ההסכמים שלא שמו קץ לנשק

בינואר 1949, לפני 70 שנה, החלו שיחות שביתת הנשק בין ישראל ומצרים ולבנון לסיום מלחמת העצמאות. תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד

חברי הוועדה לדיונים על שביתת נשק בין ישראל ומצרים (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)

ב-12 בינואר 1949 נפתחה סדרת שיחות על שביתת הנשק של ישראל עם ארבע שכנותיה, מצרים, ירדן, לבנון וסוריה, בתיווך נציגי האו"ם. השיחות ארכו שישה חודשים ונסתיימו ב-20 ביולי 1949 עם חתימת ההסכם האחרון, עם סוריה. הלחימה בשדות הקרב של מלחמת העצמאות נמשכה במקביל לשיחות בחלק מהחזיתות, במטרה לקבוע עובדות בשטח, ונסתיימה ב-10 במרץ 1949, עם כיבוש אילת במבצע "עובדה". באופן רשמי נסתיימה המלחמה עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון.

בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם באמצעות ארבע ועדות משותפות של נציגי ישראל ונציגי ארבע המדינות הערביות. תוואי הגבול שגובש בהסכמים אלה נודע לימים כ "הקו הירוק", שהיה גבולה של ישראל עד למלחמת ששת הימים. תקציר זה מוקדש לשני ההסכמים הראשונים עם מצרים ולבנון.

הדיונים עם מצרים

הדיונים התנהלו ברודוס בראשות ד"ר ראלף באנץ', נציג האו"ם, שהיה לפני כן סגנו של הרוזן ברנדוט שנשלח לתווך בין ישראל לערבים עם תחילת המלחמה ונרצח בירושלים. בראש משלחת ישראל עמד המנהל הכללי של משרד החוץ ולטר איתן ולידו אלוף יגאל ידין ראש אגף המבצעים. החברים במשלחת היו ראובן שילוח, אליהו ששון, יועץ משפטי מטעם משרד החוץ, רס"ן אריה סימון ורס"ן יהושפט הרכבי מחיל המודיעין. האלוף דוד שאלתיאל וסגן-אלוף יצחק רבין השתתפו בחלק מהשיחות. בראש המשלחת המצרית עמד קולונל מוחמד סיף אל-דין ולצידו שני קולונלים ושני קציני מודיעין, יועץ משפטי ושני יועצים מדיניים.

ההסכם נחתם לבסוף ב־24 בפברואר 1949 וקבע שהנגב יישאר בשלטון מדינת ישראל, אך מוצב בית הקברות מערבית לרפיח יעבור למצרים. בנוסף קבע ההסכם שהחטיבה המצרית המכותרת בכיס פלוג'ה תשוב למצרים, ושאזור עוג'ה אל חפיר (כיום ניצנה) יפורז. בעת מיפוי הקו בשטח נתגלה כי הוא חוצה את כפרי עבסאן ומפריד בין בתי הכפר ובין אדמותיו. עקב זאת שונה הקו כך שכלל את כפר עבסאן בשלמותו, ולכן בדרום הרצועה נמצא קו שביתת הנשק רחוק יותר מ-3 ק"מ מהכביש (באזור קיבוץ נירים נוצרה ה-"ברך" של הרצועה). בתמורה, קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה, אשר כיום צמוד למושב נתיב העשרה במקום בצמוד לקיבוץ יד מרדכי.

135 שבויים ישראלים (חיילים ואזרחים) הוחזרו לארץ בשלושה שלבים עד מרץ 1949 תמורת אלפי חיילים מצריים.

ההסכם עם לבנון

דיונים ראשונים בין ממשלת ישראל ולבנון בראשות נציג האו"ם אנרי ויז'יה החלו כבר בינואר 1949 לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים. ישראל הביעה נכונותה לפנות חלק מהכפרים בשליטתה. השיחות המעשיות החלו ב-1 במרץ ליד ראש הנקרה. בראש המשלחת הישראלית עמד סא"ל מרדכי מקלף ואתו אנשי משרד החוץ יהושע פלמון ושבתאי רוזן. חברי המשלחת הלבנונית היו תופיק סלים, רמטכ"ל צבא לבנון ושני קצינים נוספים ונציג ממשרד החוץ הלבנוני.

לישראל היה חשוב כי לקראת כינוס ראשי מדינות ערב עם ועדת הפיוס של האו"ם עדיף שמצרים לא תהיה המדינה היחידה שתופיע עם הסכם עם ישראל. כמו כן, ע"פ בן-גוריון, חתימה על הסכם עם לבנון, תחזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל ותסייע במשא ומתן מול ירדן. הסכם שביתת הנשק עם לבנון נחתם ב-23 במרץ 1949. צה"ל פינה 14 כפרים שנכבשו על ידו בלבנון עד נהר הליטני, וצבא לבנון פינה את ראש הנקרה. 7 שבויים ישראלים הוחזרו כנגד 36 לבנונים.