טור של עמיר רפפורט: המצור על חאן יונס והשיגיונות של סינוואר
במנהרות בעזה צה"ל מפעיל גם אמצעים שלא האמין כי יופעלו. במקביל להישגים בלחימה, יש כמה אתגרים שעוד לא פוצחו וישראל, כמדינה, מתעקשת לירות לעצמה כמה כדורים ברגל
עמיר רפפורט
| 08/02/2024
בחודש דצמבר 1944 כבר היה מצבו של היטלר נואש: צבא גרמניה קרס מול מתקפת בעלות הברית, שהיו בדרכן לגרמניה ממערב, בזמן שהרוסים כבשו עוד ועוד שטחים ממזרח.
הכניעה הייתה אמורה להיות בלתי נמנעת, אבל המנהיג המגלומן דווקא הורה להטיל את כוחותיו האיכותיים האחרונים למתקפת נגד חסרת סיכוי באזור המכונה ארדנים, בבלגיה.
כצפוי, המתקפה נכשלה. כעבור ארבעה חודשים התאבד היטלר בבונקר שלו. זה קרה רק אחרי שהאויב כבר הגיע לברלין. גרמניה נכנעה.
השבוע גדל הסיכוי שגם הסוף של מנהיג החמאס יחיא סינוואר יהיה בתוך בונקר: אנחנו עדיין רחוקים מאיזשהו סוג של "ניצחון מוחץ" על החמאס, אבל התשובה שהארגון העביר על הצעת המתווכים לעסקה עם ישראל יכולה להוביל לתרחיש כזה.
מצד אחד, היא יכולה להעיד על חוסר השלמה של סינוואר עם המצב בשטח, כמו השיגיונות של היטלר לפני סופו. בנוסף, יכול להיות שמה שמניע את סינוואר זו ראייה היסטורית ארוכת טווח: מנהיג החמאס רואה את עצמו כאחד הגיבורים הגדולים בתולדות האיסלאם, ואם נגזר עליו למות במלחמה הזאת, הוא יילחם עד הסוף.
האפשרות שזוהי תפישת עולמו אינה מבשרת טובות לגבי גורל החטופים והסיכוי שרובם יחזרו הבייתה בחיים. ועדיין, ראש הממשלה נתניהו לא סתם בנאומו ביום רביעי את הגולל על המו"מ עם החמאס, למרות התשובה המחוצפת של החמאס להצעה.
לפחות, יש ערוץ פתוח להידברות. אולי העמדה של החמאס עוד תשתנה דרמטית כאשר קני הרובים יתקרבו עוד לארבעת ה"אסים" המבוקשים ביותר: יחיא סינוואר עצמו, אחיו מוחמד, מפקד הזרוע הצבאית מרוואן עיסא ו"שר הביטחון" של חמאס, מוחמד דף.
בינתיים, הם עדיין מרגישים מוגנים.
בשטח, מתחוללת לא פחות מדרמה צבאית. אחרי ארבעה חודשים של מלחמה נרחבת בחזית הדרום המערכה מתרכזת כעת בגזרת העיר חאן יונס.
גזרה זו מרכזת את פעילותה של אוגדה 98, כולל חטיבה 646, שהיא האחרונה מבין חטיבות המילואים שעדיין מגויסת בדרום. מרבית הכוחות הפועלים בעיר הם מהיחידות הסדירות, גבעתי, צנחנים, חטיבת הקומנדו (שכוללת, בין היתר, את אגוז ומגלן).
כמובן, גם את יחידות ההנדסה שכבר צברו ניסיון עשיר בלחימה. אוגדה 98 השלימה את ההשתלטות על החלקים המערביים והדרומיים של חאן יונס, ובכך כיתרה אותה, למעשה, מכל עבר.
במרכז רצועת עזה, מחזיקה חטיבת הנח"ל את הציר המכונה על שם הישוב לשעבר נצרים, מבארי לכיוון הים. בצפון, הפתיע השבוע צוות קרב חטיבת השריון 401, ביחד עם כוחות חי"ר והנדסה, בפעולה במרחב שאטי שממערב לעזה, סמוך לים.
שאטי נכבשה בכך בפעם השנייה. שוב "טופלו" תשתיות טרור, שלגביהם נאסף חומר מחקירות עצורים או מידע מודיעיני שפוענח מאז הכיבוש הקודם של אותו שטח.
נהרגו עשרות אנשי חמאס שהופתעו מהכניסה החוזרת של צה"ל וניסו להילחם. ככלל, זה יהיה דפוס הפעולה של צה"ל בצפון רצועת עזה מעתה והלאה.
מחסם הפחד נשבר
כאמור, הסיפור הגדול של המלחמה מתרחש בחאן יונס, וגם אם זה עדיין לא ברור לחמאס או לציבור הישראלי – כאן אין מדובר בעוד עיר שנכבשת ותפונה לקראת "שלב ג'" בלחימה: לפי כל הסימנים, צה"ל ייפעל במרחב עד שה"אסים", יימצאו - חיים או מתים (בהנחה שהם עדיין שם ולא ברחו דרך מנהרות לא מוכרות לצה"ל לכיוון רפיח או מקום מסתור אחר).
