טור של עמיר רפפורט: שובו של ה"מודיעין האנושי" בעזה
מה הקשר בין החזרה של ה"יומינט" למבצע "יד הזהב"? עד מתי חיזבאללה ימשיך להרתיע את ישראל בצפון? מדוע מה שקורה במשולש הגבולות ישראל-סוריה וירדן מעורר דאגה עמוקה במערכת הביטחון? ומי מפחד מכיבוש רפיח?
עמיר רפפורט
| 15/02/2024
בסתיו של שנת 2000 ערך פיקוד המרכז של צה"ל סדרה ארוכה של הכנות לקראת הסלמה ביטחונית חמורה ביהודה ושומרון. אלה היו הימים שאחרי כישלון פסגת קמפ-דיוויד של ראש הממשלה אהוד ברק עם יאסר ערפאת.
המצב עדיין היה שקט לגמרי, אבל ההכנות כללו הצטיידות באמצעי מיגון לצד אימונים רבים - מרמת הפלוגה והגדוד ועד לדרג הפיקוד כולו.
ההכנות היו כה מקיפות, עד שכאשר פרצה האינתיפאדה השנייה בסופו של דבר, לאחר ביקור אריק שרון בהר הבית, בסוף חודש ספטמבר, התקשו הפלשתינים להסב אבדות רבות לצה"ל.
למעשה, הנפגעים הרבים בצידנו היו רק אחרי שהחל גל של פיגועי התאבדות, בנוסף להפרות הסדר ההמוניות.
נזכרתי בקיץ המתוח של שנת 2000, משום שפיקוד המרכז נמצא כעת בעיצומן של הכנות בהיקף דומה, לקראת גל פיגועי טרור שעלול לתגבר מאוד בשבועות הקרובים.
כעת, לא מדברים בקול רם על "אינתיפאדה שלישית" אבל החשש הוא מהסלמה לקראת חודש הרמדאן, שיחל סמוך ל-10 במרס (מועד החג המדויק נקבע על ידי המוסלמים רק ברגע האחרון).
הרמדאן השנה נחשב רגיש במיוחד (הוא ממילא היה מועד לפורענות בכל אחת מהשנים הקודמות, כולל אירועי "שומר החומות" במהלכו), בשל השפעת המלחמה בעזה, ומשום שאיראן מציפה את השטחים באמצעי לחימה ובכסף שמוברחים דרך הגבולות הארוכים עם ירדן. הכסף הזה נועד להניע טרור.
לחלק מההכנות המקיפות לקראת גל טרור נחשף הציבור בגלל השימוש בתואר "ביום אויב" כדי לדמות חטיפה שתתבצע על ידי מתנחלים באחד מהתרגילים שנערכו עד כה (צה"ל התנצל על השימוש במונח).
בימים הקרובים יגיע השיא: פיקוד המרכז יערוך את התרגיל המסכם שיבחן את ההיערכות בכל הגזרות, ואת אמצעי הפיקוד והשליטה.
ברמת הישובים - תיבחן ההיערכות מול תסריטי אימה של התקפות המוניות, אפילו ב"השראת" מה שקרה ביישובי הנגב המערבי בבוקר המר של 7 באוקטובר.
זה יהיה אחד התרגילים המקיפים ביותר של פיקוד המרכז.
ככלל, למרות הדמיון בהכנות של הפיקוד בין ימים אלה ובין שנת 2000, הרי שיש בכל זאת שני הבדלים משמעותיים: אז חיינו באשליה של שקט, כיום אנחנו בעיצומה של מלחמה ברצועת עזה, שנתפסת על ידי רבים מהפלשתינים ביהודה ושומרון כניצחון על היהודים וכמודל שצריך לחקות.
מצד שני, בשנת 2000, יאסר ערפאת הורה לכוחות הביטחון הפלשתיניים לנתק מגע עם ישראל, ולמעשה להשתתף בכאוס.
האינתיפאדה נפתחה ברצח של שוטר מג"ב על ידי שוטר פלשתיני בקלקיליה. כיום, המנגנונים, לפחות בינתיים, נמצאים בעיצומו של גל מעצרים של אנשי חמאס, לצד המבצעים הבלתי פוסקים של צה"ל וכוחות משמר הגבול עצמם.
בנוסף, רק בימים האחרונים חשפו המנגנונים הפלשתינים מטענים שהוטמנו בצידי הדרכים, ופירקו אותם. הם פועלים כנגד החמאס בשל החשש שישתלט על יו"ש כמו שהשתלט על עזה ב-2007 ולא מתוך אהבת ישראל.
וגם את זה חשוב לדעת: בצה"ל ובשב"כ יש תמימות דעים שהמצב הכלכלי המחמיר ביו"ש, בשל הפסקת היתרי העבודה בישראל, מגדיל מאוד את הסיכון לגל טרור.
זו יכולה להיות רק "קונספציה" (עובדה: ב-2000, האינתיפאדה השנייה פרצה בעיצומה של פריחה כלכלית), ובכל זאת, קשה להתעלם מעמדה מקצועית כה חד משמעית של גופי היבטחון המרכזיים (אם כי, בינתיים, הממשלה מתעלמת).
