום היא "כיפת ברזל".
"כיפת ברזל" הינה מערכת ייחודית להגנה מפני רקטות, והיא מורכבת ממכ”ם גילוי, המאתר את הרקטות, ממשגרים, המכילים טילי יירוט מתקדמים (טמיר), וממרכז שליטה ובקרה (שו”ב). עם זיהוי האיום, ותחילת העקיבה המכ”מית, מקצה מערכת השו”ב טיל או מספר טילים של המערכת, המשוגרים לכיוון כללי של האיום. לטיל מערכת הנחיה עצמית לשלב היירוט הסופי, וכמו כן הוא מקבל עדכונים מהמכ”ם של הסוללה. השמדת הרקטה התוקפת נעשית על ידי פיצוץ הטיל המיירט, ופיזור רסס שפוגע במטרה. מובן, שגם שאריות של טיל הטמיר, באם הן נופלות בתוך שטח נמל תעופה, ובמיוחד על המסלולים יכולים לסכן כלי טיס - שכן רסיסים אלה יכולים לפול על גוף המטוס או משטחי ההיגוי שלו וכן הם יכולים להישאב לתוך מנועי המטוסים (FOD). ירי של טילי היירוט מתוכנן כך שלא יעבור בנתיבי הטיסה המיועדים לתעופה הבין לאומית וכן שחלקי הרקטה המיורטת או חלקי הטיל המיירט לא יפלו בשטח נתב”ג.
בזמן מבצע “צוק איתן” נפרסו משגרי "כיפת ברזל" סביב נתב”ג בצורה בו תינתן הגנה מקסימלית מול שיבוש מינימלי של תהליכי ההמראה והנחיתה. למזלנו, המסלול לנחיתה מצפון נחנך חודשים ספורים לפני פרוץ המבצע, כך שיכולנו לתכנן תהליכי טיסה ללא סיכון בטחוני ועם הפרדות בטיחות (נחיתה מצפון והמראות מזרחה וצפונה). כל הגזרה הדרומית של נתב”ג פונתה מפעילות של תעופה אזרחית והתאפשרה הפעלה חופשית של מערכת “כיפת ברזל” מבלי לסכן מטוסים אל מול רקטות שאיימו לפגוע בנתיבי הטיסה לנתב”ג, בשדה התעופה ובמטוסים החונים בו.
מעבר להערכות מערכות “כיפת ברזל” כהגנה אקטיבית על נתיבי הטיסה ועל נתב”ג עצמו, נערך השדה בהערכות הולמת להעלאת נוסעים (או הורדתם) בצורה מהירה ותוכננו הסעות קרקעיות קצרות להמראה או ממסלול הנחיתה ל-GATE במינימום זמן. כל זאת, אל מול הרקטות המאיימות לשבש את תנועת המטוסים הבינלאומית בשדה. תכנוני ההמראות והנחיתות נעשו כדי למנוע צפיפות רגעית בשדה. בנוסף, הונחו המטוסים להגיע לנחיתה עם רזרבות דלק גדולות יותר וזאת על מנת לאפשר המתנות של המטוסים באוויר אם תהיה תקיפה על השדה בזמן נחיתתם למקרה בו המגדל יורה למטוסים להמתין באוויר. כמו כן תכנון זמני ההמתנה על הקרקע כשהנוסעים בתוך המטוסים, צומצמו על ידי תכנון הולם.
תפעול כל מערך ההגנה על נתב”ג תוכנן, נוסה ופוקח על ידי צוות מומחים מתחומי התעופה בראשות רשות התעופה האזרחית (רת”א), חיל האוויר ורשות שדות התעופה, כאשר ההוצאה לפועל של התוכנית מתבצעת על ידי הנהלת השדה ומגדל הפיקוח בתיאום עם מפקדי סוללות כיפת הברזל שפרסו סביב השדה ויחידת הבקרה. לאורך כל ימי הלחימה, ניסה החמאס לפגוע בשדה הבינלאומי של נתב”ג על מנת לזכות בהישג שימצב את החמאס כמי שהצליח לפגוע בנכס לאומי מהמעלה הראשונה של מדינת ישראל. נזק שיהיה בעל תהודה בינלאומית ויפיץ את יוקרתו של הארגון במדינות השוכנות בקרבתנו ובעולם כולו.