מבחינות רבות, המהלך של צה"ל בחאן יונס מזכיר את המצור בן שבעות ארוכים על המוקטאעה, בניין הממשל של הרשות הפלשתינית ברמאללה, שם נלכד יאסר ערפאת עד שפונה במצב קשה לפריז ומת מזיהום קשה (הפלשתינים טוענים כי ערפאת הורעל על ידי ישראל, וקשה לשלול את האפשרות הזאת).
יאסר ערפאת (שבשנת 1982 נחלץ ממצור בביירות לטובת מקלט בטוניס) מת בנובמבר 2004, ומותו סימן במידה רבה את סופה של האינתיפאדה השנייה.
ההבדל הגדול בין המקרה של המוקטעה ברמאללה ובין המצור בחאן יונס טמון בתת הקרקע, כלומר, במנהרות.
למעשה, אחרי מאות קרבות מצור מתועדים לאורך ההיסטוריה (כולל המצור על מצדה, כדוגמא אחת מיני רבות) זוהי הפעם הראשונה שבה מצור נערך גם מעל וגם מתחת לאדמה.
וכאן, חשוב להבין עוד משהו: עד לפני שבועות ספורים בלבד מפקדים בצה"ל אפילו לא העלו על דעתם שיידרשו להילחם פיסית מתחת לאדמה, כלומר לשלוח לוחמים בני אנוש (ולא רק כלבים ורובוטים) לקרבות פנים מול פנים בתוך המנהרות.
זה לא היה על הפרק אפילו כאשר התמרון הקרקעי החל. הכוונה הייתה לפוצץ פירים, להציף במים ולהילחם במנהרות, ככלל, רק מגובה פני הקרקע.
זה פרט מדהים, אבל התברר לי כי חלק מהיכולות הטכנולוגיות ללחימת מנהרות, ושיטות הפעולה, פותחו כבר לפני למעלה מעשור, אבל צה"ל לא האמין שיידרש להם אי פעם. היכולות פותחו, שיהיה. לפחות זה. בהחלט נעשה בהן שימוש בימים אלה, ויכולות נוספות מפותחות תוך כדי תנועה.
בראיה לאחור, מחסום הפחד נשבר ב-7 באוקטובר, אולי בגלל היקף הנפגעים שהיה עצום ממילא. אולי הביטחון העצמי של צה"ל גבר בינתיים גם בזכות הצלחת התמרון הקרקעי העילי, שגם בו היו רבים שפקפקו.
"אמונה בתמרון זה לפעמים כמו דת, לא משהו אמפירי. אני חושב שבשיח בין צה"ל למקבלי ההחלטות בדרג המדיני וגם בתוך צה"ל עצמו, האמון במושג 'תמרון' חזר כקלף מרכזי, חזק, דומיננטי", אמר לי לפני ימים אחדים, בכנות, גורם צבאי.
כעת, באומץ רב, הלוחמים מיחידות מובחרות בצה"ל, פועלים עמוק בתוך מנהרות, כמו שניתן היה לראות השבוע את מפקד אוגדה 98, תא"ל דן גולדפוס, מתראיין מתוך "מנהרה אסטרטגית", עמוקה מאוד ומרווחת, ששימשה במקור בכירים, והוסבה גם לצורכי כליאה של חטופים. אלה צילומים מדהימים, גם מבחינת האפקט ה"תודעתי".
לא הכול הולך חלק, כמובן. רחוק מזה. למשל, צה"ל לא עומד בציפיות של עצמו לגבי הקצב של גילוי והריסה של מה שנחשב כ"תשתיות טרור" – מנהרות, בונקרים עמוסי תחמושת, מפעלי נשק, מחרטות. יכולת ייצור הנשק העצמי עדיין קיימת לחמאס, וכך גם כמה מנהרות שמובילות למצרים, מתחת לרפיח, כנראה.
עם זאת, יש יסוד סביר לביטחון ההולך וגובר שהקרינו השבוע בנאומיהם נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והשר בני גנץ לגבי תוצאות הלחימה. אולי גלנט הפריז קצת בתיאור לפיו סינוואר מנותק קשר ונמלט מרודפיו, מנהרה אחרי מנהרה - סביר להניח שלא כל דרכי המילוט נסגרו כבר בפניו - אבל יש בכך גם בסיס עובדתי משמעותי.
ראש הממשלה והשרים הבטיחו כולם כי צה"ל יכבוש בהמשך גם את רפיח. כנראה שלא תהיה ברירה אלא לעשות זאת, אבל האמת היא שכעת מעדיפים במערכת הביטחון להתמקד בחאן יונס, ולהשאיר את רפיח, עם למעלה ממיליון פליטים שמסתופפים בה, להמשך.
