הצלחה על סף משבר
הצלחה על סף משבר
טל ענבר
| 19/05/2011
מדינת ישראל הגיעה להישגים מרשימים ביותר בתחום החלל, עקב הצורך הביטחוני בלווייני תצפית מצד אחד, והסתמכות על יכולת שיגור עצמית, מאידך. הישגיה הציבו אותה בחזית המדינות החברות ב"מועדון החלל".
ההשקעות הגדולות בשנות השמונים של המאה העשרים היו נחוצות לפיתוח התשתית הטכנולוגית והאנושית, שאיפשרה לישראל לפרוץ לתחומים חדשים ותובעניים ביותר. ואולם, מאז שיגורו המוצלח של ראשון לווייני התצפית של ישראל, "אופק 3", באפריל 1995, הוקצו משאבים שהספיקו אך בקושי לקדם את יכולות הלוויינים והמשגרים, במקביל למחקר ולפיתוח של דורות חדשים ללוויינים הישראליים.
למרות ההצלחה, חשוב לדעת כי תעשיית החלל הישראלית ניצבת מזה שנים על סיפו של משבר. בהיעדר תמיכה כספית נאותה, יתדרדר תחום החלל לאחור, ויגרום לאובדן ידע יקר ערך, ולפרישת כוח אדם מיומן ועתיר ניסיון. מהלכים שונים עליהם נכתב רבות בתקשורת, כמו תוכנית חלל לאומית אזרחית למדינת ישראל, טרם הבשילו לכדי העברת תקציב בפועל לתעשיית החלל. הזדמנויות עסקיות שהוחמצו (למשל: אי מכירת לווייני צילום למדינות שונות או אובדן חוזה לבניית לוויין תקשורת בשל הצעה מתחרה מרוסיה), והתנהלות ברמה הלאומית, הבוחנת את תחום החלל דרך הפן התקציבי בעיקר, הביאו את תוכניות החלל הישראליות אל פרשת דרכים.
כעת, נדרש מהלך, שיציב את תחום החלל בישראל במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי, ויהפוך את יכולותיה של ישראל לקטר כלכלי, תעשייתי וחינוכי. כאשר מבקרים ראשי מדינות שונים שמייצגים מדינות בעלות יכולות חלליות, הם עוסקים בשיווק ישיר ונמרץ של יכולות אלה. עסקאות מכירה של מערכות נשק שונות מלוות לעתים ב"ממתק" בדמות מכירת לוויין או שירותי חלל. ישראל יכולה – וצריכה – לנהוג באותה דרך, כלומר לקדם מאוד את עשייתה בתחום החלל לא רק בשורה של הסכמים לשיתוף פעולה עם מדינות שונות ועם סוכנויות חלל (רק בינואר השנה נחתם הסכם לשיתוף פעולה עם סוכנות החלל האירופית ובחודש מרס עם סוכנות החלל הרוסית), או מיזמי לוויינות בעלי אופי מדעי. שומה על המדינה למכור לוויינים ולשתף פעולה עם מדינות אחרות בפיתוח הדור הבא של הלוויינים.
נדרש גם מינוף היכולות הטכנולוגיות לתחומי עיסוק לא מסורתיים בחלל, למשל - לווייני תצפית ברזולוציה גבוהה לניטור אסונות טבע כמו רעידת אדמה, צונאמי, שיטפונות ושריפות. התחום של ניטור וניהול אסונות זוכה לתמיכות רבות של גופים בינלאומיים, אך ישראל אינה נוטלת בו חלק. יוזמות חלל פרטיות ומסחריות קיימות בישראל במשורה בלבד. חקיקה נאותה שתקנה הטבות מס, הקמת קרן הון סיכון למיזמי חלל ושיתוף הקהילה העסקית במיזמי חלל לאומיים – גם ביטחוניים – יכולים לשנות את התמונה הנוכחית באופן משמעותי. ללא תוכנית חלל לאומית כוללת, המציבה יעדים ברורים לתעשייה, ימשיך להיות תחום החלל נחלה כמעט בלעדית של מערכת הביטחון והתעשיות הנלוות לה. התחום ימשיך להתפתח באופן זהיר מאוד, ללא ממשק ברור ומובנה עם התחום האזרחי-מסחרי. סף הכניסה הטכנולוגי לחלל הולך ויורד, ועל ישראל לשמר את הפער האיכותי בינה לבין מדינות עימות הפועלות אף הן בחלל, ולהגדילו מול מדינות מפותחות ביותר - על מנת להינות מפירות ההצלחה הכלכלית בשוק החלל.
אין זה מעבר לגבול יכולותיה של ישראל - להשיג נתח של אחוזים בודדים בלבד משוק החלל ומוצריו, כשם שמיצבה עצמה כיצואנית נשק מובילה. מפירות ההשקעה בקידום החלל בישראל תהנה המדינה כולה.