ועוד משהו לגבי פיקוד מרכז: נראה כי עשרות שנים של שקט כמעט מוחלט לאורך גבולנו המזרחי עם ירדן עומדות להסתיים. צהל יבחן את היערכותו לאורך הגבול מחדש.
חשוב להבין, כי מדובר בגבול של לא פחות מ-300 קילומטרים, שהכוחות המפטרלים לאורכו הם דלילים ביותר. באחרונה, נראה כי צה"ל וצבא ירדן מתקשים מאוד לבלום את גל החדירות דרך הגבול, עד כה רק לצורכך הברחות, אבל ייתכן כי בשלב הבא יגיעו גם פיגועים מתוך שטח ירדן.
דאגה מיוחדת קשורה למה שנעשה במשולש הגבולות בין ישראל, ירדן וסוריה בצפון, שם כורעים הירדנים תחת אלפי אנשים שמנסים לחדור לשטחם, מי ברגל מי ברכב.
החשש הוא שחלק מהאנשים קשורים למיליציות שיעיות או לדאעש, וינסו לעבור בהמשך את הגבול לתוך ישראל.
החשש מהנעשה בגזרה הוא הסיבה לכך שבצעד כמעט תקדימי שלח צה"ל באחרונה גדוד סדיר איכותי ביותר לפעילות בגבול ירדן. הכוח הגיע לגזרה היישר מתוך זירת הלחימה המרכזית בחאן יונס.
הפנים לרפיח
ולגבי הנעשה בזירת הלחימה העיקרית, רצועת עזה, כמובן שהפעולה ההרואית להחזרת החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר, משכה את מירב תשומת הלב השבוע. עוד נגיע ללקח העיקרי שלה, שהוא חיובי, לשם שינוי: "קאם-בק" מופלא של המודיעין האנושי- ה"יומינט".
אבל אפתח בתמונת מצב כללית של הלחימה.
ובכן, גם השבוע המשיכה חטיבת הנחל, תחת אוגדה 162, לבתר את הרצועה בין צפון לדרום, על בסיס "ציר נצרים" מבארי לכיוון הים. בחלק שמצפון לציר, כבר פועל צה"ל בפשיטות במסגרת "שלב ג'" של המערכה.
כך, לקראת סוף השבוע הזה, השלימו צוותי הקרב של חטיבה 5 וחטיבה 401, תחת 162, שבועיים של פשיטה שהתמקדה באזור שאטי שבמערב עזה.
רק לשם השוואה, כאשר צה"ל כבש את צפון רצועת עזה בתחילת התמרון, נדרשו לשם כך שלוש אוגדות. הפעם, שתי חטיבות הספיקו לפעולה. החציה של העיר עזה מצד לצד ארכה בנובמבר ימים רבים.
השבוע, דרך דומה, מצד לצד, לקחה רק שעתיים. במקביל לתמרון המהיר, חוסלו מהאוויר ומהים עשרות מחבלים בעזה. הם הותקפו מרחוק על ידי חטיבת האש 2015.
כפי הנראה, צה"ל ייצא בקרוב לפשיטות נוספות בחלק הצפוני של רצועת עזה. בינתיים, אוגדה 143, שאחראית על ההגנה המרחבית מול כל רצועת עזה, ממשיכה לבנות את אזור החיץ מול הרצועה, בזמן שעיקר הלחימה עדיין מתמקדת במצור על חאן יונס ובלוחמת המנהרות שם.
הלחימה ממשיכה לגבות מחיר כבד. בין הרוגי השבוע היו שני לוחמי מגלן, שנפגעו מטיל נ"ט, ושלושה אנשי מילואים, כולל מפקד גדוד מחטיבה 646, שנלכדו בבית ממולכד שקרס. באסון הזה היו גם עשרות פצועים.
מעל לפני השטח, עדיין מתמקדת הלחימה בחיסול שיטתי של נכסי חמאס, ובהידוק המצור מכל עברי העיר. צה"ל השלים אתמול את השתלטותו על בית החולים המרכזי של חאן יונס, "נאסר", שבו הוחזקו ככל הנראה גופות חטופים ואולי אפיל חטופים חיים.
הדרמה הגדולה בחאן יונס, ממשיכה להתרחש מתחת לפני הקרקע. הצילומים של יחיא סינואר משוטט במנהרות מתחת לעיר עם בני משפחתו, מ-10 באוקטובר, הם רק ה"פרומו" למה שיכול לקרות בין המנהיג של החמאס ובין כוחותינו, אם ייתקלו מטווחים שבהם רואים את ה"לבן העיניים".
במקביל למצור חאן יונס, שכנראה יימשך עד ל"רגעי האמת", צה"ל משלים תוכניות מבצעיות לכיבוש רפיח - שהיא העיר המרכזית האחרונה ברצועת עזה שעדיין לא נכבשה. תחת חטיבת רפיח של חמאס עדיין קיימים ארבעה גדודים, שהפגיעה בהם עד כה הייתה מועטה ביותר.