כיבוש רפיח כאקדח שמונח על השולחן, הוא גם אמצעי לחץ במו"מ על החטופים, שאולי יעבור לפסים מציאותיים.
"מפעל מודיעין"
במצור על חאן יונס, הכול תלוי כעת במודיעין, וביכולת לסגור על ראשי החמאס גם מתחת לפני הקרקע.
כדי להשיג את המודיעין הנדרש, בשב"כ ובאגף המודיעין יש כעת ממש "פסי ייצור" של מידע: מאות אנשים, אם לא למעלה מזה, ממיינים וחוקרים הררים של חומר מודיעיני מודפס ודיגיטאלי, כאשר כל העת מגיעים סיכומים של חקירות אנשי חמאס במתקן בנגב.
הנחקרים העזתים לנים (כשהם אינם נחקרים) בכלא קציעות על יד גבול מצרים, שהוקם מחדש.
כמובן, שמעל לכל, המטרה היא לגלות מה קורה עם החטופים.
אגב, הידיעה שפורסמה השבוע בניו יורק טיימס, לפיה יש כ-50 חללים מבין החטופים, ולא רק אלה שהוכרזו רשמית כמתים (רובם המוחלט נחטפו מתים) אינה חדשה כלל והייתה ידועה היטב מזה זמן לגורמים רבים במערכת הביטחון ואף בתקשורת הישראלית.
זריזות ויעילות היא שם המשחק בעבודת המודיעין: משום כך צוידו חלק מהכוחות בשטח בסורקים שמאפשרים להם לתעד שלל מודיעיני בכל מקום, ולהעביר אותו לפענוח מידי.
אחרי החטופים, איתור ה"אסים" ויחיא סינוואר כגולת הכותרת, הוא המטרה העליונה של המלחמה, נכון לעכשיו. אם סינוואר ימות מתחת לאדמה - יהיה בכך הישג ישראלי במלחמה שהתחילה הכי גרוע שאפשר.
לעומת זאת, אם הלחימה תסתיים כאשר סינוואר שוב יישב חופשי על ספה בין הריסות עזה – זו תהיה תמונת הניצחון, שלה הוא מייחל. רק זה.
ואגב, הנה עוד פרט מדהים שנודע לי לאחרונה: מסתבר כי אמצעי שלל מודיעיני טכנולוגי (אמש"ט) רב , שכללו מידע יקר מפז, נתפסו כבר ב"צוק איתן" לפני כמעט עשור, אך נשארו סגורים מאז בתוך ארגזים מבלי שהועברו לפענוח.
בימי השאננות, באגף המודיעין לא הקצו תקציב לחברה שתסרוק את השלל ותעבד אותו בעבורם. באותו זמן, הושקעו משאבי עתק בטכנולוגיות סייבר מתקדמות ביותר.
לקראת הרמדאן
בגזרות האחרות של הלחימה ה"רב זירתית" נמשכים חילופי המהלומות, כולל מתקפה אמריקאית על מנהיגים של מיליציה שיעית, שאחראים למותם של שלושה חיילי ארה"ב כמה ימים קודם לכן.
בצפון היה אתמול יום קשה עם תקיפה של מטרות בבסיס צה"ל בצפון ובמטולה, ומטס הרתעתי של מטוסי קרב בשמי ביירות. באיזשהו שלב, ישראל תידרש להפסיק עם ה"איתותים" ולעבור למעשים תקיפים שישנו את המצב בצפון מן היסוד, כדי לאפשר את חזרת הפליטים לבתיהם.
ככלל, צה"ל נערך ללחימה ארוכה לכל אורך שנת 2024, לפחות. הסכנה הברורה והמיידית היא אירועי חודש הרמדאן שיתחילו בשבוע השני של מרס. כבכל שנה, מדובר בחודש נפיץ במיוחד עם עליה בטרור, והשנה הזאת איננה "רגילה". הסכנה גדולה שבעתיים.
זו הסיבה שבשב"כ ובצה"ל יש המלצה חד משמעית לשחרר משכורות לטובת אנשי רשות פלשתינית באיו"ש ולתת אישורי עבודה לפועלים תחת סינון קפדני, לפני שהמצוקה הכלכלית תתרום לפריצתה של אינתיפאדה שלישית (למרות מבצעי הסיכול הבלתי פוסקים שנערכים כמעט מידי יום. השבוע המוקד היה בנור א-שמס הסמוכה לטול כרם, שהפכה למוקד טרור מרכזי).
המטרה העליונה של המאס לקראת הרמדאן היא להפוך את הלחימה בעזה מסכסוך לאומי- טריטוריאלי לסכסוך דתי, בין 15 מיליון יהודים בכל העולם למיליארד מוסלמים. עד כה לא הצליח לרתום את מרבית העולם המוסלמי לצידו.
ההשתלחות בנשיא ארצות הברית
הבעיה היא,שלעתים נדמה כי יש לא מעט גורמים בצד הישראלי, כולל שרים, שמשחקים לידי אסטרטגיית החמאס בהצהרותיהם, במכוון או שלא.
