מה בין פרשת השבוע למלחמת לבנון השנייה
Yotam Gadot
| 19/05/2011
השיעור הראשון הוא תמיד המשמעותי ביותר.
את השיעור הראשון על אחריות קיבלנו מיעקב אבינו ויהודה בנו.
רצף פרשות השבוע שהחל בשבת האחרונה ויסתיים בעוד שבועיים: מקץ, ויגש, ויחי. הם השיא הריגשי של ספר בראשית ואולי של התורה כולה. הדמויות המרכזיות הפועלות בו הן: יעקב, יוסף, ראובן ויהודה. לכאורה, עוד מאבק על הבכורה, הפעם בין ראובן- בכור לאה, לבין – יוסף – בכור רחל. אלא שהדרמה מסתיימת בכך שיהודה זוכה במנהיגות ומלכות. ובמילותיו היפות של יעקב בברכתו ליהודה: "...י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, ..." (בראשית, מ"ט, י').
מה היה בו ביהודה שזכה במנהיגות ובמלוכה?
כמו דרמה הכתובה היטב, המסר נבנה עד לרגע השיא בו מתייצב יהודה אל מול יוסף: " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי,..., כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. ..." (בראשית מ"ד, י"ח- ל"ד). הוא מתחיל בפרשיית תמר בה מודה יהודה: "...וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי,..." (בראשית ל"ח, כ"ו). עובר דרך המעמד בו מבקש יהודה מיעקב שיאפשר לבנימין לרדת איתם לשבור לחם ממצרים: "אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים. " (בראשית, מ"ג, ט').
המשותף לכל המעמדים האלה הוא שיהודה לוקח אחריות. אחריות על מעשיו ואחריות על חיי הסובבים אותו.
מי ייקח אחריות לכישלון במלחמת לבנון השנייה?
לכישלון במלחמת לבנון השנייה אחראים שני רמטכ"לים: חלוץ, שנכשל בהפעלת הכוח, ובוגי יעלון שנכשל בבניין הכוח. אף אחד מהם לא לקח אחריות. חלוץ מנסה לדברר את ההישג האסטרטגי שבמלחמה, ובוגי יעלון מסביר איפה היו הכשלים בכל המערכות שסביבו.
מבחינת הציבור הרחב, חלוץ נתפס כאחראי ואילו בוגי יעלון, רמטכ"ל עד שנה לפני המלחמה, נתפס כפרשן ומבקר של ביצועי הצבא במלחמה.
לא מצאתי לעובדה המרגיזה הזו סיבה אינטליגנטית. זה נכון שבניין הכוח נעשה שנתיים ושלוש לפני המלחמה, והקשר עם הביצועים במלחמה הוא לכאורה פחות ישיר. עדיין, הוא זועק לשמים. בכל תחקיר ובכל תכנית טלוויזיה שלאחר המלחמה עמדו על כך גם מומחים וגם הדיוטות שהעידו על עצמם, כי רמת הכשירות של המילואימניקים הייתה נמוכה מכיוון שלא התאמנו במשך שנים.
למעשה, מאז ה"שנה ללא אימונים" (2003) עליה הכריז הרמטכ"ל דאז בוגי יעלון, לא חזר הצבא לכשירות. זאת, עוד לפני שהרחבנו על ה"שפה" הצבאית שהתפתחה בתקופתו, סומנה כנושאת בחלק מהאשמה לתוצאה וננטשה מאז.
בוגי וחלוץ,
השיעור שאנו למדים משלוש הפרשות: מקץ, ויגש, ויחי, הוא כי מי שלא מודה באשמה ("צדקה ממני..."), ולא לוקח אחריות ("אני אערבנו, מידי תבקשנו") לא זוכה במנהיגות. הוא מסיים את חייו כמו ראובן: "פחז כמים אל תותר..." (בראשית, מ"ט, ד'). לא במקרה בחר יעקב בשורש- פ.ח.ז..
השיעור הראשון הוא תמיד המשמעותי ביותר.
את השיעור הראשון על אחריות קיבלנו מיעקב אבינו ויהודה בנו.
רצף פרשות השבוע שהחל בשבת האחרונה ויסתיים בעוד שבועיים: מקץ, ויגש, ויחי. הם השיא הריגשי של ספר בראשית ואולי של התורה כולה. הדמויות המרכזיות הפועלות בו הן: יעקב, יוסף, ראובן ויהודה. לכאורה, עוד מאבק על הבכורה, הפעם בין ראובן- בכור לאה, לבין – יוסף – בכור רחל. אלא שהדרמה מסתיימת בכך שיהודה זוכה במנהיגות ומלכות. ובמילותיו היפות של יעקב בברכתו ליהודה: "...י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, ..." (בראשית, מ"ט, י').
מה היה בו ביהודה שזכה במנהיגות ובמלוכה?
כמו דרמה הכתובה היטב, המסר נבנה עד לרגע השיא בו מתייצב יהודה אל מול יוסף: " וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי,..., כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. ..." (בראשית מ"ד, י"ח- ל"ד). הוא מתחיל בפרשיית תמר בה מודה יהודה: "...וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי,..." (בראשית ל"ח, כ"ו). עובר דרך המעמד בו מבקש יהודה מיעקב שיאפשר לבנימין לרדת איתם לשבור לחם ממצרים: "אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ: אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים. " (בראשית, מ"ג, ט').
המשותף לכל המעמדים האלה הוא שיהודה לוקח אחריות. אחריות על מעשיו ואחריות על חיי הסובבים אותו.
מי ייקח אחריות לכישלון במלחמת לבנון השנייה?
לכישלון במלחמת לבנון השנייה אחראים שני רמטכ"לים: חלוץ, שנכשל בהפעלת הכוח, ובוגי יעלון שנכשל בבניין הכוח. אף אחד מהם לא לקח אחריות. חלוץ מנסה לדברר את ההישג האסטרטגי שבמלחמה, ובוגי יעלון מסביר איפה היו הכשלים בכל המערכות שסביבו.
מבחינת הציבור הרחב, חלוץ נתפס כאחראי ואילו בוגי יעלון, רמטכ"ל עד שנה לפני המלחמה, נתפס כפרשן ומבקר של ביצועי הצבא במלחמה.
לא מצאתי לעובדה המרגיזה הזו סיבה אינטליגנטית. זה נכון שבניין הכוח נעשה שנתיים ושלוש לפני המלחמה, והקשר עם הביצועים במלחמה הוא לכאורה פחות ישיר. עדיין, הוא זועק לשמים. בכל תחקיר ובכל תכנית טלוויזיה שלאחר המלחמה עמדו על כך גם מומחים וגם הדיוטות שהעידו על עצמם, כי רמת הכשירות של המילואימניקים הייתה נמוכה מכיוון שלא התאמנו במשך שנים.
למעשה, מאז ה"שנה ללא אימונים" (2003) עליה הכריז הרמטכ"ל דאז בוגי יעלון, לא חזר הצבא לכשירות. זאת, עוד לפני שהרחבנו על ה"שפה" הצבאית שהתפתחה בתקופתו, סומנה כנושאת בחלק מהאשמה לתוצאה וננטשה מאז.
בוגי וחלוץ,
השיעור שאנו למדים משלוש הפרשות: מקץ, ויגש, ויחי, הוא כי מי שלא מודה באשמה ("צדקה ממני..."), ולא לוקח אחריות ("אני אערבנו, מידי תבקשנו") לא זוכה במנהיגות. הוא מסיים את חייו כמו ראובן: "פחז כמים אל תותר..." (בראשית, מ"ט, ד'). לא במקרה בחר יעקב בשורש- פ.ח.ז..