הגדודים של רפיח אינם נחשבים לעלית המבצעית של החמאס. האתגר הצבאי הגדול ביותר בכיבוש מרחב העיר קשור דווקא לכך שמסתופפים בו למעלה ממיליון פליטים מהצפון, שרובן פונו כבר באוקטובר מצפון הרצועה (בנוסף לכ-200 אלף תושבים מקוריים של העיר).
אפשר להעריך כי הפרסומים על כיבוש מתוכנן של רפיח כוללים לא מעט דיס-אינפרוציה, שמאפיינת לוחמה פסיכולוגית במלחמות. חלק מהם, ככל הנראה, נועדו להפעיל לחץ על החמאס במסגרת המו"מ המקרטע על חילופי חטופים באסירים - אבל יש בהם גם גרעין נכבד של אמת.
ללא כיבוש רפיח ומניעה של הברחות עתידיות בין שטח רצועת עזה ובין שטח מצרים לא יעמוד צה"ל ביעד של מיטוט שלטון החמאס ופירוז הרצועה מאמצעי לחימה לאורך זמן.
מי מתנגד לכיבוש רפיח?
כנראה, שלא רבים. אפילו ארה"ב לא תוציא כרטיס אדום שימנע את הפעולה, אם יובטחו פינוי חוזר של אוכלוסייה מבעוד מועד ויימנע אסון המוניטרי.
שאלתי השבוע את האלוף במילואים עמוס גלעד, שצבר הכי הרבה שעות מצרים בתפקידו הארוך כראש האגף המדיני - ביטחוני במשרד הביטחון (כיום גלעד עומד בראש המרכז למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן), האם מבצע ברפיח עלול לסכן את יציבות הסכם השלום עם מצרים?
גלעד ענה לי שכן. יש סכנה כזאת. "המצרים רואים בכניסה המונית של פלשתינים לשטחם סכנה אסטרטגית. הם ימנעו תרחיש כזה בכל דרך. באותו זמן, התיאום הביטחוני שלהם עם ישראל הוא ברמות גבוהות. ערעור הסכם השלום עם מצרים חלילה, עלול להשפיע לרעה גם על יציבות השלום עם ירדן", טוען עמוס גלעד.
ומוסיף, זווית הסתכלות חיובית על המצב הכללי. "בתוך כל המציאות הקשה של המלחמה יש לנו הזדמנות נדירה לייצב ציר משמעותי ביחד עם העולם הסוני המתון במזרח התיכון, כולל ערב הסעודית, בגיבוי מוחלט של ארצות הברית.
"זה בהחלט יכול להפוך את הלימון ללימונדה, אבל לצערי אני לא רואה שום סימן לכך שראש הממשלה פועל כדי לנצל את ההזדמנות הזאת, משום שהדרג המדיני אינו מציג שום תוכנית לגבי 'היום שאחרי' ברצועת עזה".
הקאם-בק של ה"יומינט"
בצפון, היה זה שבוע רע לצה"ל, בעיקר בשל נפילת הרקטה שגרמה ביום רביעי להרוגה ולשמונה פצועים בלב מחנה פיקוד הצפון ליד צפת.
זו פגיעה משפילה, שבאה בתגובה לסדרת תקיפות קשות בדרום לבנון יום קודם לכן. כמובן, שצה"ל הגיב בתקיפה קשה משל עצמו, בינתיים בלי "שבירת כלים", למרות שהרמטכ"ל שוב דיבר על ההכנות למלחמה כוללת אפשרית מול חיזבאללה בעת שביקר בצפון שעות אחרי הפגיעה במפקדת הפיקוד.
עד שהציפיות ללחימה כוללת יגשימו את עצמן (אם יגשימו), אפשר להגיד ש"חיזבאללה מורתע", אבל גם להפך: ישראל מורתעת מול ארסנל הנשק שאיראן הציבה מול גבולנו הצפוני.
המערך הזה כולל גם טילי נ"ט מדויקים לטווח של עד עשרה קילומטרים (בקרית שמונה נפצעו אם ובנה מאופן קשה מפגיעת טיל ביום שלישי).
איום הנ"ט בכינון ישיר על ישובי הצפון הוא הסיבה לכך שישראל דורשת הרחקה של כוחות חיזבאללה מגבול הצפון עד לטווח של הטיל, כחלק מיישום מציאות חדשה.
זאת, למרות שעל פי החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, מתום מלחמת לבנון השנייה ב-2006, כל כוחות חיזבאללה אמורים להימצא אך ורק מצפון לקו נהר הליאטני.
העניין הוא שהמרחק של הנהר מישראל אינו אחיד. מצפון למטולה, הליטאני עובר במרחש של כ-3 קילומטרים בלבד מהגבול. לעומת זאת, בגזר המערבית, מצפון לנהריה, המרחק הוא לא פחות מ-30 קילומטרים.
10 קילומטרים ללא כוחות "רדוואן" – ממערב למזרח - זו הדרישה הנוכחית של ישראל מלבנון.
אלא שהירי לפיקוד הוא התשובה הנוכחית של חסן נסראללה לדרישה: לא. חיזבאללה לא מתכוון להפסיק את הלחימה המוגבלת מולנו לפני תום המלחמה בעזה.
