בין רפיח, איראן, טול כרם, הכטב״מים של חיזבאללה ועיכוב הנשק: ההשלכות של איבוד ההרתעה הישראלית
מדוע ישראל לא מצליחה להחזיר לעצמה את כושר ההרתעה לאחר מתקפת ה7.10 של חמאס? פרשנות של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 09/05/2024
תמונה: דובר צה״ל
המכנה המשותף לאירועים בגזרות השונות השבוע הוא העובדה שישראל אינה מצליחה להחזיר לעצמה את כושר ההרתעה, שנפגע קשות במתקפת 7 באוקטובר של החמאס.
נתחיל, כמובן, בדרום: גם אם לא נעים להודות בכך, מסע הדילוגים של ראש ה-CIA, ביל ברנס, באזורנו, כולל פגישות בישראל עם ראש המוסד ועם ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום רביעי, נובע בראש ובראשונה מכך שאיננו מצליחים להכתיב לחמאס את התנאים לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים.
את הדיווחים לגבי הפערים במו"מ צריך לקחת, בינתיים, במידה רבה של ספקנות: רוב מה שמתפרסם לגבי המו"מ, על ידי כל הצדדים, הוא בעיקרו לוחמה פסיכולוגית. סביר להניח שברנס לא היה מבלה באזורנו ימים ולילות, אם לא הייתה היתכנות להפסקת אש שתכלול החזרה של לפחות חלק מהחטופים. אבל קשה להגיע להחזרת החטופים ללא הפסקת המלחמה, בהתאם לעמדת ישראל.
בינתיים, עדיף להתייחס למה שקורה בפועל, בשטח: הפעולה המוגבלת של צה"ל במזרח רפיח החלה בהפצצה של חיל האוויר על מאה מטרות, לצד הרעשה ארטילרית.
בשלב הזה היא מתמקדת רק בפאתים במזרחיים של העיר הדרומית ביותר ברצוע עזה. הפעולה מובלת על ידי צוות קרב מחטיבת השריון 401 תחת אוגדה 162. לקראת סוף השבוע חידש צה"ל את הפעילות הקרקעית גם באיזור זייתון, שנכבש בחודשים הראשונים מלחמה וכעת שוב.
על הישגי הפעולה ברפיח עד כה מעיבה העובדה שהדיבורים עליה נמשכו הרבה יותר מידי זמן, העיתוי גרוע (אילו צה"ל היה כובש את רפיח בתחילת המערכה, לפני שהמערב איבד סבלנות אלינו והרחק מהבחירות בארה"ב, הנשיא ביידן לא היה מודיע בקולו על השעיית משלוחי נשק לישראל – עוד נגיע למשמעות ההודעה הזאת).
מעל לכל – מעיבה העובדה שהיא יצאה לדרך רק לאחר התקרית הקשה שבה נהרגו ארבעה לוחמי נח"ל וגבעתי במתקפה על כרם שלום: מיכאל רוזל, ראובן מרק אסולין, עידו טסטה וטל שביט זכרונם לברכה.
בכל מקרה, מדובר במבצע שהוא במידה רבה "תודעתי". ההישג העיקרי שלו הוא תמונה של דגל ישראל בצד הפלשתיני של מעבר רפיח מול מצרים, אבל רוב ההברחות של נשק ואנשים מתבצעות דרך מנהרות תת קרקעיות בין החלק המצרי והפלשתיני של רפיח. חלקן אולי עדיין פעילות.
כדי לבלום את הברחות הנשק באמת אחת ולתמיד, ישראל חייבת להשתלט על ציר פילדלפי לכל אורכו ולחפור תחתיו לעומק רב, לצורך הקמת קיר פלדה תת קרקעי, כפי שעשתה במכשול המקיף את הרצועה מכל עבר, למעט 14 ק"מ ב"פילדלפי".