כאן המקום לציין עוד כמה יריות שאנחנו יורים לעצמנו ברגל כמדינה, בתקופה המכרעת של המערכה ההיסטורית, שבה אנחנו צריכים לגייס את כל משאבינו הלאומיים והבינלאומיים.
הנה אחת: ההשתלחות בנשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, על ידי שרים בממשלה ולא רק הם (כדוגמת הריאיון של השר איתמר בן גביר בוול סטריט ג'ורנל) היא לא פחות מאיוולת. מי שמדבר על "עצמאות" מול ארה"ב לא בהכרח יודע על מה הוא מדבר.
זה לא רק שישראל תלויה לחלוטין בנשק ובתחמושת האמריקאית: העולם כולו פועל בבריתות צבאיות ומדיניות. זו לא בושה. אפילו רוסיה, שחזקה מאיתנו פי כמה, מיהרה לכרות בריתות עם פרוץ המלחמה מול אוקראינה. לצערנו, עם איראן, וכתוצאה מזה גם חמאס.
אם נלך רחוק בהיסטוריה, מנהיג המעצמה הבריטית צ'רצ'יל, לא היסס להתחנן בפני ארה"ב שתתייצב לצד בנות הברית במלחמת העולם השנייה.
המתקפה על מתקני העשרת הגרעין בנתנאנז שבאיראן (כפי הנראה בין השנים 2007-2010) הייתה, לפי הפרסומים, משולבת לארה"ב, בריטניה וישראל, והיו עוד הרבה ארועי סייבר שלא פורסמו מבוססים על שיתוף פעולה עולמי. בסייבר אף מדינה אינה יכולה לפעול לבד.
יתירה מכך, לאורך שנים, הדימוי לפיו "הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים", שימש את ישראל בזירה הבינלאומית, ובין היתר הוא תרם ל"סכמי אברהם". למזלנו, אנחנו בני ברית של המעצמה הגדולה בתבל, ארה"ב. זה מרכיב עיקרי בעוצמה שלנו.
סכסוך פומבי מול ארה"ב, אמיתי או מדומה, פוגע, בהתאם, בעוצמה הכוללת, הרבה יותר משיקולי נשק. וגם לשר בן גביר (ובנו, שצייץ ציוץ משפיל על ביידן ומחק): קצת צניעות לא גרמה נזק אף פעם. ודרך ארץ.
יחסי צבא-חברה בישראל
וגם זה: הפיכת מפקדים בצה"ל, כמו מפקד פיקוד המרכז, אלוף יהודה פוקס, לשק חבטות היא נזק בפני עצמו. בעיניי, היא אינה משרתת את ההתיישבות, גם אם תקרית "ביום האויב" הייתה שגויה (ודובר צה"ל אכן התנצל על כך).
ככלל, המתקפה מצטרפת למסע השחרה פראי כנגד מפקדים ברשתות החברתיות על רקע אירועי 7 באוקטובר ולדברים קשים שנאמרים על ידי פוליטיקאים אפילו על אנשי מוסד ושב"כ. אין לנו יותר פרות קדושות.
בעיקר מבחינת צה"ל, יציאה מן הקונסנזוס היא לא פחות מאסון במונחי כוח אדם. כבר לפני המלחמה, על רקע אירועי המחאה והפסקת ההתנדבות, מתקפות על "חזירות" אנשי קבע וקושי להתמודד מול פיתויים באזרחות, התקשה צה"ל לנווט בתוך הים הסוער של יחסי צבא-חברה בישראל.
זו הסיבה שכאשר אושרה במטה הכללי בחודש אוגוסט תכנית רב שנתית חדשה בשם "מעלות", הסעיף הראשון בה עסק ב"אנשים לפני הכול".
וגם זה קשור לכוח אדם: אם הממשלה העבירה השבוע את החוק הבלתי נמנע של הארכת השירות הסדיר לשלוש שנים, את העלאת גיל הפטור ממילואים ואת ההארכה של משך ימי השירות בכל שנה, נדרש צעד משלים מידי, שקשור לגיוס חרדים, לפחות באופן הצהרתי, כהתחלה.
אמנם, ביום שלישי הבא ייערך בחולון כנס לציון 25 שנים לנח"ל החרדי, שהקים במקור תא"ל מיל יהודה דובדבני, כשהיה ראש האגף החברתי במשרד הביטחון, בקרוב יצטרף גדוד נצח יהודה בפעם הראשונה ללחימה בעזה (הגדוד סיים תעסוקה ברמת הגולן וזוהי משימתו הבאה) - אבל התרומה של החברה החרדית למאמץ הביטחוני עדיין קטנה. כמעט אפסית, לעומת הפוטנציאל.
המורסה הזאת בליבה של החברה הישראלית לא תעבור ללא טיפול. היא עומדת להתפוצץ.
להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט
במנהרות בעזה צה"ל מפעיל גם אמצעים שלא האמין כי יופעלו. במקביל להישגים בלחימה, יש כמה אתגרים שעוד לא פוצחו וישראל, כמדינה, מתעקשת לירות לעצמה כמה כדורים ברגל
בחודש דצמבר 1944 כבר היה מצבו של היטלר נואש: צבא גרמניה קרס מול מתקפת בעלות הברית, שהיו בדרכן לגרמניה ממערב, בזמן שהרוסים כבשו עוד ועוד שטחים ממזרח.
הכניעה הייתה אמורה להיות בלתי נמנעת, אבל המנהיג המגלומן דווקא הורה להטיל את כוחותיו האיכותיים האחרונים למתקפת נגד חסרת סיכוי באזור המכונה ארדנים, בבלגיה.
כצפוי, המתקפה נכשלה. כעבור ארבעה חודשים התאבד היטלר בבונקר שלו. זה קרה רק אחרי שהאויב כבר הגיע לברלין. גרמניה נכנעה.
השבוע גדל הסיכוי שגם הסוף של מנהיג החמאס יחיא סינוואר יהיה בתוך בונקר: אנחנו עדיין רחוקים מאיזשהו סוג של "ניצחון מוחץ" על החמאס, אבל התשובה שהארגון העביר על הצעת המתווכים לעסקה עם ישראל יכולה להוביל לתרחיש כזה.
מצד אחד, היא יכולה להעיד על חוסר השלמה של סינוואר עם המצב בשטח, כמו השיגיונות של היטלר לפני סופו. בנוסף, יכול להיות שמה שמניע את סינוואר זו ראייה היסטורית ארוכת טווח: מנהיג החמאס רואה את עצמו כאחד הגיבורים הגדולים בתולדות האיסלאם, ואם נגזר עליו למות במלחמה הזאת, הוא יילחם עד הסוף.
האפשרות שזוהי תפישת עולמו אינה מבשרת טובות לגבי גורל החטופים והסיכוי שרובם יחזרו הבייתה בחיים. ועדיין, ראש הממשלה נתניהו לא סתם בנאומו ביום רביעי את הגולל על המו"מ עם החמאס, למרות התשובה המחוצפת של החמאס להצעה.
לפחות, יש ערוץ פתוח להידברות. אולי העמדה של החמאס עוד תשתנה דרמטית כאשר קני הרובים יתקרבו עוד לארבעת ה"אסים" המבוקשים ביותר: יחיא סינוואר עצמו, אחיו מוחמד, מפקד הזרוע הצבאית מרוואן עיסא ו"שר הביטחון" של חמאס, מוחמד דף.
בינתיים, הם עדיין מרגישים מוגנים.
בשטח, מתחוללת לא פחות מדרמה צבאית. אחרי ארבעה חודשים של מלחמה נרחבת בחזית הדרום המערכה מתרכזת כעת בגזרת העיר חאן יונס.
גזרה זו מרכזת את פעילותה של אוגדה 98, כולל חטיבה 646, שהיא האחרונה מבין חטיבות המילואים שעדיין מגויסת בדרום. מרבית הכוחות הפועלים בעיר הם מהיחידות הסדירות, גבעתי, צנחנים, חטיבת הקומנדו (שכוללת, בין היתר, את אגוז ומגלן).
כמובן, גם את יחידות ההנדסה שכבר צברו ניסיון עשיר בלחימה. אוגדה 98 השלימה את ההשתלטות על החלקים המערביים והדרומיים של חאן יונס, ובכך כיתרה אותה, למעשה, מכל עבר.
במרכז רצועת עזה, מחזיקה חטיבת הנח"ל את הציר המכונה על שם הישוב לשעבר נצרים, מבארי לכיוון הים. בצפון, הפתיע השבוע צוות קרב חטיבת השריון 401, ביחד עם כוחות חי"ר והנדסה, בפעולה במרחב שאטי שממערב לעזה, סמוך לים.
שאטי נכבשה בכך בפעם השנייה. שוב "טופלו" תשתיות טרור, שלגביהם נאסף חומר מחקירות עצורים או מידע מודיעיני שפוענח מאז הכיבוש הקודם של אותו שטח.
נהרגו עשרות אנשי חמאס שהופתעו מהכניסה החוזרת של צה"ל וניסו להילחם. ככלל, זה יהיה דפוס הפעולה של צה"ל בצפון רצועת עזה מעתה והלאה.
מחסם הפחד נשבר
כאמור, הסיפור הגדול של המלחמה מתרחש בחאן יונס, וגם אם זה עדיין לא ברור לחמאס או לציבור הישראלי – כאן אין מדובר בעוד עיר שנכבשת ותפונה לקראת "שלב ג'" בלחימה: לפי כל הסימנים, צה"ל ייפעל במרחב עד שה"אסים", יימצאו - חיים או מתים (בהנחה שהם עדיין שם ולא ברחו דרך מנהרות לא מוכרות לצה"ל לכיוון רפיח או מקום מסתור אחר).
