דעה: מצבורי תחמושת ישנה ופגומה מסכנים את הציבור

בסוף השבוע התחרש פיצוץ אדיר במחסן נשק בירדן. דני קרוננברג טוען שללא רגולציה תומכת בישראל, אירוע כזה אפשרי גם בארץ הקודש. דעה נוקבת

Photo by Cpl. Eden Briand, IDF Spokesperson's Unit - https://www.flickr.com/photos/idfonline/33153228661/in/album-72157677760...

בלילה בין יום חמישי ליום שישי שעבר (11.9.20) פורסם באמצעי התקשורת כי פיצוץ עז הרעיד את אזור אלג'אבי בעיר זרקה שבירדן (לא הרחק מבית החולים של העיר).  על פי דיווחים בתקשורת, הפיצוץ אירע במחסן של פגזי מרגמות ישנים ובלתי שמישים במתקן צבאי של צבא ירדן.

אירועי התפוצצות מחסני תחמושת ישנה שמתפוצצת "פתאום" התרחשו במקומות רבים בעולם, ואחת הדוגמאות הבולטות לכך הינו פיצוץ ענק שהתרחש בקפריסין, ואשר גרם להרג אנשים ולנזקי עתק בגלל שהוא החריב, בין השאר, תחנת כוח לייצור חשמל שהייתה בקרבתו ובסיס של הצי הקפריסאי.

איבוד יציבות

אנשים רבים אינם מודעים לכך שתחמושת שמתיישנת מאבדת את יציבותה ועלולה להתפוצץ מעצמה. תהליך זה מואץ אם התחמושת מאוחסנת בתנאים לא נכונים כגון טמפרטורה גבוהה. הסיבות לכך רבות, אך בגלל קוצר היריעה, אפרט במאמר זה רק שני תהליכים הגורמים להתיישנות תחמושת ולאיבוד יציבותה: תהליכים הנגרמים מחומצות כלוּאוֹת ואֶקְסוּדָצְיָה.

תהליך הייצור של חומרי הדף וחומרי נפץ רבים מתבצע תוך שימוש בחומצה חנקתית ובחומצה גופרתית. בסיום תהליך הייצור מקפידים לשטוף היטב את החומצות מתוצרי התהליך, אך כמויות קטנות של חומצות נשארות "כלואות" בתוך החומר שיוצר ואינן נשטפות. שאריות חומצה אלו נקראות "חומצות כלואות" ועם חלוף הזמן הן עלולות לגרום ל"הזדקנות" של החומר.

לחומרים הודפים שבסיסם ניטרוצלולוזה, לעיתים מוסיפים ניטרוגליצרין על מנת לשפר את הביצועים שלהם. הניטרוגליצרין הוא חומר שמנוני והוא הרבה יותר רגיש מהניטרוצלולוזה.  כל עוד החומרים מעורבבים היטב, התערובת הינה בטוחה יחסית. עם הזמן, מולקולות הניטרוגליצרין "נודדות" אל פני השטח של גרגרי החומר ההודף ו"נוזלות" מהם. תהליך הפרשת הניטרוגליצרין נקרא "אֶקְסוּדָצְיָה". כאשר מצטבר על פני השטח של גרגרי ההודף ריכוז גבוה של ניטרוגליצרין, ההודף הופך להיות הרבה יותר רגיש. 

מערכות ביטחון בעולם ערות לתופעות של הזדקנות חומרי הדף וחומרי נפץ, ולכן נערכים ניסויי "בחינה מחזורית" שבמסגרתם, מדי תקופה מסוימת, נלקחות דגימות תחמושת מסדרות ייצור שונות, ונבחנות תכונותיהן ובכלל כך היציבות של חומרי הנפץ וההדף.  אם הדגימות שנלקחו מסדרת ייצור מסוימת נכשלות בבחינה, התחמושת מאותה סדרת הייצור מוכרזת כפגת תוקף, ואין להשתמש בה. הבעיה האמיתית מתחילה בשלב זה. לעיתים, התחמושת שוכבת במחסן, כאבן שאין לה הופכין, מוזנחת וממשיכה להתיישן, אך היא לא נעלמת עד שהיא מתפוצצת מעצמה. 

ידידותי לסביבה

קיימות טכנולוגיות אקוֹלוֹגיוֹת (ידידותיות לסביבה) המאפשרות למחזר את התחמושת ולהעניק לה חיים חדשים. דוגמה לכך היא "תהליך אוֹלין" למיחזור גרגרי חומר נפץ הודף שיש בתחמושת ארטילרית ובכדורי טנקים, שעוברים תהליכים שונים שבמסגרתם מטהרים אותם מהחומצות הכלואות, מייצבים אותם כנגד אֶקְסוּדָצְיָה ומייצרים מהם חומר הודף חדש ואיכותי לתחמושת קליעית (כדורי רובה ואקדח).