בחזרה לרפיח, ים שני שעה 1.59 בבוקר, היה הרגע המדויק שבו הפשיטה של הימ"מ והיחידה המבצעית של השב"כ, בגיבוי מסיבי של צה"ל, הפכה משקטה ל"רועשת" בלב שכונת שאבורה.
רבות סופר בתקשורת על מה שקרה מרגע זה ואילך, אך אני אתמקד בכך שהמבצע הוא עדות לשובו של ה"מודיעין האנושי" - זה שמבוסס בין השאר, בין השאר על מידע הנאסף בחקירות, בשטח, להבדיל ממודיעין טכנולוגי שמבוסס על "אותות" כמו פענוח שדרי תקשורת או מבצעי סייבר.
המודיעין האנושי מכונה בז'רגון המקצועי של אנשי המודיעין "יומינט". לטובת מבצע כזה, יש להניח שצריך גם היה לדעת כל פרט בדירה שבה הוחזקו החטופים, ומה יקרה בכל נקודה לאורך נתיב התנועה – אל היעד ובדרך החוצה.
שום פרט אינו נשאר ליד המקרה או לדמיון.
ובכן, לאורך עשרות שנים, היה "היומינט" כלי מרכזי של השב"כ לאיסוף מודיעין איכותי בכל הגזרות, ואולם אחת ההשלכות של ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005, הייתה ניתוק המגע הישיר בין הארגון ובין המקורות שלו, הסוכנים בשטח.
הניתוק הזה הקשה על הגיוס של מקורות חדשים ובעיקר גרם לכך שבידי השב"כ לא היו במשך שנים נחקרים איכותיים. חקירות הן הבסיס שעליו יושבת רשת "יומינט", משום שבמהלך כל חקירה עולים שמות של אנשים, שאותם אפשר לחקור ולהוציא מהם מידע על עוד חשודים בטרור, שימשיכו לספר על חשודים נוספים וכן הלאה. התהליך הזה נגדע.
מעבר להתנתקות היה בשב"כ גם תהליך של "התמכרות" לטכנולוגיה. התהליך הזה הואץ בימים של שני ראשי השב"כ האחרונים – רונן בר הראש הנוכחי, ונדב ארגמן לפניו - שניהם צמחו במערכים המבצעיים בשב"כ, שרואים בטכנולוגיה את הפתרון המועדף בכל אתגר. קודם להן כיהנו בראשות השב"כ אך ורק ראשי ארגון שצמחו במערכי השטח. הם התחילו כרכזים, ועבדו בתחילתה דרך מול סוכנים.
באופן טבעי, בשנים של נדב ארגמן ורונן בר כראשי השב"כ, קודמו לתפקידים בכירים לכל אורך ורוחב הארגון, לחטיבות, ליחידות מיוחדות, לאגפים – אנשי המערכים המבצעיים והטכנולוגיים. כל מה שהוא טכנולוגי זכה לעדיפות תקציבית מוחלטת גם בענייני כוח האדם.
תפקידם של רכזי המודיעין, שנותרו בעיקר תחת מרחב ירושלים (בעזה לא היו רכזי שטח כאשר פרצה המלחמה, בגלל הנסיבות), הוא קשה, סיזיפי, בכל מזג אוויר, בשלב שטחים עוינים.
לפעמים, אפילו מסוכן. אך המשכורות הגבוהות ביותר - לעיתים אפילו חוזים מיוחדים בסך עשרו אלפי שקלים – ניתנו עובדים הטכנולוגים. רק שיסכימו לעזוב את שוק ההיי-טק הרותח ולהגיע לארגון, אפילו לכמה שנים.
ראשי מרחב דרום של השב"כ, המקבילים של אלוף פיקוד הדרום בצה"ל מבחינת הדרג, בשנים שקדמו למלחמה, היו "יניב" (כינוי, לא שם אמיתי), שהיה גם ראש מרחב ירושלים קודם לכן ופרש ב-יולי 2021.
הוא העביר את התפקיד לא׳ - עוד "קודקוד" שאיתרע מזלו להיות בתפקיד מרכזי ב-7 באוקטובר 2023, ובכך להיות "חתום" על המחדל מהגדולים בתולדות ישראל.
עם זאת ניתן להניח שגם בשנים שקדמו למלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר, היו לשב"כ מקורות אנושיים, יומינטיים.
ככלל ה"יומינט" דעך, העובדה שבפשיטה על הנגב המערבי ב-7 באוקטובר השתתפו 3000 אנשי נוח'בה, מבלי שלשב"כ היה מקור אנושי שהתריע על הצפוי - הוא ההוכחה הניצחת לכך.
אלא שמאז תמרון הקרקע בעזה דברים השתנו. השב"כ חזר לפעול עמוק בשטח רצועת עזה. אנשיו מצטרפים לכל פעולה מבצעית, ומביאים מידע מודיעיני איכותי ביותר.
חלק מהמידע מגיע גם מאלפי הנחקרים מסביב לשעון, כאשר כמעט בכל יום מגיעים לחקירה במתקן חקירות בנגב עוד ועוד אנשי חמאס. היישר מהשטח. אין ספק, שה"יומינט" חזר למעמדו המרכזי, בגדול.