מבחינות רבות, המהלך של צה"ל בחאן יונס מזכיר את המצור בן שבעות ארוכים על המוקטאעה, בניין הממשל של הרשות הפלשתינית ברמאללה, שם נלכד יאסר ערפאת עד שפונה במצב קשה לפריז ומת מזיהום קשה (הפלשתינים טוענים כי ערפאת הורעל על ידי ישראל, וקשה לשלול את האפשרות הזאת).
יאסר ערפאת (שבשנת 1982 נחלץ ממצור בביירות לטובת מקלט בטוניס) מת בנובמבר 2004, ומותו סימן במידה רבה את סופה של האינתיפאדה השנייה.
ההבדל הגדול בין המקרה של המוקטעה ברמאללה ובין המצור בחאן יונס טמון בתת הקרקע, כלומר, במנהרות.
למעשה, אחרי מאות קרבות מצור מתועדים לאורך ההיסטוריה (כולל המצור על מצדה, כדוגמא אחת מיני רבות) זוהי הפעם הראשונה שבה מצור נערך גם מעל וגם מתחת לאדמה.
וכאן, חשוב להבין עוד משהו: עד לפני שבועות ספורים בלבד מפקדים בצה"ל אפילו לא העלו על דעתם שיידרשו להילחם פיסית מתחת לאדמה, כלומר לשלוח לוחמים בני אנוש (ולא רק כלבים ורובוטים) לקרבות פנים מול פנים בתוך המנהרות.
זה לא היה על הפרק אפילו כאשר התמרון הקרקעי החל. הכוונה הייתה לפוצץ פירים, להציף במים ולהילחם במנהרות, ככלל, רק מגובה פני הקרקע.
זה פרט מדהים, אבל התברר לי כי חלק מהיכולות הטכנולוגיות ללחימת מנהרות, ושיטות הפעולה, פותחו כבר לפני למעלה מעשור, אבל צה"ל לא האמין שיידרש להם אי פעם. היכולות פותחו, שיהיה. לפחות זה. בהחלט נעשה בהן שימוש בימים אלה, ויכולות נוספות מפותחות תוך כדי תנועה.
בראיה לאחור, מחסום הפחד נשבר ב-7 באוקטובר, אולי בגלל היקף הנפגעים שהיה עצום ממילא. אולי הביטחון העצמי של צה"ל גבר בינתיים גם בזכות הצלחת התמרון הקרקעי העילי, שגם בו היו רבים שפקפקו.
"אמונה בתמרון זה לפעמים כמו דת, לא משהו אמפירי. אני חושב שבשיח בין צה"ל למקבלי ההחלטות בדרג המדיני וגם בתוך צה"ל עצמו, האמון במושג 'תמרון' חזר כקלף מרכזי, חזק, דומיננטי", אמר לי לפני ימים אחדים, בכנות, גורם צבאי.
כעת, באומץ רב, הלוחמים מיחידות מובחרות בצה"ל, פועלים עמוק בתוך מנהרות, כמו שניתן היה לראות השבוע את מפקד אוגדה 98, תא"ל דן גולדפוס, מתראיין מתוך "מנהרה אסטרטגית", עמוקה מאוד ומרווחת, ששימשה במקור בכירים, והוסבה גם לצורכי כליאה של חטופים. אלה צילומים מדהימים, גם מבחינת האפקט ה"תודעתי".
לא הכול הולך חלק, כמובן. רחוק מזה. למשל, צה"ל לא עומד בציפיות של עצמו לגבי הקצב של גילוי והריסה של מה שנחשב כ"תשתיות טרור" – מנהרות, בונקרים עמוסי תחמושת, מפעלי נשק, מחרטות. יכולת ייצור הנשק העצמי עדיין קיימת לחמאס, וכך גם כמה מנהרות שמובילות למצרים, מתחת לרפיח, כנראה.
עם זאת, יש יסוד סביר לביטחון ההולך וגובר שהקרינו השבוע בנאומיהם נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והשר בני גנץ לגבי תוצאות הלחימה. אולי גלנט הפריז קצת בתיאור לפיו סינוואר מנותק קשר ונמלט מרודפיו, מנהרה אחרי מנהרה - סביר להניח שלא כל דרכי המילוט נסגרו כבר בפניו - אבל יש בכך גם בסיס עובדתי משמעותי.
ראש הממשלה והשרים הבטיחו כולם כי צה"ל יכבוש בהמשך גם את רפיח. כנראה שלא תהיה ברירה אלא לעשות זאת, אבל האמת היא שכעת מעדיפים במערכת הביטחון להתמקד בחאן יונס, ולהשאיר את רפיח, עם למעלה ממיליון פליטים שמסתופפים בה, להמשך.
כיבוש רפיח כאקדח שמונח על השולחן, הוא גם אמצעי לחץ במו"מ על החטופים, שאולי יעבור לפסים מציאותיים.