בעבר, גם במערכת הביטחון וגם במפעלי התעשייה הביטחונית, לעיתים ניסו לדחות "לזמן בלתי מוגבל" מיחזור של תחמושת ישנה ופגומה. אגרו אותה בגלל חוסר רצון להתמודד עם מיחזור התחמושת או השמדה שלה, ומאגרים אלו הפכו יותר ויותר לא יציבים, ורגישים ל"גירוי חיצוני". בעקבות פעילות ארוכת שנים של היחידה לרישוי מפעלים ביטחוניים במשרד הפנים, שנאבקה בתופעה פסולה זו, המצב בישראל השתפר מאוד.

לדבריו של אבי רונן (לשעבר ראש היחידה לרישוי מפעלים ביטחוניים), החל משנת 2007 נעשה "ניקוי אורוות" עמוק, וכמויות עצומות של תחמושת שפג תוקפה מוחזרו והפיקו מהן חומרי נפץ הודפים ומתכות. בין החברות שפיתחו מיומנות ברמה גבוהה של מיחזור תחמושת שפג תוקפה נמצאות תע"ש (שנרכשה על ידי אלביט), כנפיים אדומות, IEOD, קבוצת תמר ועוד.  

רונן ציין כי עדיין נותר הרגל מגונה להשאיר "סְטוֹקים" ישנים, והמלחמה בתופעת האָגֱרָנוּת (שבנפיצים הינה מסוכנת מאוד) צריכה להיות יומיומית, ולכן חשוב שבמסגרת תנאים לרישוי עסקים ימשיכו לחייב מפעלים למחזר נפיצים בלתי שמישים או שפג תוקפם, ולא לצבור אותם לאורך שנים רבות. מעבר לכך, על משרדי הממשלה לעודד יוזמות כלכליות למיחזור תחמושת ישנה. יהיו לכך יתרונות כלכליים ויתרונות בטיחותיים ברמה הלאומית.

יש לקוות שהעשייה בנושא מיחזור תחמושת שפג תוקפה, שיזמה היחידה לרישוי מפעלים ביטחוניים, תימשך. רונן הוסיף כי זאת ההזדמנות להחמיא גם לפעילות של המשרד להגנת הסביבה בתחום מיחזור וסילוק פסולת תחמושת, מתוקף היותו המשרד האחראי על תקנות רישוי עסקים (פסולת מסוכנת).

ייצוא ידע

לאור נירמול היחסים המדיניים עם מדינות שכנות כמו איחוד האמירויות, בחריין ואולי אף ערב הסעודית, רונן סבור שהחברות הישראליות יכולות להציע שרותי מיחזור תחמושת שפג תוקפה גם למדינות זרות. האם מדובר בהזיה שהיא בבחינת חזון אחרית הימים? לגבי הנושא הזה יש מפגש אינטרסים בין כל הגורמים המעורבים.

במדינות המפרץ הצטברו כמויות ענק של תחמושת שלא נעשה בהן שימוש והן אוחסנו בחום, ולכן התוקף שלהן פג זה מכבר. תחמושת זו מהווה סיכון בטיחותי וסיכון ביטחוני בגלל חשש שגורמים חתרניים קיצוניים ישתלטו על תחמושת זו. בישראל יש שאיפה לחזק את התעשיות הביטחוניות שמשוועות לעבודה. פעילות פירוק תחמושת של מדינות ערב אינה נתפשת תדמיתית כאילו מדינת ישראל מחמשת את מדינות ערב. בנוסף, בארצות הברית יש לחץ עז של שדולת יצרני הנשק לייצא תחמושת חדשה למדינות המפרץ, על מנת למלא את המחסנים שיתרוקנו מהתחמושת הישנה שתפונה מהם.

רגולציה מיושנת 

למרות שחברות ישראליות נמצאות בחזית הטכנולוגיה של מיחזור נפיצים, הרגולציה המפורטת בחקיקה לגבי נפיצים בישראל משתרכת מאחור, וכלל אינה מתאימה לנדרש במאה ה- 21. הבעיה העיקרית של הרגולציה בישראל, היא שהרגולציה הקיימת אינה מותאמת לתהליכים מיוחדים שיש לפתח לצורך מיחזור או סילוק תחמושת פגומה או שפג תוקפה, ולעתים מכשילה אותם, ולכן צריך להסדיר גישה תומכת לתהליכי פיתוח ייחודיים לגבי פסולת נפיצים בישראל.

בעקבות תאונות קשות רבות שהתרחשו ברחבי העולם גם במאגרי תחמושת ישנה, האו"ם הקים ועדת מומחים בינלאומית (IATG), אשר הוציאה הוראות והנחיות טכניות הקשורות לבטיחות בנפיצים, על מנת להפחית את הסיכון להתרחשות תאונות שמעורבים בהן נפיצים.

