ישראל חייבת למנוע נשק גרעיני מאיראן
ישראל חייבת למנוע נשק גרעיני מאיראן
אפריים סנה
| 19/05/2011
עבור ישראל, הצורך למנוע מאיראן נשק גרעיני, הוא מטרה, שאינה יכולה להמתין עד אשר יופל משטר האייתולות, שכן נשק גרעיני בידי איראן ישנה את מאזן הכוחות האזורי לרעתה באופן מוחלט.
אם הדבר ייקרה, תוך שנים מעטות יגיעו גם סעודיה ומצרים לנשק גרעיני משלהן, משיקולים שלא אדרש אליהם כאן. כך, ישראל תמצא את עצמה באזור שבו לשלוש מדינות יש נשק גרעיני. האחת נשלטת על-ידי קנאי דת ובשתי האחרות גורמים איסלמיסטיים רבי-כוח, העלולים לתפוס את השלטון ביום מן הימים. ישראל בנתה את יכולותיה כך שיאזנו את העדיפות הצבאית הקונבנציונאלית של מדינות ערב. בעתיד היא עלולה לעמוד מול עדיפות בלתי קונבנציונאלית שכזו.
לשינוי זה של המאזן האזורי, ולעובדה שלמשטר הקורא לחיסול ישראל יהיו האמצעים לעשות זאת, יהיו השלכות פנימיות חמורות על ישראל: תחדל לחלוטין העליה לישראל, תגבר העזיבה לחו"ל של צעירים משכילים ומוכשרים, וייפחתו ההשקעות הזרות בישראל. ישראל שאינה מהווה בית-בטוח ליהודי העולם ושאינה בנויה על יתרון ביזמות ומצויינות - לא תהיה עוד אותה מדינה.
מול שלטון דתי-קנאי אין לישראל יכולת הרתעה. אין לדעת האם משטר זה, המבוסס על האתוס השיעי של קורבן והקרבה, לא יקח על עצמו ועל עמו, את ההשלכות הקשות של תקיפה גרעינית בישראל. ישראל פגיעה ביותר לתקיפה מעין זו בשל ריכוז האוכלוסיה והנכסים הכלכלים במישור החוף. מכה שניה מוצלחת ככל שתהיה לא תכפר על הנזק האיום והבלתי הפיך שייגרם לישראל.
דוגמת ההרתעה ההדדית בין ארצות-הברית לברית-המועצות ששררה בתקופת המלחמה הקרה אינה ישימה במקרה האיראני-ישראלי. לשתי מעצמות העל הייתה מנהיגות אחראית והייתה ביניהן סימטריה של גודל שטח ואוכלוסיה. לעומת זאת, אין סימטריה בין ישראל לאיראן, ועל כן ההשוואה אינה תקפה.
על כן, ישראל חייבת למנוע בכל מחיר את התגרענותה של איראן. פעולה צבאית כזו אינה משאת נפש. יש להמנע ממנה, עד אשר ימוצו האפשרויות האחרות למנוע מאיראן נשק גרעיני, ובהם הסנקציות הכלכליות שנועדו להאיץ את התהליכים הפנימיים הקיימים ממילא של התנגדות העם האיראני למשטר.
אם לא יקרה הדבר או יתמהמה, ואיראן תתקרב לבניית הנשק הגרעיני, לא יהיה מנוס מפעולה ישראלית. מחיר הפעולה יהיה נסבל אך כואב. חשש מהסתייגות או התנגדות אמריקאית לפעולה כזו לא יוכל לשמש שיקול מכריע לממשלת ישראל, עם כל חשיבותה של הברית עם ידידתנו הגדולה. אילו קיבלה משלת ישראל בבוקר יום הכיפורים באוקטובר 1973 את עצתו של הרמטכ"ל דאז רא"ל דוד אלעזר ("דדו") - לערוך תקיפת מנע של חיל האווירבמצרים ובסוריה ערב מלחמת יום הכיפורים - מאות רבות של ישראלים היו היום בחיים וטראומת נפילת הר החרמון ונטישת המעוזים בתעלת סואץ - לא הייתה מתרחשת.
במקרה ההוא הממשלה דחתה את הצעת "דדו" עקב החשש מ"מה יגידו האמריקאים". לדור שלי לפחות, יום הכיפורים 1973 הוא זיכרון קשה ומעצב. הוא לא מאפשר לנו לחזור על אותה טעות פעמיים.