"מפעל מודיעין"
במצור על חאן יונס, הכול תלוי כעת במודיעין, וביכולת לסגור על ראשי החמאס גם מתחת לפני הקרקע.
כדי להשיג את המודיעין הנדרש, בשב"כ ובאגף המודיעין יש כעת ממש "פסי ייצור" של מידע: מאות אנשים, אם לא למעלה מזה, ממיינים וחוקרים הררים של חומר מודיעיני מודפס ודיגיטאלי, כאשר כל העת מגיעים סיכומים של חקירות אנשי חמאס במתקן בנגב.
הנחקרים העזתים לנים (כשהם אינם נחקרים) בכלא קציעות על יד גבול מצרים, שהוקם מחדש.
כמובן, שמעל לכל, המטרה היא לגלות מה קורה עם החטופים.
אגב, הידיעה שפורסמה השבוע בניו יורק טיימס, לפיה יש כ-50 חללים מבין החטופים, ולא רק אלה שהוכרזו רשמית כמתים (רובם המוחלט נחטפו מתים) אינה חדשה כלל והייתה ידועה היטב מזה זמן לגורמים רבים במערכת הביטחון ואף בתקשורת הישראלית.
זריזות ויעילות היא שם המשחק בעבודת המודיעין: משום כך צוידו חלק מהכוחות בשטח בסורקים שמאפשרים להם לתעד שלל מודיעיני בכל מקום, ולהעביר אותו לפענוח מידי.
אחרי החטופים, איתור ה"אסים" ויחיא סינוואר כגולת הכותרת, הוא המטרה העליונה של המלחמה, נכון לעכשיו. אם סינוואר ימות מתחת לאדמה - יהיה בכך הישג ישראלי במלחמה שהתחילה הכי גרוע שאפשר.
לעומת זאת, אם הלחימה תסתיים כאשר סינוואר שוב יישב חופשי על ספה בין הריסות עזה – זו תהיה תמונת הניצחון, שלה הוא מייחל. רק זה.
ואגב, הנה עוד פרט מדהים שנודע לי לאחרונה: מסתבר כי אמצעי שלל מודיעיני טכנולוגי (אמש"ט) רב , שכללו מידע יקר מפז, נתפסו כבר ב"צוק איתן" לפני כמעט עשור, אך נשארו סגורים מאז בתוך ארגזים מבלי שהועברו לפענוח.
בימי השאננות, באגף המודיעין לא הקצו תקציב לחברה שתסרוק את השלל ותעבד אותו בעבורם. באותו זמן, הושקעו משאבי עתק בטכנולוגיות סייבר מתקדמות ביותר.
לקראת הרמדאן
בגזרות האחרות של הלחימה ה"רב זירתית" נמשכים חילופי המהלומות, כולל מתקפה אמריקאית על מנהיגים של מיליציה שיעית, שאחראים למותם של שלושה חיילי ארה"ב כמה ימים קודם לכן.
בצפון היה אתמול יום קשה עם תקיפה של מטרות בבסיס צה"ל בצפון ובמטולה, ומטס הרתעתי של מטוסי קרב בשמי ביירות. באיזשהו שלב, ישראל תידרש להפסיק עם ה"איתותים" ולעבור למעשים תקיפים שישנו את המצב בצפון מן היסוד, כדי לאפשר את חזרת הפליטים לבתיהם.
ככלל, צה"ל נערך ללחימה ארוכה לכל אורך שנת 2024, לפחות. הסכנה הברורה והמיידית היא אירועי חודש הרמדאן שיתחילו בשבוע השני של מרס. כבכל שנה, מדובר בחודש נפיץ במיוחד עם עליה בטרור, והשנה הזאת איננה "רגילה". הסכנה גדולה שבעתיים.
זו הסיבה שבשב"כ ובצה"ל יש המלצה חד משמעית לשחרר משכורות לטובת אנשי רשות פלשתינית באיו"ש ולתת אישורי עבודה לפועלים תחת סינון קפדני, לפני שהמצוקה הכלכלית תתרום לפריצתה של אינתיפאדה שלישית (למרות מבצעי הסיכול הבלתי פוסקים שנערכים כמעט מידי יום. השבוע המוקד היה בנור א-שמס הסמוכה לטול כרם, שהפכה למוקד טרור מרכזי).
המטרה העליונה של המאס לקראת הרמדאן היא להפוך את הלחימה בעזה מסכסוך לאומי- טריטוריאלי לסכסוך דתי, בין 15 מיליון יהודים בכל העולם למיליארד מוסלמים. עד כה לא הצליח לרתום את מרבית העולם המוסלמי לצידו.
ההשתלחות בנשיא ארצות הברית
הבעיה היא,שלעתים נדמה כי יש לא מעט גורמים בצד הישראלי, כולל שרים, שמשחקים לידי אסטרטגיית החמאס בהצהרותיהם, במכוון או שלא.
כאן המקום לציין עוד כמה יריות שאנחנו יורים לעצמנו ברגל כמדינה, בתקופה המכרעת של המערכה ההיסטורית, שבה אנחנו צריכים לגייס את כל משאבינו הלאומיים והבינלאומיים.
הנה אחת: ההשתלחות בנשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, על ידי שרים בממשלה ולא רק הם (כדוגמת הריאיון של השר איתמר בן גביר בוול סטריט ג'ורנל) היא לא פחות מאיוולת. מי שמדבר על "עצמאות" מול ארה"ב לא בהכרח יודע על מה הוא מדבר.
זה לא רק שישראל תלויה לחלוטין בנשק ובתחמושת האמריקאית: העולם כולו פועל בבריתות צבאיות ומדיניות. זו לא בושה. אפילו רוסיה, שחזקה מאיתנו פי כמה, מיהרה לכרות בריתות עם פרוץ המלחמה מול אוקראינה. לצערנו, עם איראן, וכתוצאה מזה גם חמאס.
אם נלך רחוק בהיסטוריה, מנהיג המעצמה הבריטית צ'רצ'יל, לא היסס להתחנן בפני ארה"ב שתתייצב לצד בנות הברית במלחמת העולם השנייה.
המתקפה על מתקני העשרת הגרעין בנתנאנז שבאיראן (כפי הנראה בין השנים 2007-2010) הייתה, לפי הפרסומים, משולבת לארה"ב, בריטניה וישראל, והיו עוד הרבה ארועי סייבר שלא פורסמו מבוססים על שיתוף פעולה עולמי. בסייבר אף מדינה אינה יכולה לפעול לבד.
יתירה מכך, לאורך שנים, הדימוי לפיו "הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים", שימש את ישראל בזירה הבינלאומית, ובין היתר הוא תרם ל"סכמי אברהם". למזלנו, אנחנו בני ברית של המעצמה הגדולה בתבל, ארה"ב. זה מרכיב עיקרי בעוצמה שלנו.
סכסוך פומבי מול ארה"ב, אמיתי או מדומה, פוגע, בהתאם, בעוצמה הכוללת, הרבה יותר משיקולי נשק. וגם לשר בן גביר (ובנו, שצייץ ציוץ משפיל על ביידן ומחק): קצת צניעות לא גרמה נזק אף פעם. ודרך ארץ.
יחסי צבא-חברה בישראל
וגם זה: הפיכת מפקדים בצה"ל, כמו מפקד פיקוד המרכז, אלוף יהודה פוקס, לשק חבטות היא נזק בפני עצמו. בעיניי, היא אינה משרתת את ההתיישבות, גם אם תקרית "ביום האויב" הייתה שגויה (ודובר צה"ל אכן התנצל על כך).
ככלל, המתקפה מצטרפת למסע השחרה פראי כנגד מפקדים ברשתות החברתיות על רקע אירועי 7 באוקטובר ולדברים קשים שנאמרים על ידי פוליטיקאים אפילו על אנשי מוסד ושב"כ. אין לנו יותר פרות קדושות.
בעיקר מבחינת צה"ל, יציאה מן הקונסנזוס היא לא פחות מאסון במונחי כוח אדם. כבר לפני המלחמה, על רקע אירועי המחאה והפסקת ההתנדבות, מתקפות על "חזירות" אנשי קבע וקושי להתמודד מול פיתויים באזרחות, התקשה צה"ל לנווט בתוך הים הסוער של יחסי צבא-חברה בישראל.
זו הסיבה שכאשר אושרה במטה הכללי בחודש אוגוסט תכנית רב שנתית חדשה בשם "מעלות", הסעיף הראשון בה עסק ב"אנשים לפני הכול".
וגם זה קשור לכוח אדם: אם הממשלה העבירה השבוע את החוק הבלתי נמנע של הארכת השירות הסדיר לשלוש שנים, את העלאת גיל הפטור ממילואים ואת ההארכה של משך ימי השירות בכל שנה, נדרש צעד משלים מידי, שקשור לגיוס חרדים, לפחות באופן הצהרתי, כהתחלה.
אמנם, ביום שלישי הבא ייערך בחולון כנס לציון 25 שנים לנח"ל החרדי, שהקים במקור תא"ל מיל יהודה דובדבני, כשהיה ראש האגף החברתי במשרד הביטחון, בקרוב יצטרף גדוד נצח יהודה בפעם הראשונה ללחימה בעזה (הגדוד סיים תעסוקה ברמת הגולן וזוהי משימתו הבאה) - אבל התרומה של החברה החרדית למאמץ הביטחוני עדיין קטנה. כמעט אפסית, לעומת הפוטנציאל.
המורסה הזאת בליבה של החברה הישראלית לא תעבור ללא טיפול. היא עומדת להתפוצץ.
להארות והתייחסות אנא היו איתי בקשר אישי גם בטוויטר ובלינקאדין. עמיר רפפורט