זה לא יקרה בקרוב בגלל ההתנגדות האמריקאית והמצרית (אגב, אם המצרים היו רוצים באמת ובתמים לבלום את הברחות הנשק מתחת לציר פילדלפי היה בכוחם לעשות זאת עוד לפני 7 באוקטובר. אבל ככל שהם שונאים את החמאס, לא ממש פוגע באינטרס שלהם לראות את ישראל מוחלשת ומדממת. מסיבה זו ובשל התמריץ הכלכלי העצום שבא עם ההברחות - התעשייה הזאת מעולם לא נעצרה לגמרי).
כעת, ישראל צודקת בכך שללא חסימת נתיב ההברחות ממצרים לעזה לא ניתן יהיה להגיע לסיום המלחמה. אבל איך עושים את זה בלי אסון הומניטרי כאשר יש 1.5 מיליון אנשים באזור העיר רפיח, רובם פליטים מצפון הרצועה, ובלי להחמיר את הקרע עם ארה"ב?
נעבור לחיזבאללה ואיראן
לחוסר היכולת של ישראל להשיג "ניצחון מוחלט" על חמאס יש, כמובן, השלכה ישירה על המשך הלחימה הישירה מול איראן וחיזבאללה. גם כאן כושר ההרתעה הישראלי אינו משתקם, וראינו זאת אפילו השבוע.
צה"ל אמנם מבצע לא מעט תקיפות יעילות, אבל בשורה התחתונה עדיין לא רואים את חזרת תושבי הצפון המפונים לבתיהם אפילו לקראת שנת הלימודים הבאה. כל ישוב נטוש הוא בגדר כישלון שלא היה כמוהו בתולדות הציונות. זו הסיבה שצה"ל נערך למלחמה רבתי שאולי תפרוץ מול חיזבאללה בקיץ. גם חיזבאללה נערך.
בינתיים, בחילופי האש הקשים גם השבוע, הצליח חיזבאללה לשפר מאוד את הישגיו בשימוש בכטב"מים מתאבדים ובטילי נ"ט לטווח 10 ק"מ בעלי דיוק נקודתי.
אלה כלי הנשק הקטלניים ביותר שלו, והוא מפעיל אותם בשיטתיות כנגד כוחות צה"ל הפרוסים בצפון, ומול עמדות תקשורת ותצפית. כך הרג השבוע את לוחמי חטיבה 551 במילואים דן קמחגי ונחמן נתן הרץ ז"ל ואת לוחם יחידת התצפיות הסדירה חיים סבח ז"ל.
בחוכמה שבדיעבד, אחת הטעויות החמורות בשנים שבהן פירקנו את החברה שלנו בחמש מערכות בחירות רצופות, הייתה שלא לקחנו בחשבון את מלוא המשמעות של מלחמת רוסיה-אוקראינה על אזורנו. הברית שנוצרה בעקבות המלחמה בין רוסיה לאיראן, המספקת לפוטין כטב"מים קטלניים כמו אלה שפוגעים בנו, שינתה את המצב מן היסוד, גם באזורנו. לסיוע האיראני הייתה תמורה מצד רוסיה.
זה מביא אותנו לאיראן: המתקפה האירנית לפני כחודש יצרה מצב חדש מולנו, שיקשה על המשך פעולות החיסול של בכירים איראניים (זה לא אומר שהחיסולים המיוחסים לישראל ייפסקו).
מצד שני, התגובה המיוחסת לישראל בתקשורת העולמית – מתקפה על מתקן סמוך לאתר גרעין איראני – שנויה במחלוקת. מצד אחד, אם הפרסומים נכונים, הופגנה יכולת אדירה של ישראל לפגוע ביעד רגיש בלב איראן.
מצד שני, גם כאן מדובר במהלך שעיקרו "תודעתי" בלבד, והוא עלול לחשוף בפני האיראנים את נקודות התורפה בהגנה שלהם. סביר להניח שמומחים איראנים ורוסים כבר מנתחים את התקיפה ובוחנים דרכים כיצד לסתום את הפרצה, באמצעות נשק נ"מ רוסי מתקדם.
תמיכה רוסית בסייבר איראני?
השבוע הייתי בארה"ב. בסן פרנסיסקו השתתף ראש מערך הסייבר הלאומי של ישראל, תא"ל מיל גבי פורטנוי, בפורום של ראשי סייבר מארה"ב וממדינות המערב.