מדינת ישראל הגיעה להישגים מרשימים ביותר בתחום החלל, עקב הצורך הביטחוני בלווייני תצפית מצד אחד, והסתמכות על יכולת שיגור עצמית, מאידך. הישגיה הציבו אותה בחזית המדינות החברות ב"מועדון החלל".
ההשקעות הגדולות בשנות השמונים של המאה העשרים היו נחוצות לפיתוח התשתית הטכנולוגית והאנושית, שאיפשרה לישראל לפרוץ לתחומים חדשים ותובעניים ביותר. ואולם, מאז שיגורו המוצלח של ראשון לווייני התצפית של ישראל, "אופק 3", באפריל 1995, הוקצו משאבים שהספיקו אך בקושי לקדם את יכולות הלוויינים והמשגרים, במקביל למחקר ולפיתוח של דורות חדשים ללוויינים הישראליים.
למרות ההצלחה, חשוב לדעת כי תעשיית החלל הישראלית ניצבת מזה שנים על סיפו של משבר. בהיעדר תמיכה כספית נאותה, יתדרדר תחום החלל לאחור, ויגרום לאובדן ידע יקר ערך, ולפרישת כוח אדם מיומן ועתיר ניסיון. מהלכים שונים עליהם נכתב רבות בתקשורת, כמו תוכנית חלל לאומית אזרחית למדינת ישראל, טרם הבשילו לכדי העברת תקציב בפועל לתעשיית החלל. הזדמנויות עסקיות שהוחמצו (למשל: אי מכירת לווייני צילום למדינות שונות או אובדן חוזה לבניית לוויין תקשורת בשל הצעה מתחרה מרוסיה), והתנהלות ברמה הלאומית, הבוחנת את תחום החלל דרך הפן התקציבי בעיקר, הביאו את תוכניות החלל הישראליות אל פרשת דרכים.
כעת, נדרש מהלך, שיציב את תחום החלל בישראל במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי, ויהפוך את יכולותיה של ישראל לקטר כלכלי, תעשייתי וחינוכי. כאשר מבקרים ראשי מדינות שונים שמייצגים מדינות בעלות יכולות חלליות, הם עוסקים בשיווק ישיר ונמרץ של יכולות אלה. עסקאות מכירה של מערכות נשק שונות מלוות לעתים ב"ממתק" בדמות מכירת לוויין או שירותי חלל. ישראל יכולה – וצריכה – לנהוג באותה דרך, כלומר לקדם מאוד את עשייתה בתחום החלל לא רק בשורה של הסכמים לשיתוף פעולה עם מדינות שונות ועם סוכנויות חלל (רק בינואר השנה נחתם הסכם לשיתוף פעולה עם סוכנות החלל האירופית ובחודש מרס עם סוכנות החלל הרוסית), או מיזמי לוויינות בעלי אופי מדעי. שומה על המדינה למכור לוויינים ולשתף פעולה עם מדינות אחרות בפיתוח הדור הבא של הלוויינים.
נדרש גם מינוף היכולות הטכנולוגיות לתחומי עיסוק לא מסורתיים בחלל, למשל - לווייני תצפית ברזולוציה גבוהה לניטור אסונות טבע כמו רעידת אדמה, צונאמי, שיטפונות ושריפות. התחום של ניטור וניהול אסונות זוכה לתמיכות רבות של גופים בינלאומיים, אך ישראל אינה נוטלת בו חלק. יוזמות חלל פרטיות ומסחריות קיימות בישראל במשורה בלבד. חקיקה נאותה שתקנה הטבות מס, הקמת קרן הון סיכון למיזמי חלל ושיתוף הקהילה העסקית במיזמי חלל לאומיים – גם ביטחוניים – יכולים לשנות את התמונה הנוכחית באופן משמעותי. ללא תוכנית חלל לאומית כוללת, המציבה יעדים ברורים לתעשייה, ימשיך להיות תחום החלל נחלה כמעט בלעדית של מערכת הביטחון והתעשיות הנלוות לה. התחום ימשיך להתפתח באופן זהיר מאוד, ללא ממשק ברור ומובנה עם התחום האזרחי-מסחרי. סף הכניסה הטכנולוגי לחלל הולך ויורד, ועל ישראל לשמר את הפער האיכותי בינה לבין מדינות עימות הפועלות אף הן בחלל, ולהגדילו מול מדינות מפותחות ביותר - על מנת להינות מפירות ההצלחה הכלכלית בשוק החלל.
אין זה מעבר לגבול יכולותיה של ישראל - להשיג נתח של אחוזים בודדים בלבד משוק החלל ומוצריו, כשם שמיצבה עצמה כיצואנית נשק מובילה. מפירות ההשקעה בקידום החלל בישראל תהנה המדינה כולה.