מה הקשר בין החזרה של ה"יומינט" למבצע "יד הזהב"? עד מתי חיזבאללה ימשיך להרתיע את ישראל בצפון? מדוע מה שקורה במשולש הגבולות ישראל-סוריה וירדן מעורר דאגה עמוקה במערכת הביטחון? ומי מפחד מכיבוש רפיח?
בסתיו של שנת 2000 ערך פיקוד המרכז של צה"ל סדרה ארוכה של הכנות לקראת הסלמה ביטחונית חמורה ביהודה ושומרון. אלה היו הימים שאחרי כישלון פסגת קמפ-דיוויד של ראש הממשלה אהוד ברק עם יאסר ערפאת.
המצב עדיין היה שקט לגמרי, אבל ההכנות כללו הצטיידות באמצעי מיגון לצד אימונים רבים - מרמת הפלוגה והגדוד ועד לדרג הפיקוד כולו.
ההכנות היו כה מקיפות, עד שכאשר פרצה האינתיפאדה השנייה בסופו של דבר, לאחר ביקור אריק שרון בהר הבית, בסוף חודש ספטמבר, התקשו הפלשתינים להסב אבדות רבות לצה"ל.
למעשה, הנפגעים הרבים בצידנו היו רק אחרי שהחל גל של פיגועי התאבדות, בנוסף להפרות הסדר ההמוניות.
נזכרתי בקיץ המתוח של שנת 2000, משום שפיקוד המרכז נמצא כעת בעיצומן של הכנות בהיקף דומה, לקראת גל פיגועי טרור שעלול לתגבר מאוד בשבועות הקרובים.
כעת, לא מדברים בקול רם על "אינתיפאדה שלישית" אבל החשש הוא מהסלמה לקראת חודש הרמדאן, שיחל סמוך ל-10 במרס (מועד החג המדויק נקבע על ידי המוסלמים רק ברגע האחרון).
הרמדאן השנה נחשב רגיש במיוחד (הוא ממילא היה מועד לפורענות בכל אחת מהשנים הקודמות, כולל אירועי "שומר החומות" במהלכו), בשל השפעת המלחמה בעזה, ומשום שאיראן מציפה את השטחים באמצעי לחימה ובכסף שמוברחים דרך הגבולות הארוכים עם ירדן. הכסף הזה נועד להניע טרור.
לחלק מההכנות המקיפות לקראת גל טרור נחשף הציבור בגלל השימוש בתואר "ביום אויב" כדי לדמות חטיפה שתתבצע על ידי מתנחלים באחד מהתרגילים שנערכו עד כה (צה"ל התנצל על השימוש במונח).
בימים הקרובים יגיע השיא: פיקוד המרכז יערוך את התרגיל המסכם שיבחן את ההיערכות בכל הגזרות, ואת אמצעי הפיקוד והשליטה.
ברמת הישובים - תיבחן ההיערכות מול תסריטי אימה של התקפות המוניות, אפילו ב"השראת" מה שקרה ביישובי הנגב המערבי בבוקר המר של 7 באוקטובר.
זה יהיה אחד התרגילים המקיפים ביותר של פיקוד המרכז.
ככלל, למרות הדמיון בהכנות של הפיקוד בין ימים אלה ובין שנת 2000, הרי שיש בכל זאת שני הבדלים משמעותיים: אז חיינו באשליה של שקט, כיום אנחנו בעיצומה של מלחמה ברצועת עזה, שנתפסת על ידי רבים מהפלשתינים ביהודה ושומרון כניצחון על היהודים וכמודל שצריך לחקות.
מצד שני, בשנת 2000, יאסר ערפאת הורה לכוחות הביטחון הפלשתיניים לנתק מגע עם ישראל, ולמעשה להשתתף בכאוס.
האינתיפאדה נפתחה ברצח של שוטר מג"ב על ידי שוטר פלשתיני בקלקיליה. כיום, המנגנונים, לפחות בינתיים, נמצאים בעיצומו של גל מעצרים של אנשי חמאס, לצד המבצעים הבלתי פוסקים של צה"ל וכוחות משמר הגבול עצמם.
בנוסף, רק בימים האחרונים חשפו המנגנונים הפלשתינים מטענים שהוטמנו בצידי הדרכים, ופירקו אותם. הם פועלים כנגד החמאס בשל החשש שישתלט על יו"ש כמו שהשתלט על עזה ב-2007 ולא מתוך אהבת ישראל.
וגם את זה חשוב לדעת: בצה"ל ובשב"כ יש תמימות דעים שהמצב הכלכלי המחמיר ביו"ש, בשל הפסקת היתרי העבודה בישראל, מגדיל מאוד את הסיכון לגל טרור.
זו יכולה להיות רק "קונספציה" (עובדה: ב-2000, האינתיפאדה השנייה פרצה בעיצומה של פריחה כלכלית), ובכל זאת, קשה להתעלם מעמדה מקצועית כה חד משמעית של גופי היבטחון המרכזיים (אם כי, בינתיים, הממשלה מתעלמת).