מתחילת המבצע שוגרו לעבר אזור נתב”ג עשרות רקטות. כל רקטה שהייתה סבירות שתפגע באזור המסכן את הפעילות בשדה התעופה או את האזור המאוכלס בסביבת השדה בפרט וגוש דן בכלל יורטה בהצלחה על ידי לוחמי מערכת “כיפת ברזל”. בתאריך 22.7.2014 רקטה שנורתה לאזור שדה התעופה לא יורטה עקב שיקולים מבצעיים. רקטה זו נחתה בבית בישוב יהוד, הנמצא במרחק של כ- 2 ק”מ מהשדה וגרמה נזק למבנה ללא פגיעה בנפש כולל לאשה מבוגרת ששהתה בביתה כ-10 מטרים ממקום הפגיעה. אירוע זה גרם למספר תגובות: מטוס של חברת דלתא שהיה כשעה לפני נחיתה בנתב”ג קיבל מידע כי השדה מותקף ועל כן החליט לא להמשיך לנחיתה, סב על עקבותיו ונחת בפריז. מטוס של חברת US AIRWAYS שהיה אמור להמריא מספר שעות מאוחר יותר כשעל סיפונו כ- 300 נוסעים (רובם אזרחי ארה”ב) מיהר והמריא ריק כאשר הוא משאיר את הנוסעים שלו בשדה התעופה.
גורמי ה–FAA החליטו להפעיל נוהל שלהם בו מוגדר כי נפילת חימוש בתוך שדה תעופה או במרחק של מייל אחד ממנו מחייבת הפסקת פעילות של מטוסים אמריקאיים בשדה לתקופה של עד 24 שעות לטובת “הערכת מצב” וקבלת החלטות לגבי המשך הפעילות מאותו שדה. החלטה זו של ה-FAA גררה אחריה הוצאה של “המלצה חמורה” של רשות התעופה האירופית (EASA) שגרמה לשרשרת של החלטות ע”י חברות אירופאיות ונוספות להפסיק את טיסותיהן לישראל.
ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, מר מייקל בלומברג, נקט בצעד סולידריות עם מסר קצר וברור כאשר החליט לטוס בעצמו לישראל בחברת “אל על” ואמר: הגבלת הטיסות לישראל כאשר השדה בטוח היא טעות שפוגעת בישראל ומעניקה לחמאס ניצחון. חמאס רוצה לסגור את השדה ואסור לנו לאפשר לזה לקרות. אני בעצמי טייס, תמיד האמנתי שה-FAA עושה עבודה מצוינת וכך אני מאמין גם עכשיו, אבל ההחלטה שהוא קיבל בעניין הזה לדעתי שגויה”.
יש לציין שמספר חברות תעופה, ובראשן בריטיש אירווייז, החליטו להמשיך את טיסותיהן במתכונתן הרגילה. כמובן שחברות התעופה הישראליות ובראשן “אל על” המשיכו ואף הגבירו את כמות הטיסות שלהן בנתב”ג במיוחד עקב הצורך למצוא פתרון לאלפי נוסעים שמצאו את עצמם “תקועים” הן בנתב”ג ללא יכולת לטוס ליעדיהם והן בחו”ל ללא יכולת לחזור לישראל. בולט במיוחד היה מצבם של הנופשים הישראלים הרבים שבילו בטורקיה ונתקעו שם עקב הפסקת הטיסות לארץ על ידי החברות הטורקיות “טורקיש אירוויס”, “פגסוס” וחברות צ’רטר טורקיות. יש לציין כי חברות ישראליות לא טסות לטורקיה עקב חוסר בנכונות של השלטונות הטורקיים למלא אחר דרישות רשויות הביטחון הישראליות לנקיטת אמצעים ביטחוניים שיאפשרו טיסות לטורקיה על ידי חברות תעופה ישראליות.