הנחיות IATG מתייחסות גם לתופעת האגירה של תחמושת ישנה, פגומה ובלתי שמישה, ומחייבות הקטנת הסיכון מאירועי נפיצים לא מתוכננים והפחתת הסיכונים לציבור הרחב כתוצאה מצבירה בלתי מבוקרת של נפיצים והצטברות עודף מלאי של תחמושת. פרק 07.20 בהנחיות IATG מתייחס בהרחבה לבחינת התיישנות תחמושת ולבחינת היציבות שלה. פרק 10.10 בהנחיות IATG מתייחס בהרחבה לנטרול והשמדה של תחמושת.

הרגולציה המיושנת של נפיצים בישראל כמעט ואינה מתייחסת לבעיה זו. הגיע הזמן שישראל תעדכן את החקיקה לגבי נפיצים, ותאמץ את הנחיות ה- IATG, שכבר אומצו על ידי 86 מדינות ועל ידי חברות וארגונים רבים בעולם. מדיניות בת היענה של טמינת הראש בחול על ידי רשויות הרגולציה, וניסיונות עקרים ויומרניים שנעשים כעת להמציא "מדריך ישראלי לאומי" של הנחיות בטיחות לגבי נפיצים, שהינו שעטנז של הנחיות מיושנות ממקורות שונים, עלולים להיכשל ולהתפוצץ בפנינו.

התכונות של חומרי נפץ הינן זהות בכל העולם, ואינן שונות בארץ הקודש, ולכן אין סיבה שמדינת ישראל "תמציא מחדש את הגלגל" במקום לאמץ את הנחיות ה- IATG של ועדת המומחים של האו"ם, שמבוססות על מיטב הידע המקצועי העדכני הקיים בעולם, ורצוי לעשות זאת לפני שיקרה אסון.

אם חברי הוועדה המכינה את המדריך הישראלי הלאומי לבטיחות נפיצים באמת סבורים שהמדריך שהם מכינים יהיה הרבה יותר טוב מאשר המדריך שהכינו המומחים המובילים בעולם, והמבוסס על ההנחיות של הברית הצפון אטלנטית (נאטו), הם יוכלו לכתוב מאמר שיציג את היתרונות של המדריך שהם מכינים ביחס להנחיות IATG.

אין לי ספק שחברי הוועדה הישראלית (אינני יודע מיהם חברי ועדה זו) הינם מומחים לגבי נפיצים ויודעים להתנסח היטב, ולכן הם לא יתקשו להכין מאמר בנושא, ואני מניח שמערכת "ישראל דיפנס" תשמח להעמיד לרשותם את הבמה המכובדת, ותפרסם גם את המאמר שלהם, כתגובה למאמר שלי.

דרושה: שקיפות

מעבר לכך, בנושא כה חשוב, שדיני נפשות תלויים בו, חשוב שיתקיים דיון ציבורי בנושא, ושטיוטת המדריך הלאומי הישראלי לבטיחות בנפיצים תוצג להערות הציבור. עדיף לקבל את הערות הציבור עוד בשלב הטיוטה, במקום שתשמע לגביו ביקורת לאחר שהמדריך יאושר, או לאחר שחלילה יקרה אסון. הליך של פרסום טיוטות להתייחסות הציבור של מסמכי רגולציה נעשה בארגונים המתנהלים באופן תקין כמו המשרד להגנת הסביבה, מכון התקנים ואחרים.

אין מניעה לנהל דיון ציבורי לגבי המדריך האמור, כי המדריך עצמו אינו מסווג מבחינה ביטחונית, ובכל המדינות המתקדמות, הנחיות לגבי בטיחות נפיצים קונוונציונליים (להבדיל מנשק להשמדה המונית) אינן סודיות, וכל אדם יכול למצוא ברשת האינטרנט הנחיות בטיחות בנפיצים של האו"ם, של ארצות הברית, ושל מדינות מתקדמות נוספות. 

ראוי גם, שכמקובל במדינות מתוקנות, ההוראות הטכניות הנלוות, בהכרח, למדריך הישראלי, יהיו זמינות לציבור ברשת האינטרנט, לאחר שהוא יאושר, בהתאם למדיניות ממשלת ישראל של "ממשל זמין". אם המדריך הישראלי לבטיחות נפיצים הינו יותר טוב מהנחיות ועדת המומחים הבינלאומית של האו"ם, לא אהסס לשנות את דעתי, ואף אקרא לאו"ם לאמץ את הנחיות הוועדה הישראלית. 

לאור חשיבות הנושא, אני בטוח שחברי הוועדה הישראלית להכנת המדריך הלאומי לבטיחות נפיצים, יפגינו אומץ ויושרה, יענו לאתגר שהצבתי בפניהם, וישפוט כלל ציבור המומחים איזה הנחיות יותר טובות ומתאימות למדינת ישראל.

גילוי נאות: מחבר המאמר לא נמצא בקשרי עבודה עם אף אחת מהחברות שהוזכרו במאמר. המחבר הוא מהנדס יועץ בתחום החומרים המסוכנים, חבר האיגוד הישראלי להנדסת בטיחות, מחבר ומתרגם ספרים ובהם "מדריך תגובות חירום בתקריות חומרים מסוכנים".