ועוד משהו לגבי פיקוד מרכז: נראה כי עשרות שנים של שקט כמעט מוחלט לאורך גבולנו המזרחי עם ירדן עומדות להסתיים. צהל יבחן את היערכותו לאורך הגבול מחדש.
חשוב להבין, כי מדובר בגבול של לא פחות מ-300 קילומטרים, שהכוחות המפטרלים לאורכו הם דלילים ביותר. באחרונה, נראה כי צה"ל וצבא ירדן מתקשים מאוד לבלום את גל החדירות דרך הגבול, עד כה רק לצורכך הברחות, אבל ייתכן כי בשלב הבא יגיעו גם פיגועים מתוך שטח ירדן.
דאגה מיוחדת קשורה למה שנעשה במשולש הגבולות בין ישראל, ירדן וסוריה בצפון, שם כורעים הירדנים תחת אלפי אנשים שמנסים לחדור לשטחם, מי ברגל מי ברכב.
החשש הוא שחלק מהאנשים קשורים למיליציות שיעיות או לדאעש, וינסו לעבור בהמשך את הגבול לתוך ישראל.
החשש מהנעשה בגזרה הוא הסיבה לכך שבצעד כמעט תקדימי שלח צה"ל באחרונה גדוד סדיר איכותי ביותר לפעילות בגבול ירדן. הכוח הגיע לגזרה היישר מתוך זירת הלחימה המרכזית בחאן יונס.
הפנים לרפיח
ולגבי הנעשה בזירת הלחימה העיקרית, רצועת עזה, כמובן שהפעולה ההרואית להחזרת החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר, משכה את מירב תשומת הלב השבוע. עוד נגיע ללקח העיקרי שלה, שהוא חיובי, לשם שינוי: "קאם-בק" מופלא של המודיעין האנושי- ה"יומינט".
אבל אפתח בתמונת מצב כללית של הלחימה.
ובכן, גם השבוע המשיכה חטיבת הנחל, תחת אוגדה 162, לבתר את הרצועה בין צפון לדרום, על בסיס "ציר נצרים" מבארי לכיוון הים. בחלק שמצפון לציר, כבר פועל צה"ל בפשיטות במסגרת "שלב ג'" של המערכה.
כך, לקראת סוף השבוע הזה, השלימו צוותי הקרב של חטיבה 5 וחטיבה 401, תחת 162, שבועיים של פשיטה שהתמקדה באזור שאטי שבמערב עזה.
רק לשם השוואה, כאשר צה"ל כבש את צפון רצועת עזה בתחילת התמרון, נדרשו לשם כך שלוש אוגדות. הפעם, שתי חטיבות הספיקו לפעולה. החציה של העיר עזה מצד לצד ארכה בנובמבר ימים רבים.
השבוע, דרך דומה, מצד לצד, לקחה רק שעתיים. במקביל לתמרון המהיר, חוסלו מהאוויר ומהים עשרות מחבלים בעזה. הם הותקפו מרחוק על ידי חטיבת האש 2015.
כפי הנראה, צה"ל ייצא בקרוב לפשיטות נוספות בחלק הצפוני של רצועת עזה. בינתיים, אוגדה 143, שאחראית על ההגנה המרחבית מול כל רצועת עזה, ממשיכה לבנות את אזור החיץ מול הרצועה, בזמן שעיקר הלחימה עדיין מתמקדת במצור על חאן יונס ובלוחמת המנהרות שם.
הלחימה ממשיכה לגבות מחיר כבד. בין הרוגי השבוע היו שני לוחמי מגלן, שנפגעו מטיל נ"ט, ושלושה אנשי מילואים, כולל מפקד גדוד מחטיבה 646, שנלכדו בבית ממולכד שקרס. באסון הזה היו גם עשרות פצועים.
מעל לפני השטח, עדיין מתמקדת הלחימה בחיסול שיטתי של נכסי חמאס, ובהידוק המצור מכל עברי העיר. צה"ל השלים אתמול את השתלטותו על בית החולים המרכזי של חאן יונס, "נאסר", שבו הוחזקו ככל הנראה גופות חטופים ואולי אפיל חטופים חיים.
הדרמה הגדולה בחאן יונס, ממשיכה להתרחש מתחת לפני הקרקע. הצילומים של יחיא סינואר משוטט במנהרות מתחת לעיר עם בני משפחתו, מ-10 באוקטובר, הם רק ה"פרומו" למה שיכול לקרות בין המנהיג של החמאס ובין כוחותינו, אם ייתקלו מטווחים שבהם רואים את ה"לבן העיניים".
במקביל למצור חאן יונס, שכנראה יימשך עד ל"רגעי האמת", צה"ל משלים תוכניות מבצעיות לכיבוש רפיח - שהיא העיר המרכזית האחרונה ברצועת עזה שעדיין לא נכבשה. תחת חטיבת רפיח של חמאס עדיין קיימים ארבעה גדודים, שהפגיעה בהם עד כה הייתה מועטה ביותר.