בתחום הזה אנחנו עדיין איננו בגדר "מצורעים", אבל כל תשומת הלב המערבית נתונה למלחמת רוסיה-אוקראינה גם בתחום הסייבר, עד שפורטנוי ביקש להבהיר לעמיתיו כי בניגוד למדינות שתומכות באוקראינה מרחוק, "אנחנו נלחמים על הבית".
לאחר מכן, פורטנוי העלה בכנס בסן פרנסיסקו את החשש שבתמורה לנשק ה"פיסי" שאיראן מספקת לרוסיה, ייתנו הרוסים לאיראנים כלי תקיפה בסייבר בקנה מידה מעצמתי.
זה עוד לא קרה, אבל חייב להילקח בחשבון. בינתיים, הכפילו האיראנים את תקיפות הסייבר שלהם על ישראל פי שלושה מאז אוקטובר, אבל לא הצליחו להסב לנו נזק משמעותי בתחום הזה.
בניו יורק, לעומת זאת, יושבות משלחות משרד הביטחון שמטפלות ברכש הביטחוני ובאספקת הנשק של ארה"ב לישראל.
מבדיקות שעשיתי עולה כי המשמעות העיקרית של הצהרת ביידן על עיכוב משלוחי נשק לישראל היא "תודעתית" בפני עצמה.
העברת המחלוקות בין ישראל לארה"ב למישור הפומבי, היא נזק חמור לנו (וגם לארה"ב). במישור המעשי, החריקות בהעברת הנשק לא החלו רק השבוע.
בתחילת המלחמה הלעיטו אותנו האמריקאים במשלוחי נשק במטוסים ובאוניות, כולל כמות עצומה של תחמושת שנשלחה לפני אוקטובר מהמחסנים שלהם בישראל בדרך לאוקראינה, אך עשתה "סיבוב פרסה" לפני שהגיעה ליעדה.
ואולם, בחודשים האחרונים מעכבים האמריקאים מידי פעם משלוחים של נשק בנימוקים בירוקרטיים שונים, כולל תקנות חדשות שמחייבות את ישראל לחתום על התחייבויות שונות הקשורות לשימוש בנשק.
לגופו של עניין, הנשק שמעוכב לפי הצהרת הנשיא, אינו דרוש באמת לצורך כיבוש רפיח. לצורך מלחמה אפשרית מול חיזבאללה - יש לישראל מלאי מספיק של תחמושת. חלק מערכות ההנחיה לפצצות חיל האוויר, שמעוכבות גם כן, מיוצרות ממילא גם בישראל על ידי רפאל, כך שאין השלכה מעשית על הצעד ה"נשיאותי".
לפני סיום, יהודה ושומרון
חוסר היכולת של ישראל להחזיר את החטופים מעלה את קרנו של חמאס גם כאן. על רקע זה מרימות ראש חוליות חמאס שעדיין נורו בשטח, גם לאחר יותר מ-4000 מעצים מאז תחילת המלחמה.
על רקע זה נערכים מבצעי הסיכול של צה"ל, שב"ב ומג"ב ללא הפסקה. אחת הפעולות הגדולות הייתה בשבת בכפר ליד טול כרם, בעת שכוח ימ"מ הרג ארבעה מחבלים, ועצר מחבל נוסף. הפעולה נמשכה שעות ארוכות ובשיאה התפרצו לוחמי הימ"מ אל תוך הבית שבו התבצרו המחבלים.
בהסתערות האמיצה נהרג ייטב הלוי ז"ל, שאביו, ניצב בדימוס יורם הלוי, היה בעברו בעצמו מהמפקדים האמיצים ביותר של הימ"מ. בדיעבד ניתן לשאול האם לא נכון יותר היה להטיל על הבית פצצת אוויר במשקל טונה ובכך להקטין את הסיכון ללוחמים?
הטלת פצצה בסדר גודל כזה ביו"ש כפופה לאישור דרג מדיני. לא הייתה הנחיה כזאת, והשאלה האם ניתן היה לפעול אחרת תישאר פתוחה לנצח.
להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט
מדוע ישראל לא מצליחה להחזיר לעצמה את כושר ההרתעה לאחר מתקפת ה7.10 של חמאס? פרשנות של עמיר רפפורט
תמונה: דובר צה״ל
המכנה המשותף לאירועים בגזרות השונות השבוע הוא העובדה שישראל אינה מצליחה להחזיר לעצמה את כושר ההרתעה, שנפגע קשות במתקפת 7 באוקטובר של החמאס.
נתחיל, כמובן, בדרום: גם אם לא נעים להודות בכך, מסע הדילוגים של ראש ה-CIA, ביל ברנס, באזורנו, כולל פגישות בישראל עם ראש המוסד ועם ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום רביעי, נובע בראש ובראשונה מכך שאיננו מצליחים להכתיב לחמאס את התנאים לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים.
את הדיווחים לגבי הפערים במו"מ צריך לקחת, בינתיים, במידה רבה של ספקנות: רוב מה שמתפרסם לגבי המו"מ, על ידי כל הצדדים, הוא בעיקרו לוחמה פסיכולוגית. סביר להניח שברנס לא היה מבלה באזורנו ימים ולילות, אם לא הייתה היתכנות להפסקת אש שתכלול החזרה של לפחות חלק מהחטופים. אבל קשה להגיע להחזרת החטופים ללא הפסקת המלחמה, בהתאם לעמדת ישראל.
בינתיים, עדיף להתייחס למה שקורה בפועל, בשטח: הפעולה המוגבלת של צה"ל במזרח רפיח החלה בהפצצה של חיל האוויר על מאה מטרות, לצד הרעשה ארטילרית.
בשלב הזה היא מתמקדת רק בפאתים במזרחיים של העיר הדרומית ביותר ברצוע עזה. הפעולה מובלת על ידי צוות קרב מחטיבת השריון 401 תחת אוגדה 162. לקראת סוף השבוע חידש צה"ל את הפעילות הקרקעית גם באיזור זייתון, שנכבש בחודשים הראשונים מלחמה וכעת שוב.
על הישגי הפעולה ברפיח עד כה מעיבה העובדה שהדיבורים עליה נמשכו הרבה יותר מידי זמן, העיתוי גרוע (אילו צה"ל היה כובש את רפיח בתחילת המערכה, לפני שהמערב איבד סבלנות אלינו והרחק מהבחירות בארה"ב, הנשיא ביידן לא היה מודיע בקולו על השעיית משלוחי נשק לישראל – עוד נגיע למשמעות ההודעה הזאת).
מעל לכל – מעיבה העובדה שהיא יצאה לדרך רק לאחר התקרית הקשה שבה נהרגו ארבעה לוחמי נח"ל וגבעתי במתקפה על כרם שלום: מיכאל רוזל, ראובן מרק אסולין, עידו טסטה וטל שביט זכרונם לברכה.
בכל מקרה, מדובר במבצע שהוא במידה רבה "תודעתי". ההישג העיקרי שלו הוא תמונה של דגל ישראל בצד הפלשתיני של מעבר רפיח מול מצרים, אבל רוב ההברחות של נשק ואנשים מתבצעות דרך מנהרות תת קרקעיות בין החלק המצרי והפלשתיני של רפיח. חלקן אולי עדיין פעילות.
כדי לבלום את הברחות הנשק באמת אחת ולתמיד, ישראל חייבת להשתלט על ציר פילדלפי לכל אורכו ולחפור תחתיו לעומק רב, לצורך הקמת קיר פלדה תת קרקעי, כפי שעשתה במכשול המקיף את הרצועה מכל עבר, למעט 14 ק"מ ב"פילדלפי".
זה לא יקרה בקרוב בגלל ההתנגדות האמריקאית והמצרית (אגב, אם המצרים היו רוצים באמת ובתמים לבלום את הברחות הנשק מתחת לציר פילדלפי היה בכוחם לעשות זאת עוד לפני 7 באוקטובר. אבל ככל שהם שונאים את החמאס, לא ממש פוגע באינטרס שלהם לראות את ישראל מוחלשת ומדממת. מסיבה זו ובשל התמריץ הכלכלי העצום שבא עם ההברחות - התעשייה הזאת מעולם לא נעצרה לגמרי).