במבצע מיוחד הוטסו נופשים אלו ברכבת אווירית ליוון ומשם הוטסו לישראל, במימון ממשלת ישראל, על ידי מטוסי החברות הישראליות. בשלב זה הוחל תהליך שהובל על ידי מנהל רת”א (רשות התעופה האזרחית הישראלית –CAAI) ביחד עם חיל האויר, המועצה לביטחון לאומי ורשות שדות התעופה, על מנת להסביר ולפרט את העובדות והנחות העבודה שהינן בבסיס ההחלטות שגובשו לגבי העדר סיכון בטיחותי ובטחוני אמיתי להמשך הטיסות האזרחיות בנתב”ג. תהליך זה בוצע עם נציגי ה-FAA ובהמשך בוצע תהליך דומה עם רשות התעופה האירופאית – הגוף האחראי על הטיסות באירופה. לגופים אלו נמסרו עובדות ונתונים סטטיסטיים המראים כי נתב”ג ממשיך להיות שדה בטוח וכי מן הראוי לבטל את האיסור (האמריקאי) וההמלצה החמורה (האירופית) וזאת כדי שהטיסות האזרחיות מנתב”ג ואליו ישובו לסדרן. זאת ועוד,
רת”א שמרה על קשר עם גופי תעופה בינלאומיים. כך למשל, נשמר קשר רציף עם דרגים בכירים ב-FAA וכן קשר עם רוסיה, באמצעות סגן שר התחבורה הרוסי. עיקר הקשר נסב סביב דאגתם של רשויות התעופה האזרחית בארצות השונות לבטחונם של מטוסי ארצותיהםבטיסותיהם לישראל. בנוסף, נשמר קשר עם חברות התעופה, הישראליות והזרות. למרבית הצער, תהליך החזרה לתפעול רגיל ומלא בנתב”ג ארך מספר ימים ובחברות מסוימות (קבוצת לופטהנזה למשל), גם אחרי חזרתן לטיסה, הצוותים אוישו על בסיס התנדבותי בלבד. חמאס, המוכרז על ידי הממשל האמריקאי כארגון טרור וכשכזה אינו ראוי לכל שיח ומגע, הבין מיד את ההישג האסטרטגי שהשיג ומיד הבליט את “הצלחתו בניתוק הישות הציונית מהעולם”. לא יקשה עלינו להיזכר כי התעופה האזרחית הייתה מטרה ראשונה במעלה של ארגוני הטרור למיניהם בכל העולם כדי להשיג פרסום, השלטת פאניקה וכאוס ברחבי העולם.
מדינות העולם, ארגוני וחברות התעופה השקיעו ומשקיעות הון עתק על מנת להתגבר על איומי טרור אלו. פעולות ה-FAA, גופי האיחוד האירופי וחברות התעופה שצעדו בעקבותיהם העניקו לחמאס ולארגוני הטרור תמריץ מתחדש לנסות ולפגוע בתעופה האזרחית בעולם בכל אמצעי ובכל דרך הניתנת בידם. מדינת ישראל השקיעה מחשבה וכסף רב בחותרה לנטרל איומי טרור על התעופה האזרחית שלה. זה התחיל לפני שנים רבות באבטחה המיוחדת הניתנת על ידי אנשי ביטחון מיוחדים על המטוס בזמן הטיסה, המשיך באבטחת המטוס בזמן שהותו על הקרקע בכל מקום בו הוא יהיה, המשיך בנוהלי סינון ואבטחה משוכללים ומעודכנים בשדות התעופה תוך ניסיון לפגיעה מינימלית בנוחות הנוסעים וביעילות תפעול השדות והטרמינלים וממשיך במערכת המהפכנית “מגן רקיע” המיועדת להגן על מטוסי הנוסעים והמטען הישראליים מפני טילי כתף המאיימים עליהם בזמן ההמראה והנחיתה (מתוצרת אלביט מערכות).
מערכת זו מורכבת על המטוס ובעזרת מכ”מ מאתרת כי שוגר טיל על המטוס ואזי בתהליך אוטומטי, ללא התערבות הטייס, שולחת קרן לייזר המשבשת את ראש הביות של הטיל ומסיטה אותו מהמטוס ועל ידי כך מונעת את האפשרות של הטיל לפגוע במטוס. המערכת מסיימת בימים אלו את ניסויי הטיסה האחרונים שלה ובזמן הקרוב מאוד תהפוך למערכת מבצעית לכל דבר ועניין.
חשוב לציין, כי התמודדות קהילת התעופה האזרחית בעול מהווה נדבך חשוב של העולם החופשי במלחמתו בטרור. שומה על קהילה זו להיות בראש המחנה הנלחם בטרור ומונע ממנו כל הישג מעשי או תדמיתי. נסו לשער בנפשכם איך אזרחי ארה”ב בפרט, ואזרחי העולם החופשי בכלל, היו חשים אם למחרת ה-11 בספטמבר 2001 היה מכריז האו”ם על החלטה להעביר את מטהו מניו יורק לבריסל למשל. הרי רבי הקומות בסביבת מטה האו”ם בניו יורק הפכו להיות מאוד מסוכנים. ארגון מקצועי ככל שיהיה, חייב להבין את ההקשר שבו הוא פועל, ולקבל את החלטותיו תוך כדי הבנת המשמעויות הכוללות שלהן. במקרה דנן, נראה כי המצב בפועל רחוק מאוד מכך ונגרם נזק תדמיתי וכלכלי שיכול היה להיות קטן בהרבה, אילו אותם גופים היו מתנהגים באחריות ובשיקול דעת נכון יותר.
**
המאמר פורסם לראשונה ב-Aviation Security International