הגדודים של רפיח אינם נחשבים לעלית המבצעית של החמאס. האתגר הצבאי הגדול ביותר בכיבוש מרחב העיר קשור דווקא לכך שמסתופפים בו למעלה ממיליון פליטים מהצפון, שרובן פונו כבר באוקטובר מצפון הרצועה (בנוסף לכ-200 אלף תושבים מקוריים של העיר).
אפשר להעריך כי הפרסומים על כיבוש מתוכנן של רפיח כוללים לא מעט דיס-אינפרוציה, שמאפיינת לוחמה פסיכולוגית במלחמות. חלק מהם, ככל הנראה, נועדו להפעיל לחץ על החמאס במסגרת המו"מ המקרטע על חילופי חטופים באסירים - אבל יש בהם גם גרעין נכבד של אמת.
ללא כיבוש רפיח ומניעה של הברחות עתידיות בין שטח רצועת עזה ובין שטח מצרים לא יעמוד צה"ל ביעד של מיטוט שלטון החמאס ופירוז הרצועה מאמצעי לחימה לאורך זמן.
מי מתנגד לכיבוש רפיח?
כנראה, שלא רבים. אפילו ארה"ב לא תוציא כרטיס אדום שימנע את הפעולה, אם יובטחו פינוי חוזר של אוכלוסייה מבעוד מועד ויימנע אסון המוניטרי.
שאלתי השבוע את האלוף במילואים עמוס גלעד, שצבר הכי הרבה שעות מצרים בתפקידו הארוך כראש האגף המדיני - ביטחוני במשרד הביטחון (כיום גלעד עומד בראש המרכז למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן), האם מבצע ברפיח עלול לסכן את יציבות הסכם השלום עם מצרים?
גלעד ענה לי שכן. יש סכנה כזאת. "המצרים רואים בכניסה המונית של פלשתינים לשטחם סכנה אסטרטגית. הם ימנעו תרחיש כזה בכל דרך. באותו זמן, התיאום הביטחוני שלהם עם ישראל הוא ברמות גבוהות. ערעור הסכם השלום עם מצרים חלילה, עלול להשפיע לרעה גם על יציבות השלום עם ירדן", טוען עמוס גלעד.
ומוסיף, זווית הסתכלות חיובית על המצב הכללי. "בתוך כל המציאות הקשה של המלחמה יש לנו הזדמנות נדירה לייצב ציר משמעותי ביחד עם העולם הסוני המתון במזרח התיכון, כולל ערב הסעודית, בגיבוי מוחלט של ארצות הברית.
"זה בהחלט יכול להפוך את הלימון ללימונדה, אבל לצערי אני לא רואה שום סימן לכך שראש הממשלה פועל כדי לנצל את ההזדמנות הזאת, משום שהדרג המדיני אינו מציג שום תוכנית לגבי 'היום שאחרי' ברצועת עזה".
הקאם-בק של ה"יומינט"
בצפון, היה זה שבוע רע לצה"ל, בעיקר בשל נפילת הרקטה שגרמה ביום רביעי להרוגה ולשמונה פצועים בלב מחנה פיקוד הצפון ליד צפת.
זו פגיעה משפילה, שבאה בתגובה לסדרת תקיפות קשות בדרום לבנון יום קודם לכן. כמובן, שצה"ל הגיב בתקיפה קשה משל עצמו, בינתיים בלי "שבירת כלים", למרות שהרמטכ"ל שוב דיבר על ההכנות למלחמה כוללת אפשרית מול חיזבאללה בעת שביקר בצפון שעות אחרי הפגיעה במפקדת הפיקוד.
עד שהציפיות ללחימה כוללת יגשימו את עצמן (אם יגשימו), אפשר להגיד ש"חיזבאללה מורתע", אבל גם להפך: ישראל מורתעת מול ארסנל הנשק שאיראן הציבה מול גבולנו הצפוני.
המערך הזה כולל גם טילי נ"ט מדויקים לטווח של עד עשרה קילומטרים (בקרית שמונה נפצעו אם ובנה מאופן קשה מפגיעת טיל ביום שלישי).
איום הנ"ט בכינון ישיר על ישובי הצפון הוא הסיבה לכך שישראל דורשת הרחקה של כוחות חיזבאללה מגבול הצפון עד לטווח של הטיל, כחלק מיישום מציאות חדשה.
זאת, למרות שעל פי החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, מתום מלחמת לבנון השנייה ב-2006, כל כוחות חיזבאללה אמורים להימצא אך ורק מצפון לקו נהר הליאטני.
העניין הוא שהמרחק של הנהר מישראל אינו אחיד. מצפון למטולה, הליטאני עובר במרחש של כ-3 קילומטרים בלבד מהגבול. לעומת זאת, בגזר המערבית, מצפון לנהריה, המרחק הוא לא פחות מ-30 קילומטרים.
10 קילומטרים ללא כוחות "רדוואן" – ממערב למזרח - זו הדרישה הנוכחית של ישראל מלבנון.
אלא שהירי לפיקוד הוא התשובה הנוכחית של חסן נסראללה לדרישה: לא. חיזבאללה לא מתכוון להפסיק את הלחימה המוגבלת מולנו לפני תום המלחמה בעזה.