עבור ישראל, הצורך למנוע מאיראן נשק גרעיני, הוא מטרה, שאינה יכולה להמתין עד אשר יופל משטר האייתולות, שכן נשק גרעיני בידי איראן ישנה את מאזן הכוחות האזורי לרעתה באופן מוחלט.
אם הדבר ייקרה, תוך שנים מעטות יגיעו גם סעודיה ומצרים לנשק גרעיני משלהן, משיקולים שלא אדרש אליהם כאן. כך, ישראל תמצא את עצמה באזור שבו לשלוש מדינות יש נשק גרעיני. האחת נשלטת על-ידי קנאי דת ובשתי האחרות גורמים איסלמיסטיים רבי-כוח, העלולים לתפוס את השלטון ביום מן הימים. ישראל בנתה את יכולותיה כך שיאזנו את העדיפות הצבאית הקונבנציונאלית של מדינות ערב. בעתיד היא עלולה לעמוד מול עדיפות בלתי קונבנציונאלית שכזו.
לשינוי זה של המאזן האזורי, ולעובדה שלמשטר הקורא לחיסול ישראל יהיו האמצעים לעשות זאת, יהיו השלכות פנימיות חמורות על ישראל: תחדל לחלוטין העליה לישראל, תגבר העזיבה לחו"ל של צעירים משכילים ומוכשרים, וייפחתו ההשקעות הזרות בישראל. ישראל שאינה מהווה בית-בטוח ליהודי העולם ושאינה בנויה על יתרון ביזמות ומצויינות - לא תהיה עוד אותה מדינה.
מול שלטון דתי-קנאי אין לישראל יכולת הרתעה. אין לדעת האם משטר זה, המבוסס על האתוס השיעי של קורבן והקרבה, לא יקח על עצמו ועל עמו, את ההשלכות הקשות של תקיפה גרעינית בישראל. ישראל פגיעה ביותר לתקיפה מעין זו בשל ריכוז האוכלוסיה והנכסים הכלכלים במישור החוף. מכה שניה מוצלחת ככל שתהיה לא תכפר על הנזק האיום והבלתי הפיך שייגרם לישראל.
דוגמת ההרתעה ההדדית בין ארצות-הברית לברית-המועצות ששררה בתקופת המלחמה הקרה אינה ישימה במקרה האיראני-ישראלי. לשתי מעצמות העל הייתה מנהיגות אחראית והייתה ביניהן סימטריה של גודל שטח ואוכלוסיה. לעומת זאת, אין סימטריה בין ישראל לאיראן, ועל כן ההשוואה אינה תקפה.
על כן, ישראל חייבת למנוע בכל מחיר את התגרענותה של איראן. פעולה צבאית כזו אינה משאת נפש. יש להמנע ממנה, עד אשר ימוצו האפשרויות האחרות למנוע מאיראן נשק גרעיני, ובהם הסנקציות הכלכליות שנועדו להאיץ את התהליכים הפנימיים הקיימים ממילא של התנגדות העם האיראני למשטר.
אם לא יקרה הדבר או יתמהמה, ואיראן תתקרב לבניית הנשק הגרעיני, לא יהיה מנוס מפעולה ישראלית. מחיר הפעולה יהיה נסבל אך כואב. חשש מהסתייגות או התנגדות אמריקאית לפעולה כזו לא יוכל לשמש שיקול מכריע לממשלת ישראל, עם כל חשיבותה של הברית עם ידידתנו הגדולה. אילו קיבלה משלת ישראל בבוקר יום הכיפורים באוקטובר 1973 את עצתו של הרמטכ"ל דאז רא"ל דוד אלעזר ("דדו") - לערוך תקיפת מנע של חיל האווירבמצרים ובסוריה ערב מלחמת יום הכיפורים - מאות רבות של ישראלים היו היום בחיים וטראומת נפילת הר החרמון ונטישת המעוזים בתעלת סואץ - לא הייתה מתרחשת.
במקרה ההוא הממשלה דחתה את הצעת "דדו" עקב החשש מ"מה יגידו האמריקאים". לדור שלי לפחות, יום הכיפורים 1973 הוא זיכרון קשה ומעצב. הוא לא מאפשר לנו לחזור על אותה טעות פעמיים.