כעת, ישראל צודקת בכך שללא חסימת נתיב ההברחות ממצרים לעזה לא ניתן יהיה להגיע לסיום המלחמה. אבל איך עושים את זה בלי אסון הומניטרי כאשר יש 1.5 מיליון אנשים באזור העיר רפיח, רובם פליטים מצפון הרצועה, ובלי להחמיר את הקרע עם ארה"ב?
נעבור לחיזבאללה ואיראן
לחוסר היכולת של ישראל להשיג "ניצחון מוחלט" על חמאס יש, כמובן, השלכה ישירה על המשך הלחימה הישירה מול איראן וחיזבאללה. גם כאן כושר ההרתעה הישראלי אינו משתקם, וראינו זאת אפילו השבוע.
צה"ל אמנם מבצע לא מעט תקיפות יעילות, אבל בשורה התחתונה עדיין לא רואים את חזרת תושבי הצפון המפונים לבתיהם אפילו לקראת שנת הלימודים הבאה. כל ישוב נטוש הוא בגדר כישלון שלא היה כמוהו בתולדות הציונות. זו הסיבה שצה"ל נערך למלחמה רבתי שאולי תפרוץ מול חיזבאללה בקיץ. גם חיזבאללה נערך.
בינתיים, בחילופי האש הקשים גם השבוע, הצליח חיזבאללה לשפר מאוד את הישגיו בשימוש בכטב"מים מתאבדים ובטילי נ"ט לטווח 10 ק"מ בעלי דיוק נקודתי.
אלה כלי הנשק הקטלניים ביותר שלו, והוא מפעיל אותם בשיטתיות כנגד כוחות צה"ל הפרוסים בצפון, ומול עמדות תקשורת ותצפית. כך הרג השבוע את לוחמי חטיבה 551 במילואים דן קמחגי ונחמן נתן הרץ ז"ל ואת לוחם יחידת התצפיות הסדירה חיים סבח ז"ל.
בחוכמה שבדיעבד, אחת הטעויות החמורות בשנים שבהן פירקנו את החברה שלנו בחמש מערכות בחירות רצופות, הייתה שלא לקחנו בחשבון את מלוא המשמעות של מלחמת רוסיה-אוקראינה על אזורנו. הברית שנוצרה בעקבות המלחמה בין רוסיה לאיראן, המספקת לפוטין כטב"מים קטלניים כמו אלה שפוגעים בנו, שינתה את המצב מן היסוד, גם באזורנו. לסיוע האיראני הייתה תמורה מצד רוסיה.
זה מביא אותנו לאיראן: המתקפה האירנית לפני כחודש יצרה מצב חדש מולנו, שיקשה על המשך פעולות החיסול של בכירים איראניים (זה לא אומר שהחיסולים המיוחסים לישראל ייפסקו).
מצד שני, התגובה המיוחסת לישראל בתקשורת העולמית – מתקפה על מתקן סמוך לאתר גרעין איראני – שנויה במחלוקת. מצד אחד, אם הפרסומים נכונים, הופגנה יכולת אדירה של ישראל לפגוע ביעד רגיש בלב איראן.
מצד שני, גם כאן מדובר במהלך שעיקרו "תודעתי" בלבד, והוא עלול לחשוף בפני האיראנים את נקודות התורפה בהגנה שלהם. סביר להניח שמומחים איראנים ורוסים כבר מנתחים את התקיפה ובוחנים דרכים כיצד לסתום את הפרצה, באמצעות נשק נ"מ רוסי מתקדם.
תמיכה רוסית בסייבר איראני?
השבוע הייתי בארה"ב. בסן פרנסיסקו השתתף ראש מערך הסייבר הלאומי של ישראל, תא"ל מיל גבי פורטנוי, בפורום של ראשי סייבר מארה"ב וממדינות המערב.