בחזרה לרפיח, ים שני שעה 1.59 בבוקר, היה הרגע המדויק שבו הפשיטה של הימ"מ והיחידה המבצעית של השב"כ, בגיבוי מסיבי של צה"ל, הפכה משקטה ל"רועשת" בלב שכונת שאבורה.
רבות סופר בתקשורת על מה שקרה מרגע זה ואילך, אך אני אתמקד בכך שהמבצע הוא עדות לשובו של ה"מודיעין האנושי" - זה שמבוסס בין השאר, בין השאר על מידע הנאסף בחקירות, בשטח, להבדיל ממודיעין טכנולוגי שמבוסס על "אותות" כמו פענוח שדרי תקשורת או מבצעי סייבר.
המודיעין האנושי מכונה בז'רגון המקצועי של אנשי המודיעין "יומינט". לטובת מבצע כזה, יש להניח שצריך גם היה לדעת כל פרט בדירה שבה הוחזקו החטופים, ומה יקרה בכל נקודה לאורך נתיב התנועה – אל היעד ובדרך החוצה.
שום פרט אינו נשאר ליד המקרה או לדמיון.
ובכן, לאורך עשרות שנים, היה "היומינט" כלי מרכזי של השב"כ לאיסוף מודיעין איכותי בכל הגזרות, ואולם אחת ההשלכות של ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005, הייתה ניתוק המגע הישיר בין הארגון ובין המקורות שלו, הסוכנים בשטח.
הניתוק הזה הקשה על הגיוס של מקורות חדשים ובעיקר גרם לכך שבידי השב"כ לא היו במשך שנים נחקרים איכותיים. חקירות הן הבסיס שעליו יושבת רשת "יומינט", משום שבמהלך כל חקירה עולים שמות של אנשים, שאותם אפשר לחקור ולהוציא מהם מידע על עוד חשודים בטרור, שימשיכו לספר על חשודים נוספים וכן הלאה. התהליך הזה נגדע.
מעבר להתנתקות היה בשב"כ גם תהליך של "התמכרות" לטכנולוגיה. התהליך הזה הואץ בימים של שני ראשי השב"כ האחרונים – רונן בר הראש הנוכחי, ונדב ארגמן לפניו - שניהם צמחו במערכים המבצעיים בשב"כ, שרואים בטכנולוגיה את הפתרון המועדף בכל אתגר. קודם להן כיהנו בראשות השב"כ אך ורק ראשי ארגון שצמחו במערכי השטח. הם התחילו כרכזים, ועבדו בתחילתה דרך מול סוכנים.
באופן טבעי, בשנים של נדב ארגמן ורונן בר כראשי השב"כ, קודמו לתפקידים בכירים לכל אורך ורוחב הארגון, לחטיבות, ליחידות מיוחדות, לאגפים – אנשי המערכים המבצעיים והטכנולוגיים. כל מה שהוא טכנולוגי זכה לעדיפות תקציבית מוחלטת גם בענייני כוח האדם.
תפקידם של רכזי המודיעין, שנותרו בעיקר תחת מרחב ירושלים (בעזה לא היו רכזי שטח כאשר פרצה המלחמה, בגלל הנסיבות), הוא קשה, סיזיפי, בכל מזג אוויר, בשלב שטחים עוינים.
לפעמים, אפילו מסוכן. אך המשכורות הגבוהות ביותר - לעיתים אפילו חוזים מיוחדים בסך עשרו אלפי שקלים – ניתנו עובדים הטכנולוגים. רק שיסכימו לעזוב את שוק ההיי-טק הרותח ולהגיע לארגון, אפילו לכמה שנים.
ראשי מרחב דרום של השב"כ, המקבילים של אלוף פיקוד הדרום בצה"ל מבחינת הדרג, בשנים שקדמו למלחמה, היו "יניב" (כינוי, לא שם אמיתי), שהיה גם ראש מרחב ירושלים קודם לכן ופרש ב-יולי 2021.
הוא העביר את התפקיד לא׳ - עוד "קודקוד" שאיתרע מזלו להיות בתפקיד מרכזי ב-7 באוקטובר 2023, ובכך להיות "חתום" על המחדל מהגדולים בתולדות ישראל.
עם זאת ניתן להניח שגם בשנים שקדמו למלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר, היו לשב"כ מקורות אנושיים, יומינטיים.
ככלל ה"יומינט" דעך, העובדה שבפשיטה על הנגב המערבי ב-7 באוקטובר השתתפו 3000 אנשי נוח'בה, מבלי שלשב"כ היה מקור אנושי שהתריע על הצפוי - הוא ההוכחה הניצחת לכך.
אלא שמאז תמרון הקרקע בעזה דברים השתנו. השב"כ חזר לפעול עמוק בשטח רצועת עזה. אנשיו מצטרפים לכל פעולה מבצעית, ומביאים מידע מודיעיני איכותי ביותר.
חלק מהמידע מגיע גם מאלפי הנחקרים מסביב לשעון, כאשר כמעט בכל יום מגיעים לחקירה במתקן חקירות בנגב עוד ועוד אנשי חמאס. היישר מהשטח. אין ספק, שה"יומינט" חזר למעמדו המרכזי, בגדול.