בתחום הזה אנחנו עדיין איננו בגדר "מצורעים", אבל כל תשומת הלב המערבית נתונה למלחמת רוסיה-אוקראינה גם בתחום הסייבר, עד שפורטנוי ביקש להבהיר לעמיתיו כי בניגוד למדינות שתומכות באוקראינה מרחוק, "אנחנו נלחמים על הבית".
לאחר מכן, פורטנוי העלה בכנס בסן פרנסיסקו את החשש שבתמורה לנשק ה"פיסי" שאיראן מספקת לרוסיה, ייתנו הרוסים לאיראנים כלי תקיפה בסייבר בקנה מידה מעצמתי.
זה עוד לא קרה, אבל חייב להילקח בחשבון. בינתיים, הכפילו האיראנים את תקיפות הסייבר שלהם על ישראל פי שלושה מאז אוקטובר, אבל לא הצליחו להסב לנו נזק משמעותי בתחום הזה.
בניו יורק, לעומת זאת, יושבות משלחות משרד הביטחון שמטפלות ברכש הביטחוני ובאספקת הנשק של ארה"ב לישראל.
מבדיקות שעשיתי עולה כי המשמעות העיקרית של הצהרת ביידן על עיכוב משלוחי נשק לישראל היא "תודעתית" בפני עצמה.
העברת המחלוקות בין ישראל לארה"ב למישור הפומבי, היא נזק חמור לנו (וגם לארה"ב). במישור המעשי, החריקות בהעברת הנשק לא החלו רק השבוע.
בתחילת המלחמה הלעיטו אותנו האמריקאים במשלוחי נשק במטוסים ובאוניות, כולל כמות עצומה של תחמושת שנשלחה לפני אוקטובר מהמחסנים שלהם בישראל בדרך לאוקראינה, אך עשתה "סיבוב פרסה" לפני שהגיעה ליעדה.
ואולם, בחודשים האחרונים מעכבים האמריקאים מידי פעם משלוחים של נשק בנימוקים בירוקרטיים שונים, כולל תקנות חדשות שמחייבות את ישראל לחתום על התחייבויות שונות הקשורות לשימוש בנשק.
לגופו של עניין, הנשק שמעוכב לפי הצהרת הנשיא, אינו דרוש באמת לצורך כיבוש רפיח. לצורך מלחמה אפשרית מול חיזבאללה - יש לישראל מלאי מספיק של תחמושת. חלק מערכות ההנחיה לפצצות חיל האוויר, שמעוכבות גם כן, מיוצרות ממילא גם בישראל על ידי רפאל, כך שאין השלכה מעשית על הצעד ה"נשיאותי".
לפני סיום, יהודה ושומרון
חוסר היכולת של ישראל להחזיר את החטופים מעלה את קרנו של חמאס גם כאן. על רקע זה מרימות ראש חוליות חמאס שעדיין נורו בשטח, גם לאחר יותר מ-4000 מעצים מאז תחילת המלחמה.
על רקע זה נערכים מבצעי הסיכול של צה"ל, שב"ב ומג"ב ללא הפסקה. אחת הפעולות הגדולות הייתה בשבת בכפר ליד טול כרם, בעת שכוח ימ"מ הרג ארבעה מחבלים, ועצר מחבל נוסף. הפעולה נמשכה שעות ארוכות ובשיאה התפרצו לוחמי הימ"מ אל תוך הבית שבו התבצרו המחבלים.
בהסתערות האמיצה נהרג ייטב הלוי ז"ל, שאביו, ניצב בדימוס יורם הלוי, היה בעברו בעצמו מהמפקדים האמיצים ביותר של הימ"מ. בדיעבד ניתן לשאול האם לא נכון יותר היה להטיל על הבית פצצת אוויר במשקל טונה ובכך להקטין את הסיכון ללוחמים?
הטלת פצצה בסדר גודל כזה ביו"ש כפופה לאישור דרג מדיני. לא הייתה הנחיה כזאת, והשאלה האם ניתן היה לפעול אחרת תישאר פתוחה לנצח.
להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט
